מרכז בריאות הנפש איתנים: העבירות החמורות הפסיכיאטר ד"ר דניאל מאיר

מוסד פסיכיאטרי איתנים ירושלים - התעללות בילדים חוסים
מוסד פסיכיאטרי איתנים ירושלים – התעללות בילדים חוסים

מרץ 2016 – גזר בית דין למשמעת של עובדי מדינה שבו הועמד הפסיכיאטר דניtל מאיר לדין משמעתי עקב הרשעתו בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 2184/06 בפני כבוד השופט הבכיר צבי סגל) בשבע עבירות של התעללות בחסרי ישע, לפי סעיף 368 ג לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן חוק העונשין), בעבירה של שימוש פסול באמצעי כפייה לפי סעיפים – 34 ו- 44 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 , ובעבירה של הזנחת מטופלים לפי סעיף 362 לחוק העונשין. על הפסיכיאטר דניאל מאיר נגזרו שישה חודשי עבודות שירות ו-18 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 15,000 שקלים.

להורדת גזר הדין בית דין למשמעת פסיכיאטר דניאל מאיר הקלק כאן

הפסיכיאטר כמנהל "מחלקת המשך" (מחלקה לטיפול באוטיסטים, להלן המחלקה) בבית החולים "איתנים" – באזור ירושלים, ערער לעליון אך ערעורו נדחה.

כבוד השופט שהם כתב על ד"ר דניאל מאיר (הנאשם, מערער 2):
"בנסיבותיו החריגות של המקרה שלפנינו, אין כל ספק, לטעמי, כי שתיקתו של מערער 2 (הנאשם שלפנינו א.כ.) נוכח מעשי ההתעללות…. שבוצעו במחלקת – ההמשך מהווה שתיקה מדברת ואף "רועמת". מערער 2 שימש כמנהל המחלקה וכסמכות המקצועית הבכירה, כאשר תחום ההתמחות העיקרי שלו, הוא מטופלים כדוגמת אלו ששהו בה. במשך כשנה וחצי, קיבל מערער 2 דיווחים שוטפים על הנעשה במחלקתו, ומדובר במעשים קשים ואכזריים, שגלומה בהם השפלה ופגיעה בצלם האנוש של החוסים, והוא כבעל הסמכות הניהולית, ובר הסמכא והאוטוריטה מבחינה מקצועית, לא נקף אצבע ולא עשה דבר וחצי דבר, כדי להפסיק את המעשים. לפיכך, שתיקתו של מערער 2 , לנוכח המעשים שבוצעו במחלקה, מהווה, על פי כל אמת מידה, שתיקה מדברת, שמשמעותה היא מעשה אקטיבי, לכל דבר ועניין. שתיקתו המדברת של מערער 2 שימשה כתמיכה, עידוד והסכמה ברורה וחד משמעית למעשי ההתעללות שבוצעו במחלקה, שכאמור היו בידיעתו לאורך תקופה ארוכה. יש לראות בשתיקה זו משום אמירה פוזיטיבית, לפיה שיטות "הטיפול" הננקטות הינן לגיטימיות ואף רצויות. כאמור, מסקנה זו מתבקשת גם אם מערער 2 לא נתן אישור, באמירה או בהתנהגות אחרת, למעשי ההתעללות החמורים. אין כל מקום, מבחינת התוצאה המשפטית המתחייבת, להבחנה שמבקש מערער 2 לערוך בין מעשים שעליהם הוא הורה בפועל, או אישר את ביצועם, לבין מעשים עליהם הוא רק דווח וידע (או, לכל הפחות, עצם עיניים לגביהם), כי הם מתבצעים בפועל במחלקה הנתונה לניהולו ולסמכותו המקצועית. משאלה הם פני הדברים, דעתי היא, כי יש לראות במערער 2 משום מבצע בצוותא לעבירות ההתעללות בהן הורשע, גם אם הוא לא הורה או אישר את ביצועם, וזאת אף אם אצא מנקודת הנחה )ואינני קובע כי כך הוא הדבר(, כי לא קיים מקור חובה בדין (בחוק או בהלכה הפסוקה) למנוע מעשים אלה, כטענת סנגורו. זאת, כאשר הוא ידע, כמו גם יתר אנשי הצוות, כי שתיקתו משמשת כמקור עידוד, תמיכה ואישור למעשי ההתעללות הקשים שבוצעו במחלקה, כמפורט בחלק העובדתי של פסק דיני".
וכן: 
"סבורני, כי המעשים שבוצעו בחוסים, לגביהם הורשע מערער 2 , אינם מותירים כל ספק בדבר אופיים המשפיל, המבזה והאכזרי. יפים, בהקשר זה, דברי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, ב ע"פ – 1752/00 מדינת ישראל נ' נקאש, פ"ד נד( 2 ) 72 ( 2000 ), מהם הביא גם חברי: "הרואה מעשה התעללות יזהה אותו מיד בשל הסלידה שהוא מעורר, ובשל מאפייניו המובהקים האכזריות וחוסר – האנושיות המטביעים בו כתם מוסרי הדבק בו". דומני, כי אין כל צורך להיות רופא מומחה בתחום בו עסקינן, על מנת להתרשם כי מדובר במעשי התעללות חמורים ביותר, באוכלוסיה שאין מוחלשת ממנה, וכי הטיעון בדבר טיפול רפואי לגיטימי, הינו טיעון סרק, שמוטב היה אלמלא הועלה על ידי מערער 2 . למסקנה זו שותפים, כמובן, גם ההגיון והשכל הישר, כמו גם המוסר הפשוט והבסיסי, ואודה ולא אבוש כי המעשים היו כה חמורים בעיניי, עד כי היה בהם כדי להדיר שינה מכל אדם בעל מוסר ומצפון אנושי. נראה, אפוא, כי מערער 2 , כרופא מומחה בתחום זה, הבין, ללא כל ספק, כי קיים פסול רב במעשים אלו, ואין כל דרך להצדיק את הימנעותו מלפעול כדי להפסיקם, בתואנה כי מדובר בטיפול רפואי לגיטימי הולם".

בית הדין המשמעתי גזר על הפסיכיאטר דניאל מאיר בהסדר טיעון את העונשים:

א. נזיפה חמורה;
ב. פיטורים לאלתר (תוך הענקת מלוא הזכויות המגיעות על פי דין לנאשם)
ג. פסילה לצמיתות למשרד הבריאות.

כתב אישום חמור נגד המנהל ד"ר יעקב מרגולין ושמונה עובדים בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים

סגן מנהל בי"ח איתנים לא יועמד לדין , ניר חסון , 25 בדצמבר 2006 , הארץ
סגן המנהל והמפקחת נמחקו מכתב האישום עקב שימוע שנערך בפרקליטות. המנהל ו-8 עובדים מואשמים בהתעללות במטופלים

ביה"ח איתנים. כתב האישום מתאר מסכת קשה מאוד של התעללות במאושפזים (ערוץ 10)

בבית משפט השלום בירושלים הוגש היום כתב אישום חמור נגד מנהל ושמונה עובדים בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", שליד ירושלים. בין העבירות המופיעות בכתב האישום: תקיפת חסרי ישע, התעללות בחסרי ישע, הזנחת מושגחים, שימוש פסול באמצעי כפייה והפרת חובת דיווח. שני מואשמים נוספים – סגן מנהל בית החולים, ד"ר משה אברמוביץ, והמפקחת על בית החולים, מריאל גולדברג – לא הואשמו, בעקבות שימוע שנערך להם בפרקליטות, כפי שפורסם לפני כחודש וחצי.
כתב האישום מתאר מסכת קשה מאוד של התעללות במאושפזים, הסובלים מאוטיזם ופיגור. הנאשמת העיקרית היא דנה בן מאיר, ששימשה כאחות הראשית במחלקת שבה טופלו האוטיסטים. על פי כתב האישום הובילה בן מאיר מדיניות נוקשה מאוד כלפי המטופלים, שכללה מניעת תרופות, מעשים משפילים, אלימות ודיכוי. בן מאיר החליטה על דעת עצמה כי ניתן לשנות בכפיה התנהגויות מסוימות של החוסים, שנבעה לדעתה מהתנהגות רצונית, כמו התקפי אפילפסיה. לכן היא הורתה לצוות המחלקה לנהוג בקשיחות ואף באלימות כלפי החוסים.
בחלקו העיקרי של כתב האישום מתוארים מעשי ההתעללות בחוסים שנעשו במחלקה. כך למשל, הורתה בן מאיר להאכיל את אחד החוסים בקיאו, עונש על כך שהקיא. היא גם אסרה עליו לדבר ואם הפר את ההוראה היה נענש בכליאה בחדר. במקרה אחר הוכה אותו חוסה עד לשבירת ידו על ידי אחד מעובדי המחלקה.במקרה נוסף של מטופל אחר שסובל ממחלת האפילפסיה, אסרה בן מאיר על הצוות לתת לו זריקות וליום שמנעו את ההתקפים. בשל כך נגרמו לו התקפים קשים שגרמו לפציעתו. לעיתים הוא אף נענש בשל ההתקפים. על מטופל אחר נאסר לגשת לשירותים. אם עשה את צרכיו בבגדיו הוא נותר בבגדים המלוכלכים כעונש.

מנהל ביה"ח ידע על ההתעללות

מנהל בית החולים קיבל דו"ח שהעלה חשד להתעללות בחוסים, אך לא התייחס אליו ברצינות (אילוסטרציה: חדשות HOT)

מנהל בית החולים, ד"ר יעקב מרגולין, מואשם בכך שידע על מעשיה של בן מאיר אך לא עשה די כדי למנוע אותם. ביוני 2003 הוא קיבל דו"ח שהעלה חשד להתעללות בחוסים במחלקה, אולם הוא לא התייחס אליו ברצינות. "נאשם 1 (מרגולין) לא נקט אמצעים סבירים כדי לספק לחוסים, חולים קשים, צרכי חיים חיוניים: טיפול הולם, יחס אנושי, דרכי טיפול מקובלות והגנה מפני התעללות בהם", נכתב בכתב האישום.
חמשת הנאשמים האחרים הם עובדי המחלקה שמואשמים בהפעלת אלימות פיזית ומילולית, התעללות והזנחת החוסים. האחות הראשית של בית החולים, נעמה עמנואל-דוקשיצקי מואשמת בהתעללות בחסרי ישע ובהפרת חובת הדיווח. כתב האישום מכיל גם מקרים של אלימות פיזית ואיום באלימות פיזית כלפי המטופלים.

מוסד פסיכיאטרי איתנים: ידעו על ההתעללות אך שתקו

החשד: ידעו על ההתעללות אך שתקו ,  אפרת פורשר | 20/2/2006 , מעריב

פרקליטות מחוז י-ם הגישה טיוטת כתב אישום נגד מנהל ביה"ח איתנים, סגנו, ועובדים אחרים, שמואשמים כי ידעו על התעללות באוטיסטים, אבל לא עשו דבר. כתב האישום – בכפוף לשימוע

 בכירי בית החולים איתנים ידעו על ההתעללות הקשה בחוסי המחלקה לטיפול באוטיסטים, אבל העדיפו לשתוק – כך עולה מטיוטת כתב האישום שגיבשה פרקליטות מחוז ירושלים נגד מנהל בית החולים, יעקב מרגולין, סגנו, משה אברמוביץ, והאחות הראשית במוסד, נעמה דוקשיצקי. זו הפעם הראשונה בה מוחלט להגיש כתב אישום נגד המנהלים עצמם, בגין עבירות שהעונש עליהם על פי החוק יכול להגיע לתשע שנות מאסר.

כתב האישום מגולל 11 מקרי התעללות קשים, בהם לפי החשד היו מעורבים לא פחות מ-11 עובדי המוסד. כל הנאשמים, בהם גם את מנהל המחלקה, דניאל מאיר, המפקחת הסיעודית, מריאל גולדברג, האחות הראשית של המחלקה, דנה בן מאיר, וחמישה עובדי כוח עזר, הושעו בינתיים מתפקידם, ויזכו לשימוע אצל פרקליט מחוז ירושלים, בסיומו, יוחלט סופית על הגשת כתב האישום.

טיוטת כתב האישום נמסרה בשבוע שעבר לנאשמים, ואתמול בלילה זכו לקבל אותה גם בני משפחותיהם של הקורבנות.

ההחלטה להגיש כתב אישום גם נגד בכירי בית החולים, שלא ביצעו בעצמם את מעשי ההתעללות, נובעת מהעובדה שבתוקף תפקידם היה עליהם לוודא באופן שוטף כי לחוסים במחלקה ניתן טיפול רפואי וסיעודי הולם. בנוסף, טוענים בפרקליטות, היה על המנהלים לדאוג לאיתורם של עובדים ברמה נאותה, כמו גם לספק כלים הכשרתיים תיאורטיים ומעשיים לטיפול בחולים.

מטיוטת כתב האישום עולה כי בין השנים 2001-2004, הנהיגה האחות הראשית של המחלקה, דנה בן מאיר, דרכי טיפול פסולות כלפי החוסים, אשר כללו מניעת תרופות, מעשים משפילים ודיכוי הדימוי העצמי של החוסים. בן מאיר, שניהלה את המחלקה, קבעה את מדיניות הטיפול ונתנה הוראות לצוות המטפל – הוראות שהופיעו לעיתים על לוח המודעות. על פי החשד, התעלמה בן מאיר מגילויי אלימות שהפעילו אנשי הצוות על החוסים ואף העבירה להם מסר כי הפעלת אלימות כלפיהם מותרת.

ההנהלה גיבתה את בן מאיר

מטיוטת כתב האישום עולה עוד כי מנהל המחלקה, דניאל מאיר, ידע על מעשיה של בן מאיר, ולא עשה דבר כדי להפסיקם. עוד נטען כי החל מחודש פברואר 2003, קיבלה ההנהלה דיווחים על דרכי הטיפול הפסולות שהונהגו בחוסים, על האלימות במקום ועל מערכת היחסים העכורה ששררה בין האחות הראשית של המחלקה לבין מנהל המחלקה, ולמרות זאת לא דיווחה על כך לפקיד סעד או למשטרה ולא נקטה בצעדים לשינוי המצב.

דוח שהוצא ביוני 2003 על ידי המפקחת הסיעודית, מריאל גולדברג, אישר חלק מהממצאים, הובא לידיעת ההנהלה, אך נשאר על המדף. גם גולדברג וגם דוקשיצקי, האחות הראשית בבית החולים, גיבו את בן מאיר, גם לאחר עריכת הבדיקה ולמרות הממצאים הקשים שעלו ממנה ולא נקטו בצעדים לשינוי המצב. בפרקליטות מחוז ירושלים רואים בחומרה את העובדה שהבכירים ידעו ושתקו.

על פי כתב האישום הורתה בן מאיר לאנשי הצוות לאלץ את אחד החוסים, גבר בן 40, לאכול מתחת לשולחן, שלחה אותו לבידוד כאשר סירב, וכאשר הקיא את האוכל הורתה להאכילו בקיא. בנוסף, כדי למנוע ממנו להתנדנד, הצמידה קופסת פלסטיק בין ראשו לבין הקיר, לעיתים מלאה במים כך שכאשר התנדנד, נשפכו עליו המים. על פי מדיניותה, חייב היה החוסה לחיות בתחושת פחד תמידית, נאסר עליו לדבר, לאונן, הוא הושם בבידוד, נשללה ממנו מקלחת, צחצוח שיניים ועוד.

התעללות קשה נוספת בוצעה בחוסה בן 25, הסובל מאוטיזם. בן מאיר, כך על פי טיוטת כתב האישום, החליטה כי אופן הטיפול בחוסה, שסבל מהתקפים שמלווים בהקשת גב וגלגולי עיניים, יהיה מניעת הזרקת ווליום – דבר שאמור להרגיע אותו. כך אילצה אותו לסבול מהתקפים לאורך כל שעות היום, תוך שהיא מענישה אותו במניעת ארוחה חמה, קשירה ובידוד. בעקבות זאת, הוחמר מצבו והוא נהג להכות ולפצוע את עצמו באופן קשה.

אמהות לילדים באיתנים: אין לנו אמון כרמלה ובלה, שבניהם עברו התעללות כאשר שהו במחלקת האוטיסטים, התראיינו לגלי צה"ל וסיפרו על תחושותיהן בעקבות המקרה. "אין שום אמון", אמרו שתי הנשים, אך הוסיפו כי היום המצב השתפר, והצוות הנוכחי קשוב יותר.

כרמלה סיפרה על המקרה של בנה. "הוא אוטיסט וכבר שנתיים במקום", היא סיפרה. "הוא אמור היה להיכנס למקום לזמן קצר, אך השהייה התארכה לשנתיים. הוא עבר התעללות. לאורך זמן הוא קיבל תרופה שהיה ידוע במפורש שלא מתאימה לו, וגרמה לו לתופעות לוואי אלימות מסוכנות מאוד. חשתי מלכתחילה את המסתורין והמגבלות של המקום".

לדברי כרמלה, השהות בבית החולים גרמה לשינוי לרעה בהתנהגות בנה. "הכנסתי אותו כילד חייכן ומתבטא, בעל שמחת חיים, והתקופה הזו גרמה לו להתפרצויות זעם, ופיזית לפצעים פתוחים ולא מובנים. מה שנאמר לי לגבי הפציעות הוא שהוא חבט בעצמו. אני מכירה את הבן שלי טוב, והוא לא היה מסוגל לעשות לעצמו דברים כאלה. ברור שנעשו שם דברים איומים".

שר הבריאות, יעקב אדרי, שהשתתף בשיחה, אמר בתגובה: "מדובר באנשים ללא חמלה, שמעלו בתפקידם. אין לי מושג איך אנשים מתקבלים לעבודה כזו. הנושא הוא כבד והוא נוגע לתחומים חברתיים שעסקתי בהם בעבר. אני הולך לטפל בזה על מנת שמקרה כזה לא יחזור".

עו"ד אבי עמירם, סניגורו של סיימון פיינשטיין, שעבד כחלק מכוח העזר במחלקה וחשוד גם הוא בהתעללות מסר בתגובה להאשמות כי "מסקנות הביניים של ועדה מקצועית שמונתה על ידי שר הבריאות דאז, דני נווה, וערכה בדיקה מדוקדקת בנושא, ניקו את מרשי מכל חשד".

לדברי עמירם, הוועדה, שכללה בין היתר, את סגן הפסיכיאטר המחוזי, שמעה עדויות מכל המעורבים בפרשה ועל פי מסקנות הביניים שלה, לפיינשטין לא היה כל חלק באירועים שנחקרו.

מוסד פסיכיאטרי איתנים: 3 חודשי מאסר לעובד סמיון פיינשטיין שהתעלל בילדים אוטיסטים

3 חודשי מאסר לעובד בי"ח שהתעלל בילדים אוטיסטים בבית חולים איתנים  , עפרה אידלמן  ,  הארץ , 11.06.2009

סמיון פיינשטיין, עובד צוות במחלקה לטיפול בילדים אוטיסטים בביה"ח "איתנים", הורשע בהסדר טיעון ב-5 עבירות של התעללות בחסרי ישע ע"י אחראי

שלושה חודשי מאסר בפועל ושלושה חודשי עבודות שירות נגזרו אתמול (רביעי) על על סמיון פיינשטיין, עובד צוות במחלקה לטיפול בילדים אוטיסטים בבית החולים "איתנים", שהורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בהסדר טיעון בחמש עבירות של התעללות בחסרי ישע על ידי אחראי.

בין פברואר 2003 לאפריל 2004 עבד פיינשטיין כאחראי משמרת בצוות העזר במחלקה, שבה היו 20 חוסים שסבלו מאוטיזם, פיגור שכלי ואפילפסיה. בכתב האישום נטען כי האחות הראשית במחלקה, דנה בן מאיר, העומדת לדין אף היא בפרשה, הנהיגה דרכי טיפול פסולות כלפי החוסים במחלקה, שכללו מניעת תרופות ומעשים משפילים. על פי גזר הדין פיינשטיין היה יד ימינה של בן מאיר, ומילא אחר הוראותיה בקפידה. לעתים אף נתן הוראות משלו לפגוע בחוסים באלימות פיזית חמורה וביחס משפיל.

השליך כוס על אחד החוסים

פיינשטיין הורשע על פי הודאתו כי השליך על אחד החוסים כוס, הכריח אותו לאכול אוכל שהוציא מפיו, אילץ אותו לאכול מתחת לשולחן, דיבר עמו בטון תינוקי ובלשון נקבה, צעק עליו, הריץ אותו ממקום למקום ביחד עם חבריו לצוות העזר, דחף אותו, שם אותו בבידוד, שפך מרק על חולצתו, סטר לו, ועוד. חלק מהדברים נעשו בסיוע חבריו לצוות, שכבר הורשעו בפרשה ונידונו לחצי שנת עבודות שירות.

לאחר שהאחות הראשית בן מאיר קבעה כי על כל החוסים לעשות את צרכיהם באותן שעות, חייבו פיינשטיין ואנשי הצוות האחרים את אחד החוסים לעמוד בכלוב שנבנה עבורו בשל נטייתו להירדם בשעת העבודה וכדי שלא יסתובב, ואסרו עליו לצאת לעשות את צרכיו. אם עשה את צרכיו בבגדיו, לא החליפו לו בגדים והוא נותר בבגדיו הספוגים בשתן שעות ארוכות. אם סירב לעבוד סגרו אותו בחדר העבודה, וכשהתקרב לאחד מאנשי הצוות, השליכו עליו פירות. לחוסה אחר גזר את החולצה, השכיבו על הרצפה כשידיו מאחורי גבו, ודרש ממנו לעבוד לאורך שעות ארוכות על חשבון שעות מנוחה.

"הכשל שלפנינו משקף נפילת מערכות ברמה האישית"

השופט צבי סגל כתב בגזר דינו כי פיינשטיין ניצב בצומת מרכזי וחשוב בפרשה כמי שתיווך בין הדרג הרפואי במחלקה לבין כוח העזר. "התנגדות נחרצת של הנאשם למבוקש ממנו, אפילו עד כדי 'סירוב פקודה', או בתצורה המעודנת יותר – החלת ביקורת, שיפוטית וערכית, על הוראותיה ושיטותיה של הנאשמת(…) היו ככל הנראה משנות את פני הפרשה מן הקצה אל הקצה", כתב.

"הכשל שלפנינו משקף, ראש לכל, נפילת מערכות ברמה האישית", הוסיף השופט, "חשכת-מאורות, אובדן או קהות חושים ורגשות אנושיים בסיסיים להם אחיזה עמוקה ואיתנה אצל כל בן תרבות: ביקורת, חמלה, אהבה, דאגה, כבוד, אחריות, זהירות".

סגל הוסיף כי פיינשטיין "נהג בחוסים כאילו לא צלם אנוש צרוב במעמקי נשמתם, כמטרד שיש להסירו".

למרות הביקורת החריפה, אישר סגל את הסדר הטיעון בין הפרקליטות להגנה, שהסכימו לגזור עליו שישה חודשי מאסר. המחלוקת בין הצדדים נותרה בשאלה אם פיינשטיין ירצה את עונשו בעבודות שירות, כנהוג בעונשי מאסר של עד שישה חודשים. השופט קבע כי חציין ירוצו במאסר בפועל וחציין בעבודות שירות, וגזר עליו בנוסף, שנת מאסר על תנאי.

מוסד פסיכיאטרי איתנים: בעקבות ההתעללות שר הבריאות סגר את המחלקה האוטיסטית

מורשעים בתעללות במוסד פסיכיאטרי איתנים

בעקבות ההתעללות: שר הבריאות סגר את המחלקה האוטיסטית בביה"ח איתנים, מאת: ענבל אביב | | עגל הזהב עיתונות בע"מ | 04.07.2004 

ועדת בדיקה של משרד הבריאות מצאה, בין השאר, כי אנשי הצוות הלבישו מטופל בבגדים תחתונים של נשים, אילצו מטופלים לאכול את ארוחותיהם על הרצפה, מתחת לשולחן ואסרו עליהם לדבר או לזוז כעונש; כל החשודים בפרשה הושעו מתפקידם

משרד הבריאות הורה לסגור (יום א', 4.7.04) את מחלקת האוטיסטים בבית החולים "איתנים", הסמוך לירושלים, בשל חשד למסכת התעללויות במטופלים במוסד, מצד צוות המחלקה.

מסכת ההתעללויות נחשפה לראשונה במקומון "ירושלים" של רשת ידיעות תקשורת. בעקבותיה, הוקמה במשרד הבריאות ועדת בדיקה מיוחדת בראשות ד"ר דנילוביץ'.

מממצאי ועדת הבדיקה עולה בין השאר, כי אנשי הצוות הלבישו מטופל בבגדים תחתונים של נשים, אילצו מטופלים לאכול את ארוחותיהם על הרצפה, מתחת לשולחן ואסרו עליהם לדבר או לזוז כעונשים.

שר הבריאות, דני נווה, השעה מתפקידם את כל החשודים בפרשה והעביר את ממצאי הוועדה לידי המשטרה. "אני מזועזע ונחרד מדוח הוועדה… לא אסכים בשום אופן שתופעות כאלו יתרחשו במערכת הבריאות שלנו", דברי השר נווה.

ממשרד הבריאות נמסר, כי האוטיסטים שטופלו במחלקה זו בבית החולים איתנים, יועברו למסגרות אחרות.

חנה אלונים, מנהלת מרכז "מפנה" בראש פינה, לטיפול בילדים אוטיסטים, הגביה לפרשה ואמרה: "כל מי שעוסק בנושא האוטיזם מזועזע עד עמקי נשמתו וזהו אפילו יום שחור בשבילנו, כי זה מחזיר אותנו 50 שנה אחורה, כאשר ילדים אוטיסטים היו מאושפזים במחלקות סגורות ועברו התעללויות קשות, היו מקרים בהם הניחו שמכיוון שהאוטיסטים אינם מתקשרים הם גם לא כואבים ולא מושפלים.

מאז עברנו כברת דרך ארוכה בתחום האיבחון והטיפול באוטיזם. כמי שמנהלת מרכז טיפולי לילדים אוטיסטים בגיל הרך ומשתתפת בהרבה מאוד קונגרסים בינלאומיים, כאשר אני מציגה את המתרחש בארץ בתחום האוטיזם קיימת התפעלות גדולה ותמיד אני יוצאת עם תחושה שדווקא בתחום הזה אנחנו מאוד מתקדמים ואין לנו במה להתבייש.

המקרה של היום גורם לנו להתבייש, יתכן וזה קורה משום שבמקרים רבים המדריכים שעובדים עם האוטיסטים אינם מקבלים הדרכה מספקת, ילדים בספקטרום של האוטיזם דורשים מיומנות טיפול מאוד גבוה.

כל מי שמזלזל או משפיל את האנשים שהם חסרי ישע בחברה גורם לכך שנקבל את זה כבומרנג חזרה לחברה, אולי זו קריאת הצלה ואור אדום לממשלה להשקיע יותר משאבים בתחום הזה …".

המחאה מול משרד השרה איילת שקד והטענה לאשפוז כפוי

המחאה מול משרדה של השרה איילת שקד והטענה לאשפוז כפוי

תושבת אזור ירושלים מחתה מול משרד המשפטים בדרישה להיפגש עם השרה. אבל עובדת סוציאלית שנשלחה אליה זמן קצר לפני הפגישה הפנתה אותה לפסיכיאטר והוא הורה לאשפז אותה בכפייה. משרד המשפטים: אין לנו חלק באשפוזה

נופר רומי  , 15.08.16,  ynet

תושבת אחד היישובים באזור ירושלים טוענת כי מחאתה מול לשכת שרת המשפטים איילת שקד הובילה לאשפוזה הכפוי בבית חולים לחולי נפש, ללא הצדקה.

לפניי כשבועיים התייצבה א' סמוך למשרד המשפטים והודיעה כי היא מקימה משמרת מחאה ונשארת שם עד ששרת המשפטים איילת שקד תקבל אותה ותשמע את טענותיה. ארבעה ימים היא נשארה במקום עד שהשרה הסכימה לשוחח איתה. בפגישה קצרה של כמה דקות היא סיפרה לשקד על בעיות שעמן היא מתמודדת בזירה המשפטית. אלא שזמן קצר לפני הפגישה, לטענת א', נשלחה אליה עובדת סוציאלית, שהפנתה את המקרה לפסיכיאטר, שקבע כי יש לאשפז אותה בצורה כפויה בבית החולים איתנים.

במכתב ששלחה העובדת הסוציאלית לפסיכיאטר המחוזי, שהגיע לידי "ידיעות ירושלים", היא כותבת: "על פי דיווח שנמסר לי מעובדת משרד המשפטים, בימים האחרונים החליטה א' כי היא עוברת לשהות בכניסה למשרד". העובדת הסוציאלית סיכמה את המכתב בבקשה: "אני מבקשת את התערבותכם המיידית".

זמן קצר לאחר ביקורה של העובדת הסוציאלית נלקחה א' לבדיקת פסיכיאטר, שקבע כי היא נמצאת ב"מצב פסיכוטי עם מערכת פרנואידית מאורגנת" ובשל כך היא מתנהגת באופן חסר שיפוט. הוא הוציא לה צו אשפוז כפוי לא דחוף וביקש שתתייצב לביצוע הצו מספר ימים לאחר מכן.

כששבה לביתה החליטה א' להיעלם. היא מספרת כי הסתתרה מספר ימים בבית חברתה, עד שמשטרת ישראל עודכנה בהיעלמות והפיצה הודעת נעדר עם תמונתה וביקשה את עזרת הציבור. בנה של החברה ראה בפייסבוק כי היא נעדרת והודיע לרשויות. לאחר מספר ימים באשפוז כפוי באיתנים היא שוחררה לאחר ועדה פסיכיאטרית מחוזית שקבעה כי היא אינה נמצאת במצב פסיכוטי פעיל.

"האשפוז של א' היה בלתי חוקי מראשיתו ועד סופו", טוענת עו"ד ענבל בראון, מומחית בייצוג בוועדות פסיכיאטריות שמייצגת את א'. לדבריה, כדי להצדיק את אשפוזה הכפוי נכתבו שיקולים שונים שלטענתה אינם נכונים, ובהם מסוכנותה כלפי עצמה.

משרד המשפטים: "לאורך שהותה של א' במשמרת המחאה, נהגו בה עובדי המשרד באדיבות וברגישות. בין היתר, נפגשו עמה מנכ"לית המשרד ושרת המשפטים ושמעו
את טענותיה. לאחר מספר ימים בהם שהתה בסביבת המשרד, ובשל החשש לשלומה, הוזמנה למשרד המשפטים עובדת סוציאלית מאזור מגוריה. בזאת הסתיימה מעורבות המשרד בעניינה. מיותר לציין כי כל טענה על כך שלמשרד המשפטים או למי מעובדיו היה חלק באשפוזה היא מופרכת. בוודאי שאין למי מאלה כל סמכות לאשר או למנוע טיפול כזה. בכל הקשור לתיקה הרפואי, הרי שמדובר בחומר חסוי שלא הועבר לעיוננו".

משרד הבריאות: "מפאת החיסיון הרפואי לא נוכל להתייחס למקרה הפרטני. באופן עקרוני, הוראת בדיקה דחופה היא מצב רפואי המחייב בדיקה ובירור מידי. מכיוון ומדובר בהליך בכפייה, נעשות כל הפעולות על מנת להבטיח כי האדם שנלקח לבדיקה הוא אכן האדם הרלוונטי. במקרים בהם מדובר בהוראת בדיקה של אדם שלא ניתן לזהותו באופן ברור מועברים לצוות מבצעי ההוראה פרטי איש קשר שיכול לסייע בזיהוי הנבדק, וזאת בכדי למנוע טעויות ובדיקתו של אדם אחר".

איילת שקד – שרת משפטים תפרה תיק פסיכיאטרי לאזרחית שביקשה לדבר איתה

אוגוסט 2016 – ג'ואל בן סימון מאחלת שבת שלום, ומודה לאיילת שקד על תפירת תיק פסיכיאטרי.
למי שלא הבין ג׳ואל בן סימון יצאה למשמרת מחאה בת 4 ימים מול משרד המשפטים, ברח׳ צלאח א-דין בירושלים, וסירבה לעזוב עד שאיילת שקד תפגוש אותה.
לאחר 4 ימים איילת שקד פגשה אותה, ולאחר שיחה של 5 דקות החליטה להזמין לה אשפוז פסיכיאטרי כפוי.
מסתבר שלשרת המשפטים יש דיפלומה בפסיכיאטריה שלא ידענו מזה.
ג'ואל לא מסוכנת לא לעצמה, לא לסביבה, היא לא מאיימת, לא אלימה. אישה ששומרת על צלם אנוש ושמחה מאוד שהגענו לבקר אותה.
הפסיכיאטרית התגלתה כאישה אלימה ותוקפנית, סירבה לומר לעו"ד מדוע ג'ואל מאושפזת בכפייה ומה הדיאגנוזה שלה. החומרים ינתנו לעו"ד לפני הוועדה.

* ועדה פסיכיאטרית לשחרורה של ג'ואל, תתקיים ביום שני 8/8/16, שעה ספציפית עדיין לא ידועה, בבית חולים הפסיכיאטרי איתנים, כפר שאול.
מסמכי האינטק, והדיאגנוזה, אם בכלל קיימים, יוצגו, 15 דקות לפני הוועדה.
כל מי שפגש את ג'ואל בחודשיים האחרונים, ומוכן להתייצב לוועדה ולתת עדות אופי, מוזמן להתקשר אלי 054-5320390

עדות מזעזעת נער באשפוז כפוי באיתנים – הליכי השתקה, תפירת תיקים וטיוח ע"י רשויות הרווחה

דצמבר 2014 – עדותו המחרידה של י' בן 16.5 ללא רבב בגופו או בנפשו כלוא באשפוז כפוי 3 חודשים בבי"ח פסיכיאטרי איתנים – פק"ס ליאת אשורי: "לא מוצאים לו מסגרת וטרם נערך לו אבחון"

את סיפורו של הקטין י' פרסמנו בתאריך 14/12/14 תחת הכתבה: "השופט שמעון לייבו ביהמ"ש לנוער ירושלים – אשפוז כפוי לקטין שזרק חפץ על מדריכה ושאינו חולה במחלת נפש מהסיבה כי לא נמצאה לו מסגרת עונשית טיפולית". בכתבה פורט בהרחבה, כי השופט שמעון לייבו, נזף בקטין "שאינו מבין את המצב לאשורו" ונזף בפקידת הסעד על "שאין הצעה קונקרטית למסגרת".
ברם, הקטין ממשיך להיות כלוא באשפוז כפוי מזה שלושה חודשים בניגוד לחוק, ללא שעבר אבחון.
נעילתו של י' במוסד סגור, נועדה להשתיק אותו ולמנוע ממנו לספר כיצד הפרקליטים ליזו וולפוס ושגיא אופיר מפרקליטות מחוז ירושלים, איימו עליו לתת עדות שקר נגד אביו בבית המשפט. הקטין שלח הודעה על חזרה מהודאה בעדותו ופירט את האיומים הברוטליים וההפחדות שנקטו נגדו הפרקליטים, אולם בית המשפט לא פעל להוסיף את הבקשה לחזרה בהודאת הקטין.
הקטין נמצא כיום באשפוז כפוי וסכנת חיים מרחפת מעל ראשו. פרקליטות המדינה כמו גם פקידת הסעד מעדיפים שהקטין ימות, מאשר יספר את הפשעים שחוללה המדינה לילד המחונן שבגיל 16 עבר בהצלחה בחינות בגרות באנגלית ומתמטיקה, והוא מתבלט בתחום האומנות כרקדן ונגן על כלי נגינה שונים לרבות פסנתר.
המכתב המלא שמור במערכת. לצורך הגנה על זהותו של הקטין הושמטו פרטים מזהים.

לכבוד

בית משפט עליון

אני, י' בן 16 וחצי ת.ז. xxx, ברצוני להתלונן על כל מה שפגעו בי במשך השלוש וחצי שנים האחרונות: המשטרה, הרווחה, פנימייה ועוד.

הוציאו אותנו מהבית, הפרידו בינינו (י' הופרד מאחיו).

בהילולה של רבי נחמן הודדענקר, נסענו לקבר שלו בטבריה להתפלל ובחזור לקראת היציאה מבית הקברות עלינו על הרכב, ופתאום נשמע רעש חזק מאחור על הרכב, כי המשטרה דפקו עליו.

עצרו את אבא שלי, שמו עליו אזיקים והכניסו אותו לניידת. עיכבו אותנו עד מאוחר.

בלילה ליד הניידת שבה הוא ישב, דאגנו לשלומו וחששנו שלא נראה אותו יותר, ואפילו שהשוטרים אסרו להתקרב אליו, עקפתי אותם ודפקתי על החלון להגיד לו שלום, והוא עושה לי שלום בחזרה. שרנו כל האחים נ-נח בתפילה לשלומו ולשלום כולם. היינו רק הבנים ביחד וגם לא כולם, ואת שאר המשפחה גם הוציאו מהבית.

התברר שהעיכוב היה בגלל שהמשטרה של טבריה חיכו שיגיעו ניידות מירושלים לאסוף אותנו וכשהגיעו נסעו בניידות לירושלים לתחנת המשטרה במגרש הרוסים.

הגענו למגרש הרוסים בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר. את אבא שלי הכניסו למעצר ומאז לא ראיתי אותו יותר.

חקרו אותנו ולאחר מכן הכניסו אותי ואת אח שלי xxx למרכז חירום "מבטח עוז" שברמת שלמה, ושם נפגשתי עם אמא פעם בשבועיים בפיקוח שם.

המדריכים עלו לי "אחיזות" כואבות במשך שעות. כלומר, תופסים לי ידיים במשך שעתיים על הרצפה כשהידיים משולבות כמו X תופסים לי את שני הידיים צמוד עד שאני "נרגע". עשו לי את זה בדרך אלימה וגם המדריך מוטי מלכה, הפיל אותי בבעיטה לרצפה ואחז אותי. עשו לנו גם שיחות וטיפול הרסני.

מהמשטרה חקר אותנו חוקר ילדים בשם מיכה הרן, ששיקר לנו בחקירה ואמר לנו: "נכון שנפגעתם. נכון שאבא שלך היה כך וכך, ורצה שאאשר לו דברים", וגם איים שאם לא אשתף פעולה אצטרך להיחקר עם מכות בידי חוקרי המשטרה.

לאחר ארבעה חודשים של סבל וגם דאגה לשלום כל המשפחה, כי ידעתי שכולם סובלים לאחר פירוק הבית, העבירו אותי משם לפנימיית "בית חגי", ואני חשבתי שאולי יהיה לי טוב ושאוכל סוף סוף להיות בקשר עם המשפחה ושיתנו לי יציאות לאמא, אבל כשהתקבלתי הבנתי שטעיתי, ורק סגרו אותי יותר, ואחרי קצת זמן לקחו לי את הפלאפון וכל דרך להיות בקשר עם אמא שלי והמשפחה ובלי פגישות.

פגעו בי גם הצוות וגם הנערים במכות, השפלות, ובסחיטות כסף. באחד המקרים כשיצאנו, אני והמדריך xxx ועוד נער. חנינו בגן החיות התנ"כי בירושלים, על מנת לאסוף את המדריכה ושם המדריך הרים עלי ידיים והרביץ לי ברכב, וכן היו עוד כמה וכמה פעמים שהרביץ לי בפנימייה, בעט בחפץ לעברי, דחף אותי ועוד, וכשהייתי במקלחת הוא חיבק אותי מאחורה.

את הכסף שבשבילו עבדתי בפינת חי למשך תקופה מאוד ארוכה לא שילמו לי, ורק כשאיימתי בתלונה ועשיתי בלאגן שילמו לי וגם גנבו ממני כסף הנערים והצוות.

עשו לי גם טיפול הרסני שגרם לי הרבה כאב והרס, שהרס לי את כל העולם הפנימי.

ד"ר ויינשטיין הפסיכיאטר של בית חגי, שיחק לי עם כדורים פסיכיאטריים ובכלל לא הקשיב לי ושמע רק לשרית ורד העובדת הסוציאלית שטענה נגדי דברים שקריים. יומיים לאחר העדות הוא הפסיק לי את הכדורים.

יש עוד דברים שעברתי בפנימיית בית חגי, סבל. אבל הדברים הקשים ביותר שעברתי זה שהכריחו אותי באיומים להעיד נגד אבא שלי ונתנו לי כדורים פסיכיאטריים. על אף שהבטיחו לי שאחרי החקירות עם חוקר הילדים מיכה הרן, הכל יסתיים.

כשהיינו עוד בבית עם המשפחה, בחמישה החודשים האחרונים שלפני המעצר של אבא שלי, הייתי בן 13 וחגגו לי בר מצווה. חבר של אבא שלי שאמר שהוא סופר סת"ם, הכין עבורי את התפילים. הבת שלו הייתה בת 7 שנים והיינו חברים, וכשאבא שלי גילה שהוא כומר מיסיונר שמתחפש למפיץ דת, הם רבו ונחתך הקשר ביניהם ומאז לא יכולתי לראות אותה יותר.

שגיא אופיר וליזו וולפוס התובעים מהפרקליטות נגד אבא שלי, אמרו לי לפני העדויות: "תגיד שאנסת, לא נעמיד אותך לדין. מה איכפת לך גם אם זה שקר", גם אמרו שהעדות שלי לא תצא אמינה במידה ויוכיחו ההגנה שכן אנסתי. והוסיפו שגם אח שלך אמר ולא עשינו לו כלום.

רצו שאשקר על מנת שאוכל להכניס את אבי לכלא ולהשיג את שמם. שיתפתי פעולה ושיקרתי.

רק בדבר אחד לא הסכמתי לשקר: להגיד שאנסתי. גם ליזו וולפוס עודדה אותי שאני יכול להיות העו"ד הכי טוב בשביל להוריד מעצמי את הלחץ שעשו לי שגיא אופיר וליזו וולפוס, וכדי שלא אצטרך לשקר שאנסתי, סיפרתי מציאות אחרת: אמרתי שאבא היה אחראי על הכל, על כל הדברים, ובכלל שיקרתי.

– עמוד 3 הושמט. מכיל פרטים חסויים שעלולים לזהות את הקטין. –

לא היה משנה להם כל כך כי כבר העדתי ונגמרו שלבי העדויות וזה כבר לא יזיק לעדויות, ושלחו אותי לבדיקה ב-xxxx. שמחתי שסוף סוף הצלחתי לצאת משם, כי רק רציתי לצאת משם בכל דרך והצלחתי, ולכן שמחתי, אבל נפלתי לגיהינום חדש, שם נתנו לי כדורים והכניסו אותי סתם לחדר 'הרגעה', כשהתנגדתי פעם אחת לכדור, הביאו לי את זה בזריקה בישבן ובדרך אלימה תפסו לי את הידיים והרגליים בכוח, ודפקו לי את הראש במיטת הברזל שזרקו אותי עליה. גם בנוסף לזה גם שם שיקרו לי מהפנימייה, בעיקר העובדת הסוציאלית שרית ורד, שאמא רוצה לפגוע בי, ושכנעו אותי שלא אפגוש אותה. מה שעשו והצליחו דרך שקרים ומניפולציות כל השנים שהייתי שם.

בנוסף, מהפנימייה , באו אלי גם המדריכים ושרית ורד העו"סית כדי לחזק את המחשבות האובדניות שלי, כי העדיפו אותי בקבר. ממש כך.

הרגשתי כי פחדו שאתלונן עליהם, ובפרט כששמעו גם מהבית חולים שיש לי מטען גדול עליהם, ושאני לא רוצה לחזור לשם.

רק בסוף, אחרי שבאו ושכנעו אותי הרבה עם שקרים וממתקים ועוד, נתתי בהם אמון וחזרתי לפנימייה. שוב התעללו בי ואפילו שגם ידעו שסבלתי בבית החולים כי שיתפתי אותם בזה, כדי לאיים אלי שיחזירו אותי לשם ופעם אחת ניסו להחזיר אותי לשם וברחתי.

חזרתי באותו יום לפנימייה בתקווה שיניחו לי עם הבית חולים הפסיכיאטרי, כי חשבתי שאם אחזור, אפתור בעצם את הבעיה שהם חשדו בי שאברח מהפנימייה בתקווה שיניחו לי. בפרט כי ידעו שלא יוכלו להכניס אותי כשהרופאה ד"ר מרינה, המליצה עלי טוב.

לאחר מכן, ביום גזר הדין של אבא שלי, לא הסכימו שאלך לשם, הסירוב שלהם הראה לי שלא איכפת להם ממני ושיקרו לי שרוצים בטובתי, כי לעדויות נגד אבא שלי והנאשמים הסכימו שאלך, ומה קרה הפעם שלא הסכימו?

אני הייתי סקרן לדעת מה קורה עם גזר הדין. היו לי רגשות מעורבים, שמצד אחד היה חשוב לי לדעת מה קורה ומה יקרה עם אבא שלי ודאגתי, ומצד שני היה חשוב לי לדעת שהצלחתי להציל את המשפחה בזה שישב בכלא כמו שהסבירו לי ושיקרו לי.

ברחתי בלילה. יצאתי בלי כלום. רק עם עצמי וכסף לאוטובוס. הייתי בתחנה מרכזית, חיכיתי לאוטובוס ונסעתי. כיוון שהיה קר בחוץ אז היה לי רעיון להיות בכותל המערבי ושמה התפללתי שיהיה טוב. ביום נסעתי לבית המשפט המחוזי ופגשתי בחוץ את אמא שלי ואת אחותי, בפעם הראשונה לאחר תקופה ארוכה כל כך.

מחוץ לבית המשפט פגשתי גם את עוה"ד שגיא אופיר וליזו וולפוס, והם אמרו לי שאתעלם מאמא ומכל הנשים.

בגזר הדין שלא בצדק אבא שלי קיבל 26 שנים.

עדותו של הקטין י' על אשפוזו הכפוי באיתנים

עדות מזעזעת נער בטיפול כפוי באיתנים – הליכי השתקה, תפירת תיקים וטיוח ע"י רשויות הרווחה

עדות מזעזעת נער בטיפול כפוי באיתנים – הליכי השתקה, תפירת תיקים וטיוח ע"י רשויות הרווחה
עדותו של הקטין י' אל אשפוזו הכפוי באיתנים
עדותו של הקטין י' אל אשפוזו הכפוי באיתנים

והאוטיסטים לא אמרו אף מילה – אסתי אהרונוביץ, מוסף הארץ, 24.12.2004

קרוביהם של המטופלים בבית החולים איתנים עוד לא התאוששו מהתעללות מצד המטפלים במחלקת "המשך". ועדת בדיקה הגישה דוח, המשטרה עדיין חוקרת, ובינתיים הוחלף רוב הצוות במחלקה.
חמישה חודשים עברו מאז התפוצצה פרשת החשדות בהתעללות מחלקת "המשך", בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים, וחנה ברגמן, שבנה היה מאושפז במחלקה מתקשה להתאושש. את הרגע שבו שמעה על החשדות היא לא תשכח. בעלה התקשר למקום עבודתה ושאל אם שמעה מ"איתנים". היא שאלה מה קרה, הוא סיפר ששמע בחדשות על חשד להתעללות בחוסים. היא הרגישה מחנק. הסיוט שלה, כאם שהכניסה כמעט בעל כורחה את בנה בן ה- 16 למחלקה הסגורה, התממש. הפחדים הנוראים מכל, שהחרידו את לילותיה, התאמתו בין רגע, אף כי עוד לא ידעה אם יש ממש בחשדות, ואם בנה היה אחד הקורבנות.
דקות ספורות לאחר מכן נסעה עם בעלה לירושלים. הדם הלם ברקותיה בחוזקה. "אני לא יודעת איך עשינו את הקילומטרים לשם, היא אומרת. עזבתי את העבודה ונסעו לשם. כשנכנסו למחלקה הסבירו לנו שלא צריך למהר ודברים כבר השתנו. הטירוף אחז בנו ופשוט לקחנו משם את הילד. שבת לפני, כשהחזרנו אותו לשם לאחר סופשבוע בבית, הוא הרטיב בכניסה למחלקה. זה היה סימן לא טוב. אמרתי לבעלי, שצריך לעשות עם הצוות שיחה קשה, משהו לא בסדר. אחרי כמה ימים הפרשה התפוצצה.
משמאל: הציור שציירה כרמלה מנדלבאום אחרי שהנה אושפז ב"איתנים" ולא הותר לה לפגוש אותו עד שיתרגל למקום – צילום איציק בן מלכי
תלונת הסטודנט לרפואה
במרס 2004 פנה סטודנט לרפואה אל פרופ' אבינועם רכס, יו"ר הלשכה האתית בהסתדרות הרפואית. הסטודנט שעבד ככוח עזר במחלקת "המשך" באיתנים, סיפר לרכס על מסכת התעללות פיסית ונפשית של כמה מאנשי הצוות בחוסים. רכס הזדעזע וביקש מהסטודנט להעלות על הכתב את מה שראה ושמע. לאחר שקרא את הדברים ביקש לפגוש את המתלונן שוב. לפגישה במשרדו בא הסטודנט עם עוד שלושה מאנשי הצוות, שגם הם ביקשו להתלונן על מה שלטענתם נעשה במחלקה. בנוכחותם התקשר רכס אל הפסיכיאטר המחוזי וביקש ממנו לטפל בתלונות במלוא החומרה.
מהרגע ההוא, כדור השלג החל להתגלגל. באפריל הקים ד"ר יעקב מרגולין, מנהל בית החולים הממשלתי איתנים וכפר שאול, ועדת בדיקה בראשות ד"ר אלי דנילוביץ, סגן הפסיכיאטר המחוזי. דוח הוועדה, כולל המלצות, הועבר בסוף יוני אל ד"ר מרגולין שהעבירו אל מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' אבי ישראלי. ב- 4 ביולי 2004 הורה שר הבריאות דאז דני נווה, לסגור את המחלקה בעקבות מסקנותיה של הוועדה.
הדוח מצייר תמונה של התעללות אכזרית בחוסים חסרי ישע ומערכת יחסים בלתי תקינה בין מנהל המחלקה, ד"ר דניאל מאיר, לאחות הראשית במחלקה דנה בן מאיר. התוצאה, על פי הדוח, היתה שהאחות בן מאיר "ניהל" את המחלקה ללא רשות וללא סמכות.
להנהלת בית החולים, כך מתברר, היה ידוע על המתיחות במחלקה בין המנהל לאחות האחראית. כמו כן היה ידוע לה שהמחלקה סובלת ממצוקות כוח אדם ושמצבה הפיסי בלתי נסבל. מכתבי תלונה של עובדים מעידים כי "נעשו פניות באופנים ובמועדים שונים להנהלת הסיעוד ללא שנעשה בירור מעמיק על מהות התלונות והשלכותיהן". בכל מכתבי התלונה מפורטות טענות העובדים על הפעלת אלימות נגד מטופלים: מעקמים ידיים, דוחפים, מפילים, סוטרים. במקצת התלונות יש עדות כי בשיחות פרטיות עם העובדים נתנה בן מאיר אישור לשימוש באלימות.
בדוח הוועדה מוזכרים שמונה מטופלים שעל פי הממצאים נפלו קורבן להתעללות פיסית ונפשית.
לדוגמא: י', המאושפז במחלקה עשרים שנה. על פי הדוח, נאסר עליו לדבר הן עם אנשי הצוות והן עם המטופלים האחרים. אם דיבר באמבטיה והתלונן על מים קרים מדי או חמים מדי, נשלח עירום לחדרו.
על י' גם נאסר להתנדנד בישיבה. על פי הדוח, האחות האחראית נימקה זאת בכך שתנועת הנדנוד עלולה להביאו לידי התפרצות. כדי להפסיק את הנדנוד הניחו על גבו כוס, לפעמים ריקה לפעמים מלאה מים. כשהתנדנד נשפכו עליו המים והוא הושאר רטוב.
י' גם הוכרח לאכול כל מה שבצלחתו. כשהקיא או פלט, אולץ לאכול את מה שהקיא.
הוא אף הולבש בחזיית נשים וכונה בשם "איריס". המטפל שעשה זאת נהג להפחיד את י' בסירוס. מיד לאחר הקמת הוועדה הועבר י' למקום שיקומי אחר, מחוץ לבית החולים.
במקרה אחר נטען כי היכו באכזריות חוסה הסובל מחוסר יציבות בהליכתו. על פי התלונות, אף שד"ר מאיר נתן הסבר רפואי למצבו, טענה האחות בן מאיר כי אין לו בעיה רפואית והצוות קיבל הוראה להכריח את החוסה ללכת. על פי העדויות, בעת שהיה שרוע על הרצפה, אנשי הצוות בעטו בו, עיקמו את רגליו וסטרו לו כדי שיקום. החוסה הועבר לבסוף למחלקה אחרת כשהוא מוסע על כסא גלגלים.
לאחר שהוועדה העבירה את הדוח הוקם במשטרה צוות מיוחד לחקירת הפרשה. באוגוסט העבירה המשטרה את ממצאי החקירה לפרקליטות, ובהם התייחסות למעשיהם או לאחריותם של האחות האחראית, מנהל המחלקה, מנהל בית החולים ועוד ארבעה עובדים סיעודיים. הפרקליטות החזירה לאחרונה את התיק למשטרה עם בקשה להשלמות.
עם פתיחת החקירה המשטרתית החליט מנהל איתנים, ד"ר יעקב מרגולין, שכיהן בעבר כפסיכיאטר מחוז תל אביב, להשעות את עצמו עד סיום החקירה. בתחילת נובמבר שלחה נציבות שירות המדינה מכתבי השעיה חריפים בניסוחם למנהל המחלקה, ד"ר דניאל מאיר, לאחות האחראית דנה בן מאיר ולאחד מאנשי הצוות הזוטרים, שמכחיש בתוקף את כל הטענות נגדו.
מאחורי דלת סגורה
בנה של חנה ברגמן אינו מופיע ברשימת החוסים שעל פי החשדות נפלו קורבן להתעללות. בכל זאת, התחושה שבנה היה שמונה חודשים במקום שבו נעשו לכאורה דברים כה איומים אינה מרפה ממנה. זו היתה לה הפעם הראשונה שנפרדה מבנה לתקופה ממושכת, הוא נכנס לאשפוז במחלקת "המשך" לצורך איזון תרופתי. הוא נער יפה תואר, רחב כתפיים, שערו הסתור בצבע שחור פחם ויש לו עיניים גדולות ושקדיות. חיצונית הוא נראה ככל נער בן גילו, אבל הוא לא מדבר ולא סובל מגע. כשהיה בן שנתיים וחצי לקחו אותו הוריו לאבחון, מאחר שלא דיבר וכל שינוי, כמו יציאה לגינה, נגיעה בחול, במים, גרר בכי עז. הוא אובחן כבעל קווים אוטיסטיים. היום הוא מוגדר אוטיסט ומפגר.
במשך 15 שנה חי בבית. חנה ומשה ברגמן, למרות הקשיים (יש להם עוד שני ילדים), עשו הכל כדי שיישאר לצדם. הוא למד בבית ספר "רעות" בבת-ים, המיועד לילדים אוטיסטים, ובכל יום חזר הביתה. בגיל ההתבגרות החלו בעיות התנהגויות קשות, ככל הנראה תוצאה של השילוב בין התרופות שקיבל להורמונים המשתוללים בגופו. "לצערי, הוא הוצא מבית הספר", מספרת אמו. "מתוך מחשבה שייצא לאיזון תרופתי לכמה חודשים ויחזור. גיל ההתבגרות אצל ילדים כאלו מועד לפורענות. לקחתי אותו לשלוותה לאיזון תרופתי שלוש פעמים בשבוע".
"הרופאה שם, שזאת אישה שאני מאוד אוהבת, אמרה לי שהיא לא מבינה מה אני עושה. שלוותה לא מיועד לאוטיסטים. היא חשבה שיהיה יותר נכון לאשפז אותו לכמה חודשים במקום שמיועד לאוטיסטים. גם אנחנו ננוח, היא אמרה, וגם הוא יהיה במקום שיטפלו בו טוב. היא אמרה לי, וזה המשפט שקנה אותי, שאם זה היה הבן שלה והיא היתה צריכה להפקיד אותו בידיים של מישהו, היא היתה מפקידה אותו בידיים של דוקטור מאיר באיתנים. ההתרשמות מדוקטור מאיר בשיחה הטלפונית הראשונה היתה חיובית מאוד. ככה הגענו לשם".
חנה ברגמן אומרת שזר לא יבין לעולם את התחושה שלה כאם, שנאלצה להשאיר את בנה חסר הישע במוסד סגור. קולה הרועד והדמעות שמציפות את עיניה מעידים על סערת הרגשות שמציפה אותה. "כשאני מדברת הבטן מתהפכת לי", היא מתנצלת.
הייתי בחרדה מעצם הוצאת הילד מהבית. לפני האשפוז עשיתי תחקיר על איתנים. לאנשים שהכירו את המקום היו מילים טובות, איתנים היה הדובדבן שבקצפת. אני שלחתי לשם ילד במצב לא מאוזן, בגיל ההתבגרות, עם כל הבעיות והנכויות שיש לו. הוא היה אמור להיכנס למקום שאמור להיות מענה לכל הבעיות ואנחנו מצאנו שוקת שבורה".
בהתחלה, מספרת חנה ברגמן, לא קיבלו אישור לראות את הבן במשך יותר מחודש וחצי.
"ברגע שהדלת שם נסגרה, זה היה תרתי משמע. בעצם יותר לא ידעתי כלום. הרגשתי שאני שרויה באפלה. הטיעון בדבר הצורך בהפרדה בינינו היה הגיוני. אחת התיאוריות בטיפול בילדים אוטיסטים אומרת, שילדים כאלו צריכים סדר יום מאוד קבוע. כל שינוי מערער את שיווי המשקל שלהם, וכשמתחילים משהו חדש חייבים לדבוק בו עד שהם נכנסים להרגל".
– לא חשדתם שמשהו לא בסדר?
כשראינו אותו לראשונה והוצאנו אותו הביתה זה היה אחרי יותר מחודש וחצי. הוא היה חצי ממה שהיה כשהכנסנו אותו. זה לא התאים לבן שלי וזה בשבילי היה סימן שמשהו לא בסדר. הוא שמח מאוד לחזור הביתה, לפינה שלו. כל פעם שהיתה הרמת קול בבית הוא מיד התכווץ. הוא ישב בשירותים הרבה זמן. זו כנראה התניה מובנית שהוא למד באיתנים. כן, היו סימנים שמשהו לא בסדר. אבל עם ילדים כמו שלנו, שלא מדברים ומאותתים בדרכים אחרות, קשה מאוד לשים את האצבע ולהגיד מה קרה.
"בכל התקופה הזאת הבעתי את החששות שלי. ממש הייתי בחרדה בעניין הזה ושיתפתי בזה את הצוות. כל פעם שהוא חזר עם סימנים כחולים, נחרדתי. אני היום כבר יודעת לזהות סימנים כמו איזה סימן כחול משאירים כשמחזיקים אותו חזק. הוא היה חוזר עם סימנים כחולים מאחורי האוזניים והצוואר והזנחה נוראית של הידיים. הוא נוהג לנשוך את הידיים ובמשך הזמן נעשתה צלקת ופצע פתוח שצריך לטפל בזה, למרוח משחות וקרמים, וכל הזמן היינו צריכים לומר להם את זה. בשלב מסוים, בכל בקשה כבר לא פניתי אל מנהל המחלקה, פניתי ישירות אל דנה האחות. הבנתי שהיא מנהלת שם את העניינים".
ברגמן עובדת בעמותה לילדים בסיכון גבוה, שם היא מגייסת כספים לגנים אוטיסטיים. כשביקרה במחלקה והתרשמה ממצבה המוזנח, שמעה מאנשי הצוות שהסיבה היא מצוקה התקציבית. לדבריה, לא חשבה פעמיים ומיד איתרה אנשים טובים שמוכנים לתת והודיעה על כך למחלקה. "האור האדום החל להבהב אצלי כשאף אחד לא התקשר אלי", היא אומרת.
"השיא היה בפסח. אנחנו תמיד לקחנו את הבן הביתה, אבל הרבה מהחוסים נשארו שם. בעלי איש מחשבים. הוא הביא למחלקה מחשב חדש עם שירים שמתנגנים ושני מסכים. כשחזרנו מצאנו את הציוד לא מחובר לחשמל, כאילו אף אחד לא נגע בו".
עכשיו רודפת אותה תחושת האשמה. "אני חיה במחשבה שנטשתי אותו ולא בדקתי דברים עד הסוף. אולי עשינו את המקסימום, אבל כנראה שזה לא היה מספיק". הבן לומד היום בבית ספר "יובלים" לחינוך מיוחד ברמלה, שם יש כיתות לילדים אוטיסטים, וחוזר כל יום הביתה. לאחרונה היתה ברגמן אמורה לרשום אותו במשרד הרווחה, ברשימה לחיפוש והמתנה להוסטל, והיא פשוט אינה מסוגלת לעשות זאת.
"קשה לתאר את הרגשת הכעס, חוסר האונים, התסכול והרצון שלי, עד היום, לגונן על הילד", היא אומרת. "כשאני הגעתי לאיתנים בתור הורה חדש, ראיתי הורים שבורים, הורים שכבר לא פועלים למען הילד שלהם מחוסר כוחות נפשיים. קשה לשפוט הורים – גם אני, אחרי 17 שנים לא קלות, אומרת שכשאני ובעלי נמות אנחנו צריכים להיות פטורים מגיהינום. ואנחנו רק בתחילת הדרך. אומרים שאין מעמידים אדם בניסיון אם אינו יכול לעמוד בו. ואם קיבלנו ילדים כאלה אנחנו צריכים לשמור את הכוחות ולהילחם עבורם, אחרת הם ייהפכו לשטח הפקר – ואלוהים ישמור מה יש בחוץ. והנה, על פי החשדות גם בפנים קרה מה שקרה, במקום שהכי אסור שיקרה".
מה שלום הילד

במחלקת "המשך" באיתנים נמצאים 15 חוסים. המחלקה מיועדת לשתי קבוצות: אוטיסטים בוגרים שהועברו מאשפוז במחלקת נוער ל"המשך", ואוטיסטים שגרו בהוסטל ואושפזו לתקופה קצרה (העלולה להתאריך לחודשים ואף לשנים) לאיזון תרופתי, שלאחריו ישובו להוסטל.

זוהי אחת המחלקות היותר קשות שישנן. אם של אחד החוסים מתארת את המקום כ"סוף הדרך", המקום שאליו מגיעים כשכלו כל הקצים. בביקור שערכו במקום אנשי אלו"ט, האגודה הלאומית לילדים אוטיסטים, הם מצאו אותו בלתי ראוי למגורי אנוש. בניגוד למדשאות הירוקות והמטופחות בחוץ והנוף הירושלמי העוטף את המקום, מחלקת "המשך" נמצאת במבנה ישן ומוזנח, שהמבקרים בו דיווחו על ריח ריקבון ועובש. בחדרים מצאו מיטות ברזל וקירות מתקלפים, אין וילונות, אפילו מכסי פלסטיק לאסלות אין. הורים שבאו לביקור בפעם הראשונה הזדעזעו.

גם ר', בן 24, הובא לאיתנים לאיזון תרופתי. עד לפני שנה וחצי שהה בהוסטל. ר' ממוקם בקצה היותר קל של קשת האוטיזם: הוא עצמאי, הוא מדבר, מתקשר, שוחה, רוכב על אופניים. לפני כשנתיים החל לסבול מהתקפות אפילפסיה קשות, ההערכות היו שהן נגרמות משילוב התרופות שקיבל, ולכן אושפז באיתנים לאיזון.

"לגבי ר'", נכתב בדוח ועדת הבדיקה, "מעלות התלונות שאלות נוקבות ביחס לשיקול הדעת המקצועי השגוי של האחות והאחראית, על בסיס חוסר ידע. מטופל זה סובל מאפילפסיה ולא אחת קרה שהתקפיו פורשו כהתנהגות פונקציונלית והדבר הוביל גם עד ניסיון של קשירה, דבר שיכול להיות חבלתי עבורו. היתה הוראה למתן תרופה, אולם ההוראה לא קוימה והאחות האחראית יצרה פיצול ברור בצוות בהנחייתה לא לתת טיפול תרופתי, אף שידוע היה שמתן תרופה היה מביא לרגיעה תוך דקות. לעתים נמשך מצב של שעות ואף ימים בלי מתן תרופה, כשהמטופל פוגע ופוצע את עצמו".

בחנוכה לפני שבועיים יצא ר' לביתו בפעם הראשונה לאחר אשפוז של שנה וחצי. אמו, כרמלה מנדלבאום, אומרת שזה היה נס חנוכה. היא מביאה אלבום תמונות. בתמונות האחרונות נראה נער נאה עם מבט עצוב. "אותה אחות פירשה את ההתקפות שלו כמניפולציה", אומרת האם ומדליקה סיגריה בסיגריה.

"כשהוא נכנס להתקפה הוא מתעוות לחלוטין, כל הגוף מפרכס. הגב שלו מתקשת לאחור. הוא לא היה יודע מה נעשה איתו, ולפי הדוח ככה השאירו אותו. שעות. ימים. הכנסתי לשם ילד למתן עזרה, את הכי יקר הכנסתי לשם ותראי מה קרה לו".

 היום ניכר שיפור משמעותי במצבו. לאחר שצוות המחלקה הוחלף, שונה מינון התרופות של ר'. ממש מהפכה, אומרת אמו. אני לא אשכח את הרגע שבו שמעתי על החשדות, זה הרגע שכל הורה לילד במוסד סגור מפחד ממנו. זה היה יום ראשון. בנסיעה לעבודה, לתל אביב, שמעתי חדשות. את יודעת, מקשיבים בחצי אוזן ופתאום אומרים שמשרד הבריאות החליט לסגור את מחלקת "המשך" בבית החולים איתנים מחשש להתעללות. זה רגע שאין לי מילים לתאר אותו. הרגשתי כמו לביאה שפוגעים לה בגור. התקשרתי לשם וצעקתי 'מה עשיתם לילד שלי?'"

– לא חשדת?

היה משהו מאוד מוזר במחלקה הזאת. היתה שם אווירה מסתורית. בהתחלה לא נתנו לי לבקר אותו חמישה חודשים בכדי שיתרגל למקום. מרוב ייאוש יצאתי להליכות מטורפות פה ברחובות מסביב לבית וציירתי הרבה.

היא עוסקת באמנות. בחדר העבודה היא שומרת את אחד הציורים שציירה בתקופה ההיא: אישה שותתת דם ועל לבה מצויר ילד עם כנפי מלאך. את הציור לא תלתה מעולם. הוא מונח עם הצד המצויר אל הקיר. "הקשר עם הצוות והרופא היה הזוי", היא מספרת. "את מתקשרת בערב ושואלת מה שלום הילד, מי שעונה מתחיל להסתודד שם עם אנשים אחרים במחלקה. הרגשתי שאף אחד לא מעז לדבר איתי. תמיד אמרו לי, 'תתקשרי מחר'. מה בסך הכל רציתי? לדעת מה שלום הילד? אני, סליחה, השארתי שם את הילד שלי.

הרופא הסביר לי שאסור לי לבוא לבקר עד שהילד יתאקלם במקום. שלחתי את אחותי וגיסי וגם להם לא נתנו להם להיכנס לשם. חשבתי שאני משתגעת. בשלב מסוים פניתי לעובדת סוציאלית בעירייה וביקשתי עזרה. אמרתי שאני לא יודעת מה קורה עם הילד ויש לי חששות גדולים.

אני לא אשכח את הפעם הראשונה שפגשתי אותו. הרשו לנו לפגוש אותו באחד מימי שישי ל- 10-15 דקות. קשה לתאר את המתח שבו הייתי לקראת הפגישה. לא ידעתי למה לצפות. בביקור הקצר הזה הוא יצא אלינו מדוכא, נפול, כאילו מסומם מתרופות. אני רואה אותו, הידיים שלו היו פצועות, חבלות בגוף, שריטות. אני מחבקת אותו ויש כל כך הרבה מה להגיד ולא אומרים. בפגישה הזאת ואלו שבאו יותר מאוחר הוא היה אומר רק דבר אחד, 'תוציאי אותי מפה. קחי אותי מפה'".

לפני פסח התקשרו אל בעלי לשעבר, שהוא רופא ילדים, וביקשו ממנו לבוא בהקדם ולקחת את ר' לבית החולים כי הוא לא מרגיש טוב. הוא סיפר שמצא את הילד בכיסא גלגלים, ראשו שמוט, עם חום גבוה, בטן נפוחה ובקושי נושם. פינו אותו באמבולנס לבית החולים. הוא היה מאושפז חודש ימים. מתברר שהוא לקה בזיהום חיידקי בדם. נסענו אליו כל יום ואני החלטתי שבסוף האשפוז הוא יחזור הביתה, עם כל הקושי.

לא היה לי מושג איך אני נערכת לזה. זה לא פשוט, כי אני צריכה לתת מענה גם בבית. רציתי לעשות את זה בצינורות המקובלים. בהתחלה הוא חזר לבית החולים ואני חיפשתי את ד"ר מאיר לשיחה. היה משהו לא טוב באוויר. אני מתקשרת וכל פעם אומרים שהוא לא נמצא. אחד אומר שהוא בחופשה, אחר אומר שהוא חולה. ויום שישי אחד מצאתי אותו במחלקה. אמרתי לו: תשמע, האינסטינקטים שלי אומרים לי להוציא אותו. אני פשוט מודיעה לך שאני מוציאה אותו. כל מה שהיה לו להגיד זה 'חכי עוד קצת'. ביום ראשון, אחרי יומיים, הסיפור היה בחדשות.

היא מדליקה עוד סיגריה ושואפת עמוק. "אומרים שבכל דבר רע יש גם טוב. מנהל המחלקה החדש הוריד את מינון התרופות ואת התרופות המיותרות ומצבו של הילד השתפר פלאים. נפסקו תופעות הלוואי. תוך שבועות, אם הכל יהיה בסדר, הוא ייצא מהמחלקה".

צוות חדש, אווירה חדשה
משרד הבריאות מינה את ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, ליישם את המלצות ועדת הבדיקה. הוחלט לא לסגור את המחלקה, אך רוב הצוות המטפל הוחלף. היום מנהל את המחלקה ד"ר רפאל אדלמן והאחות האחראית היא טניה ון בר נט. ד"ר ברוך מספר שנעשה "מיפוי מחדש" של החוסים, כדי לבדוק אם יש כאלה שאינם מתאימים למחלקה ויכולים להיות במחלקה אחרת, וכך גם להקל על מצוקת כוח האדם במקום. שלושה חולים הועברו להוסטל ואחד למחלקה אחרת.

המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי – אתי אברמוב – ידיעות אחרונות – 7.5.2007

תאוות הבצע של עמותת ש.פ.ר וכוח השררה של פקידות הסעד בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער הביא לתלישת ילדה בת 17 מבית חם ואוהב למוסד פסיכיאטרי איתנים מנוכר ומתעלל

המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי – אתי אברמוב – ידיעות אחרונות – 7.5.2007

 המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי - אתי אברמוב - ידיעות אחרונות - 7.5.2007
המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי – אתי אברמוב – ידיעות אחרונות – 7.5.2007

 כל חייה היא גידלה לבדה את בתה הסובלת מפיגור שכלי, עד שהמדינה החליטה שהיא אמא לא מספיק טובה ושלחה את הילדה ל"איתנים", מוסד ממשלתי לחולי נפש. רק לאחר שהתפוצצה פרשת ההתעללות במוסד, התברר לאם שדווקא שם, על פי החשד הוכתה הבת והושפלה. עכשיו היא נאבקת בבית המשפט על זכותה לגדל אותה. "אף אחד חוץ ממני לא באמת אוהב את הילדה הזו. היא זקוקה לאמא שלה".

בביתה במרכז הארץ ישבה ש' וחלמה על הרגע שבו תפגוש את בתה, פ', המאושפזת בבית החולים לחולי נפש "איתנים". היא כבר תיכננה איך תכין לבתה את האוכל שהיא הכי אוהבת – צ'יפס והמבורגר, ואיך ייצאו יחד לשוטט ברחובות העיר. אלא שהמפגש היה מעט שונה מהציפיות.
"הביאו לי אותה עם נעליים קרועות, בגדים קרועים, עם תחתונים של סבתא ובלי חזייה", מספרת ש'. "שאלתי את האחות האחראית: 'איפה החזייה של הילדה? למה היא מסתובבת ככה?' התביישתי ללכת איתהברחוב. בסוף הלכתי וקניתי לה הכל חדש. בלילה, כשהיא ישנה איתי, חיבקתי אותה, נישקתי אותה, והיא ביקשה: 'אמא, תוציאי אותי מאיתנים. יש לי מחנק, נמאס לי'. ביום שהיא חזרה לבית החולים, לא יכולתי לחזור הביתה. הסתובבתי בין חברות.
מאז אני לא ישנה בלילות. גם אני מרגישה מחנק. הראש שלי רק עליה. אתמול היא התקשרה ואמרה ששמו אותה בצינוק, כי השותפה שלה לחדר משכה לה בשערות. כשהיא סיפרה לי, שמעתי מישהו לידה אומר לה: 'שקט, אל תספרי הכל לאמא'".
זה שש שנים שהמפגשים בין ש' לבתה היחידה פ' בת ה-23, הלוקה בפיגור שכלי, נתונים לחסדיה של המדינה, או יותר נכון – לחסדיהן של עובודת רווחה ועמותת ש.פ.ר, המייצגת את משרד האפוטרופוס הכללי.
פ' הוצאה מחזקת אמה יום למחרת יום הולדתה ה-17.
לדברי אנשי המקצוע, סובלת פ' מאוטיזם ולא מפיגור קל בלבד, כפי שטוענת אמה, ולאור המצב אין לש' מסוגלות הורית לגדל ילדה כזו.
ש' אינה מסכימה עם הקביעה, ומאז 2001 היא מנהלת מאבק משפטי להחזרת החזקה על בתה.
"שאלתי את השופט מה הסיבה שלקחו ממני את הילדה. הילדה הזו זקוקה לאמא שלה, לא לאפוטרופוסות שלא מכירה אותה.
אף אחד לא באמת אוהב את הילדה הזו – לא הרווחה, לא בית החולים. רק אני".
ארוחה מתחת לספסל

השופט לא השתכנע, ובאפריל 2005 פסק לרעת ש'. אלא שבכך לא תמו ייסוריה. בעודה מתכננת מאבק נוסף גילתה ש' לזוועתה, כי בתה היא אחת מקבוצת חוסים מפגרים ואוטיסטים שנפלו קורבן להתעללות בבית החולים איתנים. הפרשה נחשפה על ידי סטודנטים שהתמחו במקום. על פי כתב האישום החמור, שהוגש בפברואר 2006, במשך שלוש שנים, בין 2001 ל- 2004, עברו כעשרה מטופלים התעללות מצד אנשי צוות בכירים, ביניהם מנהל בית החולים, מנהל מחלקת האוטיסטים, האחות הראשית במחלקה ואנשי כוח עזר.

על פי כתב האישום אסרה האחות הראשית לעזור לחוסים שהתקשו ללכת, גרמה לנפילתם שוב ושוב עד כדי גרימת נזק גופני חמור ובלתי הפיך, אילצה חולים לאכול את קיאם והשתמשה בעונשים קשים כמו קשירה וכליאה.

פ' נאלצה, על פי כתב האישום לשהות זמן רב מתחת לספסל ואולצה לאכול מהרצפה. ובמקרה אחר הוכתה בראש ובצווארה.

בחודש האחרון נפתח משפטם של האנשמים שהודחו מתפקידים, ופ' הופיעה כאחת מעדות התביעה.

בעקבות החשיפה התחזקה דעתה של האם כי היא חייבת להשיב אליה את בתה. באמצעות עו"ד טל לביא טענה בבית המשפט שעקב שינוי נסיבות וחשיפת פרשת ההתעללות באיתנים, בתה צריכה לחזור אליה.

"המדינה נכשלה בשמירה על הבית שלי", זועמת ש'.
"אני אמרתי לשופט שאני מפחדת שיתעללו בילדה, אמרתי שיהרסו אותה באיתנים, והנה זה קרה.
התעללו בה, היא אכלה מהרצפה, הוכתה באכזריות, והמדינה עוד מתווכחת איתי על חוסר מסוגלות הורית?"

טענתה של האם נדחתה, ובימים אלה מגיש עו"ד לביא ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

"אני מאמין שנוצר שינוי נסיבות מהותי, צריך לתת לאמא הזו את בתה", הוא אומר. "מאבקה המחודש של האם לקבל בחזרה את האפוטרופוסות של בתה היחידה, שעברה בחסות המדינה התעללןות קשה, הוא המעשה היחיד העומד בפניה".

חיים קשים יש לה ל-ש'. בדירתה המצוחצחת באחת משכונות העוני במרכז, דירה השייכת לעמידר, אין כלל רהיטים. פ' שברה את כל חפצי הבית באחד מהתקפי הזעם שלה לפני שאושפזה בבית החולים.

כבר שנים ישנה ש' על מזרן, הנמצא באמצע מה שאמור היה להיות הסלון, ומעבירה את הזמן בבהייה בתמונות המשפחתיות שלה ושל הבית מימים טובים יותר.

הנה פ' כתינוקות. הנה פ' בת ארבע בתחפושת פורים, ראשה עטור תלתלים בתסרוקת בקבוקים.

הנה פ' ואמא מחובקות בצילום סטודיו מאושר. הנה פ' ביום הולדתה השישי, השביעי, ה- 17.

הנה השולחן העמוס כל טוב שהכינה אמא לאורחים, חוסים שאושפזו לצידה בבתי חולים לחולי נפש.

ש' אומרת, שאם הייתה צריכה לבחור את הרגע שבו נהרסו חייה הרי שזה הרגע שבו הכירה ת מ', עבריין שכונתי, שחיזר אחריה במשך שנים.

"ידעתי שהוא בעולם הפשע ולא רציתי להתחתן איתו", מספרת ש'.

"אני הייתי ילדה טובה, אבל הוא נדבק אליי. שבעה חודשים יצאנו, ואז גיליתי שאני בהריון. רציתי לעשות הפלה, אבל הוא לא נתן לי. התחתנתי כי ההורים שלי לא רצו להתווכח איתו. אחרי ארבעה חודשים הגיעו אלי שוטרים, דפקו בדלת ואמרו לי: 'הבעל שלך עצור על שוד. הוא הולך לשבת 14 שנה בכלא'. נכנסתי ללחץ, נפלתי על הרצפה. מיד נכנסתי לשמירת הריון, ובחודש השביעי ילדתי".

אחרי חמש שנות נישואים הם התגרשו. "הוא היה בא אלי, מבקש ממני שאמכור לו סמים בבית, ואני בכלל לא אישה כזאת", מספרת ש'. "הגענו להסכם. לא ביקשתי ממני כלום, רק שקט".

כשהייתה בת ארבעה אובחנה פ' כסובלת מפיגור קל. בגיל 8, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, עברה עם אמה מבית הסבא והסבתא למאהל מחוסרי הדיור וממנו לקרוואן.

"כל בוקר היא נסעה במונית לבית ספר מיוחד", מספרת ש'. "היא תיפקדה אז, לא כמו היום שהיא על כדורים ומסטולית כמו נרקומנית. היינו מבלות בקניון או בגינה. אף פעם לא הזדקקתי לעובדות רווחה. מעולם לא אמרתי 'חסר לי'".

את אביה נהגה פ' לפגוש אחת לחודש, כשיצא לחופשות מהכלא. מדי פעם יצאה איתו לטיולים.

"יום אחד, כשפ' הייתה בת עשר, ישבנו בקניון", משחזרת ש'. "שתיתי קפה והיא אכלה גלידה, ואז פתאום היא באה, סוחבת אותי לדוכן של קלטות פורנו, ואומרת: 'רואה אמא, ככה זה היה לי פעם'. הלב נעמד לי במקום. מהר מהר חשבתי: מה, בבית הספר? עם המדריך? עם המנהל? בסוף, כשהצלחתי לדבר, שאלתי אותה: 'עם מי?' היא אמרה שעם אבא שלה. היה לי צמרמורות בכל הגוף. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שחרב עלי העולם. בסוף הלכתי איתה למשטרה. היא סיפרה דברים, ואני התחרפנתי".

האב, שהשתחרר בינתיים מהכלא, שהה באותה תקופה בחו"ל. כשחזר לארץ, מספרת ש', התייצב בקרוואן שלהן. "פ' ראתה אותו, צעקה: אממממא! וברחה", מספרת ש'.

"אני אמרתי לו: 'עזוב את הילדה, אני לא רוצה לדבר איתך. אתה סוטה, ואני אכניס אותך לכלא'. בתגובה הוא נתן לי בעיטה בבטן ושבר לי את הצלעות".

חלומות על עתיד

סמוך ליום הולדתה ה- 13 עברו האם והבת לדירת עמידר. התנהגותה של הילדה החמירה. "הילדה השתנתה", מספרת ש'. "היא קיבלה התקפים פסיכוטיים וזרקה הכל, כולל הטלוויזיה, למטה. היא גם תקפה אותי. בסוף לקחתי אותה לאברבנאל ואישפזתי אותה מרצוני".

במשך ארבעה חודשים היתה פ' מאושפזת באברבנאל. "היא לא תיפקדה. הייתי הולכת בבוקר, מקלחת אותה, יושבת לצידה. איבדתי את החיים שלי, את הכל. לא ראיתי אף אחד ממטר. כל מה שעניין אותי זו רק הבת שלי".

לטענת האם, האב המשיך לבקר את הילדה, בהתחלה בבית החולים ולאחר שהשתחררה בבית הספר המיוחד שבו למדה, ובעקבות ביקוריו חלה הידרדרות במצבה של הילדה. פ' אושפזה שוב. ש' לא ידעה, שבינתיים התלונן האב בפני פקידות הרווחה על הטיפול שהיא מעניקה לבתם.

"בנובמבר 2000 עשיתי לה יום הולדת 17 באברבנאל", משחזרת ש'. "הזמנתי לה את העוגה הכי גדולה מהקונדיטוריה. היא היתה כמו נסיכה, עם פן ובגדים חדשים. למחרת התקשרתי לבית החולים, ואמרו לי: 'שתי פקידות סעד לקחו אותה לירושלים'. התחלתי לצעוק: 'למה לא אמרתם לי? איפה היא?' בסוף מישהו אמר לי שהיא נמצאת באיתנים. הרגליים התחילו לרעוד לי. לא עיכלתי, לא הבנתי. מה זה, זו הילדה שלי, בשיניים נלחמתי לגדל אותה, ובשנייה אחת לוקחים אותה ממני?

אמרתי לשופט שאני לא מבינה. אני אמא למופת, אני לא משוגעת, אני לא נרקומנית, לא הולכת עם עבריינים. על מה לקחו לי אותה? טיפלתי בה לבד, גידלתי אותה לבד, ויום בהיר אחד היא לא אצלי. נכון ששמתי אותה באברבנאל, אבל לא עזבתי אותה. ואז התברר לי שבעלי לשעבר דיבר נגדי בבית החולים. גם למשפט הוא היה מגיע, ובכל דיון מעיד נגדי כמה אני אמא גרועה".

ש' הפסידה את בתה. חצי שנה לאחר המשפט נהרג בעלה לשעבר, שעבד כגובה חובות, ממטען חבלה שהכינו לו. בינתיים נחשפה בתקשורת פרשת ההתעללות באיתנים. "קראתי והזדעזעתי", מספרת ש'. "תמיד ידעתי שהיה שם בלאגן והתעללות, ובגלל זה כל הזמן נלחמתי להוציא אותה משם, אבל אבא שלה לא נתן שיוציאו אותה". עכשיו, לאחר שהאב הסתלק מחייהן, חולמת האם על היום בו תצליח להחזיר אליה את בתה. "אני מתכננת לפצות אותה על הכל", היא אומרת בעיניים בורקות. "אני אשלח אותה למסגרת, שתלמד. אני רוצה להחזיר לה את שמחת החיים שהפסידה, שיהיה לה טוב. לא מגיע לה?"

בית המשפט יכריע

בתגובה לטענותיה של האם על הדרך שבה הוצאה בתה מחזקתה ועל התנאים שבהם היא מוחזקת היום, נמסר בתגובה ממשרד הבריאות: "מפאת החיסיון הרפואי לא ניתן למסור למידע פרטני לגבי המקרה. הליך בקשה למינוי אפוטרופוס הוא באחריות פקיד הסעד, וההחלטה למינוי אפוטרופוס נעשית על ידי בית המשפט.

ההליכים המשפטיים בעניינם של מספר מעובדי בית החולים איתנים עדיין נמשכים. כל העובדים נגדם הוגשו כתבי אישום אינם עובדים יותר במקום, או שהועברו ליחידות אחרות.

משרד הבריאות ממשיך בבחינת הצרכים של כל המטופלים במקום ומציאת פתרונות חלופיים, כאשר אלו נדרשים.

צוות בית החולים דואג למטופל הן בעת היותו בבית החולים והן בעת יציאתו לחופשה, כולל לבוש הולם. אין במחלקת ההמשך באיתנים חדר המוגדר צינוק. לעתים, כדי להרגיע חולה, הוא מוכנס לחדר מבודד לרגיעה תחת השגחת איש צוות. שימוש בחדר זה מהווה אלטרנטיבה לטיפול תרופתי".

ממשרד הרווחה נמסר: "בקשותיה של ש' נדונו כמה פעם בבית המשפט ונדחו.

עורך דינה של האם מסר בתגובה: "לנו יש חוות דעת נגדיות, המראות שהקשר בין הבת לאם לא רק חשוב, אלא גם הכרחי, ונציג אותן בבית המשפט".