ההורים נצחו – הילד לא ישלח לאימוץ

ההורים נצחו – הילד לא ישלח לאימוץ ,  23.05.2008 , מיכל גולדברג , ידיעות אחרונות

יומיים אחרי שנולד החליטו רשויות הרווחה: יש למסור את הילד לאימוץ. אבל אימו החליטה להילחם. אתמול, כשהוא כבר בן שנתיים וחצי, קבע בית המשפט העליון בהחלטה נדירה: האימוץ מבוטל – הילד חוזר לאימו.

אף ששתי ערכאות משפטיות קבעו שבנה בן השנתיים יישלח לאימוץ – החליטה אימו להילחם. אתמול נעתר בית המשפט העליון לבקשתה ובצעד נדיר קבע: האימוץ יבוטל, והילד יחזור לחזקתה.

 להורדת / קריאת הכתבה המלאה בקובץ pdf הקלק כאן

ההורים נצחו - הילד לא ישלח לאימוץ ,  23.05.2008 , מיכל גולדברג , ידיעות אחרונות

תשכחי אמא – אימוץ סגור לאחר 5 שנים קשר עם הילדה

השירות למען הילד - ניתוק ילדים מאימהות
השירות למען הילד – ניתוק ילדים מאימהות

פקידות אימוץ משתמשות ברמיה באמהות כדי לשלוח ילדיהם לאימוץ סגור.

תשכחי מאמא , ידיעות אחרונות , 12.05.2006 , 7 ימים , אספה פלד, איור רות גווילי

רגע לפני שויתרה סופית על האימהות, י' הפתיעה את המערכת. היא הצליחה להיגמל מסמים ולהחלץ מהזנות ורוצה לגדל את בתה. מאוחר מידי מבחינת רשויות הרווחה. אחרי שהרשו להן לשמור על קשר במשך 5 שנים, עכשיו נגזרה עליהן התנתקות. י' נלחמת על "אימוץ פתוח", הליך שצובר תאוצה במדינות המערב, ובית המשפט יכריע מהי טובת הילדה. בגיל חמש, לסיפור הזה כבר לא יהיה סוף טוב.

לקריאת / הורדת הכתבה הקלק כאן

פקידת אימוץ המליצה על ניתוק הילדים מאימם מבלי שפגשה בהם

פקידת סעד המליצה על ניתוק הילדים מאימם מבלי שפגשה בהם , יורם ירקוני , 23.11.1995 , ידיעות אחרונות

התברר בבית משפט מחוזי בירושלים. האם הביולוגית ופרקליטה הגישו למשטרה תלונה נגד הפקידה.
פקידת הסעד חיברה דו"ח על מצבם של ילדים שהיו מועמדים לניתוק מאימם הביולוגית, מבלי שראתה כלל את הילדים במהלך השנתיים שקדמו לדו"ח.

כך פסק בית המשפט המחוזי בירושלים. בעקבות קביעתו הגישו האם ופרקליטה, עו"ד צבי ריש, תלונה למחלק ההונאה של משטרת ירושלים נגד פקידת הסעד שחיברה את הדו"ח.
עו"ד ריש התלונן במשטרה, שפקידת הסעד הגישה דו"ח שקרי לבית המשפט, ובכך גרמה לשיבוש הליכי המשפט וגם הפרה את חובתה כפקידת סעד לענייני אימוץ לבית המשפט.
עו"ד ריש דורש להעמיד את פקידת הסעד לדין משמעתי ולהשהותה עד לסיום החקירה בפרשה…

לקריאת / הורדת הכתבה המלאה הקלק כאן

פקידת סעד המליצה על ניתוק הילדים מאימם מבלי שפגשה בהם , יורם ירקוני , 23.11.1995 , ידיעות אחרונות

 

משרד הרווחה – רשויות הפשע: חטפו ילדים מהאמא וסחרו בהם במוסדות

פגשה את ילדיה בתום שנים של מאבק: "אמרו להם שאני מתה" , יהודה שוחט ואריאלה שטרנבך , ידיעות אחרונות ,04.01.2017

עוד כשהיו פעוטות נלקחו מרונית ארוש שני ילדיה והועברו למשפחות אומנה ולפנימייה, ואף למשפחה מאמצת שהתעללה בהם. היא נאבקה שוב ושוב כדי לפגוש בהם אבל רק כשהגיעו לגיל 18 זכו להיפגש באמת. "לא היה אכפת לי אם הילדים שלי היו מקבלים חיים טובים, אבל התעללו בהם", סיכמה 14 שנות מאבק להשבתם לחזקתה

רונית ארוש - צילום: מתן טורקיה
רונית ארוש – צילום: מתן טורקיה

סיפורה של רונית ארוש

סיפורה של רונית ארוש כה מוטרף ועמוס תפניות, עד שקשה להאמין שהוא לא תסריט לסרט. זהו סיפור על אימא צעירה מאוד וענייה מאוד, ומאבקה לשרוד בכל האמצעים האפשריים והבלתי אפשריים.

תחילת הסיפור נחשפה ב"ידיעות אחרונות" כבר לפני 30 שנה במוסף "7 ימים". קראנו לה אז "אורלי", אימא ששני ילדיה נלקחו ממנה לאימוץ ללא הסכמתה על ידי השירות למען הילד במשרד הרווחה. ב-14 השנים שבהן ניסתה המדינה למנוע ממנה גישה לילדיה, חרשה ארוש את הארץ, התחזתה לעובדת סוציאלית, הסתתרה בשיחים ביישובים שכוחי אל, ישנה על קברי צדיקים, חדרה לבתי ספר ונעצרה פעם אחר פעם בניסיון להגיע לילדיה ולחדש איתם את הקשר. ועכשיו היא מתראיינת יחד עם בנה איציק, שהיה בן שלוש כשנלקח ממנה.

רונית ארוש והבן, איציק (צילום: טל שחר)
רונית ארוש והבן, איציק (צילום: טל שחר)

סבתם של הילדים - צילמה אותם בביקור מפתיע
סבתם של הילדים – צילמה אותם בביקור מפתיע

לשאלת השאלות – האם ילדיה של ארוש היו זוכים לחיים נורמטיביים ומיטיבים יותר תחת חסותה – אין תשובה חד משמעית. ברור שההחלטה להוציאם מחזקתה נבעה מרצון להעניק להם הזדמנות לחיים טובים יותר מאשר אלה שאמם הייתה מסוגלת לאפשר להם, מטעמים כלכליים כמו גם אחרים. אלא שלטענתם, נגזרו עליהם חיים של סבל, של נדודים ושל אלימות שיטתית מצד הוריהם המאמצים.
"שכה אחיה, באמת שלא היה אכפת לי אם הילדים שלי היו מקבלים חיים טובים", היא אומרת ומניחה יד על כתפו של בנה. "אבל התעללו בהם, הרביצו להם מכות בחגורה, דברים נוראים".

שוק הבשר ב"פנימייה" איציק ורונית יושבים עכשיו זה לצד זו, כאילו לא קרה דבר, אבל ניכר ששניהם עדיין לא התרגלו לגמרי למערכת יחסים של בן ואמו. איציק, שחזר לשמו המקורי לאחר שזה הוחלף על ידי ההורים המאמצים, קורא לה "אימא", אבל בראיון משתמש מדי פעם בביטוי "האימא הביולוגית". היא, מצדה עדיין מעט מרוחקת ממנו. קצת כמו שחקנים בהצגה גדולה שנכפתה עליהם. "גדלתי בשכונת התקווה והתחתנתי בגיל 17", משחזרת רונית. "היה לנו שטח בשכונת הארגזים, ואחרי שהבאתי לעולם את הבת הגדולה לילך, הרסו לנו את הבית. במשך חודש שבתתי בעירייה, ואז נתנו לי דירה בחולון. חיינו במצוקה כלכלית קשה".

אב המשפחה נכנס לכלא, ורונית והילדים נדדו בין דירות שונות. "יום אחד אני באה הביתה, וחברת חלמיש החליפה לי דלת, מנעול, הכל", היא משחזרת. "לקחו לי את כל התכולה: את מכונת הכביסה, את הסלון, אפילו את הקלין בכיור. שמו הכול במחסן שלהם ולא השאירו לי כלום".

המצוקה הקשה הביאה את רונית לרשום את ילדיה למה שהיא חשבה שהוא פנימייה. אלא שאבי הילדים חתם על מסמכים שאיפשרו למוסד למסור את ילדי משפחת ארוש לאימוץ.

"יום אחד אני באה לבקר את הילדים", סיפרה, "המנהלת אומרת לי: 'הילדים נלקחו לאימוץ'. מה זה, אמרתי, אני לא מבינה. 'עד גיל 18 את לא יכולה לראות אותם'. הגדולה הייתה בת ארבע וחצי, הקטן בן שלוש. התעלפתי. הפכתי שם את כל הפנימייה".

"זאת לא הייתה פנימייה", מתערב איציק, "אלא מקום שאליו מעבירים ילדים לפני שמוסרים אותם לאימוץ. המתנו שם כמו תרנגולות בשוק לכל מיני הורים שהיו מגיעים לבחור את מי לקחת. היו כמה שרצו את אחותי לבד, או אותי לבד, אבל היה לנו מזל, אחותי הייתה מגוננת עליי כמו אימא ואבא ביחד. היינו ישנים מחוברים, שלא יפרידו בינינו".

ארוש. שנים של מאבק (צילום: טל שחר)
ארוש. שנים של מאבק (צילום: טל שחר)

רונית: "רק לימים התברר שזו לא פנימייה, לנו אמרו שזו פנימייה". האב, מצדו, טען בדיעבד שלא ידע על מה הוא חותם.

מה אתה זוכר משם?
איציק: "אני זוכר שהייתי בדיכאון. אתה לא עם אימא או אבא, וכולם מסביב זרים. ישבנו שם במוסד ואשכרה באים לראות אותך הורים מכל העדות, הרגשתי כמו קיבוץ גלויות. רואים את אחותי, רואים אותי, מסתכלים אם מתאים להם. אני זוכר שבאו שלושה-ארבעה זוגות, לקחו אותנו לטייל. בכל פעם היינו בורחים להם, צועקים שאנחנו רוצים את אבא ואת אימא. אבל מה לעשות, אנחנו לא קובעים".

רונית: "לילדה אמרו שאני מתה".
איציק: "ולי אמרו שאבא מת".
בית המשפט חתם על ההחלטה לשלוח את השניים לאימוץ, וכעבור כשנה אישר גם בית המשפט העליון את ההחלטה. "אימץ אותנו זוג דתיים, האימא הייתה עקרה", מספר איציק. "בהתחלה גם הם רצו רק את אחותי, בסוף הסכימו לקחת את שנינו".

הם הגיעו ליישוב דתי בקצה הארץ, ומיד הוכנסו למסגרת חינוך דתית. בשנים הראשונות, סיפר איציק, הכול היה בסדר. ואז באורח נס נולד לזוג ילד ראשון, ועוד אחד, ועוד אחת, ועוד. "הכול השתנה. פתאום התייחסו אלינו כאילו אנחנו זרים".

"תעשה לי נס" לחוויות הילדות המטורפות שמתאר איציק עוד נחזור. בינתיים, רונית יושבת בבית ואינה יודעת את נפשה. "ארבע או חמש שנים חרשתי את הארץ", היא משחזרת. "לא רואה בעיניים: אילת, ערד, טבריה, ירושלים. הלכתי לבתי ספר, נכנסתי לכיתות. ככה חמש שנים, שכה אחיה, לא מפסיקה בחיפושים. כל יום קוראת תהילים, אומרת שמע ישראל. כל השנים אני מלמדת תינוקות של בית רבן לקרוא ולכתוב, ומתפללת כל יום, צועקת: 'בורא עולם, תעשה לי נס מעל לטבע'".

באחד הלילות, לדבריה, חלמה שאלוהים מגלה לה איפה הילדים. "בבוקר אמרתי לאימא שלי, 'בואי נלך לעורך הדין שיערער בשבילנו לבית המשפט העליון, יש לי תחושה שהקדוש ברוך הוא יגלה לי איפה הילדים'. היא אמרה לי: 'רונית, את לא נורמלית. תפסיקי לדמיין דברים, אף אחד לא יגלה לך'".

השתיים הגיעו לעורך הדין, שם דווח להן כי הערעור נדחה. ארוש, בין הדמעות, החליטה לעשות מעשה וגנבה דף אחד מהתיק המשפטי החסוי. "כשנכנסתי הביתה, ראיתי על הדף שם של מישהי, פסיכולוגית קלינית, ואת מספר הטלפון שלה בבית. אימא שלי בעטה בי, 'את ילדה לא נורמלית', היא אמרה לי. אבל החלטתי, בכל היקר לי, שאמצא את הילדים שלי".

הקלק כאן לצפיה / הורדה תחקיר "לקחו לי את הילדים שלי" , אילת נגב, 04.08.1989 , ידיעות אחרונות

כתבה ב-"7 ימים" בלי לחשוב פעמיים, ארוש התקשרה. לטלפון ענה ילד קטן. "אימא לא בבית", הוא אמר, והעביר את השפופרת לאחיו הגדול. "אמרתי שאני עובדת סוציאלית", היא צוחקת. "'אוי, חמודי, אתמול רשמתי תיק אימוץ והשופט מחכה לי בלשכה. כל כך לא נעים לי, אתה יכול לעזור לי?'"

"מצטער, זה חסוי", הוא אמר, "אבל אימא תגיע עוד רבע שעה".
"בבקשה", התחננה ארוש. "השופט מחכה בלשכה, זה כל כך לא נעים".
רחמיו של הצעיר, היא אומרת, נכמרו עליה. לטענתה, במשך שעה ארוכה הוא עבר על כל התיקים. "דנה, רטי, חנה, נתניה, חיפה. כלום". בסוף הוא מצא, ונתן לה שמות של שני ילדים שנשלחו לאימוץ ביישוב מרוחק. שמותיהם הוחלפו בינתיים על ידי ההורים, והם קיבלו גם שם משפחה חדש, אבל רונית ידעה שאלה ילדיה. "פתאום אימא שלו מגיעה", היא צוחקת שוב. "צועקת: 'מטורף, מטורף!' ואז לוקחת את הטלפון. אמרתי שאני עובדת סוציאלית, התחילה לצרוח וטרקה את השפופרת".

מלאת אדרנלין, ארוש לקחה את אחותה ועוד חברה לאחת הכתובות שנרשמו בתיק. לרוע מזלה, הייתה זו כתובתה של העובדת הסוציאלית. "התחלתי לדפוק שם בדלתות", היא משחזרת, "ופתאום כל המשטרה עליי. 'שלום רונית ארוש, איזו עבודה עשית. אין דברים כמוך בעולם'. בום, אזיקים, מעצר בג'למה. החוקר התעלף מבכי". עילת המעצר, אגב: ניסיון לחטוף ילדים.

ארוש שוחררה, בתנאי שלא תתקרב לאזור במשך חצי שנה, "אבל אני לא דופקת חשבון למדינה, רק לקדוש ברוך הוא. זה הילדים שלי ואני חייבת להמשיך. לא חטאתי ולא פשעתי".

הקלק כאן להורדה / צפיה בתחקיר בסך הכל רציתי לראות את הילדים שלי , אילת נגב , ידיעות אחרונות , 19.10.1990
ימים ספורים חלפו, וארוש הצליחה למצוא גם את הטלפון בבית ההורים המאמצים של ילדיה. "התקשרתי ומי עונה? הבת שלי לילך", היא אומרת. "התעלפתי. שוב בלגן, והפעם שלחו את היחידה המיוחדת לחקירת פשעים חמורים לעצור אותי. הקצינה החוקרת אומרת לי: 'רונית, אני מעולפת ממך. חייבת לעשות עלייך סרט טורקי'".

סבתא באה לבקר אחרי מעצר של עוד כמה ימים, ארוש שוחררה בתנאי שלא תתקשר ולא תתקרב לילדיה. הפעם גויסה למשימה סבתהּ, שהייתה בת 91 באותם ימים. "היא החליטה לנסוע לטייל בעיר גדולה באזור", ממשיכה רונית ומתארת. "אישה בת 91 קפצה ליישוב באמצע החופש הגדול. פתאום מי בא עם האופניים? איציק, עם ציצית וכיפה. מיד היא צילמה אותו ואת אחותו בשבילי".

איציק: "היא גם הביאה לנו 20 שקל ואת מספר הטלפון".
רונית: "אני ואימא שלי מיד לקחנו מונית ספיישל לקצה הארץ. מגיעים, ואז הקצינה מתקשרת: 'שלום רונית, איפה סבתא שלך? היא אמרה שנסעה לראות את נופי ילדותה'. מתברר שעצרו אותה. שוק. אימא שלי בוכה, 'סבתא זכתה לראות את הילדים ואני לא אזכה'. נסענו וישנו לילה בקברי צדיקים. בשבת בבוקר הגענו לשם, התחבאנו מאחורי השיחים וראינו את הילדה שלי, את לילך. ישר קמתי, והיא ראתה אותי והתחילה לצעוק 'אימא שלי פה, אימא, אימא', וברחה לכיתה. בינתיים ראיתי גם את הילד, יוצא לשחק במגרש. נכנסתי לכיתה, כאילו לצלם את הנוף. שוב, כל המשטרה עליי. עצרו אותי ואת אימא שלי".

איציק: "אני זוכר את הפעם הזאת. היא נכנסה לכיתה וביקשה מהמורה עט. ישר לקחו אותי וגם את אחותי וזרקו אותנו מאחורה, שלא נראה אותה. בפעם אחרת שמו אותנו בחדר מורים, ואנחנו מנסים לטפס על החלון לראות את אימא שלנו. בסך הכול שלוש פעמים זה קרה בבית הספר, וישר החביאו אותנו. אחרי שהביאו לנו את מספר הטלפון, היינו מתקשרים לבית של סבא רבקה ולאימא רק כדי לשמוע אותן. היו איזה שש או שבע שיחות לפני שעלו עלינו", הוא אומר, ורונית פורצת בבכי.

בינתיים ארוש הוזהרה שוב לבל תתקרב לילדיה. במשך שנתיים-שלוש היא התאפקה, עד שלא יכלה עוד ונסעה שוב עם חברה. "הגענו ברכב טרנטה", היא צוחקת. "הגענו לאולפנה, סיפרתי למישהי שם שקבעתי עם הילדה, והיא אמרה שהיא עזבה. ההורים שלחו אותה לאיזה יישוב מול רמאללה".

תני לי לנחש שלא התייאשת.
"נסענו עם הרכב הטרנטה, לא יודעת איך הגיע. חיכינו שם, ופתאום אני רואה את לילך יוצאת לזרוק את הזבל. קיבלתי התקף לב. איך שהיא ראתה אותי, צעקה 'אימא שלי', נכנסה לפנימייה וסגרה את עצמה בשירותים. לא הסכימה לצאת".

איציק: "היא כעסה על אימא, מבחינתה בצדק כי היא לא ידעה את האמת. זה כעס של ילד, גם אני כעסתי".

אחרי שהתברר לה שבתה לא מוכנה לצאת לראות אותה, רונית חזרה הביתה מיואשת, והחליטה לחכות שהילדים יגדלו וימצאו אותה. בינתיים, איציק מתאר מסכת התעללות שעברו הוא ואחותו מידי המשפחה המאמצת.

"האימא הייתה מרביצה לנו מכות רצח, היו סוגרים אותנו ימים שלמים בחדר. היו תקופות ארוכות שלא היינו יוצאים אפילו לעשות את הצרכים שלנו, אלא עושים אותם בתוך הצעצועים", הוא מספר. "הכניסו לנו רק לחם עם מרגרינה וזהו. אחרי שבועיים היינו צריכים לכתוב להם מכתב התנצלות, להבטיח שנקרא להם אבא ואימא. באחד המקרים, כשהייתי בן 14, הפשיטו אותי לגמרי, הכריחו אותי לצעוד כמו דוגמן על מסלול, ומפוצצים אותי במכות רצח כל הדרך".

ככל הנראה, ברווחה היו מודעים לאלימות הקשה. אין דרך אחרת להסביר מדוע הם העבירו את שני הילדים בין משפחות אומנה, ושוב להורים המאמצים.

"בכל פעם שהחזירו אותנו, שוב אלימות קשה", הוא אומר. "היינו בורחים מהבית לכמה ימים, ישנים במתקנים, בגשם, או בשירותים של בית הכנסת. פעם לקחנו כסף מקופת הצדקה שם, במקרים אחרים גנבנו אוכל מהסופר כדי לשרוד".

נקודת השבר של איציק הגיעה כשהיה בן 16 וחצי ואחותו בת 18. "באותו ערב הוא פוצץ אותי במכות, מילא אותי בסימנים כחולים, דיממתי. ככה הם השאירו אותי והלכו", הוא מספר. "אחותי התקשרה לעובדת הסוציאלית. היא הגיעה מיד, והחליטה שהיא מגישה תלונה במשטרה. האבא המאמץ ניסה להתחמק, ונעצר במקום העבודה שלו".

זה הוביל להוצאה שלכם מהבית?
"מדהים אבל לא. אחרי כל זה חזרנו הביתה. כעבור שבוע בערך ברחתי מהבית לתמיד. ישנתי בחוץ על ספסל, כי לא היה לי לאן ללכת. בהמשך גרתי ועבדתי בישיבה באזור".

במקביל, ניסה איציק לשכנע את אחותו, שכבר הייתה בת 18, לפתוח את תיק האימוץ כדי שיוכלו לפגוש את הוריהם. "היא פחדה", מספר איציק. "התחלתי לחפש בדפי זהב, אבל היא חזרה לשם המשפחה המקורי שלה, ארוש, ולכן לא מצאתי".

"אגדה האישה הזאת" אנחנו נפגשים בבת-ים, אצל אדם לוי, האיש שהושיע את רונית. לוי הוא ספר, אושייה מקומית ואדם שבפני עצמו שווה סרט. "הוא נתן לי את כל החיים שלו", מתרפקת עליו רונית. "לימד אותי לאהוב את עצמי, הוציא אותי ממצבים אובדניים. איזו נתינה, ממש מעל לטבע".

לוי מחייך, לפעמים נדמה כאילו הוא עצמו בנה האובד. "אתה יודע איך היא התחתנה?" הוא שואל ומיד משיב: "עם נעלי קיפי ופיג'מה. אגדה האישה הזאת".

עם ילדיה הביולוגים התחדש הקשר זמן קצר אחרי שאיציק חגג יום הולדת 18. "ב-12 בלילה, כשהתחיל יום ההולדת, המכתב שלי כבר היה מוכן ונשלח לרווחה", מספר איציק.

עוד שבעה חודשים של המתנה חלפו עד למפגש המרגש, שהיה הכול חוץ מאינטימי, "ועדיין אין דבר יותר מזה", אומרת רונית, ואיציק משלים: "זה הדבר הכי מרגש שהיה לי בחיים. שמו אותי בחדר גדול, מסביב מלא פסיכולוגים. אנחנו יושבים במעגל, אני על כיסא באמצע ואימא נכנסת עם בעלה באותם ימים. היא התקרבה אליי, נעמדתי, והתחבקנו אולי חצי שעה. אני בוכה, היא בוכה, ואנחנו מחובקים ככה".

את אבא שלך פגשת?
"כן, בכלא בבאר שבע. זה היה הזוי, לראות את אבא שלך בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים בביקור בכלא. גם הוא היה בהלם. התחבקנו, אבל מאז אנחנו לא כל כך בקשר. תבין, בניגוד לאימא הוא לא נלחם עליי. פחות הסתדרנו מאז".

לאורך השנים רונית הייתה בכמה מערכות יחסים ויש לה גם ילד נוסף. "אני מעדיפה לא להיכנס לזה", היא אומרת. "האבא היה עבריין מוכר ונרצח לפני כמה שנים".

איך הקשר עם לילך?
רונית: "עכשיו אנחנו בקשר, אבל לא הרבה. היא הייתה מאוד מתוסכלת".

איציק: "אבל החתונה של לילך הייתה משהו הזוי. כל ההורים, הביולוגיים, המאמצים ושלוש משפחות האומנה היו שם. מלא אימהות עומדות, ואף אחד לא מבין מי האימא ומי האבא. הרגשתי כמו מרקו שמחפש את אימא, אבל אמיתי".

אתה בקשר עם מישהו מההורים, המאמצים או האומנה?
איציק: "הייתה משפחה אחת, האומנה השנייה, שממש נקשרתי אליהם ועד היום אני בקשר איתם. עם השאר אני לא בקשר". הוא בנה לעצמו בינתיים קריירה כמסאז'יסט, ומציג קולקציה של סלבריטאים שעברו תחת ידיו. רונית, לעומת זאת, עדיין מנסה לשקם את חייה. אישה שהחיים לא העניקו לה הרבה הזדמנויות, שניסתה תמיד לעשות את המירב וכעת מנסה לעצב לעצמה חיים נורמטיביים.

מהמשפחה המאמצת נמסר בתגובה: "קיבלנו את הילדים באהבה ובשמחה והשקענו בהם את כל כוחנו, מרצנו וכספנו. יש פה סיפור של כפיות טובה ואין טעם להגיב".

מחברת חלמיש נמסר בתגובה: "רונית מחזיקה בדירת חלמיש בתל אביב, שבה התגוררה האם שנפטרה ב-2012. בשנת 2013 ועדת השניים דחתה את הבקשה ללגליזציה, משום שהיא לא התגוררה בדירה. הגברת ארוש מחויבת בדמי שכירות ראויים בסך 2,604 שקלים, לאור העובדה שהיא מחזיקה בדירה ללא חוזה. בהתייחס לטענה לגבי הרכוש שנלקח למחסן, נשמח לבדוק את הנושא עם קבלת הכתובת המדויקת של הדירה והמועד בו נלקח הרכוש. חברת חלמיש פועלת על פי נהלי משרד הבינוי והשיכון, ועל פי נהלים אלה היא לא הוכרה כזכאית להמשך מגורים בדירה בתל־אביב".

ממשרד הרווחה נמסר שאין באפשרותם להגיב משום שהפרטים בתיק האימוץ חסויים.

רונית ביקשה לפרסם את מספר הטלפון שלה לפניות לסיוע: 050-5175555.

לשכת רווחה ירושלים מונעת מאם לפגוש את בנה למרות החלטת ביהמש מתוך מטרה להוציאו לאימוץ

18 בנוב׳ 2016 – ארבע פעמים הורה שופט להפגיש בין אם לבנה הביולוגי שנשלח למשפחת אומנה, וארבע פעמים החלטת בית המשפט לא קוימה. כעת נלחמת האם לראות את בנה, המועמד לאימוץ.
למרות החלטת בית המשפט, שהורה להפגיש את סימה (שם בדוי) עם בנה, היא לא ראתה אותו כבר חודשיים, רשויות הרווחה בירושלים מונעות זאת ממנה. הסדרי הראייה שהונהגו בינה לבין רשויות הרווחה מאז שנלקח ממנה בנה מיד לאחר הלידה, בוטלו במפתיע לפני כחודשיים. הרשויות התעלמו מההוראה לחלוטין, ובהמשך פנו לביהמ"ש והצליחו להקפיא את ההחלטה.
עוד בבית החולים, כשנולד בנה לפני כשנה הוא נלקח ממנה על ידי רשויות הרווחה. סימה, שסובלת מפיגור קל, שיתפה פעולה כי הבינה שהיא צריכה עזרה בגידול הילד. לפני כחודשיים הופסקו הסדרי הראייה באופן חד צדדי, בדיעבד התברר כי מדובר ברצונן של הרשויות למסור את התינוק לאימוץ בטענה לטובת הילד. "הייתי רואה אותו פעמיים בשבוע, יום חול וימי שבת, ועכשיו זה הופסק לגמרי, הם לא מרשים לי", אמרה סימה.
האם פנתה לאגף לסיוע משפטי של משרד המשפטים, עורכת הדין אתי גוהר ,שמונתה לייצג אותה הגישה בקשה דחופה לחידוש הסדרי הראייה, השופט קיבל את בקשתה והורה לקיים את המפגשים. כך קרה בארבע דיונים שנערכו, בכולם החליט השופט לאפשר את המפגשים. אלא שעובדות לשכת הרווחה המטפלות באם לא מילאו את ההחלטה, ארבע פעמים.
"לא יעלה על הדעת שרשות עם כוח כל כך חזק תתנהל ככל העולה על רוחה, זה משהו שצריך להפסק" אמרה עו"ד גוהר המייצגת את האם.

משרד הרווחה חטף תינוק לאימוץ ללא ידיעת האב

נובמבר 2016 – התרגילים המלוכלכים של משרד הרווחה להעברת תינוקות ממשפחות במשבר למקורביהם. והפעם מסירת תינוק לאימוץ ללא ידיעת האב.
אם התינוק, בת 18 שנים, יולדת את התינוק ומשרד הרווחה משכנע אותה לחתום על התינוק לאימוץ. כעבור 4 חודשים מגלה האבא שנולד לו תינוק, והוא יוצא למאבק על בנו.
ראיון ראשון ובלעדי עם האב הביולוגי שבנו נמסר לאימוץ ללא ידיעתו.
האב דורש את בנו בחזרה.
השופטת עפרה גיא, פוסקת לטובת האב ומורה להחזיר את התינוק לאביו. המדינה ערערה, ובימים הקרובים צפוי לצאת פסק דין בעניין זה.
הראיון המלא בחדשות סוף השבוע.
— איך נודע לך על התינוק?
נודע לי דרך אחותי. היא גילתה את זה, ואז ביררתי אם זה באמת נכון. הדבר הראשון ששאלתי אותה זה איפה הילד ו"אני רוצה אותו עכשיו". לא תיארתי לרגע שיהיה לי ילד והוא לא יגדל אצלי, בשר מבשרי. אם הם (משרד הרווחה) היו מתאמצים עוד קצת, אני מבטיח לך שהם היו מגיעים אליי.


השופטת חנה בן עמי מדברת על פשעי עובדות סוציאליות


אורנה הירשפלד מרוטה ומבוישת בורחת מעיתונאים ונפגעי משרד הרווחה

נובמבר 2016 – פקידת אימוץ ראשית במשרד הרווחה אורנה הירשפלד מרוטה ומבוישת בורחת ממצלמות ומהורים שהמליצה לבית המשפט להוציא ילדיהם מביתם ומשפחתם לאימוץ סגור. מדובר בפגיעה בזכויות אדם שמבצע משרד הרווחה  לאלפי משפחות וילדים במחשכים ללא ראיות וסדרי דין ע"י עובדות סוציאליות ו"חוות דעת" מומחים מטעמן.

השופטת קבעה התינוק יגדל אצל הסבתא

אוגוסט 2016 – חדשות הרשת הצפונית: "השופטת קבעה: התינוק יגדל אצל הסבתא"

השופטת קבעה כי התינוק שנולד לאם הצעירה, לא ימסר לאימוץ ויגדל בחיק סבתו. צעירה מטבריה ילדה לפני שנתיים תינוק, שנלקח ממנה לאחר חצי שנה, ונמסר לאומנה, בשל טענות הרווחה: "חוסר יכולתה לגדלו כראוי".

לאחר שלושה חודשים בהם שהה התינוק באומנה, לפני מסירתו לאימוץ, הגישה משפחתה של הצעירה באמצעות עו"ד ורדה שטיינברג, בקשה לבית המשפט, שהסבתא היא זו שתגדל את התינוק.

בחודש מרץ 2016 הגיעה הצעירה, בליווי העיתונאי מוטי לייבל ופעילים חברתיים, לטבריה, שם הפגינו נגד מסירת התינוק לאימוץ, בטענה שהסבתא יכולה לגדלו, כפי שגידלה בעבר את ילדיה.

העיתונאי מוטי לייבל: "הילד נמצא שלושה שבועות באומנה, ללא צו". השופטים צריכים לפתוח את הראש ולהבין שלא ניתנה פה הזדמנות למשפחה המורחבת של האמא, לטפל בתינוק, ולבנות תוכנית טיפול למשפחה ולתינוק ביחד, ולא לנסות לדחוף אותו לאימוץ ולאומנה, מקום ששם הרבה מאוד גופים מרוויחים כסף על כל העניין.

הסבתא: אני גידלתי 2 בנות לתפארת. אמרתי, אני אהיה האומנת של הנכד שלי, אני אגדל אותו באהבה שלמה, ויש לי את היכולות מכל הבחינות. יש לי את הרצון. אין סיבה שהנכד שלי יהיה במשפחות אחרות.

בתחילת החודש שעבר, החליטה שופטת ביהמ"ש לענייני משפחה בטבריה, לאמץ את בקשת המשפחה וקבעה כי התינוק ימסר לסבתא שתדאג לגדלו.

יתומי תימן – מאמר מאת יגאל משיח

 יתומי תימן , יגאל משיח , 06/12/1996 , הארץ
מאות ילדים יתומים נשלחו לפני 50 שנה מעדן לישראל, ונקלטו על ידי עליית הנוער. המבוגרים יותר נבחרו לעבודה בקיבוצים ובמושבים, אחרים נשלחו לפנימיות. רובם השאירו בתימן אב או אם. עכשיו מתגלה קשר אפשרי בין סיפורם לבין פרשת היעלמם של ילדי תימן: מסמך פנימי של עליית הנוער, המתפרסם פה לראשונה, מגלה שהארגון הפנה ילדי עולים לאימוץ

18.04.2016 
יגאל משיח

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 06/12/1996

במשך שנים הם היו בקושי הערת שוליים בפרשת ילדי תימן שנעלמו. מאות יתומים הובאו ארצה על ידי הסוכנות היהודית, אבל קורותיהם אינם כלולים בדו"חות של שתי ועדות החקירה הראשונות, שניסו לברר את גורל הילדים הנעדרים. שתי הוועדות התבקשו לאתר ילדים שהוריהם או קרוביהם הודיעו על היעלמם. היתומים, על פי הדעה הרווחת, היו מבוגרים מכדי להישלח לאימוץ, ולפיכך הצורה שבה נקלטו ופוזרו בארץ מהווה אולי פרק נוסף בתולדות הציונות, אבל אינה רלוונטית לחקירת הפרשה.

כמה יתומים הועלו מתימן? המספר שננקב עד השנה היה כ-600. שמעון אביזמר, שליח הסוכנות למחנה העולים "גאולה" בחאשד שבדרום תימן בשנים 47'-48", העיד באחרונה לפני הוועדה הממלכתית לחקר היעלמות ילדי תימן, וטען כי רק 300 יתומים הובאו ארצה על ידי עליית הנוער. אביזמר, שהיה מורם של היתומים במחנה, טוען בראיון ל"הארץ" כי בין יתומי המחנה שקובצו יחדיו לא היו תינוקות, "יתומי עריסה" בלשונו. איך זה ייתכן? אכן היו תינוקות שהתייתמו, הוא מאשר, אבל אלה היו מתי מעט ונמסרו לקרוביהם. כלל היתומים, לדברי אביזמר, שעשה רבות למען הטסתם ארצה בהקדם, היו ילדים וילדות בגילים 14-7, שאיבדו הורה אחד או את שני הוריהם במסע הרגלי הנורא מתימן לעדן, או במשך ההמתנה במחנה.

בשבוע שעבר מצאתי באחד הארכיונים מסמך רשמי של רשויות העלייה, ובו מידע מפורט על מספרם של הילדים הממתינים בעדן לעלייה, על פי התפלגות הגילים, ובהם מאות יתומים. המידע כלול במברק ששלח הארי (צבי) ויטליס, מנהל הג'וינט במזרח התיכון, אל הוועד המנהל של עליית הנוער ב-21 באוקטובר 1948. כותרת המברק: הרכב פליטי תימן בעדן.

 יתומי תימן , יגאל משיח , 06/12/1996 , הארץ
 יתומי תימן , יגאל משיח , 06/12/1996 , הארץ

להלן מספרי הילדים, כפי שהם מופיעים במברקו של ויטליס:

עד גיל שלוש: 344.

בין הגילים 199 :6-4.

בין הגילים 633 :10-7.

בין הגילים 643 :14-11.

בין הגילים 183 :17-15.

מתוך 2,002 הילדים, כתב ויטליס במברק, 222 הם יתומים בלי אב ואם; 336 יתומים בלי אם; 159 יתומים בלי אב. ובסך הכל 717 יתומים.

במשך העבודה על סדרת הכתבות בעניין ילדי תימן, שהתפרסמו בשנה האחרונה במוסף "הארץ", התעוררה אצלנו שאלת היתומים והמשיכה לנקר. ועדת החקירה הראשונה לגילוי ילדי תימן כתבה בדו"ח שלה בשנת 1968, כי הוגשו לה 17 תלונות על היעלמם של ילדים במחנה חאשד, "אך מאחר שלא היתה כל אפשרות טכנית לחקור בדבר – עניין זה לא נחקר על ידי הוועדה". הוועדה השנייה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים, שהגישה את הדו"ח שלה ב-1994, בדקה 14 מקרים של ילדים שנעלמו בעדן. "לגבי שלושה מהם נתגלה בארץ מידע המצביע על פטירתם בעדן", כתבה הוועדה בדו"ח. "לגבי היתר לא הגיעה הוועדה לשום מידע".

האם יש אפשרות שילדים אלה הוטסו ארצה כיתומים? ומה קרה למאות היתומים שנשלחו מתימן לישראל? לרובם היו קרובי משפחה חיים, לפעמים אפילו אם, או אב, או אחים ואחיות. האם מישהו התאמץ לאחד מחדש את היתומים עם משפחותיהם?

האם ייתכן שהפעוטות נמסרו כאן לאימוץ?

במשך חודשים רבים ניסיתי לאתר יתומים כאלה כדי לספר מפיהם את קורותיהם, ואגב כך לאמת או להפריך את ההשערה שיתומים בגיל הרך נמסרו לאימוץ. בסבב החקירה הראשון שוחחתי עם שליחים ופעילים רבים שהיו קשורים בעלייתם או בקליטתם של היתומים. איש מהם לא הצליח לסייע בשם, או בכתובת. פנינה פלמון, עובדת סוציאלית במחנה העולים עין שמר ב-1949, סיפרה כיצד שלחה יתומים תימנים אל מחנה של עליית הנוער בנתניה, אבל לא ידעה היכן בדיוק היה מחנה זה, כיצד נוהל, ומה היו מטרותיו.

ממה שהצלחתי לברר אז, מחנה נתניה היה מחנה מעבר, שאליו נשלחו יתומים ממחנות העולים ברחבי הארץ, וממנו הועברו לקיבוצים, למושבים ולמוסדות חינוך דתיים וחילוניים. דברים שהזכיר בדרך אגב אחד המעורבים בפרשה, על שערורייה שנזכרה אז באחד העיתונים, הרימו את המסך.

בדצמבר 1952 ביקר במחנה המעבר בנתניה כתב "הארץ" נתן דונביץ. באותה תקופה, כארבע שנים אחרי הטסתם ההמונית של יתומי עדן, עוד נותרו במחנה המעבר יתומים תימנים שלא נמצא להם פתרון של קבע. בכתבתו צייר דונביץ תמונה מזעזעת: ביתנים מלוכלכים, עירומים, חלונות חסומים בחוטי תיל, בתי שימוש פרימיטיביים, ילדים מסתובבים באפס מעשה בחולות. בין נוראות החיים במקום מנה דונביץ בטלה, הלקאות ברצועה להטלת משמעת, תגרות סכינים, איומים, גניבות ומעשי אונס. "הילדים היותר גדולים מאיימים על הילדים הקטנים", סיפר מנהל המחנה לעיתונאי, "ועושים בהם כחפצם, בקביעות, ללא הפרעה".

דונביץ תיאר מחנה יתומים בסגנון שוק עבדים. מדי פעם היו באים למחנה שליחי הקיבוצים בחיפוש אחר ידיים עובדות. הם היו מסדרים את היתומים בשורות, כמו במסדר צבאי, ובוחרים את המתאימים להם, סלקציה לכל דבר. "הבחור, נציגו של אחד הקיבוצים, עבר בין השורות והורה באצבעו השלוחה על כל ילד חסון בעל הבעת פנים נבונה. ילדים אלה יצאו מיד או למחרת לאחת מנקודות היישוב בארץ. הנותרים חזרו מבוישים ומדוכאים אל צריפם האפור שבמחנה. הם התייצבו למסדר רכישה אחד, שני ושלישי. חודשים תמימים, שנה, שהו בקבוצות הצריפים הנקראות מחנה המעבר של עליית הנוער בנתניה".

בארכיון הציוני בירושלים (ארכיון הסוכנות) לא נמצא כל חומר על מחנה המעבר בנתניה. חווה אהרוני, עובדת בכירה בארכיון, אומרת כי לא קיימים גם רישומים המעידים על משלוח חומר ארכיוני על מחנה זה לוועדת החקירה הממלכתית.

את היתומים התימנים קלטה בישראל עליית הנוער. האם היתה עליית הנוער שותפה לפרשת היעלמותם של ילדי תימן? מסמך שמצאתי לפני שבוע באחד הארכיונים מלמד בבירור על מעורבותה של הנהלת עליית הנוער בהפניית ילדי עולים לאימוץ. זהו תזכיר פנימי ששלחה חווה כוהן למשה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית, וכך נכתב בו:

"הנידון: אימוץ ילדים.

למעלה: שמעון אביזמר עם ילדי חאשד, בהם יתומים רבים. לא הצליח להיזכר ולו בשם של יתום אחד. למטה משמאל: שמעון אביזמר ב-1996. למטה משמאל: עובדיה טוביה, שליח בחאשד יואב רוקאס
למעלה: שמעון אביזמר עם ילדי חאשד, בהם יתומים רבים. לא הצליח להיזכר ולו בשם של יתום אחד. למטה משמאל: שמעון אביזמר ב-1996. למטה משמאל: עובדיה טוביה, שליח בחאשד יואב רוקאס

"בתשובה לשאלתך מהשלישי לחודש הנני לענות כדלקמן. עד כה סודרו מטעם מחלקתנו 12 ילדים וילדות לאימוץ. עולים חדשים בגיל 6-1 שנים. כן הועבר ממוסד ילדים בנהריה ילד בן 11. ילד בן שנתיים וחצי אשר אמו עלתה לארץ וטרם חתמה על כתב הוויתור מתחנך אצל המשפחה אשר הביאה אותו ארצה, מבלי שהדבר אושר סופית על ידנו.

"הילדים הנמצאים בקיבוצי השומר הצעיר: 3.

"במושבות: 7.

בתל אביב: 3.

"מצבם של כל הילדים משביע רצון בהחלט. יש להניח שמחלקתנו תאשר באופן חוקי את כל האימוצים בגמר תקופת הניסיון של שנתיים. רשומות במחלקתנו עשרות משפחות מובחרות ומתאימות לאמץ ילדים, אולם נודע להן מפינו שאין עתה מועמדים מתאימים לאימוץ, כלומר ילד עולה בגיל הרך. אם מחלקתנו תחליט למסור במקרים מסוימים ילדים עד גיל 12-10 שכבר מתחנכים במוסדנו ושואפים יותר לחינוך משפחתי (לא בצורת חלוקת ילדים למושב עובדים אלא בצורת חינוך ילד במשפחתו הוא) נוכל אחרי שיקול רציני לסדר מספר ילדים במשפחות מתאימות בעיר ובכפר, לטובת העניין".

תאריך המכתב: 10.11.1948. אין בו אזכור מוצאם של הילדים שנמסרו לאימוץ, וגם לא מידע על מצבם החוקי: האם הם יתומים, נטושים, או שנמסרו לאימוץ חוקי על ידי הוריהם.

לאה שלום: "חילקו אותנו על פי מכסות בין דתיים לחופשיים. את אחי שלחו לפנימייה של דתיים בכפר חסידים ואותי שלחו לעיינות. לא שאלו. הוחלט מלמעלה"

אז לאן נשלחו יתומי תימן? איפה הם היום? גם שמעון אביזמר, מהבקיאים בפרשה, מורם של היתומים בחאשד, לא הצליח בפגישתנו הראשונה לדלות מזיכרונו אפילו שם של יתום אחד. על המחנה בנתניה שמע, אבל לא היה ביכולתו להוסיף פרטים. אביזמר הציע להמשיך את החיפוש בקיבוץ נווה איתן, שאליו, למיטב זיכרונו, נשלחו יתומים רבים. כמו כן הפנה אותי אביזמר אל נסים גמליאלי, שהוא עצמו הכשירו להוראה במחנה העולים חאשד, ואל עובדיה טוביה, קצין העלייה הראשון במחנה חאשד מטעם הסוכנות.

למעלה: לאה שלום, בתמונה ששלחה מהקיבוץ לשמעון אביזמר ב-1951. מימין: נסים גמליאלי, מורה בחאשד. משמאל: שמעון אביזמר עם כיתת יתומים בחאשד
למעלה: לאה שלום, בתמונה ששלחה מהקיבוץ לשמעון אביזמר ב-1951. מימין: נסים גמליאלי, מורה בחאשד. משמאל: שמעון אביזמר עם כיתת יתומים בחאשד

יש הצדקה לדווח בקצרה על גלגולי החיפוש אחר היתומים מנקודת מוצא זו והלאה. הם עשויים ללמד משהו על שתיקתם התמוהה של עדי הראייה, שאותה היטיבה מאוחר יותר להגדיר הדסה מינס, מיתומות תימן שאותרו בסופו של דבר: "מה אני אגיד לך, התימנים צייתנים, לא אוהבים להתלונן, קצת גאווה וקצת פחד". בעלה, יתום גם הוא, שתיאר באוזני את התנסויותיו המשפילות בקיבוץ שדה אליהו, הוסיף באותה נשימה: "הבן אדם לא יורק אל הבאר ששתה ממנה".

אבל זה היה כבר לאחר שאותרו כמה וכמה יתומים. בתחילת הדרך היו בידי שמותיהם של שליח ומורה, שנתן לי אביזמר. עובדיה טוביה, בכיר השליחים במחנה חאשד בעדן, חלה לאחרונה ואשתו תיווכה ביני לבינו. היא הציגה לו את שאלותי, כך דיווחה לי, אבל הוא אינו זוכר דבר. נסים גמליאלי, המורה מחאשד, זכר הכל חוץ משמותיהם של כמה יתומים, חניכיו, שלדבריו עד לאחרונה היה לו קשר איתם. כפיצוי הציע לי לשוחח עם שתי מורות אחרות של היתומים: מזל אחרק ומזל עדני. שתיהן, התברר, איבדו כל קשר עם היתומים. לא מזמן, סיפרה אחת מהן, נכחה בחתונה של אחד הבנים, אבל היא לא זוכרת, לא שם ולא כתובת.

בקיבוץ נווה איתן הופניתי אל הארכיונאית דבורה בן צבי, שזכרה את היתומים במעומעם, לא יותר, אבל נזכרה שכמה מהם נשלחו לחוות הלימוד בנחלת יהודה. אולי שם. המנהל איבד קשר, אבל אולי המנהלן של בית ספר כנות, תושב בקוע. המנהלן הפנה אותי אל אחיו, שפעם היה בקשר עם יתומים רבים, והבטיח לעזור, אם יוכל. וככה זה נמשך ונמשך.

שני היתומים הראשונים שאותרו, הרב של כפר טרומן וחבר קיבוץ יפעת, סירבו להתראיין. לרב היה סיפור מרתק, אבל בתום השיחה הזהיר אותי לא לפרסם מלה אחת: "לא כדאי, לא כדאי, שומר נפשו ירחק מפרסומת". חבר יפעת, לעומתו, טען ששכח הכל, למרות שהיה אז נער. כשכמעט נואשתי הציע לי אביזמר לשוחח עם יצחק קעטבי, לשעבר ראש מועצת קרית עקרון, איש עם קשרים בקהילה. קעטבי ביקש זמן לבדוק עם האנשים. לאחר כמה ימים צילצל ומסר לי את שמה של צביה יששכר מקרית עקרון.

זה היה קצה החוט, ומאז ראיינתי שנים-עשר יתומים. סיפורי רבים מהם משקפים את הפער הטראגי בין חלום שיבת ציון, מלא הפאתוס, שהוליך אותם באלפיהם, יחפים במדבר, למחנה "גאולה" בדרום תימן, לבין מה שאירע להם בישראל, נשחקים בגלגלי הגאולה.

"הלכנו בלילות", מספרת צביה יששכר. היא היתה אז ילדה בת חמש. החולים רכבו על חמורים, הבריאים צעדו, גם הילדים, כל מי שהיה מסוגל ללכת. כאשר נקרעו הסנדלים והנעליים, הם המשיכו יחפים. הזקנים והחולים רכבו עד שנשדדו הבהמות או נפלו מאפיסת כוחות, וכשמתו הבהמות מתו גם החולים ונקברו בחול. "פחדנו מהשודדים, פחדנו מהשלטונות, פחדנו ממלשינים. לעולם לא ידעת מי ילשין עליך, מי ראה אותך הולך בלילה וסיפר, או מי שמע את הילדים במחבוא משחקים".

בצעדה הארוכה מעיירת הולדתה מודן תקפו אותם כמה פעמים. לפעמים אנסו את הנשים ולפעמים לא. הפשיטו אותם, התעללו בהם, ביתקו את הבגדים בסכינים בחיפוש אחר כסף, איימו לשחוט את הילדים לעיניהם אם לא יגלו, וכשהסתלקו עם השלל – הבהמות שלא מתו, התכשיטים, שקי הקמח והכסף – היה עליהם להמשיך כמו שהם, על בטן ריקה. "לעולם לא ידעת מאיפה יצוצו המלשינים והשודדים", היא מספרת. "במקומות המחבוא, ביום, היו המבוגרים קוברים את הילדים בחול, שלא יתרוצצו וירעישו".

המסע הזה לעדן ארך חמש שנים, מעין יציאת מצרים. מפעם לפעם עצרו בעיירות ידידותיות והתחבאו אצל יהודים כדי להחליף כוח. אחרי ששדדו אותם היה צריך להתארגן מחדש, להחלים, לאגור צידה חדשה לדרך, כלי בישול, בגדים וקמח. "בעיירות, היכן שלא פחדנו שיסגירו אותנו, היתה אמא יוצאת לעבודה כדי להחזיר כסף שלוותה לקניית מזון". בעיירה אחת נתקעו שנתיים עד שהתאוששו וחסכו קצת כסף. אביה היה אז כבר חולה מאוד. אחדים נואשו וחזרו.

זוג יהודים בעדן, תימן, 1949 דוד אלדן / לע"מ

אחרי שהתארגנה שארית הקבוצה יצאו שוב לדרך, ברגל. צביה צעדה לצד אמה. אביה החולה רכב על חמור. "היה קשה לצעוד ככה ימים וחודשים. הקבוצה היתה מגיעה למקום המחבוא, מערה או נקיק, מקוששת עצים, מבעירה אש, גומרת לאפות, ואמא ואני עוד צועדות". בקעטבה, ליד גבולה של דרום תימן, שהיתה אז מושבה בריטית, מצאה הקבוצה מערה ענקית ונכנסה לגור בה, כל אלה שנותרו, עדיין כמה מאות אנשים. הם חשבו שיגורו במערה חודש-חודשיים עד שיאותרו מבריחי גבול בטוחים, ונתקעו בה שנתיים.

בתחילת החיים במערה התגוררו בה כמה מאות, חלק ישנו בחוץ בקור, בגלל הצפיפות. המערה הפכה למין קומונה. הפליטים ניהלו בה חיי משפחה, אהבו, התקוטטו, חלו ומתו, מחצלת בצד מחצלת. הדודים שלה, שהיו חרשי ברזל, הקימו נפחייה, התחילו לשרת את הכפריים בסביבה ועשו כסף. עם הזמן החלה המערה להתרוקן. משפחות עזבו לחפש פרנסה ומזון ולא חזרו. היו שנואשו מההמתנה ומהרעב הנצחי ויצאו למסע הארוך חזרה. הפרידות היו כואבות, אבל לנותרים במערה רווח מעט.

למערה היה פתח אחד: המיוחסים גרו ליד הפתח ונשמו טוב; הפחות מיוחסים גרו בפנים. "היה מחניק וקשה אבל היתה לנו תרבות דיור", מספרת צביה יששכר. "אלה שגרו ליד הפתח לא חסמו אותו לעולם, כדי שייכנס האוויר. התנורים היו ליד הכניסה והיינו מבשלים לפי תור. כשנשברה משפחה ועזבה, תפסה את מקומה ליד הפתח המשפחה הבאה בתור. רוב הזמן היינו רעבים". אחותה נפטרה במערה. "אני כל כך רעבה, אחותי", היא אמרה ומתה.

במשך שתי השנים במערה ניסו כמה פעמים להסתנן לעדן. חסכו כסף, מצאו מבריח גבול ערבי והפקידו בידיו את הנשים והילדים. הגברים נשארו במערה. "טיפסנו כמו עזים והחלקנו כמו בני אדם, וכל ניסיון הסתיים כמו קודמו: פתאום נעמדים לפנינו כמה ערבים חמושים, שודדים אותנו והמדריך נעלם".

הזיכרון המר הזה מעלה בפיה משום מה טעם אגסים מתקתק. בחור אחד, שמעון, סחב על גבו כל הדרך שק אגסים בשל, הר אחרי הר. אמרו לו שבישראל אין אגסים. השודדים משום מה הניחו לאגסים, אפילו לא שיספו בסכיניהם את השק. כל הדרך חזרה למערה אכלו אגסים.

לפני הבריחה המוצלחת לעדן נותרו במערה לא יותר מחמישים בני אדם. השאר התפזרו, או מתו. המסע האחרון ארך שבעה ימים, כמו בסיפורים תנ"כיים. אביה יצא כמה ימים לפניה על חמור. אמה נשארה במערה לטפל בדודים שחלו וצביה הופקדה בידי מבריח הגבול הערבי עם שאר הנשים והילדים. היא היתה בת שבע, אבל כבר הבינה שאולי לא תראה יותר את אמא, פרידות היו דבר שכיח. מבריח הגבול הערבי היה הפעם איש טוב, אחראי, רחמן, "בצבע שלנו", מעירה צביה. אבל גם ניסיון בריחה זה, האחרון, היה מלא פגעים. באחד הלילות הגיח מהאפלה גבר שחור ענק, מבהיל, והערבי עצר בו והתמקח על נפשם. הענק חיטט בצרורות, מצא את המזון והתיישב מולם לאכול, טורף ומביט בילדים. אכל והסתלק.

אחר כך הגיע תור השודדים. המבריח הערבי ניסה להתמקח גם איתם וחטף מכות. הם הפשיטו את הילדים הבוכיים, חתכו את בגדיהם ואחרי שעזבו המשיכה השיירה בצעדה, כמה מהילדים עירומים, בלי מכנסיים. ביום הרביעי למסע, לנוכח אורות העיירה לאחג', מעדה צביה בעייפותה אל תוך חריץ באדמה החרבה, ילדה רזה, עור ועצמות. האדמה החלה להתמוטט עליה והיא פחדה לקרוא למבריח, שמא תסגיר את הבורחים – העיירה היתה בטווח שמיעה. ניסתה להיחלץ, אבל החריץ סגר עליה כמו צבת.

אחרי נצח שמעה את הערבי מחפש אותה בקריאות חרישיות, "יהודייה, יהודייה".

הוא מנה את חברי הקבוצה, נוכח בחסרונה, וחזר לחפש. "מאז אני הולכת רק באמצע הטור", מצחקקת צביה. בלילה האחרון נפרדו הבורחים זה מזה. המבריח תיאר להם בדיוק איפה יושבים היהודים והסביר שאת הלילה האחרון רצוי לעשות אחד אחד, שאם ייתפסו – לא ייתפסו כולם. "כל הלילה הלכתי בחולות, ילדה בת שבע. לקראת בוקר נכנסתי לעיירה זריבה והלכתי לכיוון הרובע היהודי על פי הנחיות הערבי. פתאום מגיח מאחורי החומה ערבי רזה אחד, גבוה ושחור, כמו לילה, מנחית לי סטירה אדירה ומסתלק, בלי מלה. הלכתי מתייפחת, המומה, ככה מצאו אותי. הדודה שלי סיפרה אחר כך שפגשתי במשוגע המקומי, רשע שאוהב להכאיב לילדים".

אביה, שחצה את הגבול על חמור כמה ימים לפניה, אושפז בבית חולים. "האוכל לא היה כשר בבית החולים ודודתי היתה מבשלת לו. אני הייתי מביאה לו את האוכל פעם ביום. בדרך היו אורבים לי ילדים ערבים ומתעללים בי. הם מכים ואני מגוננת על האוכל, יום יום. הכרתי כל פינה בדרך הייסורים, ידעתי מאחורי איזו חומה יופיעו להחטיף".

יום אחד נכנסה עם האוכל וראתה על פני אביה את אשמדאי. בהבעה זו הסתלקו לעיניה במערה עשרות חולים. "רצתי לספר לדודתי והיא אמרה 'שטויות, ילדה, מה את יודעת על חיים ומוות'. אמרתי לה, דודה, זה לא הגוסס הראשון שמסתלק לעיני, אבא הולך למות. אני יודעת איך מתים. הוא נפטר ואני הרגשתי רווחה עצומה. כל כך נמאסו עלי המכות שהייתי חוטפת יום יום בדרך אליו. הדודה שאלה מדוע אני לא בוכה, ולא יכולתי לספר לה. איך אספר לה: אבא מת וכולי הרגשת הקלה. עד היום אני מתמודדת עם האשמה. הייתי ילדה, כאב לי, הערבים היו מכים ברשע, מחכים לי, מרביצים וצובטים, יום יום".

סעדיה ישורון: "אלה שהיה להם מזל נשלחו למקומות דתיים, אלה שלא היה להם מזל הלכו לאן שהובילו אותם. עליית הנוער של הדתיים ועליית הנוער של החילונים התחלקו בנו"

חממי גמליאל: "בכפר גנים לא היה אב-בית, לא היה עם מי לדבר, לא טיולים, לא משחקים, כלום. שטפו לנו את הראש בגמרא מהבוקר עד הערב, על בטן ריקה. רוב הזמן היינו רעבים"

 מימין לשמאל: חממי גמליאל וסעדיה ישורון יואב רוקאס
 מימין לשמאל: חממי גמליאל וסעדיה ישורון יואב רוקאס

 אחרי שהוקם המחנה בחאשד העבירו לשם את היתומים וריכזו אותם ב"רחוב" אחד, כדי שיהיה קל יותר להאכיל אותם. רבים היו על סף מוות מרעב. יותר מאלף יתומים רוכזו שם ב"רחוב היתומים", מחצלת אל מחצלת. כשנשבה הרוח מהמדבר היה עובר מישהו ומכסה את הקטנים במחצלות מפני החול, שורה ארוכה. היתומים זכו לאכול; הזקנים שהושארו בזריבה מתו ברעב.

בחאשד היתה צביה שנתיים. היא פגשה שם את השליחים עובדיה טוביה ושמעון אביזמר. על שניהם היא מספרת באהבה רבה, וכמוה שאר היתומים שרואיינו. טוביה לימד מוסיקה. אביזמר הכשיר מורים. מי שהגיע לרמת עברית סבירה נעשה מורה לאחרים. בגיל 11 כבר היתה מורה למבוגרים.

ב-25 בינואר 1949 הטיסו אותם ארצה, היתומים תחילה. "התחלנו לטוס עם השקיעה וראיתי את הכוכבים גולשים עלי וכולם צעקו, 'יא, הכוכבים זזים'. כשנחתנו בלוד ירד גשם. ראינו את הישראלים עובדים בגשם ואמרנו, הגענו לארץ של ענקים. הם הגיעו מהשדות להסתכל בנו והתחלנו לשיר להם שירים עבריים שלמדנו במחנה, 'אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות' – הם מסתכלים בנו ואנחנו שרים להם בעברית, שיר אחרי שיר, והגשם יורד עלינו. חילקו לנו תה ודובשניות והכניסו אותנו לאוטובוסים. זו היתה הנסיעה השנייה שלי במכונית. מהמחנה בחאשד לשדה התעופה בעדן נסענו בלילה, כיסו אותנו בברזנט ונסענו בחשכה, בעמידה. האדמה רעדה תחתינו והנמוכים תפסו במכנסי הילדים הגדולים, לא למעוד. הפעם ישבנו. נסענו ביום בין אקליפטוסים גבוהים והילדים צעקו, יא, תביטו, העצים נוסעים".

אחרי שלושה חודשים במחנה עתלית העבירו אותם למחנה המעבר בנתניה. את המחנה שתיאר העיתונאי דונביץ ברשימתו היא מגדירה מסלקה, שוק עבדים. כאן התחילה ההתפכחות. "אחרי כמה חודשים חילקו אותנו לקיבוצים ולפנימיות של עליית הנוער". אותה שלחו לעיינות, פנימייה חילונית ליד בית עובד, לאחר שהבטיחו להם שהאוכל שם כשר. "למדנו עם הישראלים אבל לא גרנו איתם. היינו חברה נפרדת, לא היתה התערות חברתית. הם הביטו בנו בהתנשאות, מגבוה. היו תגרות בין הבנים שלנו, התימנים, לישראלים. כינו אותנו בשמות, קראו לנו ערבים, בדואים, פרימיטיבים. הבנים הישראלים לא התייחסו אלינו, לא לכבודם. במשך שלוש שנים בפנימיית עיינות לא דיברתי מקרוב אפילו עם בן ישראלי אחד".

בעיינות, היא חושבת, התחילה שטיפת מוח פוליטית, מפא"יניקית, מכוונת להליכה להתיישבות. "אחת המורות הבכירות כינסה פעם את המורים שהחלו ללמד אותנו אנגלית, ושטפה אותם. בשביל מה אנגלית, מה יעשו עם אנגלית בקיבוץ". מדריך הקבוצה היה קורא להם כל יום מעיתון "דבר". עיתונים אחרים לא היו. דוד בן גוריון הועלה למעמד אל, מייסד המדינה, המנהיג הגדול, הכל קרה בזכותו. לימדו אותם את "האינטרנציונל", שיננו ושיננו עד שזכרו את המלים בעל פה, ילדים תימנים, בני הורים דתיים, פליטי מערות.

"האינטרנציונל הלך תמיד עם התקווה, בכל טקס בעיינות", היא מספרת. "את השם בגין לא שמעתי שם מעולם. לא בגין ולא דמויות פוליטיות אחרות. רק בן גוריון. כל הטוב קרה לנו בזכותו, בן גוריון גואל התימנים". המנהלת היתה עדה פישמן, אחותו של הרב יהודה מימון, מנהיג תנועת המזרחי ושר הדתות הראשון. הובטח לתימנים שהמטבח כשר אבל הרב מימון, ליתר ביטחון, היה מבקש שמנת הישר מהמחלבה. היתה שמורה לו שם צנצנת פרטית, רק שלו. כשהיה בא לביקור היו מזעיקים את צביה להביא לו שמנת. "'זו שהתחילה להביא לי שמנת, שתמשיך', הוא אמר לאחותו בנוכחותי. שלוש שנים, פעם בשבוע, הייתי מגישה לו שמנת מהמחלבה, בכוס שלו, זכות גדולה".

בעיינות, לדעתה של צביה יששכר, הכשירו כוחות עבודה לקיבוצים. "יום אחד הגיעו כמה קיבוצניקים חסונים ממנרה. שישה בחורים יפים. הם הסתובבו קצת במועדון, בין הבנות, בחנו אותנו, והלכו בלי מלה. לא נראינו להם". מאחר שלא נבחרו על בסיס אישי, הוחלט לשלוח אותם להכשרה במרוכז. מי שהתנגד סולק בגסות. "הייתי ביחסי אהבה עם בחור אחד, גדול ממני. הוא לא רצה לצאת לקיבוץ. מה עשו, גירשו אותו מהקבוצה כדי שלא ישפיע עלי ועל אחרים. גם הוא היה יתום. שלחו אותו העירה לגור עם איזה דוד רחוק, שלא ירעיל את האווירה".

בסופו של דבר הגיעה הקבוצה לנווה איתן שבעמק בית שאן. הזוגות התחתנו, והנשואות לא גויסו לצבא. מי שהיו לה קרובי משפחה, נמצא לה איכשהו שידוך. השאר נותרו במשק. "הייתי בת 15, הצעירה בין הבנות. אמרו שאני משתמטת מהשירות, שאני יותר מבוגרת, והוחלט לשלוח אותי לגינקולוג שיבדוק. הלכתי. הוא אישר שאני בת 15".

בנווה איתן, מספרת צביה יששכר, שררה אווירה עכורה של התנשאות. "עבדנו עם חברי המשק אבל אכלנו לבד, בפינה מרוחקת שלנו, רק היתומים, כמו מצורעים, חלילה ידברו איתנו. ישבנו בפינה וגרנו בשולי הקיבוץ, במרחק בטוח ממגורי החברים. חברה שעבדה בלול סיפרה שהקיבוצניקים שוחטים במו ידיהם, והפסקנו גם לאכול בשר". יום אחד ארזה את מזוודתה ונמלטה לאמה בקרית עקרון. היא לא אמרה מלה לאיש. קמה וברחה, ילדה בת 15. איש לא ראה אותה בצאתה, איש לא חיפש אחריה אחר כך.

שוחחתי עם עוד 11 יתומים ויתומות. הרבה מהסיפורים דומים. איש מהם לא נשאל לאן הוא רוצה ללכת, גם לא היתומים היותר מבוגרים. לעתים הפרידו משפחות. "חילקו אותנו על פי מכסות בין דתיים לחופשיים", מספרת לאה שלום. "את אחי שלחו לפנימייה של דתיים בכפר חסידים ואותי שלחו לעיינות. לא שאלו. הוחלט מלמעלה. לא ידענו לאן הולכים. הגעתי, ומצאתי את עצמי בעיינות".

"פיזרו אותנו במוסדות ולא שאלו", מספרת מזל שחם. "אותי שלחו לשפיה. עד שהגעתי לשם לא ידעתי לאן מסיעים אותי. את אחותי שלחו לכפר חסידים. לקחו, שלחו וזהו".

"הגענו למחנה המעבר בנתניה שלוש אחיות", מספרת כוכבה חדד. "היינו יחדיו עד שהתחילו למיין ולחלק. אני נשארתי במחנה. את שתי אחיותי העבירו לכפר הנוער שפיה".

צביה יששכר: "בפנימיית עיינות למדנו עם הישראלים אבל לא גרנו איתם. הם הביטו בנו בהתנשאות, מגבוה, כינו אותנו בשמות, קראו לנו ערבים, בדואים, פרימיטיבים"

"אלה שהיה להם מזל נשלחו למקומות דתיים", טוען סעדיה ישורון. "אלה שלא היה להם מזל הלכו לאן שהובילו אותם. עליית הנוער של הדתיים ועליית הנוער של החילונים התחלקו בנו".

הדסה מינס הגיעה ארצה בסוף 1946, באונייה. כמה עשרות יתומים ובהם גם תינוקות בגיל שנתיים, ועל כולם מופקד מדריך אחד. באונייה ריחמו הנוסעים על הזאטוטים, טיפלו בהם והאכילו אותם. מה קרה לזאטוטים הדסה לא יודעת. הם הגיעו ארצה ומאז לא ראתה אותם. לנמל חיפה, היא מספרת, באו משלחות מכל המפלגות להתחלק בייבוא. אז לא הבינה זאת, אבל כעבור שנים, במבט לאחור, הבינה שהתרחשה שם חלוקה.

תימני אחד, ותיק בארץ, לא הניח לשלוח אותן למוסד חילוני. כך הגיעה עם אחיותיה ל"אחוזת שרה" בבני ברק. הן לא ידעו מה מחכה להן, בין החניכות. "ראינו אותן כולן יפות ולבנות ואנחנו שחורות. מהבושה ישבנו כל היום להתרחץ. המדריכה, פולנייה מאירופה, צחקה עלינו. אפילו תתרחצו כל החיים לא תחליפו את הצבע, ככה היא אמרה. אחר כך באו שוב מהמפלגות. אלה שהיו מבינות אמרו להם, אפילו נמות לא תחלקו אותנו למוסד חילוני. עמדנו על שלנו ושלחו אותנו לשדה אליהו".

גם בשדה אליהו, קיבוץ דתי בעמק בית שאן, ציפה להם מפח נפש. לדעת הדסה הובאו לשם ככוח עבודה, לא כשווים, ומשום כך לא העניקו להם הכשרה מקצועית, שלא יסתלקו; "רצו שנישאר בעבודות השחורות שלהם". את בעלה שלום, גם הוא יתום, פגשה שם בקיבוץ. שלום עדיין איש מבוהל מאוד, חשדן. פעם אחר פעם הוא שואל אותי בשביל מה הראיון. קל לדמיין עד כמה כנוע ומבוהל היה אז, כשהועלה ארצה, נער יתום בין אדונים.

ממי אתה חושש כל כך, שאלתי, הרי עברו מאז חמישים שנה. ושלום עונה לי שלא יפה לירוק אל הבאר שממנה שתית, קלישאה כל כך מוכרת מעשרות שיחות עם מרואיינים תימנים. את קורותיו בתימן שלום נלהב לספר, על קורותיו מאז העלייה הוא מדבר באי חשק. אבל איכשהו, בין המריחות, מצטיירת תמונה, כמעט בניגוד לרצונו.

"הם היו המנהלים ואנחנו העבדים. לא לקחו אותנו לשם שמים, לגדל אותנו כמו את הבנים שלהם, שווים בין שווים. לקחו אותנו לעבודה שחורה. לפזר רעל בפלחה, לרפת, למסוק בעונת הזיתים, לקטוף בעונת התמרים, למכבסה, לבריכות הדגים. מקצוע לא לימדו אותנו, בשביל מה ישקיעו בנו שנברח אחר כך. היה צנע בארץ. את השוקולד שקצבו לנו נתנו לילדים שלהם. לנו נתנו לחם וריבה".

שלום הסתלק משדה אליהו והועבר על ידי עליית הנוער לכפר גנים, פנימייה קטנה ומוזנחת בפתח תקווה, בהנהלת הרב צביק, ששאף כל הזמן להרחיבה. צביק קיבל תשלום לפי מספר התלמידים. "שאלו את צביק למה רצית תימנים", מספר שלום מינס, "והוא הסביר שלתימנים אין דרישות, צייתנים". בהקשר זה נזכר פתאום מינס במחנה המעבר המסתורי בנתניה ומאשר את מיתוס שוק העבדים. "באו מהקיבוצים למחנה בנתניה וביקשו, זה רוצה עשרים, זה רוצה שלושים".

חממי גמליאל, יתום אחר, נשלח גם הוא לכפר גנים. הוא שהה בפנימייה שנתיים, עד 1948. "במלחמה היה קשה. מי שהיה לו קרוב משפחה והתמזל לו, הלך לגור אצל הקרובים. היו באים, מדברים עם צביק ולוקחים את הילד. זה כל מה שהיה צריך לעשות. במלחמה זנחו אותנו. נשארנו עם כמה זקנות, קרוב ל-250 ילדים. לא היתה שמירה בלילה. המורים היו מגיעים רק בשעות הבוקר. לא היה אב-בית, לא היה עם מי לדבר, לא טיולים, לא משחקים, כלום. שטפו לנו את הראש בגמרא מהבוקר עד הערב, לימוד היה שינון. לימוד משעמם בעל פה, ללא קץ, על בטן ריקה. רוב הזמן היינו רעבים. אכלנו לחם ותפוזים שקטפנו בפרדסי הסביבה. היינו משועממים, נואשים ורעבים. על העתיד לא דיברו בכלל".

סעדיה ישורון, יתום אחר, שהה בגן העדן הזה תשע שנים, מגיל עשר עד גיל 19.

לא היתה לו משפחה. הוא אינו מתלונן, להיפך, היה לו מזל, הרי שלחו לאן שהתחשק להם. הוא, בן רב, הגיע למוסד דתי.

כותבת תקוה אירם ב-18 באוקטובר 1950 אל דוד אומנסקי, מראשי עליית הנוער: "ביום שלישי 17.9.50 ביקרתי במוסד ומה הופתעתי כאשר הגיעו 29 ילדים מנתניה. פרט לחדרים ריקים, מיטות ומזרונים, אין כל סידורים במקום עבורם. במוסד נמצאים 150 ילדים (חלק נשלחו על ידי משרד הסעד ופרטיים). עם כל הילדים עובדים רק מדריך אחד ושתי מטפלות. עכשיו על המדריך היחיד לדאוג לסידור הילדים החדשים. אני מבקשת להוציא מיד את הילדים שהגיעו למוסד ודורשת לברר מיד איך ייתכן שנשלחו ילדים לתנאים לא תנאים, ממחנה נתניה ששם המצב טוב לאין שיעור מהמצב במוסד הרב צביק".

ב-29 באוגוסט 1952 ביקר ד"ר ביניש במוסד הרב צביק וכתב דו"ח למנהל השירות הרפואי: "המוסד נראה כמו אחרי שדה קרב. המיטות זרוקות לא רק בחדרים, אלא גם בחצר. הילדים מתאוננים שבגלל הפשפשים הם לא יכולים לישון בבתים. סירחון של בתי שימוש מלוכלכים שקשה לתארו נדף על פני כל החצר. גם המקלחות מלוכלכות ביותר, ואיני יכול להבין איך בני אדם יכולים לחיות בסביבה כה מלוכלכת. בחוזרי פגשתי את המדריך של המוסד שביקש ממני לבוא פעם נוספת כדי לשנות את דעתי על המוסד".

חצי שנה אחר כך שלח מנהל השירות הרפואי את ד"ר ביניש לביקור חוזר בפנימיית היתומים של הרב צביק. "הרושם הכללי של המוסד רע מאוד", מדווח ד"ר ביניש. "המצב בצריפים וגם בבית הגדול מעורר דאגה בגלל הלכלוך. קליפות של תפוחי זהב, ניירות מלוכלכים וקופסאות שימורים ריקות מצאתי מפוזרים בכל השטח ואפשר היה למצוא צואה במקומות הלא נכונים. למרות הכל אמר הרב צביק, שורר ניקיון למופת במוסדו וכל מה שראיתי לפי דבריו, רק במקרה. מה שנוגע לסידורים של בתי שימוש ומקלחות מתחת לכל ביקורת, ויש רק מה להוסיף שילדי המוסד משתמשים עכשיו בבית מרחץ שמרוחק בערך קילומטר מהמוסד. בזמן ביקורי גם בית המרחץ היה מלוכלך מאוד. הסברתי לרב צביק שהמצב הסניטרי במוסד אינו ראוי לדיור בני אדם, והרב צביק ביקש אותי לבוא בפעם אחרת כדי לראות שהכל בסדר גמור, אולם הסיפור הזה כבר ידוע לי מביקורי הקודמים. אני מוכרח לציין שאני מודאג מאוד לבריאות ילדינו במוסד הנ"ל".

שלום מינס, חניך המוסד, אישר את הדברים. "מבחינת ההיגיינה זה היה זוועתי. היינו ילדים, לא היה איכפת לו. היינו עושים את הצרכים ובית השימוש היה נסתם. ואז, או שזה יצא החוצה או שזה נכנס לצריף".

בארכיון הציוני מצאתי מכתב של ילד קטן בפנימייתו של הרב צביק. המכתב, על דף מחברת, נכתב בעיפרון, באותיות עקמומיות, מהססות, קריאת "הצילו" בנוסח פתק בבקבוק שהושלך אל הים על ידי יתומי סערה. "לכבוד הנהלת עליית ילדים ונוער", כתב הילד. "אני רוצה להודיעכם בזה שהאחות שלנו לא מטפלת באף חולה והיא מכניסה את הילדים לבית חולים ולא נותנת לנו אף רפואה. ואנחנו עד עכשיו, זה שמונה ימים, ולא נתנו לנו אף רפואה וזה מה שרצינו להגיד, ושלום מכל החברים".

מי ששמר את המכתב צירף גם את מעטפתו: חומה, זעירה, מתאימה לילדים. את הכתובת כתב השולח באותו עיפרון, ולצידה הוסיף "דחוף" באותיות מעוגלות של כתיבה תמה. היה חשוב לזאטוט שתובן המצוקה.

* * *

ילדים אלמונים

מסכת השתיקות, ההכחשות, ההתחמקויות והשקרים שבהם נתקלתי בחיפוש אחר יתומי תימן, הזכירה לי את המירוץ המטורף אחרי הילדים שהועברו למוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב. הורים רבים טענו שילדיהם נעלמו לאחר שהועברו למוסד זה, ובדו"ח ועדת החקירה הראשונה מופיע המוסד כתחנת מעבר מרכזית בתרשים הנקרא "תנועת ילדי תימן הנעדרים". בכתבה החמישית בסדרה (מוסף "הארץ" 12.1.96) התפרסמו הכחשותיו של שמעון שרשבסקי, מי שהיה מנהל המוסד במשך 40 שנה. "מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי", אמר שרשבסקי, "מעולם לא שמעתי על אימוץ".

שלושה שבועות אחר כך התפרסמה כתבה שבמרכזה שיחה עם אליזבט (רלה) בן-יעקב, שהיתה האחות הראשית במוסד "אם וילד". היא אישרה שלמוסד נשלחו גם ילדים תימנים. "במקרה שההורים נעלמו ולא היה למי להחזיר את הילד, היתה נכנסת לתמונה העובדת הסוציאלית ומעמידה את הילד לאימוץ", אמרה.

איפה נמצאים תיקי המאומצים? בדו"ח ועדת שלגי מ-94' (הוועדה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים) נכתב כי התיקים של מוסד "אם וילד" הועברו ל"בית גנזים" ברחובות. בית גנזים, כפי שהתברר לנו כבר בפברואר, בעת ביקור במקום, אינו ארכיון ציבורי פתוח לקהל. למעשה זהו שמה של חברה פרטית, המשכירה שטח אחסון במחסניה. מי שרוצה לעיין בתיקים, נמסר לנו אז מהנהלת החברה, צריך לקבל את אישור הארגון המאחסן, במקרה הזה הנהלת ויצ"ו.

ערגה ברגרזון, שעובדת בהנהלת ויצ"ו משנות ה-50, אמרה לי אז שהתיקים נלקחו על ידי ועדת החקירה. עברו מאז חודשים רבים, עד שהתפנה החוקר היחיד של הוועדה לעיין בתיקים. בחודש שעבר התגלה איזה אוצר בלום של מידע הם מכילים: מאות תיקים של ילדים, המסומנים בקודים. את רשימת הקודים המאפשרת לדעת לאיזה ילד שייך כל תיק החזיקה בידיה אותה ערגה ברגרזון. ברשימה שלה היו 150 ילדים ששם משפחתם מתחיל באות א', בהם עשרות עם שם המשפחה "אמץ".

עו"ד דרורה נחמני-רוט, שהושאלה מהפרקליטות לוועדת החקירה, מספרת כי פתחה כמה מהתיקים של ילדי "אמץ" הללו, ומצאה שאין בהם אזכור של שם המשפחה המקורי שלהם. היא הסיקה מכך שהילדים הללו הגיעו לויצ"ו ושם הוחלט לייעד אותם לאימוץ.

איך זה קרה? ילדים רבים, במיוחד בגיל הרך, נשלחו לבתי החולים בלי רישום מסודר של שמותיהם. ההורים שנשארו במעברות התקשו אחר כך לאתר את ילדיהם. ילדים אלמונים שהחלימו ושהוריהם לא נמצאו (ואיש לא טרח לחפש אותם), נשלחו למוסד "אם וילד", שם קיבלו שם חדש, זמני. גם אם נמצא שם זה בתיק האימוץ, הוא לא יסייע למצוא את ההורים הביולוגיים.