על ריטלין, הפרעת קשב, ואבחון תינוקות פרק 9

21 ביולי 2014 – מהי באמת "הפרעת קשב וריכוז"? מה למעשה עושים לילד כשנותנים לו ריטלין? מהו המדריך האיבחוני שנכתב עבור תינוקות וזאטוטים בגילאים 0-3?
צפה בפרק 9 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה".

אלן פרנסיס חושף פשעי הפסיכיאטריה וחברות התרופות

כשפסיכיאטר בעל שם עולמי מחליט לשבור שתיקה , 12.04.2016 , גבריאל בוקובזה , הארץ

ב"לא נורמליים!" טוען אלן פרנסיס שארה"ב מוכה באבחון יתר ובצריכה מופרזת של תרופות פסיכיאטריות, שמשרתים את רווחי הענק של חברות התרופות

לא נורמליים! מבט נוקב מבפנים על אבחון פסיכיאטרי שיצא משליטה, על חברות התרופות ועל הפיכת התנהגויות יומיומיות שלנו לבעיות רפואיות

אלן פרנסיס. תירגמה מאנגלית: דפנה לוי. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 400 עמודים, 88 שקלים

ה–DSM הוא המדריך הרשמי לאבחון הפרעות נפש של אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית. הוא נחשב לתנ"ך של הפסיכיאטרים, ספר הספרים של המקצוע. פרופ' אלן פרנסיס ערך את גרסתו הרביעית והשתתף בכתיבת הגרסה השלישית. כלומר, הוא שייך לחוג אקסקלוסיבי ורציני של מביני עניין ובעלי השפעה. לכן, כאשר פתח במתקפה נגד הגרסה העדכנית, החמישית במספר, שיצאה לאור ב–2013, חולל סערה. היה זה כאילו אחד מכוהני בית המקדש כתב ספר ביקורתי בגנות התנ"ך.

השפעות ה–DSM על חיינו אינן מזעריות. השיח הקליני והשפה התרבותית עברו בעקבותיו מהפכה באופן שבו מתפרשים מצבים נפשיים קיצוניים. המדריך איפשר לארגן ולשיים את עולם הנפש הכאוטי, ועזר ליצור סדר במקום שהיתה אנרכיה רגשית. היכולת "למצוא משכן לכל ילדי הרוח, לקרוא להם בשם", בלשונו של שייקספיר ב"חלום ליל קיץ", איפשרה לפתח אבחונים וטיפולים מדויקים יותר, ולתת מזור בהתאם. כיום המדריך הוא הכלי העיקרי בארצות הברית ובישראל לאבחון הפרעות נפש (באירופה משתמשים במדריך אחר המכונה ICD–10). הוא הסמכות הרפואית המרכזית בדיון על הנורמלי והבלתי נורמלי. לא פחות חשוב מכך — הגדרותיו משפיעות על ניתוב כספי ביטוח, תקציבי מחקר, דיונים על אי־שפיות בבתי משפט, הערכות של רשויות רווחה ובתי כלא ועוד.

עם כל כך הרבה כוח, אי אפשר שלא יהיו טעויות ועיוותים. האומללה שבשגיאות היתה ההחלטה להחשיב הומוסקסואליות כהפרעה — טעות שתוקנה בגרסה השלישית של המדריך שיצאה בשנות ה–80. זו נחשבת טעות שקשורה להנחה תרבותית מעוותת, ולא כזאת שמערערת את השיטה כולה. בספרו של פרנסיס, לעומת זאת, כתב האישום נרחב הרבה יותר. הוא החליט לכתוב את הספר, לדבריו, לאחר שלא הצליח להעלים עין מהנזקים שהצטברו כתוצאה מהשימוש ב–DSM שהוא עצמו ערך, ומן הסכנות העתידיות הצפויות מהמדריך החדש. דגל ארצות הברית בכדורים. איבדה את הרסןמ.א.ר.ק

הוא לא אומר דברים שלא נאמרו לפניו, אולם מאחר שהוא דמות מרכזית בתחום, יש לאמירות ולמסקנות שלו תוקף מיוחד. פרנסיס חוזר ומודה שיש לו חלק בגרימת הנזק, אך מפנה אצבע מאשימה גם כלפי אחרים. יותר מכל הוא מנסה להשמיע קול זעקה על מה שהתקלקל, לטעמו, ודורש תיקון. אין לו כוונה לשפוך את התינוק עם המים, והוא בהחלט מאמין בכוחה של הפסיכיאטריה לטפל. אך היום נדרש, לדבריו, שינוי דרסטי.

האמירה העיקרית בספר היא שהמערכת האבחונית איבדה את בלמיה. כיום יש אינפלציה דיאגנוסטית, שמשמעה שתופעות רבות שעד לא מזמן נחשבו נורמליות ולכל היותר אקסצנטריות, מפורשות כהפרעה נפשית. פרנסיס לוקח אחריות על שלוש הפרעות שאת העלייה בשכיחות אבחונן הוא מייחס ל–DSM4, שהוא ערך. אף על פי שהשתדל לציית לכללים מדעיים נוקשים, התוצאה היתה טעויות שהביאו לאינפלציה באבחון של בעיות קשב (ADHD), אוטיזם והפרעה דו־קוטבית בילדות. הוא מודע לכך שכיום יש רגישות לאבחן תסמינים שהוחמצו בעבר, וכן שתיתכן עלייה אובייקטיבית בשכיחות התופעה באוכלוסייה. אולם הסברים אלה עדיין לא מתרצים את העלייה המטאורית בשיעורי האבחון. החדשות הרעות לדעתו הן שה–DSM5 יעביר את העולם האבחוני ממצב של אינפלציה למצב של היפר־אינפלציה. שהפרעות הנפש המופיעות במדריך הן "מין בליל, חסרות עקיבות פנימית ולא מוציאות זו את זו".

המשמעויות של אבחון יתר אינן פשוטות. אנשים שלא אמור להיות להם תיוג של מחלה נפשית יתויגו ככאלה. ייתכן שעברו אפיזודה נפשית קשה אך חד־פעמית, או חיו בסביבה בלתי מותאמת לצורכיהם, או שהם טיפוסים אקסצנטריים, או שיש להם חיים קשים — אך חולי נפש הם לא. שנית, עלייה באבחון משמעה עלייה במתן תרופות פסיכיאטריות, על כל תופעות הלוואי ההרסניות שלהן. שלישית, אבחון נפשי אינו נמחק אחרי שהתסמין חלף. הוא נשאר ונדבק בדימוי העצמי של האדם, בתפישה בלתי סלחנית של הסביבה כלפיו ולעתים בזכויות שנגרעות ממנו.

אבחוני היתר הפכו את ארצות הברית למה שפרנסיס מכנה "אומה של בולעי גלולות". אחוז נכבד מהאוכלוסייה התרגל זה מכבר להסתמך על תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, גלולות שינה, כדורים להגברת האון, לדיאטות ולשיכוך כאבים. כ–25 אחוז מהאמריקאים בבתי אבות מקבלים תרופות אנטי־פסיכוטיות. כחמישה אחוזים מהילדים מקבלים תרופות ממריצות. 110 אלף חיילים אמריקאים צורכים תרופה פסיכיאטרית אחת לפחות באופן קבוע. בישראל המצב אינו דרסטי באותה מידה, אם כי המגמה היא לעבר אבחונים רבים יותר וצריכת תרופות גבוהה יותר.

איך קרה שהטכנולוגיה האבחונית איבדה את הרסן באופן זה? פרנסיס מסביר שבמשך רוב המאה ה–20, מודל הטיפול העיקרי היה פסיכואנליטי. המיקוד היה בטיפול ובקולה של הסמכות המקצועית האנושית. אולם כמה מחקרים שחשפו אבחונים שגויים של אנשים נורמלים, וכן הטלת ספק חוזרת ונשנית באפקטיביות של שיטות הטיפול המסורתיות, עירערו את הפרדיגמה. התעורר ביקוש למודל המבוסס על קריטריונים מובחנים ונוקשים, סיסטמתיים ונטועים במדע אמפירי. הפסיכיאטריה ראתה בעצמה מועמד טוב להציע מודל כזה, אף שבעיני פרנסיס היא לא היתה באמת מוכנה לכך, בהיותה רוויה בחוסר ידע ובסתירות.

השינוי הואץ בעזרת הצמא הבלתי נלאה לרווחים של חברות התרופות. הן זיהו שוק חדש, קל לתמרון ורווי דולרים, וזינקו עליו במלוא כוחן. ארצות הברית היא המדינה היחידה בעולם המתירה לפרסם תרופות פסיכיאטריות ישירות לצרכנים, והחברות הגדולות השקיעו תקציבי ענק בפרסום. זה השתלם להן. ב–2001 הכניסו תרופות אנטי־פסיכוטיות יותר מ–18 מיליארד דולר, נוגדי דיכאון — 11 מיליארד ותרופות נגד הפרעות קשב — 8 מיליארד. מאז גדל השימוש בתרופות אלה פי ארבעה. החברות הפעילו לחץ אדיר על נותני התרופות — למשל על רופאי משפחה, וכן על הצרכנים.

פרנסיס מראה כיצד פילחו החברות את השוק, ומצצו פלח אחר פלח. לאחר ששוק המבוגרים הגיע לרוויה, החלו לקדם מכירה של תרופות לילדים ולזקנים. הן היו מוכנות להגיד כל דבר, ובלבד שהצרכנים ירכשו את הקפסולה המתאימה. פרנסיס אינו הולך סחור סחור; הוא כותב בפירוש שתעשיית התרופות עשתה כל שביכולתה כדי להטעות את הצרכן. פעמים רבות עברו החברות על החוק ונקנסו במאות מיליוני דולרים על ידי הרשויות, אולם מדובר באחוזים ספורים ביחס לרווחי הענק.

התוצאה של כל זה היא חברה שבה הנורמלי הפך לנדיר והכדור הפסיכיאטרי היה למלך. פרנסיס מבכה את התופעה, ומבקש לשנותה. הוא חותר ליותר שקיפות וכנות במחקר, לספקנות מדעית בריאה בניסוח הקריטריונים ולתצפית קרובה יותר לחיי המטופל באבחון. מעבר לאלה הוא קורא למדינה לקחת אחריות ולפתח רגולציה קפדנית על חברות התרופות — כמו במקרה של חברות האשראי.

לעתים קרובות, דעותיו קרובות מאוד לאלה של מתנגדיה החריפים של הפסיכיאטריה. התגובה הראשונית המתעוררת ביחס לכך היא כבוד, משום שאין זה פשוט לצאת נגד תחום שבו גדלת ושאתה נחשב לאחד ממוביליו. לאחר מכן עולה חשד: האם הביקורת שלו עניינית או שהיא קשורה לכך שלא היה לו חלק בעריכת הגרסה האחרונה? לאחר מכן מתעורר כעס; הרי אף אחת מהטענות הללו איננה חדשה. מדוע לא אימץ אותן כאשר ישב במקום רב הכוח כעורך ה–DSM? הוא עצמו מעיד על כך שלא פעל באופן ביקורתי מספיק בזמן הנכון. האם הספר נועד בסך הכל למרק את מצפונו?

הקורא מסיים את קריאת הספר ברגשות מעורבים. הנתונים מצביעים על מגמה מדאיגה. המניפולציה והכוח של חברות התרופות מגבירים את האי־נחת. אך אם האדם שכתב את הדברים לא עשה דבר בעניין כאשר היה בעמדת מפתח, מה התועלת בדבריו? איננו יודעים אם להצטרף לקול המחאה שלו או לוותר מתוך הבנה שהשררה תמיד תשתיק את האמת.

דבר אחד בטוח, בכל אופן. אל לנו לקבל לא את דברי התנ"ך ולא את דברי הכוהנים ללא חשיבה ביקורתית.

Saving Normal: An Insider's Revolt against Out-of-Control Psychiatric Diagnosis, DSM-5, Big Pharma, and the Medicalization of Ordinary Life/ Allen Frances

כשפסיכיאטר בעל שם עולמי מחליט לשבור שתיקה , 12.04.2016 , גבריאל בוקובזה , הארץ

ההיסטוריה של הפסיכיאטריה עידן הפחד

יוני 2015 – היכן נולדה הפסיכיאטריה? היכן נהגו הרעיונות העומדים בבסיס הפסיכיאטריה עד היום?
האם זה אך מקרה שבאותו המקום התחוללה אחת מהזוועות הנוראיות ביותר שידע העולם?
צפה בסרטון השני בסדרה החושפת את עידן הפחד של הפסיכיאטריה

מה מתכננים לנו הפסיכיאטרים

אוגוסט 2014 – אלו הפרעות חדשות המציאו הפסיכיאטרים?

האם ייתכן שפסיכיאטרים ייתנו טיפול עוד לפני שהופיעו סימפטומים של בעיה נפשית?

צפה בפרק 10 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה".

חלק מן ההפרעות-כביכול הנדונות בסרטון: הפרעת אגירה כפייתית, הפרעת חיטוט כפייתי בעור, הפרעת בולמוסי אכילה, הפרעת התמכרות לאינטרנט, תסמונת סיכון לפסיכוזות.

יהודה קורן

דובר

עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית

cchr

www.cchr.org.il

נייד:3350928 052

טל' 7312875 03

טלפון עמותה: 5660699 03

כיצד נעצור את הכוח של הפסיכיאטריה

אוגוסט 2014 – כיצד נעצור את הכוח של הפסיכיאטריה?
מה עלינו לעשות על מנת לעצור את הכוח ההרסני של הפסיכיאטריה?
צפה בפרק המסכם מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה"

פסיכיאטריה משפטית – החוק בשירות הפסיכיאטרים

יולי 2014 – כיצד הצליחו הפסיכיאטרים להגיע למצב שביכולתם לכלוא אותך במוסד פסיכיאטרי, לשלול ממך את כל זכויותיך, ולהוציא את ילדיך מחזקתך?
צפה בפרק 9 של הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה"

תרופות פסיכיאטריות – תופעות לוואי

יוני 2014 – עד כמה מסוכנות תופעות הלוואי של תרופות פסיכיאטריות?
האם יש הבדל מהותי בין תופעות "רצויות" לבין תופעות "לוואי" של התרופות?
כמה מקרי מוות בשנה נגרמים כתוצאה משימוש בתרופות פסיכיאטריות?
צפה בפרק 5 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה"
באדיבות יהודה קורן – עמותת מגן זכויות אנוש

דיכאון, חרדה – בעיות החיים או מחלות רפואיות

יוני 2014 – מדוע בעיות החיים כגון דיכאון וחרדה הוגדרו מחדש כבעיות רפואיות? מהי התאוריה שנהגתה כדי להצדיק זאת, והאם היא מדעית? צפו בפרק 3 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה"

תאוריית החוסר איזון כימי במוח – מתוך הסרטון

תאוריית חוסר האיזון הכימי במוח הוצעה לראשונה ב-1965
בניסיון להסביר שייתכן שדיכאון נגרם מחוסר איזון של חומרים כימיים מסויימים במוח.
ג'וזף שילדקראוט פיתח תאוריה הטוענת שכיוון שתרופות פסיכיאטריות משנות את הרמות של חלק מהכימיקלים הללו, מן ההכרח שמחלה נפשית נגרמת בגלל חוסר או עודף בהם.
זה הגיון הפוך – כמו להגיד שאם אספירין מפסיק כאב ראש אז כאבי ראש נגרמים בגלל מחסור באספירין.
אבל זה היה משכנע מספיק כדי לתת לפסיכיאטריה ול-DSM-III הילה שטחית של מדעיות.
כפי שד"ר שרוברט ספיצר אמר: "פסיכיאטריה הרגישה עכשיו, 'וואו', אנחנו יותר מדעיים. אנחנו חלק ממקצוע הרפואה".
ומאז, פסיכיאטרים ותעשיית התרופות קידמו ללא לאות את תאוריית חוסר האיזון הכימי, לעולם הרפואה ולקהל הרחב.

הפסיכיאטר ד"ר פיטר ברגין:
"הרעיון שלאנשים יש חוסר איזון כימי במוח מקורו בתעמולת יחסי ציבור של חברות התרופות. אנחנו לא יכולים למדוד את הרכבו הכימי המוח האנושי. אין לנו שום דרך להוכיח שקיים חוסר איזון ביוכימי."

"מדע" שקר לכוח ושררה – פרופ. ג'פרי שייילר מדבר על פסיכיאטריה

2006 – ד"ר ג'פרי שיילר, פסיכולוג ופרופסור, זוכה פרס זכויות האדם של  CCHR הבינלאומית, בנאום מרתק בו הוא חושף את האבסורד שבתאוריית מחלות הנפש.
פרופ. ג'פרי שואל: מה אנו יודעים שהוא אמת והפסיכיאטריה טוענת שהוא שקר:
1. הרעיון שישנה פגיעה מוחית מוגדרת שגורמת למחלת נפש – האמת שלא ניתן לומר בודאות מי חולה נפש ומי לא, אם ע"י פענוח תמונות MRI של המוח או פענוע תמונת דם. הפסיכיאטריה המציאה ספר מחלות משלה ה- DSM כי לפתולוגיה אין שום קשר לזה. חיבור גדול אך בדיוני.

מה ההבדל בין ה- DSM לספר מדעי על מחלות?  הפרעה פסיכיאטרית הרשומה ב- DSM היא המצאה בעוד שכל מחלה הרשומה בספר פתולוגי היא פרי מחקר וגילוי. מחלה אמיתית תמצא בניתוח שאחרי המוות, מילת נפש לא. מחלת נפש מתייחסת למשהו שאדם עושה מילה אמיתי מתייחסת למשהו שלאדם יש. כדי שתהיה מחלה אמיתי צריל אדם אחד, למחלת נפש דרושים שני אנשים או יותר. מחלת נפש מאובחנת על בסיס קונפליקט חברתי כלשהו, כשאנשים עושים משהו שמעורר התנגדות אצל אחרים, הם עלולים להיות מאובחנים כחולי נפש. האבחון של מחלות נפש הוא כלי נשק. הטיפול הוא עונש.

קישורים:

פסיכיאטרית ג'ואנה מונקריף: "אין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב"

הרופאה שתערער כל מה שחשבתם על כדורים פסיכיאטריים , גלובס , תחייה ברק , פברואר 2014

ד"ר ג'ואנה מונקריף: אנחנו הפסיכיאטרים לא הופכים אנשים למאוזנים. נקודה

בשנת 2010 בלבד הוציאו האמריקאים 35 מיליארד דולר על תרופות לטיפול בדיכאון, חרדה והפרעות קשב, נתון שהוביל את התובע הכללי של מדינת ניו יורק, אריק שניידרמן, להכריז כי "תרופות מרשם פסיכיאטריות הן בעיית הסמים ה'צומחת' ביותר בניו יורק ובארה"ב".

לאור כל זאת, האלטרנטיבה המאופקת של הפסיכיאטרית הבריטית ד"ר ג'ואנה מונקריף, 47, הופכת חתרנית ממש. בחדר הטיפולים שלה המוצא האחרון הוא טיפול בכדורים פסיכיאטריים. היא נחשבת היום לאחת החוקרות הבולטות במאבק המערער על לגיטימיות השימוש הנרחב בתרופות כפתרון כל-יכול, ויוצאת נגד הקלות הבלתי נסבלת של מיתוס הריפוי הכימי – שמשרת לדעתה אינטרסים פוליטיים וכלכליים נרחבים. בקליניקה שלה היא מציעה אלטרנטיבות לכדורים: לא בוחלת במדיטציות, מערבת פסיכולוג ועובד סוציאלי, ובאופן כללי שולחת את החולים להתבונן על חייהם ולערוך בהם שינויים נדרשים.

"כבר כפסיכיאטרית צעירה, בתחילת שנות ה-90, הבנתי שאין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב", מספרת מונקריף בראיון ל'ליידי גלובס'. "בבתי החולים הפסיכיאטריים שבהם עבדתי, אנשים התהלכו סהרוריים ומלאי בתרופות, נראו כמו זומבים. לחלקם היו תנועות לא נורמליות, טורט וטיקים, או תסמונות שגורמות להתכווצות שרירים פתאומית בלשון, בצוואר או בלסת, וכל זה כתופעת לוואי לתרופות. הם אמנם כבר לא היו פסיכוטים, אבל היו מעורפלים. הבנתי שאנחנו מכחידים סימפטומים פסיכוטיים על ידי סימום של המטופלים ודיכוי התגובות הרגשיות שלהם לדברים. הדבר השני שהבחנתי בו זו העובדה שלאנשים שהתאוששו מדיכאון היה קשר מועט, אם בכלל, לכך שלקחו כדורים אנטי דיכאוניים.

"אלו היו ימי התהילה של הפרוזאק והסרוקסט (פקסיל), מפורסמים יצאו מהארון וסיפרו שהם לוקחים אותם נגד דיכאון, פחות ופחות אנשים התביישו לספר שהם נוטלים כדורים פסיכיאטריים, ואני כפסיכיאטרית צעירה כלל לא הייתי בטוחה שהכדורים האנטי חרדתיים יצרו איזשהו הבדל. גיליתי שהדבר היחיד שחולל מפנה אצל אנשים מדוכאים היה זה שהם עשו שינוי גדול בחיים שלהם. מי שהיה בדיכאון בגלל נישואים קשים או כי איבד את העבודה, ופתר את הבעיות הללו, יצא מהאפיזודה הדיכאונית שלו".

– אבל כשאתה תחת עננת דיכאון, קשה לך לבצע שינויים כה דרמטיים בחייך.

"זה נכון, ועם זאת לא מצאתי שכדורים אנטי דיכאוניים שיפרו את המצב עבור אנשים בדיכאון קשה. אין פתרונות קלים או מהירים, אני מצטערת".

אופיום להמונים

– איך הכדורים הפכו כה פופולריים?

"אנשים תמיד חיפשו חומרים ותחליפים משני תודעה שיגרמו להם להרגיש טוב יותר ויעשו את החיים לטובים יותר. לפני הופעת הכדורים המרגיעים זה היה אופיום, למשל. לאנשים תמיד הייתה נטייה לחפש פתרון קל, וחברות התרופות רק העצימו את התחושה הזו בעזרת קמפיינים שהכינו חברות הפרסום. בתחילת שנות ה-90 החלו קמפיינים מסיביים לשכנע אנשים שדיכאון הוא תוצר לוואי של חוסר איזון כימי, ושהטיפול בו עובר דרך שימוש בכדורים. זאת למרות שלא היו עדויות משמעותיות שדיכאון נגרם בגלל חוסר איזון כימי. המסר הזה פומפם בצורה מסיבית על ידי תעשיית התרופות, תקע יתד ונשאר עד היום, ובהצלחה יתרה.

"פספסנו לגמרי את כל 'הקטע' של הכדורים. יש שינויים כימיקליים במצבים רגשיים שונים, אבל אנחנו עדיין לא יכולים למפות את מצב המוח, ולהבין מה מופעל ואיך במצבים רגשיים שונים, או בהתנהגויות ספציפיות. החשד שלי שלעולם לא נצליח, זה מורכב מדי.

"ניקח לדוגמה את הדיכאון. בשנים האחרונות מייחסים רמת סרוטונין נמוכה במוח כמקור לדיכאון או לחרדה, אלא שהמחקרים בנושא לגמרי לא עקביים. לצד מחקרים שמצביעים על סרוטונין נמוך בחולי דיכאון, יש מחקרים אחרים שלא מראים הבדל בין רמת סרוטונין אצל דיכאוניים לזאת שנמדדת אצל אנשים בתפקוד נורמלי, ויש מחקרים שבכלל מראים שלאנשים בדיכאון יש הפרשה מוגברת של סרוטונין. ולמרות כל המחקרים הלא עקביים הללו, פסיכיאטרים והציבור כאחד, יגידו שסרוטונין נמוך במוח הוא הוא הסיבה לדיכאון".

– כל תרופות ה-SSRI בנויות על ההנחה הזו.

"חברות תרופות קידמו את העניין של מעורבות חומרים כימיים. זה מסר שטוב להן – משהו השתבש במוח שלך ואתה צריך תרופות כדי לחזור לעצמך. זה לא הנישואים הגרועים, אלא הסרוטונין הנמוך. התרופות מאפשרות ריחוק מעצמנו, מחיינו, ממה שמתחולל בהם. אנחנו מכחישים את המציאות של הסבל האנושי, בעיות החיים עברו טרנספורמציה לבעיות ביוכימיות. זה גורם לאנשים לראות את עצמם כקורבנות של הביולוגיה שלהם ולהימנע מלפתח דרכי התמודדות עצמאיות. ברמת המקרו, המסר הזה מאפשר לממשלות להתעלם מסיבות פוליטיות וחברתיות הגורמות לכך שאנשים כה רבים חשים אי נחת.

"איש הפיתוח של הפרוזאק בענקית התרופות אלי לילי כבר הודה שאין לנו מושג איך הפרוזאק עובד ומה הוא מחולל במוח. כשהוא אמר את זה הוא הודה למעשה שתיאוריית הסרוטונין לא מבוססת. אין לנו מושג מה המכניזם של הדיכאון או החרדה".

ובכל זאת, כשאדם מגיע מדוכא או בהתקף חרדה אל הרופא, מיד יוצע לו ציפרלקס או חבר אחר מתרופות ה-SSRI, ולא חקירה של יסודות חייו.

"את צודקת. אין שום הצדקה הגיונית להציע את זה למטופל. מה שיש לנו ביד הם מחקרים אקראיים שמראים שהתרופות נוגדות הדיכאון עוזרות רק במידה מועטה יותר מהפלסיבו, והבעיה היא שההבדל קטן מדי ולא משמעותי מבחינה קלינית. אני עצמי התפלאתי שלכדורים האנטי דיכאוניים יש יתרון מחקרי כלשהו, כי בשדה הטיפולי לא ראיתי הבדל כזה".

תגובת חברת התרופות אלי לילי: פרוזאק מאושרת לשימוש על ידי הרשות האמריקאית, הרשות האירופית ומשרד הבריאות בישראל, ומוכרת כתרופה יעילה ובטוחה. מעבר להיותה אחת התרופות הנחקרות ביותר קלינית בהיסטוריה, היא הועילה וממשיכה להועיל לאורך השנים למיליוני חולים ברחבי העולם.

——————  סוף מאמר גלובס

יהודה קורן, דובר עמותת מגן לזכויות אנוש, מציין כי בכך מצטרפת ד"ר מונקריף לרשימה מכובדת של אנשי מקצוע אשר יצאו בגלוי כנגד הפרקטיקות המקובלות של פסיכיאטריה. רשימה זו כוללת את ד"ר פיטר ברגין, ד"ר תומאס סזאס, ד"ר ניל מקלארן, ד"ר ג'פרי שיילרד"ר ג'ון וירפן, הכימאי שיין אליסון ועוד רבים אחרים.

 קישורים:

  • מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם – המאמר מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם , אסף אוזן , נענע , נובמבר 2011 – כשמרגילים ילד קטן לבלוע כדור בכל פעם שקשה, מעבירים אותו שיעור מסוכן בהתמודדות עם בעיות. ריטלין הוא אולי הפתרון הקל לבעיות קשב וריכוז, אבל הדרך הנכונה היא עבודה צמודה, אינטנסיבית וממושכת. ואולי חלק מהבעיה נעוץ בכלל בשיטות הלימוד?… 
  • הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות – שיטת האבחון – ד"ר בועז רפפורט – יוני 2010 – בכתבה "השלב הבא הוא לחנוק את הילד" – עיתון "פוסט"- ד"ר בועז רפפורט, מומחה להתפתחות הילד הילד, הגיש תלונה נגד "סופר נני", שלטענתו לא עושה אבחון מקצועי של רופא ומשדרת להורים מסרים אלימים. תגובת קשת: "מיכל דליות היא אשת מקצוע מהשורה הראשונה"…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…
  • גננות רוצות שקט בגן והן להוטות מידי לשלוח ילדים לפסיכיאטרים – הכתבה "ברוב קשב" מירב שלמה מלמד , ידיעות תל אביב , חינוך , 26.03.2010 – ב- 2009 נרשמה עלייה של כשבעה אחוזים בהפניית ילדים עד גיל שש למכוני אבחון של הפרעות קשב וריכוז. ד"ר אורלי נקר: מדובר ב"הפניית יתר" מצד גננות למכונים