משרד הרווחה – רשויות הפשע: חטפו ילדים מהאמא וסחרו בהם במוסדות

פגשה את ילדיה בתום שנים של מאבק: "אמרו להם שאני מתה" , יהודה שוחט ואריאלה שטרנבך , ידיעות אחרונות ,04.01.2017

עוד כשהיו פעוטות נלקחו מרונית ארוש שני ילדיה והועברו למשפחות אומנה ולפנימייה, ואף למשפחה מאמצת שהתעללה בהם. היא נאבקה שוב ושוב כדי לפגוש בהם אבל רק כשהגיעו לגיל 18 זכו להיפגש באמת. "לא היה אכפת לי אם הילדים שלי היו מקבלים חיים טובים, אבל התעללו בהם", סיכמה 14 שנות מאבק להשבתם לחזקתה

רונית ארוש - צילום: מתן טורקיה
רונית ארוש – צילום: מתן טורקיה

סיפורה של רונית ארוש

סיפורה של רונית ארוש כה מוטרף ועמוס תפניות, עד שקשה להאמין שהוא לא תסריט לסרט. זהו סיפור על אימא צעירה מאוד וענייה מאוד, ומאבקה לשרוד בכל האמצעים האפשריים והבלתי אפשריים.

תחילת הסיפור נחשפה ב"ידיעות אחרונות" כבר לפני 30 שנה במוסף "7 ימים". קראנו לה אז "אורלי", אימא ששני ילדיה נלקחו ממנה לאימוץ ללא הסכמתה על ידי השירות למען הילד במשרד הרווחה. ב-14 השנים שבהן ניסתה המדינה למנוע ממנה גישה לילדיה, חרשה ארוש את הארץ, התחזתה לעובדת סוציאלית, הסתתרה בשיחים ביישובים שכוחי אל, ישנה על קברי צדיקים, חדרה לבתי ספר ונעצרה פעם אחר פעם בניסיון להגיע לילדיה ולחדש איתם את הקשר. ועכשיו היא מתראיינת יחד עם בנה איציק, שהיה בן שלוש כשנלקח ממנה.

רונית ארוש והבן, איציק (צילום: טל שחר)
רונית ארוש והבן, איציק (צילום: טל שחר)

סבתם של הילדים - צילמה אותם בביקור מפתיע
סבתם של הילדים – צילמה אותם בביקור מפתיע

לשאלת השאלות – האם ילדיה של ארוש היו זוכים לחיים נורמטיביים ומיטיבים יותר תחת חסותה – אין תשובה חד משמעית. ברור שההחלטה להוציאם מחזקתה נבעה מרצון להעניק להם הזדמנות לחיים טובים יותר מאשר אלה שאמם הייתה מסוגלת לאפשר להם, מטעמים כלכליים כמו גם אחרים. אלא שלטענתם, נגזרו עליהם חיים של סבל, של נדודים ושל אלימות שיטתית מצד הוריהם המאמצים.
"שכה אחיה, באמת שלא היה אכפת לי אם הילדים שלי היו מקבלים חיים טובים", היא אומרת ומניחה יד על כתפו של בנה. "אבל התעללו בהם, הרביצו להם מכות בחגורה, דברים נוראים".

שוק הבשר ב"פנימייה" איציק ורונית יושבים עכשיו זה לצד זו, כאילו לא קרה דבר, אבל ניכר ששניהם עדיין לא התרגלו לגמרי למערכת יחסים של בן ואמו. איציק, שחזר לשמו המקורי לאחר שזה הוחלף על ידי ההורים המאמצים, קורא לה "אימא", אבל בראיון משתמש מדי פעם בביטוי "האימא הביולוגית". היא, מצדה עדיין מעט מרוחקת ממנו. קצת כמו שחקנים בהצגה גדולה שנכפתה עליהם. "גדלתי בשכונת התקווה והתחתנתי בגיל 17", משחזרת רונית. "היה לנו שטח בשכונת הארגזים, ואחרי שהבאתי לעולם את הבת הגדולה לילך, הרסו לנו את הבית. במשך חודש שבתתי בעירייה, ואז נתנו לי דירה בחולון. חיינו במצוקה כלכלית קשה".

אב המשפחה נכנס לכלא, ורונית והילדים נדדו בין דירות שונות. "יום אחד אני באה הביתה, וחברת חלמיש החליפה לי דלת, מנעול, הכל", היא משחזרת. "לקחו לי את כל התכולה: את מכונת הכביסה, את הסלון, אפילו את הקלין בכיור. שמו הכול במחסן שלהם ולא השאירו לי כלום".

המצוקה הקשה הביאה את רונית לרשום את ילדיה למה שהיא חשבה שהוא פנימייה. אלא שאבי הילדים חתם על מסמכים שאיפשרו למוסד למסור את ילדי משפחת ארוש לאימוץ.

"יום אחד אני באה לבקר את הילדים", סיפרה, "המנהלת אומרת לי: 'הילדים נלקחו לאימוץ'. מה זה, אמרתי, אני לא מבינה. 'עד גיל 18 את לא יכולה לראות אותם'. הגדולה הייתה בת ארבע וחצי, הקטן בן שלוש. התעלפתי. הפכתי שם את כל הפנימייה".

"זאת לא הייתה פנימייה", מתערב איציק, "אלא מקום שאליו מעבירים ילדים לפני שמוסרים אותם לאימוץ. המתנו שם כמו תרנגולות בשוק לכל מיני הורים שהיו מגיעים לבחור את מי לקחת. היו כמה שרצו את אחותי לבד, או אותי לבד, אבל היה לנו מזל, אחותי הייתה מגוננת עליי כמו אימא ואבא ביחד. היינו ישנים מחוברים, שלא יפרידו בינינו".

ארוש. שנים של מאבק (צילום: טל שחר)
ארוש. שנים של מאבק (צילום: טל שחר)

רונית: "רק לימים התברר שזו לא פנימייה, לנו אמרו שזו פנימייה". האב, מצדו, טען בדיעבד שלא ידע על מה הוא חותם.

מה אתה זוכר משם?
איציק: "אני זוכר שהייתי בדיכאון. אתה לא עם אימא או אבא, וכולם מסביב זרים. ישבנו שם במוסד ואשכרה באים לראות אותך הורים מכל העדות, הרגשתי כמו קיבוץ גלויות. רואים את אחותי, רואים אותי, מסתכלים אם מתאים להם. אני זוכר שבאו שלושה-ארבעה זוגות, לקחו אותנו לטייל. בכל פעם היינו בורחים להם, צועקים שאנחנו רוצים את אבא ואת אימא. אבל מה לעשות, אנחנו לא קובעים".

רונית: "לילדה אמרו שאני מתה".
איציק: "ולי אמרו שאבא מת".
בית המשפט חתם על ההחלטה לשלוח את השניים לאימוץ, וכעבור כשנה אישר גם בית המשפט העליון את ההחלטה. "אימץ אותנו זוג דתיים, האימא הייתה עקרה", מספר איציק. "בהתחלה גם הם רצו רק את אחותי, בסוף הסכימו לקחת את שנינו".

הם הגיעו ליישוב דתי בקצה הארץ, ומיד הוכנסו למסגרת חינוך דתית. בשנים הראשונות, סיפר איציק, הכול היה בסדר. ואז באורח נס נולד לזוג ילד ראשון, ועוד אחד, ועוד אחת, ועוד. "הכול השתנה. פתאום התייחסו אלינו כאילו אנחנו זרים".

"תעשה לי נס" לחוויות הילדות המטורפות שמתאר איציק עוד נחזור. בינתיים, רונית יושבת בבית ואינה יודעת את נפשה. "ארבע או חמש שנים חרשתי את הארץ", היא משחזרת. "לא רואה בעיניים: אילת, ערד, טבריה, ירושלים. הלכתי לבתי ספר, נכנסתי לכיתות. ככה חמש שנים, שכה אחיה, לא מפסיקה בחיפושים. כל יום קוראת תהילים, אומרת שמע ישראל. כל השנים אני מלמדת תינוקות של בית רבן לקרוא ולכתוב, ומתפללת כל יום, צועקת: 'בורא עולם, תעשה לי נס מעל לטבע'".

באחד הלילות, לדבריה, חלמה שאלוהים מגלה לה איפה הילדים. "בבוקר אמרתי לאימא שלי, 'בואי נלך לעורך הדין שיערער בשבילנו לבית המשפט העליון, יש לי תחושה שהקדוש ברוך הוא יגלה לי איפה הילדים'. היא אמרה לי: 'רונית, את לא נורמלית. תפסיקי לדמיין דברים, אף אחד לא יגלה לך'".

השתיים הגיעו לעורך הדין, שם דווח להן כי הערעור נדחה. ארוש, בין הדמעות, החליטה לעשות מעשה וגנבה דף אחד מהתיק המשפטי החסוי. "כשנכנסתי הביתה, ראיתי על הדף שם של מישהי, פסיכולוגית קלינית, ואת מספר הטלפון שלה בבית. אימא שלי בעטה בי, 'את ילדה לא נורמלית', היא אמרה לי. אבל החלטתי, בכל היקר לי, שאמצא את הילדים שלי".

הקלק כאן לצפיה / הורדה תחקיר "לקחו לי את הילדים שלי" , אילת נגב, 04.08.1989 , ידיעות אחרונות

כתבה ב-"7 ימים" בלי לחשוב פעמיים, ארוש התקשרה. לטלפון ענה ילד קטן. "אימא לא בבית", הוא אמר, והעביר את השפופרת לאחיו הגדול. "אמרתי שאני עובדת סוציאלית", היא צוחקת. "'אוי, חמודי, אתמול רשמתי תיק אימוץ והשופט מחכה לי בלשכה. כל כך לא נעים לי, אתה יכול לעזור לי?'"

"מצטער, זה חסוי", הוא אמר, "אבל אימא תגיע עוד רבע שעה".
"בבקשה", התחננה ארוש. "השופט מחכה בלשכה, זה כל כך לא נעים".
רחמיו של הצעיר, היא אומרת, נכמרו עליה. לטענתה, במשך שעה ארוכה הוא עבר על כל התיקים. "דנה, רטי, חנה, נתניה, חיפה. כלום". בסוף הוא מצא, ונתן לה שמות של שני ילדים שנשלחו לאימוץ ביישוב מרוחק. שמותיהם הוחלפו בינתיים על ידי ההורים, והם קיבלו גם שם משפחה חדש, אבל רונית ידעה שאלה ילדיה. "פתאום אימא שלו מגיעה", היא צוחקת שוב. "צועקת: 'מטורף, מטורף!' ואז לוקחת את הטלפון. אמרתי שאני עובדת סוציאלית, התחילה לצרוח וטרקה את השפופרת".

מלאת אדרנלין, ארוש לקחה את אחותה ועוד חברה לאחת הכתובות שנרשמו בתיק. לרוע מזלה, הייתה זו כתובתה של העובדת הסוציאלית. "התחלתי לדפוק שם בדלתות", היא משחזרת, "ופתאום כל המשטרה עליי. 'שלום רונית ארוש, איזו עבודה עשית. אין דברים כמוך בעולם'. בום, אזיקים, מעצר בג'למה. החוקר התעלף מבכי". עילת המעצר, אגב: ניסיון לחטוף ילדים.

ארוש שוחררה, בתנאי שלא תתקרב לאזור במשך חצי שנה, "אבל אני לא דופקת חשבון למדינה, רק לקדוש ברוך הוא. זה הילדים שלי ואני חייבת להמשיך. לא חטאתי ולא פשעתי".

הקלק כאן להורדה / צפיה בתחקיר בסך הכל רציתי לראות את הילדים שלי , אילת נגב , ידיעות אחרונות , 19.10.1990
ימים ספורים חלפו, וארוש הצליחה למצוא גם את הטלפון בבית ההורים המאמצים של ילדיה. "התקשרתי ומי עונה? הבת שלי לילך", היא אומרת. "התעלפתי. שוב בלגן, והפעם שלחו את היחידה המיוחדת לחקירת פשעים חמורים לעצור אותי. הקצינה החוקרת אומרת לי: 'רונית, אני מעולפת ממך. חייבת לעשות עלייך סרט טורקי'".

סבתא באה לבקר אחרי מעצר של עוד כמה ימים, ארוש שוחררה בתנאי שלא תתקשר ולא תתקרב לילדיה. הפעם גויסה למשימה סבתהּ, שהייתה בת 91 באותם ימים. "היא החליטה לנסוע לטייל בעיר גדולה באזור", ממשיכה רונית ומתארת. "אישה בת 91 קפצה ליישוב באמצע החופש הגדול. פתאום מי בא עם האופניים? איציק, עם ציצית וכיפה. מיד היא צילמה אותו ואת אחותו בשבילי".

איציק: "היא גם הביאה לנו 20 שקל ואת מספר הטלפון".
רונית: "אני ואימא שלי מיד לקחנו מונית ספיישל לקצה הארץ. מגיעים, ואז הקצינה מתקשרת: 'שלום רונית, איפה סבתא שלך? היא אמרה שנסעה לראות את נופי ילדותה'. מתברר שעצרו אותה. שוק. אימא שלי בוכה, 'סבתא זכתה לראות את הילדים ואני לא אזכה'. נסענו וישנו לילה בקברי צדיקים. בשבת בבוקר הגענו לשם, התחבאנו מאחורי השיחים וראינו את הילדה שלי, את לילך. ישר קמתי, והיא ראתה אותי והתחילה לצעוק 'אימא שלי פה, אימא, אימא', וברחה לכיתה. בינתיים ראיתי גם את הילד, יוצא לשחק במגרש. נכנסתי לכיתה, כאילו לצלם את הנוף. שוב, כל המשטרה עליי. עצרו אותי ואת אימא שלי".

איציק: "אני זוכר את הפעם הזאת. היא נכנסה לכיתה וביקשה מהמורה עט. ישר לקחו אותי וגם את אחותי וזרקו אותנו מאחורה, שלא נראה אותה. בפעם אחרת שמו אותנו בחדר מורים, ואנחנו מנסים לטפס על החלון לראות את אימא שלנו. בסך הכול שלוש פעמים זה קרה בבית הספר, וישר החביאו אותנו. אחרי שהביאו לנו את מספר הטלפון, היינו מתקשרים לבית של סבא רבקה ולאימא רק כדי לשמוע אותן. היו איזה שש או שבע שיחות לפני שעלו עלינו", הוא אומר, ורונית פורצת בבכי.

בינתיים ארוש הוזהרה שוב לבל תתקרב לילדיה. במשך שנתיים-שלוש היא התאפקה, עד שלא יכלה עוד ונסעה שוב עם חברה. "הגענו ברכב טרנטה", היא צוחקת. "הגענו לאולפנה, סיפרתי למישהי שם שקבעתי עם הילדה, והיא אמרה שהיא עזבה. ההורים שלחו אותה לאיזה יישוב מול רמאללה".

תני לי לנחש שלא התייאשת.
"נסענו עם הרכב הטרנטה, לא יודעת איך הגיע. חיכינו שם, ופתאום אני רואה את לילך יוצאת לזרוק את הזבל. קיבלתי התקף לב. איך שהיא ראתה אותי, צעקה 'אימא שלי', נכנסה לפנימייה וסגרה את עצמה בשירותים. לא הסכימה לצאת".

איציק: "היא כעסה על אימא, מבחינתה בצדק כי היא לא ידעה את האמת. זה כעס של ילד, גם אני כעסתי".

אחרי שהתברר לה שבתה לא מוכנה לצאת לראות אותה, רונית חזרה הביתה מיואשת, והחליטה לחכות שהילדים יגדלו וימצאו אותה. בינתיים, איציק מתאר מסכת התעללות שעברו הוא ואחותו מידי המשפחה המאמצת.

"האימא הייתה מרביצה לנו מכות רצח, היו סוגרים אותנו ימים שלמים בחדר. היו תקופות ארוכות שלא היינו יוצאים אפילו לעשות את הצרכים שלנו, אלא עושים אותם בתוך הצעצועים", הוא מספר. "הכניסו לנו רק לחם עם מרגרינה וזהו. אחרי שבועיים היינו צריכים לכתוב להם מכתב התנצלות, להבטיח שנקרא להם אבא ואימא. באחד המקרים, כשהייתי בן 14, הפשיטו אותי לגמרי, הכריחו אותי לצעוד כמו דוגמן על מסלול, ומפוצצים אותי במכות רצח כל הדרך".

ככל הנראה, ברווחה היו מודעים לאלימות הקשה. אין דרך אחרת להסביר מדוע הם העבירו את שני הילדים בין משפחות אומנה, ושוב להורים המאמצים.

"בכל פעם שהחזירו אותנו, שוב אלימות קשה", הוא אומר. "היינו בורחים מהבית לכמה ימים, ישנים במתקנים, בגשם, או בשירותים של בית הכנסת. פעם לקחנו כסף מקופת הצדקה שם, במקרים אחרים גנבנו אוכל מהסופר כדי לשרוד".

נקודת השבר של איציק הגיעה כשהיה בן 16 וחצי ואחותו בת 18. "באותו ערב הוא פוצץ אותי במכות, מילא אותי בסימנים כחולים, דיממתי. ככה הם השאירו אותי והלכו", הוא מספר. "אחותי התקשרה לעובדת הסוציאלית. היא הגיעה מיד, והחליטה שהיא מגישה תלונה במשטרה. האבא המאמץ ניסה להתחמק, ונעצר במקום העבודה שלו".

זה הוביל להוצאה שלכם מהבית?
"מדהים אבל לא. אחרי כל זה חזרנו הביתה. כעבור שבוע בערך ברחתי מהבית לתמיד. ישנתי בחוץ על ספסל, כי לא היה לי לאן ללכת. בהמשך גרתי ועבדתי בישיבה באזור".

במקביל, ניסה איציק לשכנע את אחותו, שכבר הייתה בת 18, לפתוח את תיק האימוץ כדי שיוכלו לפגוש את הוריהם. "היא פחדה", מספר איציק. "התחלתי לחפש בדפי זהב, אבל היא חזרה לשם המשפחה המקורי שלה, ארוש, ולכן לא מצאתי".

"אגדה האישה הזאת" אנחנו נפגשים בבת-ים, אצל אדם לוי, האיש שהושיע את רונית. לוי הוא ספר, אושייה מקומית ואדם שבפני עצמו שווה סרט. "הוא נתן לי את כל החיים שלו", מתרפקת עליו רונית. "לימד אותי לאהוב את עצמי, הוציא אותי ממצבים אובדניים. איזו נתינה, ממש מעל לטבע".

לוי מחייך, לפעמים נדמה כאילו הוא עצמו בנה האובד. "אתה יודע איך היא התחתנה?" הוא שואל ומיד משיב: "עם נעלי קיפי ופיג'מה. אגדה האישה הזאת".

עם ילדיה הביולוגים התחדש הקשר זמן קצר אחרי שאיציק חגג יום הולדת 18. "ב-12 בלילה, כשהתחיל יום ההולדת, המכתב שלי כבר היה מוכן ונשלח לרווחה", מספר איציק.

עוד שבעה חודשים של המתנה חלפו עד למפגש המרגש, שהיה הכול חוץ מאינטימי, "ועדיין אין דבר יותר מזה", אומרת רונית, ואיציק משלים: "זה הדבר הכי מרגש שהיה לי בחיים. שמו אותי בחדר גדול, מסביב מלא פסיכולוגים. אנחנו יושבים במעגל, אני על כיסא באמצע ואימא נכנסת עם בעלה באותם ימים. היא התקרבה אליי, נעמדתי, והתחבקנו אולי חצי שעה. אני בוכה, היא בוכה, ואנחנו מחובקים ככה".

את אבא שלך פגשת?
"כן, בכלא בבאר שבע. זה היה הזוי, לראות את אבא שלך בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים בביקור בכלא. גם הוא היה בהלם. התחבקנו, אבל מאז אנחנו לא כל כך בקשר. תבין, בניגוד לאימא הוא לא נלחם עליי. פחות הסתדרנו מאז".

לאורך השנים רונית הייתה בכמה מערכות יחסים ויש לה גם ילד נוסף. "אני מעדיפה לא להיכנס לזה", היא אומרת. "האבא היה עבריין מוכר ונרצח לפני כמה שנים".

איך הקשר עם לילך?
רונית: "עכשיו אנחנו בקשר, אבל לא הרבה. היא הייתה מאוד מתוסכלת".

איציק: "אבל החתונה של לילך הייתה משהו הזוי. כל ההורים, הביולוגיים, המאמצים ושלוש משפחות האומנה היו שם. מלא אימהות עומדות, ואף אחד לא מבין מי האימא ומי האבא. הרגשתי כמו מרקו שמחפש את אימא, אבל אמיתי".

אתה בקשר עם מישהו מההורים, המאמצים או האומנה?
איציק: "הייתה משפחה אחת, האומנה השנייה, שממש נקשרתי אליהם ועד היום אני בקשר איתם. עם השאר אני לא בקשר". הוא בנה לעצמו בינתיים קריירה כמסאז'יסט, ומציג קולקציה של סלבריטאים שעברו תחת ידיו. רונית, לעומת זאת, עדיין מנסה לשקם את חייה. אישה שהחיים לא העניקו לה הרבה הזדמנויות, שניסתה תמיד לעשות את המירב וכעת מנסה לעצב לעצמה חיים נורמטיביים.

מהמשפחה המאמצת נמסר בתגובה: "קיבלנו את הילדים באהבה ובשמחה והשקענו בהם את כל כוחנו, מרצנו וכספנו. יש פה סיפור של כפיות טובה ואין טעם להגיב".

מחברת חלמיש נמסר בתגובה: "רונית מחזיקה בדירת חלמיש בתל אביב, שבה התגוררה האם שנפטרה ב-2012. בשנת 2013 ועדת השניים דחתה את הבקשה ללגליזציה, משום שהיא לא התגוררה בדירה. הגברת ארוש מחויבת בדמי שכירות ראויים בסך 2,604 שקלים, לאור העובדה שהיא מחזיקה בדירה ללא חוזה. בהתייחס לטענה לגבי הרכוש שנלקח למחסן, נשמח לבדוק את הנושא עם קבלת הכתובת המדויקת של הדירה והמועד בו נלקח הרכוש. חברת חלמיש פועלת על פי נהלי משרד הבינוי והשיכון, ועל פי נהלים אלה היא לא הוכרה כזכאית להמשך מגורים בדירה בתל־אביב".

ממשרד הרווחה נמסר שאין באפשרותם להגיב משום שהפרטים בתיק האימוץ חסויים.

רונית ביקשה לפרסם את מספר הטלפון שלה לפניות לסיוע: 050-5175555.

סאדיזם משרד הרווחה: רצה לאשפז אוטיסטית במכות חשמל ללא צורך – השופט גביזון ביקר בחריפות

מאת משה נעים , כאן נעים , נובמבר 2016  – כב’ השופט אלון גביזון; "לא ייתכן, כי במדינה מפותחת שתקציבה השנתי עומד על מאות מיליארדי ₪, יעמדו בכל זמן נתון רק 15 מיטות לטיפול באוטיסטים הזקוקים לאיזון נפשי ותרופתי ובאופן שבשל העדר מקום יאושפז אדם במקום שאינו מתאים לו, ללא טיפול מתאים ובאופן שימנע את חזרתו לקהילה בה שהה. 

לצפיה בהחלטת השופט אלון גביזון הקלק כאן

כבוד השופט אלון גביזון, סגן נשיא לענייני משפחה בבתי משפט השלום במחוז דרום בבית משפט השלום בעיר באר שבע, אשר קיבל את עמדת עורכת הדין מטעם ’הסיוע המשפטי’ בנוגע לחסויה הסובלת מ’אוטיזם’ ושאושפזה בבית חולים לבריאות הנפש בבאר-שבע, מבקר בחריפות טיפול משרד העבודה והרווחה בחוסים עם אוטיזם.

נציגי משרד העבודה והרווחה ביקשו בעניינה הכרזה כ’פסולת דין’ לצורך המשך אשפוז במחלקה פסיכיאטרית ו’מתן טיפולי חשמל’.

כבוד בית המשפט, ביקר בחריפות את התנהלות ’משרד העבודה והרווחה’ ומעלה על סדר היום את סוגיית אנשים הסובלים מאוטיזם (תסמונת קנר), שהיא לקות התפתחותית, מקבוצת תסמונות הספקטרום האוטיסטי. לקות זו, נובעת משונוּת נוירולוגית התפתחותית תורשתית ומולדת – ולמערכת אין כל רצון להתמודד עימם.

כב’ השופט גביזון, מציין, כי; "מינויה של עו"ד קלריס דביר כמייצגת לחסויה מטעם לשכת הסיוע המשפטי, סייע בידי בהבנת המקרה המיוחד שבפני ובהגנה על זכויותיה של החסויה, ואף סייע למבקשת – אמה של החסויה".

כב’ השופט אלון גביזון, כותב בהחלטתו; "לא ייתכן, כי במדינה מפותחת שתקציבה השנתי עומד על מאות מיליארדי ₪, יעמדו בכל זמן נתון רק 15 מיטות לטיפול באוטיסטים הזקוקים לאיזון נפשי ותרופתי ובאופן שבשל העדר מקום יאושפז אדם במקום שאינו מתאים לו, ללא טיפול מתאים ובאופן שימנע את חזרתו לקהילה בה שהה.

אני מתקשה להבין מדוע מדינה יהודית שחרטה על דגלה ערכים יהודיים של עזרה לחלש וערבות הדדית לא תדאג, כי מחלקות דומות וייעודיות לטיפול באוטיזם, ימצאו גם בדרום ובצפון הארץ…". סיכם כב’ השופט אלון גביזון מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע.

דוברת נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות (נבת"ם) הגב’ רות שמיר, מסרה לפורטל ’כאן נעים | kan-naim | אתר האינטרנט של כל המדינה’, כי; "דבריו החדים, הברורים והביקורתיים של כב’ השופט גביזון, מבהירים את הליקויים הקשים בנוגע ליישום מחויבותה של המדינה בעניין זה".

 אוטיסטית אושפזה במחלקה פסיכיאטרית, איתמר לוין , news1 , 24.11.2016
 אוטיסטית אושפזה במחלקה פסיכיאטרית, איתמר לוין , news1 , 24.11.2016

תביעת השתקה של עובדת סוציאלית סימונה שטיימנץ

"תביעת השתקה של עובדת סוציאלית" , איתמר לוין, 25.10.2016 , news1

 שני עיתונאים מגיבים על תביעה בטענה לשיימינג שהגישה נגדם סימונה שטיינמץ וטוענים בין היתר שהיא הפרה צווי איסור פרסום ולא הוכיחה כלל שהם קשורים לאותם פרסומים

העובדה הסוציאלית הבכירה סימונה שטיינמץ הגישה תביעת השתקה נגד שני עיתונאים המותחים עליה ביקורת – טוענים השניים בכתב הגנה שהגישו (יום ג', 25.10.16) לבית משפט השלום בפתח תקוה.

מדובר בתביעה בסך 600,000 שקל שהוגשה באמצעות פרקליטות המדינה, בטענה לביצוע שיימינג ברשת. העיתונאים מציינים, שהתביעה היא חלק משרשרת של תביעות דומות שמגיש נגדם משרד הרווחה, ואשר מסתכמות נכון להיום ב-3.5 מיליון שקל.

בפיהם של הנתבעים מספר טענות מקדמיות, ובהן: שטיינמץ לא שילמה אגרה, היא לא צירפה את המסמכים הרלוונטיים והיא לא הוכיחה את הקשר בינם לבין אותם פרסומים. הטענה המרכזית היא, כאמור, שמדובר בניסיון לבודד את הנתבעים, שאינם בעלי אמצעים, ולהרתיעם באופן אישי ממתיחת ביקורת על עובדים סוציאליים. בהקשר זה נאמר, כי התביעה הוגשה שנתיים לאחר הפרסומים ובלא פנייה מוקדמת לנתבעים – מה שמלמד גם הוא על המניעים העומדים מאחוריה.

עוד נטען בכתב ההגנה, כי שטיינמץ ביקשה וקיבלה חיסיון חלקי על התביעה – אך הפרה אותו בעצמה, כאשר הפיצה אותה לתקשורת. לדבריהם, משרד הרווחה הפר צו איסור אחר בנוגע לפרסום שמותיהם, כאשר דיברר את הגשת התביעה הנוכחית. הנתבעים מציינים, כי הגישו למשטרה תלונה על הפרת הצווים – אך היא נסגרה בו ביום.


העיתונאית לורי שם טוב נרדפת על ידי משרד הרווחה והפרקליטות עקב חשיפת פשעיהם

קורל אבירם – יועצת בכירה שר הרווחה חיים כץ מרעילה בפיה נגד אזרחים

משרד הרווחה יפצה צעיר שהיועצת לשר קראה לו בשמות גנאי , זיו קריסטל 25 באוקטובר 2016 , פוסטה

בתגובה לפניית לשכת נשיא המדינה, עו"ד קורל אבירם כינתה אדם שביקש להיפגש עם השר חיים כץ כ"מתלונן סדרתי מעורער בנפשו" * האיש פנה לבית המשפט לתביעות קטנות והיועצת נמנעה מהופעה

דף הפייסבוק של הנתבעת קורל אבירם
דף הפייסבוק של הנתבעת קורל אבירם

משרד הרווחה יפצה ב-3,000 שקל צעיר בן 25 מאשדוד שפנה בבקשות לפקידים במשרד, זאת מאחר שיועצת בכירה לשר הרווחה, עו"ד קורל אבירם, קראה לצעיר בכינויי גנאי וכינתה אותו "מעורער בנפשו". התביעה נגד משרד הרווחה ונגד אבירם אישית, הוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, והסתיימה בפשרה. היועצת לשר לא הופיעה לדיון.

תחילת הפרשה בתלונה שהגיש הצעיר למשרד הרווחה נגד עובדת סוציאלית, המנהלת קו הסיוע של ער"ן. לטענתו, בעקבות שיחה איתו העבירה העובדת הסוציאלית את סיפורו ופרטיו לצד שלישי, ללא הסכמתו והפרה חסיון. לאחר שתלונתו נגנזה בטענה כי העו"סית פעלה בתום לב, הצעיר פנה לגורמים במשרד הרווחה וליועצי השר חיים כץ בבקשה לערוך בירור חוזר ולהפגיש אותו עם גורמים בכירים. לטענתו, פניותיו נענו בצורה מזלזלת, ובאיום של קב"ט המשרד בפנייה למשטרה אם ימשיך "להטריד".

בעקבות חוסר המענה, הצעיר פנה ללשכת פניות הציבור של נשיא המדינה ראובן ריבלין. מבית הנשיא ביקשו את תגובת משרד הרווחה. בתגובה שכתבה עו"ד אבירם, יועצת בכירה לשר, היא ציינה בפני מחלקת פניות הציבור של הנשיא כי "הפונה מוכר במשרד הרווחה כפונה סדרתי וככל הנראה מדובר באדם מעורער מבחינה נפשית". אבירם טענה גם כי "הוא מאיים ומטריד בטלפון את יועצי השר וכאשר מקבל תשובה שלילית מתחיל בסדרה קבועה של הטרדות, איומים ומכתבים".

מכתב התשובה של יועצת השר נמסר מבית הנשיא למתלונן. הבחור הצעיר, אשר המכחיש את הטענות שהועלו נגדו על ידי יועצת השר, הגיש תביעה לבית משפט לתביעות קטנות בטענה כי הדברים שנכתבו נגדו פוגעים בשמו הטוב ומהווים לשון הרע. התובע ביקש לחקור בבית המשפט את יועצת השר, אך זו נמנעה מהופעה לדיון. אגב, גם לכתבה לא נמסרה תגובת עו"ד אבירם באמצעות משרד הרווחה.

השופטת שלומית בן יצחק הציעה למשרד הרווחה להגיע לפשרה, וזו סוכמה בפיצוי של 3,000 שקל.

משרד הרווחה יפצה צעיר שהיועצת לשר קראה לו בשמות גנאי , זיו קריסטל 25 באוקטובר 2016 , פוסטה

עוזי משולם – דרכי חיסולו לטיוח פשעי רשויות הרווחה לסחר בילדים ומשפחות

2 בנוב׳ 2015 -יהוד 1994. – משרד הרווחה – ארגון פשע סוציאלי לאומי אינו בוחל באמצעים האכזריים ביותר לטייח פשעיו נגד האנושות והאנושיות. סרט תעודה על דרכי חיסול הרב עוזי משולם לטיוח פשעי רשויות הרווחה לסחר בילדים ומשפחות יוצאי תימן המזרח והבלקן.

ראו גם: רעות איש שלום , משפחת חביבי , האמא ל' , דודו דהאןחטיפת פעוטות ממשפחה ,  , מימי , האמא ש' , פאני וקנין , ועוד… 

סכסוך בניה פעוט בערב פסח הופך לדרמה בשידור חי המעסיקה את המדינה כולה במשך חמישים יום. הרב עוזי משולם, מנהיג תימני כריזמטי, מסתגר בביתו עם תלמידיו החמושים, ודורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית להיעלמותם של אלפי ילדים תימנים בשנים שלאחר קום המדינה. בזמן שהתקשורת עטה על הסיפור, הפוליטיקאים עולים לרגל לבית ביהוד והמשטרה מאיימת בפריצה אלימה לתוך המתחם, עולה פרשת ילדי תימן על סדר היום הציבורי בעוצמה חסרת תקדים, חושפת פצעים שמעולם לא הגלידו ומעוררת מחלוקות היסטוריות ופוליטיות.
אייל בלחסן, יוצר דוקומנטריסט ומפיק, הוא מיוצרי "לוד: בין ייאוש לתקווה" ו"נחשון וקסמן: הספירה לאחור". זהו סרטו הראשון של העיתונאי נועם שיזף.
בימוי: אייל בלחסן, נועם שיזף מפיק: אסף אמיר תסריט: אייל בלחסן, נעם שיזף צילום: עודד קירמה עריכה: חגי לזר עיצוב פס-קול: מיכאל אמת
מקור: נורמה הפקות, תל אביב 51 דקות, עברית, תרגום לאנגלי הופק בתמיכת ערוץ 8

משרד הרווחה – הפתרון הסופי לבעיית הקשישים חוסים ודרי רחוב

אוגוסט 2015 – מדובר בתזכיר חוק ההגנה על חוסים (תיקונים שונים), התשע"ה- 2015 של משרד הרווחה (בתיה ארטמן) ליתן סמכות לפקידות סעד על חוסים בצווי חירום במעמד צד אחד ללא ראיות. משרד הרווחה גם מבקש בהצעת החוק כי הדיון בענייני החוסים יתנהל בבית משפט לענייני משפחה, כלומר בדלתיים סגורות הרחק מהביקורת הציבורית

מדובר בעדכון הצעת חוק הגנה על חוסים שיכלול:

1. הרחבת סמכויות פקיד הסעד להוצאת חוסה בכפייה בצו חירום (של פקיד הסעד) במעמד צד אחד מביתו ומשפחתו או ממקום הימצאו לבית חולים בסיוע משטרה.
2. העברת הסמכות לטיפול בחוק מבית משפט השלום לבית משפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות הרחק מהביקורת הציבורית.
3. הרחבת המינוח חוסה גם גם לדרי רחוב.

הוצאת אדם מביתו ומקום הימצאו, בכפייה ועל לא עוול בכפיו הנה פגיעה חמורה בעקרונות היסוד של כל מדינה לרבות מדינה דמוקרטית ופגיעה חמורה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

ע"פ החוק המוצע יכול להוציא פקיד הסעד בצו חירום שהוא מוציא במעמד צד אחד אם הוא "סבור כי נשקפת לחוסה סכנה תכופה וכי למניעת אותה סכנה יש להעבירו בדחיפות לטיפול רפואי".

נשאלת השאלה אם אותו אדם, חוסה, הוא צלול מדוע יוציא אותו פקיד סעד בכפייה ממקום הימצאו בצו חירום בעוד בתי המשפט פועלים בלילה במתכונת חירום, ומדוע תתנהל הפגיעה החמורה בכבוד האדם וחירותו בדלתיים סגורות. ומדוע לא ימציא פקיד הסעד ראיות בטרם יטול זכויות האדם.

מדובר בהתנהלות אלימה ודורסנית במחשכים של משרד הרווחה לתלישת אנשים שגורלם לא שפר להם להעברתם בכפייה ל"בתי חולים" שם יולעטו  בסמים פסיכיאטריים עד יומם האחרון.
משרד הרווחה רוצה לקבור את התנהלותו האלימה נגד החוסים מאחורי הדלתיים הסגורות של בתי המשפט לענייני משפחה.

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי, "מלחמה של אמא" מגיליון ישראל היום 12.06.2015

מתוך "ישראל היום" , 19.06.2015 – תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי, "מלחמה של אמא," מגיליון 12.06.2015

זהירות, נזק נפשי

מערכת הרווחה רוצה לנתק את איציק מאמו בטענה שהיא מזניחה אותו, אך ייתכן כי ההפך הוא הנכון. השמנה קיצונית כמו שמתוארת בכתבה עשויה להיגרם בעיקר מבעיה רפואית (אולי בשילוב גנטיקה) ולא מבעיה פסיכיאטרית. לדעתי, מערכת הרווחה מתרשלת בכך שהיא רוצה בכוח להעביר את הילד למסגרת לא מתאימה. במקרים מסוימים ילדים שנלקחים מהוריהם ללא הצדקה מוכנסים למסגרות שאין בהן כוח אדם מתאים ונגרם להם נזק נפשי. במצבים גבוליים, כמו המקרה של איציק, אפשר לטפל על ידי ליווי השיקום בבית הילד ובהדרכה הורית. מיכל יראון, חיפה

לא לאשפוז הפסיכיאטרי

למרבה הצער, בית החולים הפסיכיאטרי, מעבר לטיפול בחולי נפש, הפך לברירת מחדל לצעירים הלוקים בהפרעות אכילה ומשקל (אנורקסיה, בולמיה וכדומה,) ללא כל הצדקה רפואית לכך. כך החולים, בנוסף להתמודדות השוטפת עם בעיות המשקל, נאלצים להתמודד גם עם טראומת האשפוז הכפוי. אולי הגיעה השעה להקים מכונים רפואיים מיוחדים (בדומה למכוני שינה או כאב,) המתמחים בבעיות אכילה ומשקל (כולל אשפוז) על מכלול ההיבטים הפיזיים והנפשיים, שבהם המטופלים יהוו קבוצת תמיכה זה לזה. כשם שנושא הסמים טופל בעבר בעיקר במוסדות האשפוז הפסיכיאטרי וכיום הטיפול מרוכז ברובו במכוני גמילה.  ציפי לידר, ירושלים

מתוך "ישראל היום" , 19.06.2015 – תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי, "מלחמה של אמא," מגיליון 12.06.2015

שר הרווחה מאיר כהן – מדיניות תלישת ילדים מביתם ומשפחתם ללא מתן להורים אפשרויות דיון הוכחות

שר הרווחה מאיר כהן - משיב בלעג לפניות האזרחים
שר הרווחה מאיר כהן – משיב בלעג לפניות האזרחים

ינואר 2015 – במאמרה של נעמה לנסקי על האמא אביגיל (האמא ש') מעידים עו"ד יוסי נקר, והאמא על מדיניות אלימה ותוקפנית של משרד הרווחה בתקופת השר מאיר כהן. מדובר בתלישת ילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות לאימוץ סגור מבלי לאפשר להורים דיון הוכחות או להציג עמדתם.

שר הרווחה מאיר כהן הוסיף חטא על פשע ופרסם סטטוס בפיסבוק נגד האמא וכתב כי  "לא היה מקרה שבו התנהלות הרווחה היתה מוצדקת כל כך."
האלימות שנקט שר הרווחה מאיר כהן נגד האמא ש' ובנה אינו חריג והוא מדיניות קלוקלת מקובל, של השר מאיר כהן ומנכ"ל משרדו יוסי סילמן אשר אינם משיבים לפונים אליהם לגופו של עניין אלא מזמרים בלעג "טובת הילד" , עבודת קודש ועוד מיני סיסמאות.

מאיר כהן השיב בלעג לפניותיה של ש' להשבת בנה אליה - מתוך מאמר של לנסקי - ינואר 2015
מאיר כהן השיב בלעג לפניותיה של ש' להשבת בנה אליה – מתוך מאמר של לנסקי – ינואר 2015

יוסי סילמן – מתנה החזרת ילד לאימו בהפסקת פעילותה הציבורית

ישראל היום - ינואר 2014 - יוסי סילמן - מתנה החזרת ילד לאימו בהפסקת פעילותה הציבורית
ישראל היום -שישבת – 23.01.2015

ינואר 2015 – במאמרה של נעמה לנסקי על האמא אביגיל (האמא ש') מעידים עו"ד יוסי נקר, חנה בית הלחמי, ונחמה דיכנה כי בפגישה שערכו עם מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, היתנה סילמן החזרת הילד לאימו אביגיל תנאי: "שהיא תדומם את מאבקה ברשתות החברתיות,".

מדובר בהתנהלות תוקפנית ואלימה שמנהלים משרד הרווחה והמנכ"ל יוסי סילמן במחשכים בדלתיים סגורות ללא ראיות בבתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער לסחר בילדים במוסדות משרד הרווחה, אומנה ואימוץ. חששם של הפקידים המושחתים במשרד הרווחה הוא שפשעיהם ומעלליהם נגד הורים וילדים יחשפו ולכן הם מתנים החזרת הילדים לביתם ומשפחתם בהסרת פרסומים על פשעיהם.

תמוהה גם התנייתו של סילמן להחזרת הילד לאימו בכך שהיא "תשכיר דירה לבדה" הרי משרד הרווחה משלם להחזקת הילד מחוץ לביתו פי עשר מעלות השכרת דירה, מדוע אם כן משרד הרווחה אינו מסייע למשפחות לשכור דירה בטרם יתלוש מהם את הילדים?

יוסי סילמן - מתנה החזרת ילד לאימו בהפסקת פעילותה הציבורית

ילד אסור

ילד אסור - מוסף הארץ, עינת פישביין וורד לי, 18/2/2000
ילד אסור – מוסף הארץ, עינת פישביין וורד לי, 18/2/2000

זה היה בערב סוכות, השכנים של דודה שגרה ברחוב למעלה הזמינו אותי לאכול איתם, ואני הגעתי בהסכמת אמא. אחר כך הדודים שלי הציעו לי לישון אצלם. אמא שלי טילפנה בערב לחפש אותי והם אמרו לה שאני והבן דוד שלי מסתדרים וביקשו שאשאר לישון אצלם, והיא הסכימה. למחרת בבוקר היא התקשרה שוב וגילתה שלקחו אותי משם שוטר, פקידת סעד ועובדת סוציאלית, למרכז חירום בצפון הארץ.

"קמתי בבוקר, חיפשתי את הבן דוד שלי והתברר שהם הוציאו אותו, כדי שהוא לא יראה שום דבר. בדיוק התעוררתי והיה נדמה לי שזה חלום, שהאנשים האלה לא אמיתיים. הם הסתכלו אחד על השני והעובדת הסוציאלית התקרבה אלי ואמרה לי שאני צריך לבוא איתם. אמרתי שאני לא רוצה ללכת לשום מקום. השוטר התקרב אלי ואמר שאם לא תהיה ברירה הוא יקח אותי בכוח. התחלתי לבכות. הם לקחו אותי לרכב כשהשוטר כל הזמן החזיק לי את היד. הם אמרו שאני נוסע למקום אחר, רק לבקר, ושזה כמו בית רגיל ואם לא ימצא חן בעיני אני ארים אליהם טלפון ואגיד להם והם יבואו ויקחו אותי משם. אבל זה לא היה ככה".
ג' הוצא מביתו והועבר למוסד בניגוד לרצון אמו לאחר שפקידת הסעד של משרד הרווחה בעיר מגוריו קבעה שהוא ילד בסיכון. נסיבות הוצאתו של הילד מרשות אמו חסויות מאחר שמשרד הרווחה הוציא צו איסור פרסום על הפרשה בנימוק של טובת הילד. אפשר רק לציין כי הוא לא סבל בביתו מהתעללות או מהזנחה.
במשך שנה וחצי נלחם משרד הרווחה נגד פרסום הכתבה הזו ורק לאחר מאבק משפטי, הוסר האיסור על פרסום עדויותיו של הילד והוא הצליח להגשים את רצונו לספר מה עבר עליו בשני המוסדות שבהם שהה.
העדויות שלהלן נגבו ממנו בכמה פגישות שנערכו בתקופה שבה שהה במוסדות.
כיום הוא חי במשפחה אומנת, קרובה ביותר לו ולאמו.
המוסד הראשון

הגענו ל"מקום האחר". נכנסתי וראיתי עשרה ילדים יושבים ואוכלים ארוחת בוקר. העובדת הסוציאלית הציעה לי להצטרף אליהם. לא רציתי, לא התחשק לי לאכול. הרגשתי נורא ורציתי הביתה. חמישה ימים הסתובבתי ולא הבנתי איפה אני נמצא. כל הילדים היו ממשפחות הרוסות. לא למדנו, רק שיחקנו וראינו טלוויזיה. אני קראתי הרבה ספרים.

רק אחרי חמישה ימים אמא שלי הגיעה לבקר אותי. ראיתי אותה בנוכחות עובדת סוציאלית. היא ליטפה אותי וחיבקה אותי חזק, ואני בכיתי על הכתף שלה. קיללתי את העובדת הסוציאלית שהביאה אותי למקום הזה, כעסתי והתפרצתי עליה. בכיתי הרבה ואמא ניסתה לנחם אותי. ככה זה היה כל שבוע, בכל יום רביעי היא באה לשעה.

הבנתי שזה כמו בית רגיל, רק שלא לומדים ולפעמים גם מרעיבים. אחרי כמה ימים מדריך בשם ר' ישב לי על הצלעות. ככל שנשארתי שם יותר זמן ככה קיבלתי יותר מכות. תמיד המדריכים באו ושאלו אותי איזה עורך דין אמא שלך לוקחת וכל מיני דברים שקשורים למשפטים. אני תמיד שתקתי והם הרביצו לי בגלל זה, וככה זה היה במשך 11 חודשים.

"כל המדריכים הרביצו לי, כל פעם מישהו אחר. המדריך ש' ישב לי על הצלעות ועיקם לי את היד, המדריך ת' נתן לי אגרוף באוזן וירד לי דם. הוא שאל איפה הקלטות ולא עניתי לו. הוא חשב שזה יעזור. המדריכה נ' עיקמה לי את היד ודפקה לי את הראש ברצפה, והתנפח לי המצח. התקשרתי לאמא והיא הגישה תלונה ושלחה שוטרת. החוקרת שהגיעה אמרה שזה שום דבר, שזה קורה לפעמים. לא הבנתי מה זאת אומרת 'זה קורה לפעמים', זה כאב לי, זאת התעללות."

לפעמים גם היו מרעיבים אותי, ולא נתנו לי לאכול ארוחות צהריים. היינו מסתפקים בקצת אוכל, כי המדריכים הסבירו שאנחנו צריכים להתחשב בילדים אחרים, ואני ושאר הילדים היינו רעבים אחרי הארוחה. גם הכניסו אותי לחדר לכל היום. השיא היה כשהשאירו אותי למשך תשע וחצי שעות בחדר בלי אוכל ובלי מים.

אני לא הילד היחיד שהרביצו לו. היה לי חבר, ע', שביום העצמאות ביקשו ממנו שילך לטקס בבית ספר קרוב. הוא לא רצה, ואני כבר התכוננתי לצאת, והמדריך תפס אותו וזרק אותו על הידית של הדלת. הוא התחיל לבכות ואמר 'אני אגיד את זה לאמא שלי, אמא שלי תתלונן עליך במשטרה'.

היה עוד ילד, אתיופי, בשם פ', שביקש עוד אוכל ולא נתנו לו והוא קילל, והמדריך ו' נכנס לחדר והכה אותו, ודפק לו את הראש בקיר. אחרי שהוא השתחרר מהאחיזה של המדריך הוא התחבא מתחת למיטה והמדריך ו' הרים את הרגל וקפץ על המיטה, וכל המיטה נשברה לפ' על הגב. פלא שלא נשבר לו כל עמוד השדרה. כל הילדים שראיתי נשארו במרכז חירום רק שלושה – ארבעה חודשים, ואני הייתי המקרה המיוחד, שנשאר שם במשך 11 חודשים.

פעם, לפני הפגישה עם אמא, באתי למדריכה נ' ואמרתי לה שזה לא פייר, שאי אפשר ללמוד כאן ושאני רוצה להרחיב את הדעת, וחוץ מלקרוא אני רוצה גם ללמוד, ושאפשר לסגור להם את המקום בגלל זה. בגלל זה היא דפקה לי את הראש ברצפה. רצתי לאמא שלי שבדיוק הגיעה ובכיתי, והיא ניחמה אותי. היא ראתה בעצמה שהמצח שלי נפוח.

לקריאת המשך הכתבה הקליקו על התמונות או על קובץ ה- pdf למעלה.