איילת שקד – שרת משפטים תפרה תיק פסיכיאטרי לאזרחית שביקשה לדבר איתה

אוגוסט 2016 – ג'ואל בן סימון מאחלת שבת שלום, ומודה לאיילת שקד על תפירת תיק פסיכיאטרי.
למי שלא הבין ג׳ואל בן סימון יצאה למשמרת מחאה בת 4 ימים מול משרד המשפטים, ברח׳ צלאח א-דין בירושלים, וסירבה לעזוב עד שאיילת שקד תפגוש אותה.
לאחר 4 ימים איילת שקד פגשה אותה, ולאחר שיחה של 5 דקות החליטה להזמין לה אשפוז פסיכיאטרי כפוי.
מסתבר שלשרת המשפטים יש דיפלומה בפסיכיאטריה שלא ידענו מזה.
ג'ואל לא מסוכנת לא לעצמה, לא לסביבה, היא לא מאיימת, לא אלימה. אישה ששומרת על צלם אנוש ושמחה מאוד שהגענו לבקר אותה.
הפסיכיאטרית התגלתה כאישה אלימה ותוקפנית, סירבה לומר לעו"ד מדוע ג'ואל מאושפזת בכפייה ומה הדיאגנוזה שלה. החומרים ינתנו לעו"ד לפני הוועדה.

* ועדה פסיכיאטרית לשחרורה של ג'ואל, תתקיים ביום שני 8/8/16, שעה ספציפית עדיין לא ידועה, בבית חולים הפסיכיאטרי איתנים, כפר שאול.
מסמכי האינטק, והדיאגנוזה, אם בכלל קיימים, יוצגו, 15 דקות לפני הוועדה.
כל מי שפגש את ג'ואל בחודשיים האחרונים, ומוכן להתייצב לוועדה ולתת עדות אופי, מוזמן להתקשר אלי 054-5320390

מוסד פסיכיאטרי שער מנשה מחלקה א1 – כרטיס ביקור

יולי 2016 – סדר יום עם קרן נויבך ותחקירן 'ישראל היום' רן רזניק – אישה נכה אשר עברה אירוע מוחי היסתה לשים קץ לחייה ולכן נשלחה לאישפוז כפוי במוסד פסיכיאטרי שער מנשה. האישה עוברת במוסד שער מנשה במחלקה א1 בניהולה של ד"ר הילה יהלום התעללות קשה קשירות, סמים ממכרים ומטשטשים ומשפחתה אינה יכולה לסייע לה עקב אטימות עובדי שער מנשה.

שוברים קשירה! – רק רציתי עוד קצת שמש

אייל נקשר באשפוז פסיכיאטרי למשך 72 שעות ו- 17 שעות ברציפות במוסדות פסיכיאטריים אברבנאל בת ים, ומחלקה פסיכיאטרית בבית חולים תל השומר.
קרן נויבך: אני באמת לא מבינה איך יכול לעזור לבן אדם אם קושרים אותו, זה סבל נוראי! זה פשוט עינוי! זה אינקויזיציה!
מתוך "סדר יום עם קרן נויבך", רשת ב', 7-12-2015.

דו"ח ארגון בזכות על קשירות מטופלים באשפוז פסיכיאטרי

כתיבה ומחקר: עו"ד שרון פרימור, ארגון בזכות. עריכת לשון: דליה וירצברג-רופא – 2016

תקציר הדוח

להורדת הדוח השלם הקלק כאן

"בכיתי, צרחתי ודפקתי על הדלת של הרופאה. איימו עלי שאם לא אפסיק ייקשרו אותי. אבל חוץ מאיומים אף אחד לא עשה כלום כדי לנסות להרגיע אותי. לראות מה מציק לי. בסוף קשרו אותי. אתה נמצא במצב של חוסר אונים מוחלט, מסתכל על הדלת מחכה שמישהו ייכנס ויוציא אותך, מתאפק לא ללכלך את עצמך עם הצרכים שלך, עושה תרגילי מחשבה בשביל לא להשתגע. בהתחלה אתה בטוח שעוד רגע יוציאו אותך, שרק ניסו ללמד אותך לקח אבל אף אחד לא בא. ובסוף אתה מוותר, הזמן הופך לבליל ואתה מתנתק מהגוף. אין התחלה ואין סוף. בעצם יש סוף. סוף לאמון שלך שמישהו במקום הזה יעזור לך אי פעם."
ירדן, בת 30 , נקשרה בבית חולים פסיכיאטרי במרכז הארץ

במהלך השנים האחרונות הגיעו אל ארגון בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות – פניות רבות הנוגעות לאנשים אשר אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים, שלפיהן הם נקשרו בארבע גפיים למשך שעות רבות במהלך תקופת אשפוזם. אנשים דיווחו כי הם הובלו בכוח לחדר מבודד שבו מקובעת מיטה; נקשרו אליהבאמצעות ארבע ולעיתים גם חמש רצועות, עשויות בד סינתטי או עור וננעלות בברגי נעילה, והושארו שם כשגופם רתוק וצמוד למיטה, ללא יכולת לשנות תנוחה, לגרד עקצוץ בגופם או להתפנות לשירותים. חלקם דיווחו על כך שנקשרו למשך כמה שעות. אחרים דיווחו כי נקשרו למשך לילה שלם; אחדים אף דיווחו על קשירה שהתבצעה יום אחר יום. כשניסינו להתחקות אחר היקף התופעה ואחר הסיבות שהובילו את אנשי הצוות להחלטה לקשור את מטופליהם גילינו שמדובר בתופעה שכמעט אינה מדוברת במרחב הציבורי ושאין כמעט נתונים פומביים עליה.

המחקר שערכנו בחודשים האחרונים, שתוצאותיו בדוח זה, חשף אותנו למאות דיווחים של אנשים שנקשרו.

אלה, בצירוף נתונים שקיבלנו ממשרד הבריאות הובילו למסקנה כי קשירה היא תופעה נוכחת מאוד בשגרת  מחלקות האשפוז הפסיכיאטרי. על פי אומדן המבוסס על נתונים שנמסרו ממשרד הבריאות, במהלך שנת 2014 שיעור הקשירות הממוצע עמד על כ 23%- . כלומר כאחד מארבעה מטופלים נקשר במהלך תקופת אשפוזו. כ 4,000- איש בכל שנה. זהו נתון חמור, וככל הנראה גבוה מאוד יחסית לנעשה במדינות מערביות אחרות. תופעת הקשירות נוכחת ומורגשת מאוד במסגרות האשפוז הפסיכיאטרי. גם מי שלא נקשר, סביר כי ראה מטופל אחר שנקשר. חוויית הקשירה והפחד ממנה מלווים אלפי אנשים הנמצאים באשפוז מדי שנה,  ומהווים רכיב משמעותי באופן שבו נתפס האשפוז הפסיכיאטרי בעיניהם ובעיני הציבור הרחב.
נתונים אלו מטרידים במיוחד לאור העובדה, המגובה במחקרים רבים הנפרשים בדוח, שלפיה קשירה היא אקט פוגעני ומסוכן. ידוע כי בישראל התרחשו מקרי מוות כתוצאה ישירה של קשירות. נפוצים יותר הם מקרי חבלה ופציעות, וכן נזקים נפשיים, בכלל זה טראומה, שחזור טראומות קודמות והחרפה של תסמינים נפשיים קיימים.

כ- 80% מהאנשים שענו על משאל בזכות דיווחו כי הופעל עליהם כוח פיזי בזמן הקשירה. כ- 40% ממשתתפי המשאל סיפרו כי נחבלו או נפגעו במהלך קשירתם.

בנוסף, קשירה היא אקט מבזה, המהווה פגיעה חמורה בכבוד האדם. 70% ממשתתפי משאל בזכות ציינו כי הרגישו השפלה כתוצאה מהקשירה. כ 30%- דיווחו כי לא התאפשר להם להתפנות לשירותים כדי לעשות את צרכיהם במהלך כל שעות הקשירה והם נאלצו להתאפק. כ- 25% ציינו כי נאלצו להטיל את צרכיהם על עצמם.

מטופלים ציינו כי חוו חוסר אונים, תסכול וכעס, פגיעה בפרטיות וחווית נטישה. רובם ציינו את הקשירה כאירוע השלילי המשמעותי ביותר שחוו במהלך האשפוז.

הדוח חושף גם את עומקה ושכיחותה של התופעה. כמחצית ממשתתפי משאל בזכות ציינו כי נקשרו יותר  מפעם אחת במהלך אשפוזם. אנשים נשארים קשורים במשך שעות רבות ברצף. ממשאל בזכות עולה כי כמחצית מהאנשים נקשרו מעל שמונה שעות. בודדים סיפרו כי נקשרו אף מעל 24 שעות ברציפות. ילדים ובני נוער נקשרים אף הם למשך שעות. הנתונים מלמדים כי לא רק התנהגותו של המטופל משפיעה על משך  הזמן שבו יישאר קשור, אלא גם גישתם של אנשי הצוות והתנאים האובייקטיבים השוררים במחלקה בעת הקשירה.
באופן מפתיע ולמרות הפגיעה המובנית בה בזכויות אדם, ההחלטה אם לקשור ולמשך כמה זמן נתונה בידי אח או אחות במחלקה בלבד. הדוח מגלה כי ברוב המקרים ובניגוד לחוק, רופאים מאשרים את עצם הקשירה ואף את הארכתה, מבלי שבדקו את המטופל כלל. 74% ממשתתפי משאל בזכות ציינו כי לא נבדקו בידי רופא קודם לקשירה ורבים עוד יותר מציינים כי לא נבדקו במהלכה. ברוב בתי החולים אין מנגנון דיווח בזמן אמת על אירועי קשירה, לא למנהל המחלקה ולבטח לא למנהלי בתי החולים; משרד הבריאות מצידו אינו אוסף נתונים סדורים בעניין כלל.

עוד חושף הדוח כי מטופלים נקשרים בגין סיבות החורגות מאלה הקבועות בחוק ובאופן בלתי מידתי. בהתאם לנתונים המוצגים בדוח, ובניגוד לעולה מהחוק, רוב האנשים אינם נקשרים על רקע חשש ממשי שנשקף מהם.

הם 'מטרידים', מדברים ללא הפסקה, צועקים ;(agitation) ' אנשים נקשרים משום שהם מצויים במצבי 'אי-שקט או נעים בתזזיתיות. אלו מצבים אופייניים מאוד למטופלים במצבי משבר, ופעמים רבות מאתגרים לצוות. לכן, כאשר אין במחלקות האשפוז די כוח אדם או סבלנות להכיל מטופלים אלה, הם נקשרים. משפטים כגון 'תפסיק לרוץ (או לצעוק או להציק) אחרת אקשור אותך', עלו רבות בדיווחי משתתפי המשאל. בנוסף, מסתמן כי קשירה משמשת כאמצעי להטלת מרות וכעונש. כ 25%- ממשתתפי משאל בזכות ציינו כי נקשרו כעונש על התנהגותם.

כ- 15% סיפרו כי נקשרו בשל אי-ציות להוראות איש צוות ו- 10% בשל העובדה שביצעו מעשה אסור. מטופלים ציינו כי: "קשרו אותי כדי להעניש אותי ולחנך אותי" ו-"התחכמתי ורצו ללמד אותי לקח". אנשי צוות אחדים קושרים משום שלדעתם יש בכך ערך טיפולי. אולם, תפיסה זו נחשבת בעולם כאנכרוניסטית והידע המחקרי מראה כי השלכות הקשירה הן דווקא שליליות מבחינה טיפולית. לא זו בלבד שהיא אינה מרגיעה אלא היא אף מעלה את רמת אי-השקט שבו שרוי המטופל, פוגעת ביחסי האמון ומחבלת בתהליכי החלמה ושיקום.
גם כאשר הקשירה נעשית כחוק ולשם מניעת סכנה, הדוח מראה כי בחלק בלתי מבוטל מהמקרים חומרת המצב לא הצדיקה אותה. אלימות מילולית ופגיעה ברכוש לרוב אינם מצדיקים קשירה. גם תוקפנות היא פעמים רבות תולדה של 'סיר הלחץ' במחלקה וככזו לעיתים הנכון הוא לצמצם אותה בדרכים לא כוחניות. אולם, ברוב מחלקות האשפוז הקשירה היא ברירת המחדל במצבי לחץ. אנשי הצוות אינם מקבלים הכשרה לנקוט בחלופות, ואין להם די כוח אדם ופנאי כדי ליישם אותן בפועל.

נוכח כל אלה, טוען הדוח כי פרקטיקת הקשירה בישראל, בוודאי בהיקפה הנוכחי, עולה לכדי הפרת החוק ופגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם חוקתיות של ציבור המטופלים.

קולות רבים ברחבי העולם המערבי, ולאחרונה גם קולות של אנשי מקצוע בישראל, קוראים לביטול פרקטיקת  הקשירות, הן מהטעם שהיא פוגענית ובלתי הומאנית והן מהטעם שהיא אנכרוניסטית. הדוח מפרט כי  בעשרים השנה האחרונות נהגו תוכניות ויושמו יוזמות במדינות מערביות רבות, בשאיפה לבטל את פרקטיקת הקשירה או לפחות למזערה לשיעור הבטל בשישים. מדינות שונות ברחבי העולם הפחיתו את מימדי הקשירות בעשרות אחוזים, עד כדי ביטולן הלכה למעשה בחלק מהמקומות. כל אלה מדגימים כי היעד של הפחתה דרמטית בתופעת הקשירות, עד כדי ביטולה כמעט, הוא יעד מעשי ובר-קיימא. גם בישראל קיימים ניצנים מעודדים לכך. במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע יזמה הנהלת בית החולים פרויקט עצמאי לצמצום היקפי הקשירה.2015 הושגה ירידה של כ 70%- במשכי הקשירה וקרוב ל 60%- הפחתה של מקרי קשירה. – במהלך השנים 2014 קשירות מטופלים במחלקות אשפוז אינן כורח עליון. זהו כלי עתיק-יומין שכל תכליתו הייתה לרסן אנשים, פשוטו כמשמעו. במשך השנים עטפו כלי זה במיני צידוקים טיפוליים, ועיגנו אותו בהסדרים חוקיים ומנהליים שונים. משכך, רוב אנשי הצוות אינם קושרים מתוך רוע או זלזול; הם נוקטים פרקטיקה זו כי היא נתפסת כלגיטימית והיא נוחה לתפעול. אלה הם המסרים שהם קיבלו בהכשרתם, ואלה הכלים היחידים כמעט שהועמדו לרשותם כדי להתמודד עם מצבים מאתגרים. ראשי המערכת עצמם בחרו שלא להתמודד באופן מערכתי ותקיף עם תופעת הקשירות ועם חומרתה, ולא נתנו משקל להמלצות לשיפור המצב שיצאו תחת ידי ועדות ומומחים מטעמם.

במשך שנים מטופלים מתלוננים על אירועי קשירה תכופים וממושכים, ואיש אינו מטה להם אוזן. זו העת להביט במציאות נוכחה. הדוח קורא למשרד הבריאות להנחיל לצוותים מסר מחייב וחד-משמעי, שלפיו קשירת מטופלים אינה עוד דרך טיפול לגיטימית במחלקת אשפוז פסיכיאטרי. כמו כן, קורא הדוח למשרד ליזום תוכנית לאומית מקיפה ומפורטת, המלווה בפיילוט ומחקרי הערכה, ושתכלול קביעת נהלים, גיבוש קווים מנחים, פיתוח חלופות מהתחום הטיפולי, הכשרת אנשי צוות והבטחת מנגנוני בקרה כדי לעקור את התופעה מהשורש ולספק לאנשי הצוות חלופות טובות וזמינות. הדוח אף פורש רשימת המלצות מבוססות-מחקר על מנת שכל אלה לא יישארו הצהרות תיאורטיות בלבד.

דוח זה פורש תמונה קשה, שיתכן כי תהיה אף מקוממת עבור אחדים. ברור כי הנושא אינו כולו בחזקת 'שחור או לבן'. ברור גם כי העיסוק שלקחו על עצמם אנשי המקצוע בתחום האשפוז הוא מורכב ומאתגר. אולם הכל יכולים להסכים כי בית חולים הוא מקום לטיפול והחלמה, לשיקום, לצמיחה ולאמפתיה אנושית. מטופל הוא אדם הזקוק לכל אלה בעתות משבר, ומטפל הוא אדם שבחר להקדיש את חייו המקצועיים לסייע בהענקתם. קשירת מטופלים חותרת תחת כל אחד ואחד מערכים אלו; היא פוגעת ומשחיתה הן את המטופל והן את איש הצוות.

דוח ארגון בזכות קורא: 'שוברים קשירה', ומוצאים יחד את הדרך להבטיח אשפוז ללא קשירות.

בית חולים פסיכיאטרי או בית מעצר:הפסיכיאטרים אשפזו את אחי ללא הצדקה רפואית

עמותת מגן לזכויות אנוש -6.2.16-בית חולים פסיכיאטרי או בית מעצר:הפסיכיאטרים אשפזו את אחי ללא הצדקה רפואית

בשתי תלונות נפרדות שהגישה השבוע עמותת מגן לזכויות אנוש לרשויות כנגד שני פסיכיאטרים מבית חולים פסיכיאטרי באזור ירושלים מתברר ,שלפי החשד קיבלו לאשפוז בשני מקרים נפרדים בחור שלא היה זקוק לאשפוז ולא היה מסוכן לעצמו או לאחרים.

אחותו של הבחור פנתה לעמותה וסיפרה שבכל פעם שגילתה כי הוא מאושפז נסעה לבית החולים ובשני המקרים הודו הפסיכיאטרים המוזכרים בתלונות כי הבחור אינו סובל ממחלה נפשית ולכן אין הצדקה רפואית להחזיק אותו בבית החולים ושחררו אותו לאחר מכן.

לטענת יהודה קורן, דובר העמותה, אם יתבררו התלונות כנכונות, הרי שמדובר בעבירה פלילית של כליאת שווא, רשלנות רפואית והפרה בוטה של חוק זכויות החולה וחוק כבוד האדם וחירותו.

לטענת יהודה מקרים של כליאת שווא של אנשים בבתי חולים פסיכיאטריים אינם נדירים, אולם רק לעיתים נדירות יש למאושפזים את כוחות הנפש להתמודד מול המערכת ורק למעטים מהם יש בכלל מישהו אמיץ מספיק כדי לעשות זאת עבורם.

העמותה קוראת למשרד הבריאות ולמשרד המשפטים לפעול ליישום משפטי מלא של דו"ח האו"ם בנושא עינויים והתאכזרות בתחומי הרפואה אשר מטפל בהפרות היומיומיות של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות כפי שהם באים לביטוי במסגרות שירותי הבריאות.

למידע נוסף,

יהודה קורן

דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
http://www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
http://www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
http://www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
http://www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03

אלה קיאנסקי מבית חולים הדסה כלאה נערה במחלקה פסיכיאטרית והעלילה נגד בא כח אביה

אלה קיאנסקי מבית חולים הדסה כלאה נערה במחלקה פסיכיאטרית והעלילה נגד בא כח אביה

פברואר 2016 – פסיכיאטרית אלה קיאנסקי כלאה שווא קטינה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים הדסה ויסתה להיפטר מבא כוח אבי הקטינה עו"ד יוסי נקר בדרך של רמיה ועלילה. הודות להקלטת השיחה שביצע יוסי נקר הופרכה העלילה של קיאנסקי. אלה קיאנסקי נזרקה ע"י שופטת הנוער מכל המדרגות.

להלן פוסט מדף הפייסבוק של עו"ד יוסי נקר
"ד"ר אלה קיאנסקי מבית החולים הדסה עין כרם לא מפסיקה לא לאמר אמת באופן קיצוני ולא בפעם הראשונה, וזאת כמעט בכל דבר שהיא כותבת בעניין הקטינה שאושפזה אשפוז מיותר ולא חוקי. כבר היה לי מקרה קודם איתה, כך שאני לא מופתע.
אני מזמין את ד"ר אלה קיאנסקי ואת בית החולים הדסה עין כרם להגיש נגדי תביעת דיבה.
היום התברר לי כי פקידת הסעד של ירושלים, גב' רחל פקסוביץ, הגישה בקשה לבית משפט לנוער בירושלים להרחיק את האב וגם להרחיק אותי, כבא כוחו, מבית החולים.

פקידת הסעד מצטטת את ד"ר אלה קיאנסקי אשר טוענת כי אני דיברתי אל האחות בצעקות ובאיומים, איימתי בשיימינג ואיימתי לפנות לעיתונות. לא היה ולא נברא. הכל פרי מוחה הקודח של פסיכיאטרית. כל השיחות מוקלטות והיו רק שניים.
מסיפור קודם הכרתי את התכונה של ד"ר אלה קיאנסקי לא לאמר אמת ולכן הקלטתי את כל השיחות ויותר מאוחר אעלה אותם לאחר מחיקת פרטי זיהוי.
מעניין שד"ר קיאנסקי לא טרחה לצרף תצהיר שלה עצמה לבקשה. מעניין שד"ר קיאנסקי לא טרחה לציין את עובדת כליאת השווא של הקטינה בניגוד להחלטה של בית המשפט. ד"ר אלה קיאנסקי אפילו טוענהת שאני ביקשתי להאריך את אשפוז הקטינה. מאיפה ד"ר אלה קיאנסקי ממציאה עובדות?! מפחיד לחשוב שזו מנהלת מחלקה פסיכיאטרית.
כמו שאמרתי, ד"ר אלה קיאנסקי ובית החולים הדסה עין כרם, אתם מוזמנים לתבוע אותי."

סיפורה הטראגי המזעזע של אם שאושפזה בכפיה:"אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו מוגן"

סיפורה הטראגי המזעזע של אם שאושפזה בכפיה:"אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו מוגן" , עופרה ענקרי , 02.01.2016 , חדשות השרון

תושייתה של מיכל הובילה אותה לכתיבת פוסט בפייסבוק, בו סיפרה על התקרית עם הגננת של בנה אשר בעקבותיה אושפזה בכפייה ב"בית החולים הפסיכיאטרי גהה" .כך בעצם נחשפתי לסיפורה והרגשתי חובה להגיע אליה הביתה ולראיין אותה.

מיכל, בת 36 אימא לשלושה ילדים מהעיר פתח תקווה, גרושה כחמש שנים ומגדלת את ילדיה באהבה ודאגה רבה. אישה חזקה היא מיכל ומאוד ממוקדת ועניינית, חייכנית עם עיניים חכמות וטובות. ישבתי אצלה בסלון והתרשמתי מילדיה הטובים והשמחים ומהחיבור מלא האהבה ביניהם.

מיום שהתגרשה היא מטופלת במשרד הרווחה בעיר פתח תקווה, כשהעזרה העיקרית לה היא זקוקה, היא הנחה בתשלום למועדונית ולצהרונים העירוניים. מיכל מתפקדת ומגדלת את ילדיה באחריות רבה ומעולם לא היו לה בעיות עם משרד הרווחה. לאורך השנים מיום גירושיה, דאגה תמיד עו"ס המשפחה לברכה, ולומר לה שהיא אימא חזקה וטובה.

בשנת 1984- "מבצע משה" עלתה מיכל עם משפחתה לארץ ישראל מאתיופיה. הוריה התגרשו כשהייתה קטנה ואביה שנותר באתיופיה, חי כל השנים עם ידיעה שגויה שבתו נפטרה במהלך המסע לארץ ישראל. בשנת 1991 עלה אביה לארץ ישראל ונוצרה הזדמנות לאיחוד משפחות מרגש. תשע שנים לאחר עלייתו נפטר האב, ונחמתה של מיכל היא בסגירת מעגל.

לא פשוט לעזוב מדינה בה נולדת, ולעלות למדינה חדשה עם שפה חדשה ומנטאליות שונה. ההתאקלמות הייתה קשה בעיקר למבוגרים, וכך גם לאמה היא מספרת. ייתכן מאוד שבשל המעבר החד ופרידת האם ממולדתה ומשפחתה, חלה הידרדרות מסוימת במצב רוחה של האם, והיא נשלחה לאבחון. האימא, ללא ידיעת השפה העברית, עולה חדשה בארץ זרה עם מנטאליות שרחוקה ממה שידעה באתיופיה, לא יכלה להביע את עצמה. הוחלט שהאימא סובלת מקושי נפשי כלשהו, ומאז בעצם היא מתויגת ונחרץ גורלה.

בתאריך 26.11.15 יום ה' (התאריך חרוט במוחה של מיכל) מספרת כי לקחה יום חופש מהעבודה כדי להתכונן ולהתארגן לקראת אירוע משפחתי. היא החליטה להוציא את ילדיה לפניי תום יום הלימודים, כדי ליהנות מזמן איכות עימם, ולהתארגן בנחת לקראת האירוע המשפחתי הגדול.

מיכל אספה את בתה מבית הספר, ומשם פסעו שתיהן אל גן הילדים כדי לקחת את בנה הצעיר וללכת הביתה. סייעת הגן מסרה לה את בנה, אך לפני לכתה עימו, ביקשה הסייעת את חתימת האם על טופס יציאה. מיכל נדהמה ושאלה את הסייעת מדוע ועל מה עליי לחתום?"אני אימא שלו!"..

הסייעת השיבה שזה החוק וההוראה של משרד החינוך. בסיום הדיאלוג הקצר, פנתה מיכל ללכת עם ילדיה להמשך דרכה, אך התערבותה של הגננת עצרה בעדה. לדבריה: הגננת יצאה אליה ומשכה את בנה אל בין זרועותיה.. מתוך אינסטינקט אימהי סטרה לגננת ומשכה בחולצתה ,ובשל כך כפי הנראה הגננת נשרטה בפניה וחולצתה נקרעה.

הגננת הגיבה בשאגות וכינתה אותה "פרא אדם" "קרעת אותי לגזרים" "תראי מה עשית לי", ותוך כדי השתוללות כשהילד אחוז בזרועותיה, מיהרה הגננת אל הגן ונעלה במהירות את השער, תוך שהיא מאיימת שתזמין לה משטרה.

מיכל טוענת שהגננת לא הסבירה לה שהחוק מחייב חתימה ומעבר לכך ההתנפלות של הגננת הייתה כל כך מהירה ואגרסיבית, שלא היה זמן לדבר. "נותרתי עומדת מול שער הגן, בוכה וצועקת לאלוהים, כשלצידי בתי הקטנה והמבוהלת שהייתה עדה למחזה הנוראי. כל אותו הזמן היה השומר של הגן עד למחזה, אך בחר לא להתערב, וצפה בדממה.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה ניידת המשטרה וביקשו ממיכל לדאוג לסידור לילדים כדי שתוכל להתלוות אליהם לתחנת המשטרה בפ"ת. בהגיעם למשטרה, הורו לה השוטרים בתנועת יד מזלזלת, להיכנס לתא המעצר. לכך סירבה מיכל בתוקף "מדוע אני צריכה להיכנס לתא המעצר? אני לא פושעת", היא צעקה. "על גופתי המתה אכנס לתא מעצר", והמהומה החלה. "הקשיתי על השוטרים", היא מספרת" וממשקל 50 ק"ג נהייתי 100 ק"ג. לא הרבצתי ולא קיללתי, רק בכיתי מהפחד ובגלל הלחץ נכנסתי מתחת לשולחן כדי שיעזבו אותי וזרקתי מילים ומשפטים כדי שיניחו לי, אבל זה לא עזר. הם היו נעולים להכניסני לתא המעצר. מעולם לא נעצרתי, ואין לי עבר פלילי. השוטרים לא היו קשובים אליי, ולא נענו לבקשתי לספר את שאירע". סיטואציה זו גרמה לשוטרים לאזוק את מיכל בידיה, ולהובילה לבית החולים הפסיכיאטרי "גהה".

האם היה לשוטרים צו אשפוז מבית המשפט?

"לא היה להם. בעקבות סירובי להיכנס לתא המעצר, והמהומה שהקמתי במקום, הם גררו אותי בכוח לבית החולים הפסיכיאטרי-גהה. זה הרגיש לי כמו הוצאה להורג".

בפגישה עם הפסיכיאטר בחדר המיון, תיארה בפניו את אשר אירע עם הגננת ובתחנת המשטרה. השוטרים שנכחו בפגישה דיווחו על התנהגות חריגה ובילתי נורמטיבית. במעמד זה הודיע לה הפסיכיאטר כי תישאר להשגחה ללילה אחד מהחשש שהיא עלולה להזיק לעצמה ולילדיה. היא נדרשה לבלוע כדור הרגעה, ואוימה שאם לא תבלע את הכדור, הם יאלצו לקשור אותה ולתת לה זריקה, או לדחוף לה את הכדור בכוח.

מיכל, מספרת על תופעות לוואי קשות מאוד מהכדור, על תחושה של איבוד שפיות, איבוד תאבון, עיוות ונפיחות חמורה בפניה.הנפיחות בפניה נמשכה מס' ימים. למחרת בבוקר(יום ו') פנתה מיכל לחדר הקבלה וביקשה להיפגש עם הרופא שאשפז אותה ללילה אחד בלבד והתשובה שקיבלה מהאחיות היא שאין רופא בשישי ובשבת ולכן את נשארת לישון כאן. ביום א' שוב פנתה מיכל אל הרופא שאשפז אותה, וביקשה להשתחרר הביתה. תשובתו הייתה כי החליט להשאירה להסתכלות למשך שבעה ימים וטרח להסביר לה שמצבה לא טוב, ושהיא שומעת קולות ושלא משנה מה היה, לכל דבר יש לך הסבר ותירוץ. 'החלטתי שאת מאושפזת בכפייה! ואת חייבת לבלוע את הכדורים שינתנו לך'.

האם התקיימה ועדה פנימית בגהה לגבייך?

"כן. התקיימה וועדה פנימית שבה ההמלצה הייתה להאריך את אשפוזי לעשרה ימים עד שבועיים. ועדה פנימית בגהה מתקיימת אחת לשבוע ביום ג' בלבד".

איך הגבת להמלצה להאריך את אשפוזך?

"מייד יצרתי קשר עם הגורמים החיצוניים שתמכו בי בעקבות הפרסום שלי בפייסבוק. ביניהם עו"ד מעמותת טבקה, עו"ד מסיוע משפטי, ועו"ד מזי טזזי מהעדה האתיופית שסייעה לי רבות. הרעש החיצוני הוביל ללחץ כבד על בי"ח גהה, ובזכות כך אישרו לי ערעור חריג בבית החולים שלוותה".

במהלך יום א' הגיעו לבקרה המנהלת שמעסיקה אותה בגן הילדים, ואב ילדיה. שניהם המכירים אותה היטב, הביעו תדהמה ותרעומת על אשפוזה בכפייה. ראוי לציין את טיפולו המסור של האב בילדיהם 24/7 בימים בהם הייתה מאושפזת. בביקור זה סיפר לה אב ילדיה כי מתוכננת להתקיים ועדה בימים הקרובים במשרד הרווחה פ"ת, בה ידונו על גורל ילדיהם. פקידות הסעד שכה חוששות לכאורה לגורל הילדים הצעירים, דאגו למהר ולהניף את הדגל המפורסם שלהן עם הסלוגן "טובת הילד".

בו ברגע שמיכל שמעה את הבשורה, והבינה שגורל ילדיה תלוי בה, היא החליטה לפרוץ עם סיפורה דרך הפייסבוק ,ופנתה לדף -"אתיופיה הקטנה", וביקשה את עזרתם המהירה. "רציתי שישמעו אותי ושמישהו יציל אותי ואת ילדיי. הם כל עולמי ואהבתי!".

הפוסט המרגש הפך במהירות לויראלי עם מאות שיתופים, והמוני אזרחים דאגניים שביקשו לעזור.

"אתיופיה הקטנה" הם שהובילו להצטרפותם של אנשים חשובים בעלי מעמד שנלחמו בתקיפות על גורל ילדיה וקהל עצום של אזרחים שתמכו והביעו את זעמם, ועטפו אותה בחגורת הגנה.

בתאריך 2.12.15 התקיימה וועדה במשרד הרווחה פ"ת בה השתתפו בין היתר הגננת של בנה, עו"ס המשפחה עו"ד ועוד…חוות הדעת מפי הגננת ומפי עו"ס המשפחה, היו טובות ומלאות שבחים. ספק רב אם השבחים להם זכתה מיכל, היו נאמרים במעמד בו לא היו משתתפים אנשים חזקים בעלי מעמד והשפעה שאינם שייכים למערכת הרווחה. "אין לי ספק שהבאזז התקשורתי הגדול והגעתם של אזרחים רבים לבניין משרד הרווחה ביום הוועדה, הייתה משמעותית ובעלת משקל". בוועדה קריטית זו מיכל לא השתתפה משום שעדיין הייתה מאושפזת..מזל ונס גדול שהיה מי שעמד על זכויותיה וזכות ילדיה.

האם חשת התנכלות כלשהי בעבר כלפייך, מצד חברים, שכנים, משפחה?

"כן. ידוע לי בוודאות על דיווח כוזב מלפניי חצי שנה של קרובת משפחה שפנתה למשרד הרווחה וטענה שנעלמתי. לדעתי היא התנכלה לי בעקבות ניתוקי ממנה קודם לכן. בשל כך הגיעו אליי במפתיע צוות עו"ס לביקור בית, ומצאו שהכול תקין ואין אמת בדיווח".

שעתיים מלאות ישבתי לצד מיכל והקשבתי לה. התבוננתי באישה התבונתית עם העיניים החכמות והקשבתי לייסורים שפקדו אותה "אני ילדת רווחה", היא מספרת. "גדלתי בפנימיות בגלל קשיי קליטה שאפיינו את העולים החדשים, והפתרון הקל היה להוציא את ילדיי העולים לפנימיות. כך היה כבר אז וכך נהוג גם היום. מפרידים בין ילדים להורים בגלל קשיים ועוני. מכעיס אותי שמשייכים את המשבר הנפשי שחוותה אמי בהיותה עולה חדשה ומלבישים עלי מחלה לכאורה אורגנית. זה מצב בלתי נסבל ולא ייתכן שבכזאת קלות הובילו אותי לתהום כשכל זה נעשה בשם החוק ובחסות החוק. אני אישה בריאה ומעולם לא טופלתי בכדורים פסיכיאטריים. מעולם לא עלה חשד או חשש כלשהו לגבי מצבי הנפשי. צלבו אותי והכתימו את שמי הטוב, הרסו לי את סדר החיים. אני באה ממקום של להפריח ילדים ואני מרגישה נבגדת ע"י המדינה אותה שירתי בכבוד. השייכות שלי למדינה עמוקה, נטעתי בה שורשים ועצים. אך המדינה משקה את העץ בזפת, ומצפה שהוא יצמח".

עוד היא אומרת שקיימת סבירות גבוהה לכאורה בין הדיווח הכוזב של קרובת משפחתה, ובין מצב בריאותה של אמה. "אני חושדת שהחומרים הללו הועברו למשטרת ישראל ע"י משרד הרווחה, והועברו לבית החולים גהה. חיטטו לי בחיים כדי לאחוז בדבר שאין לו משענת, כדי לתפור לי תיק רפואי. אם זה קרה לי בכזאת קלות,זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו מוגן!".

היא מבטיחה לי ולכולם שהיא לא תתמוטט. "אני אפיץ את אהבתי בכל דרך. אדאג לאוכלוסיה המבוגרת, ואפקח את עיניהם של החלשים והתמימים. אני אמצא את הדרך כדי לספר על החוויה הקשה שעברתי, וזאת כדי שמקרים כאלה לא יקרו שוב לעולם".

ח"כ לשעבר ועורכת הדין-פנינה תמנו שטה שהייתה מעורבת בנושא מסרה:"נושא האשפוזים הכפויים הם דיני נפשות. חייב שיהיה פיקוח מוגבר בייחוד כשמדובר באשפוז כפוי שנעשה לבקשת משטרת ישראל, רווחה או משרד הבריאות. אני מקווה שהמקרה של מיכל יבדק על ידי צוות בדיקה במשרד הבריאות, ושיוסקו המסקנות לבירור המיקרה. כך או כך, ראיתי לנכון לפנות למפקחת הארצית של בריאות הנפש, מיד עם היוודע לי המקרה של מיכל בזמן אשפוזה. על פניו המקרה והשתלשלותו תמוהים ומעלים שאלות קשות על הקלות הבלתי נסבלת, והמהירות שאדם נורמטיבי יכול למצוא את עצמו במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש בעל כורחו. מדובר בדיני נפשות, ומשכך יש לבדוק את הוראות החוק המאפשרות הוצאת צו אישפוז בכפייה על ידי המערכות, ולבדוק ראוי שיש מסננת ופיקוח ראויים, בטרם מוצא צו שכזה. אני מתכוונת לפנות לחברי כנסת ממפלגתי בכדי שיתקיים דיון בנושא לבחינת הוראות החוק, ואם צריך לדאוג שיוגשו תיקונים לחוק בכדי להגן על זכויות בסיסיות של אזרחים, לצד אפשרות אשפוז למי שצריך."

תגובת דובר עיריית פתח תקווה, חזי חקאק: "עקב צנעת הפרט, לא ניתן למסור מידע, אך ברצוננו להבהיר כי הילדים לא הוצאו מביתם, אלא נמצאים בחזקת המשפחה. תפיסת העבודה של האגף לשירותי רווחה ובריאות היא לשמור על הילדים בסביבת המשפחה כל זמן והם מוגנים ומטופלים כהלכה. תפקידנו הוא להגן על הילדים, ולכן כל החלטה שתתקבל תהיה כשטובתם מונחת לנגד עיני אנשי המקצוע.

נושא המעצר והאשפוז בכפייה אינו באחריות העירייה, אלא באחריות משטרת ישראל ומשרד הבריאות בלבד, והעירייה אינה צד בכך".

תגובת משרד הבריאות:"מפאת חיסיון רפואי לא ניתן להתייחס למקרה הספציפי. בהתאם לחוק, פסיכיאטר מחוזי ראשי להורות על בדיקה כפויה של אדם במקרים הבאים:

בדיקה כפויה דחופה

6. (א) פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:

(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;

(2) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי;

(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.

בהתאם לתוצאות הבדיקה רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בכפיה, כדלהלן:

הוראת אשפוז כפוי ותקפה

9. (א) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.

(ב) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית החולים ועל אשפוזו בו.

(ג) הוראת אשפוז לפי סעיף קטן (א) או (ב) (בחוק זה – הוראת אשפוז), תהיה בתוקף במשך עשרה ימים מיום נתינתה".

דובר המשטרה, זיוון פריידן מסר בתגובה:"ללא קשר לפניה, איננו נוהגים להתייחס לנושאים העוסקים בצנעת הפרט. שוטרי משטרת ישראל פועלים עפ״י חוק ובשלב החקירה מציגים את ממצאיהם בפני התביעה והרשות השופטת כאשר הם נדרשים לכך".

אליאס אינברם, איש תקשורת ומרצה חברתי ומי שפירסם את הסיפור בדף הפייסבוק שלו, התייחס לארוע הקשה :"מהירות ההפניה של גורמי האכיפה, את מיכל, לפסיכיאטר הן תופעות של דעות קדומות, שכל התנהגות או התנגדות לכאורה יכולה להתפס "כמחלה"- לראיה, עם פירסום דבר המקרה ברשת החברתית, הוועדה המחוזית התכנסה במהירות ושיחררה את מיכל מהאישפוז הכפוי. כך גם לגבי הפניית תלמידים יוצאי אתיופיה לחינוך מיוחד, או אישפוזים למיניהם בגלל כישורי אבחנה לקויות או חסכים של המאבחנים. הדרך עוד ארוכה עד להחלמת חלקים מסויימים בחברה הישראלית, בעיקר בקרב מקבלי החלטות מהנגע הזה.יש תקווה!".

צעירה הגישה קובלנה כנגד פסיכיאטר בגין אשפוז כפוי בלתי מוצדק

דצמבר 2015 – צעירה הגישה קובלנה כנגד פסיכיאטר בגין אשפוז כפוי בלתי מוצדק. הצעירה, תושבת חולון, הייתה בטיפולו של הפסיכיאטר במשך כשנתיים. בפגישתם האחרונה יידעה אותו, לטענתה, כי היא מפסיקה לחלוטין את התרופות שנטלה. הפסיכיאטר הביע את חששו מהמעשה, ולכן הבטיחה לשמור איתו על קשר רציף. למחרת פגישתם, ובעקבות חבלה, החלה לסבול מכאבי גב חזקים, ונאלצה לעבור בירורים נוירולוגיים ואף המלצה לאשפוז במחלקה אורטופדית. הפסיכיאטר, ששמע מאחיה כי שכרה רכב וחשש כפי הנראה, שתנהג בו, ביקש שתיפגש עמו. היא הסבירה לו כי היא מתניידת באמצעות קביים וכיסא גלגלים וביקשה שייתן לה כמה ימים כדי להתאושש, והסבירה שאינה יכולה לנהוג במצב הזה ממילא, ושתבקר אותו ממש בקרוב. הפסיכיאטר לא התרצה, ביקש שתגיע עוד באותו יום וגם לא טרח לשוחח עם החברה ששהתה לצידה כדי לקבל עוד נתונים. במקום זאת פנה לפסיכיאטר המחוזי ואכן בשעה 2:30 בלילה הגיע לביתה צוות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל בלוית שוטרים עם הוראה לבדיקה כפויה, שהסתיימה באשפוז כפוי. האשפוז נמשך למעלה משבוע וכלל יחס משפיל ומבזה.

הקובלנה נשלחה בסיוע עמותת "מגן לזכויות אנוש", אשר חוקרת וחושפת הפרות זכויות אדם בתחום בריאות הנפש. התלונה והתצהיר המפורט מצויים במשרדי העמותה.

העמותה מזכירה כי בפברואר 2013 התפרסם דו"ח של האו"ם בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות, אשר מכליל את הכליאה הכפויה והטיפול הכפוי באנשים עם מוגבלויות תחת ההגדרה של עינויים ודורש מהמדינות החברות לבצע תיקונים לחוקי בריאות הנפש כדי למנוע מצבים כאלה הנחשבים פליליים, ולהחמיר את הענישה כלפי המעורבים בהם.

יהודה קורן, דובר העמותה טוען כי אילו לא הייתה הבדיקה מתבצעת באישון לילה תחת כפייה וכאבים קשים בחדר מיון של מוסד פסיכיאטרי אלא בהסכמה במרפאה בקהילה כפי שהציעה המטופלת, סביר מאד שלא הייתה מסתיימת בשלילת חירותה של המטופלת באמצעות אשפוז כפוי.

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי, "מלחמה של אמא" מגיליון ישראל היום 12.06.2015

מתוך "ישראל היום" , 19.06.2015 – תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי, "מלחמה של אמא," מגיליון 12.06.2015

זהירות, נזק נפשי

מערכת הרווחה רוצה לנתק את איציק מאמו בטענה שהיא מזניחה אותו, אך ייתכן כי ההפך הוא הנכון. השמנה קיצונית כמו שמתוארת בכתבה עשויה להיגרם בעיקר מבעיה רפואית (אולי בשילוב גנטיקה) ולא מבעיה פסיכיאטרית. לדעתי, מערכת הרווחה מתרשלת בכך שהיא רוצה בכוח להעביר את הילד למסגרת לא מתאימה. במקרים מסוימים ילדים שנלקחים מהוריהם ללא הצדקה מוכנסים למסגרות שאין בהן כוח אדם מתאים ונגרם להם נזק נפשי. במצבים גבוליים, כמו המקרה של איציק, אפשר לטפל על ידי ליווי השיקום בבית הילד ובהדרכה הורית. מיכל יראון, חיפה

לא לאשפוז הפסיכיאטרי

למרבה הצער, בית החולים הפסיכיאטרי, מעבר לטיפול בחולי נפש, הפך לברירת מחדל לצעירים הלוקים בהפרעות אכילה ומשקל (אנורקסיה, בולמיה וכדומה,) ללא כל הצדקה רפואית לכך. כך החולים, בנוסף להתמודדות השוטפת עם בעיות המשקל, נאלצים להתמודד גם עם טראומת האשפוז הכפוי. אולי הגיעה השעה להקים מכונים רפואיים מיוחדים (בדומה למכוני שינה או כאב,) המתמחים בבעיות אכילה ומשקל (כולל אשפוז) על מכלול ההיבטים הפיזיים והנפשיים, שבהם המטופלים יהוו קבוצת תמיכה זה לזה. כשם שנושא הסמים טופל בעבר בעיקר במוסדות האשפוז הפסיכיאטרי וכיום הטיפול מרוכז ברובו במכוני גמילה.  ציפי לידר, ירושלים

מתוך "ישראל היום" , 19.06.2015 – תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי, "מלחמה של אמא," מגיליון 12.06.2015