סדר יום עם קרן נויבך – על החלטת בית המשפט בנוגע לפרשת החוסה דודו דהאן

23.01.14 – ובחזרה למסכת התעללויות שנחקרה ופורסמה בעיתונות בשנים האחרונות של דודו דהאן וחוסים נוספים במעון מקי"ם של משרד הרווחה.

דהאן נלקח מאימו עם היוולדו, הועבר למשפחה אומנת ולאחר מכן הועבר בגיל שבע למעון מקים. שם עברו הוא וחוסים נוספים מסכת התעללויות פיזיות ונפשיות בלתי נתפשות, שכללו מכות חוזרות ונשנות, אגרופים, השפלות, אכילה מהרצפה, אחזקת פלפל חריף בפה לזמן ממושך והתעללות מינית. ילדות נאנסו שם ונכנסו להריון.

הילדים והילדות נוצלו לעבודות ניקיון במעון עצמו ובביתה של מנהלת המעון שהייתה מעין שליטה כל יכולה במקום. מעון של ילדים, שחלקם עם צרכים מיוחדים וחלקם הוצאו מבתיהם על רקע מצב כלכלי בבית. כלומר לא הייתה כל סיבה לשכנם יחד עם ילדים עם צרכים מיוחדים.

דהאן תבע פיצויים מן המדינה על כך שהתעלמה במשך שנים מההתעללויות ומהנזק העצום שנגרם לו והשופטת בלהה גילאור, למרות הררי העדויות שלפניה, אחרי 14 ישיבות שבהם הופיעו החלשים והמוכים והמושתקים ביותר בחברה הישראלית, פסקה שה"הנתבעים עשו כמיטב יכולתם" ושאין כל מקום לפיצוי כספי לנפגעים. כעת מערער דהאן לבית המשפט העליון.

כרמלה מנשה שחשפה את הסיפור בשעתו במבט שני שוחחה עמנו עם הפרשן המשפטי שלנו, משה נגבי, על החלטת בית המשפט.

מרכז בריאות הנפש באר שבע: "הטיחו ראשים בקיר, ירקו עליהם, התייחסו אליהם כמו אל חיות"

"הטיחו ראשים בקיר, ירקו עליהם, התייחסו אליהם כמו אל חיות"  – שמעון איפרגן | מגזין mako | 24/08/16
במחלקה 15 א' במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע מטופלים המקרים הקשים ביותר – חולים חסרי ישע שאינם מסוגלים לעשות כמעט דבר בעצמם. זה לא הפריע לארבעה עובדים במוסד: יוסי וקנין, אנטוניו אפונסו, נינה שנקבסקי, ואברהם לוסקי להתעלל בהם במשך חודשים, להכות ולהשפיל אותם. אז איך זה שדווקא מי שדיווח על הפרשה מצא את עצמו בחוץ?

צילום: דיאגו מיטלברג
צילום: דיאגו מיטלברג

במחלקה 15 א' במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, בה מטופלים המקרים הקשים ביותר במוסד, יש חדר שנקרא "החדר המרופד". מכניסים אליו חולים שמסרבים לשתף פעולה עם הצוות הרפואי, לזמן קצר בלבד, על מנת להרגיע אותם. בניגוד לחדרים אחרים במחלקה, המצלמה בחדר המרופד היא מצלמה במעגל סגור שמתעדת רק את הנעשה בו בזמן אמת, והתיעוד אינו נשמר (בחדרים אחרים, יש לציין, אין בכלל מצלמה). חלק מעובדי 15 א' ניצלו עובדה זו ונהגו להפעיל בחדר אלימות קשה כלפי מטופלים, פעם אחרי פעם.

ר', אחד העובדים במוסד הבודדים שהחליטו לשבור את קשר השתיקה ולהתלונן על מעשי ההתעללות שנעשו שם כלפי מטופלים, סיפר כי שני אנשי סגל, האחות נינה שקנבסקי ואיש כוח העזר יוסי וקנין, הכניסו באחד המקרים מטופלת בשם ק' לחדר המרופד והיכו אותה שם נמרצות. "הם נתנו לה סטירות, אגרופים ובעיטות", סיפר. הוא עצמו צפה באותם רגעים במסך ששידר את הנעשה בחדר, והיה עד להתעללות. במקרה אחר, סיפרה ח', עובדת לשעבר במוסד, שהאחות שקנבסקי הכניסה מטופל אחר לחדר המרופד והרביצה לו: "בעטה בו, בוקסים כשהוא על הרצפה! הייתי בשוק בהתחלה ואחר כך צעקתי לנינה די, די". "היו מספר עובדים שניצלו את החדר המרופד כדי להרביץ באכזריות לחולים", מספר עובד נוסף במוסד. "הם ידעו שאין במקום מצלמות שיתעדו את מעשיהם, ולא האמינו שמישהו יתלונן נגדם או יפליל אותם מתישהו".

אלא שבסופו של דבר אנשי הצוות הופללו. זה קרה לפני כשנתיים. לפני חודש וחצי, אחרי תקופה של כשנה וחצי שבה התעללו במטופלים – יריקות, אגרופים, בעיטות, חבלות, מניעת אוכל ואי הקפדה על פרטיות במקלחות – ואחרי חודשים ארוכים של השתקה והתעלמות, הורשעה ארבעה עובדים ותיקים במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ועל כולם נגזרו עונשי מאסר בפועל. על האחות נינה שנקבסקי נגזרו שישה חודשי מאסר, על האח אנטוניו אפונסו שנת מאסר, על העובד אברהם לוסקי גם כן שנת מאסר, ועל העובד יוסי וקנין תשעה חודשי מאסר. הנאשמים הגישו ערעור על גזר הדין החמור לטענתם, לבית המשפט העליון. הוגש גם עיכוב ביצוע לתחילת המאסר עד לשמיעת הערעור ומתן החלטה בהם. הפרקליטות החליטה שלא לערער על גזר הדין, הם הושעו מעבודתם ובכוונת משרד הבריאות לפטרם. יצויין, כי בהסדר הטיעון נמחק סעיף האישום בגין התעללות והנאשמים הורשעו בעבירות של תקיפה.

"החולים פחדו פחד מוות מארבעת האנשים האלה", סיפר עובד ותיק. "הם רעדו בכל פעם שאחד מהם התקרב, לא העזו לפתוח את הפה. קיבלו מכות ושתקו. היו גם מקרים שהחולים קיבלו מעט אוכל ורבו ביניהם כדי שיהיה להם מה לאכול – גנבו אחד מהשני חתיכות עוף ותפוחי אדמה כדי לשרוד. זה מראות מזעזעים שרודפים אותי כל הזמן".

"תבין", גילה משה (שם בדוי), עובד במרכז, "זו המחלקה הכי קשה בבית החולים – חולים במצב הכי קשה, חסרי ישע. הם לא מסוגלים לעשות שום דבר, גם לא להתלבש לבד. הם בטח לא אלימים. היו כאלה שאכלו את הצואה שלהם כי לא היה להם אוכל לאכול ולא החליפו להם את הבגדים והטיטולים. זה היה מזעזע. ראיתי דברים נוראיים. אלימות קשה של הצוות כלפי החוסים האומללים, סתם ככה, בלי שום סיבה. נתנו להם אוכל בצמצום, ללא סיבה, בעוד שהצוות אכל מנות גדולות. כשהערתי להם שזה לא בסדר, הם סימנו אותי כעובד בעייתי והעבירו אותי למחלקה אחרת. זו הייתה השיטה. רדפו את כל מי שהעז לחשוף את האלימות".

אז איך קרה שבמשך שנה וחצי חוסים רבים עברו התעללות כה אכזרית, בסגנון הסרט "קן הקוקייה", והיא נשמרה בסוד? איך קרה שעובדים שהעזו לחשוף את המקרים הקשים נרדפו בעצמם ונאלצו לפרוש או לעבור למחלקות אחרות? ומדוע משרד הבריאות לא הקים עד היום ועדת חקירה או בדיקה לבירור כל השאלות הללו, כמו גם לצורך בירור מידת אחריותם של מנהלי המוסד ודרגיו הגבוהים? כולן שאלות טובות; לחלקן – לצערנו – אין כרגע תשובות. ספק גם אם יהיו.

מחלקה 15 א'. פה מאושפזים החולים התלותיים ביותר, שצריכים שיקלחו אותם ויחליפו להם חיתולים
מחלקה 15 א'. פה מאושפזים החולים התלותיים ביותר, שצריכים שיקלחו אותם ויחליפו להם חיתולים

 "הטיח את ראש המטופלת בדלת המשוריינת"

המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע נוסד ב-1978. יש בו כ-300 מיטות והוא אמור לתת מענה לאוכלוסייה של כמיליון בני אדם, מאשקלון ועד לאילת. בשנים האחרונות התרחשו מספר פרשות מוזרות במוסד שגרמו לאי שקט סביבו: עובדת ניקיון שגנבה מבחנה מלאה בשתן של חולה כדי להשתמש בו לביצוע טקס שחוּר לבנה הנרקומן – ואולצה לפרוש בשל כך; עובדת תחזוקה שביצעה מעשים מגונים בכמה מטופלים – הוגש נגדה כתב אישום והיא הורשעה, אך המשיכה לעבוד כרגיל בבית החולים; ועובד בכיר לשעבר, הממונה על הדרכת האחיות, שהורשע בבית הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה בהטרדה מינית של אחות ותיקה במרכז, אחרי שניסה לגעת לה בחזה, לנשק אותה ועוד כל מיני.

המקרים הללו לא קשורים אמנם אחד לשני, ובטח לא לפרשה החמורה באמת שהתרחשה בשנה וחצי האחרונות במוסד, אולם הם מעידים על תרבות של טיוח והשתקה שהתקיימה במוסד זה שנים. ואולם, כל המקרים הללו היו רק הפתיח לפרשה הקשה ביותר שהתחוללה במוסד באותן שנים.

במחלקה 15 א' מטופלים כ-15 חולים, התלותיים ביותר במוסד, הסובלים ממחלות נפש קשות ביותר וזקוקים לסיוע 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם צריכים שיקלחו אותם, יחליפו להם חיתולים, יגלחו אותם, ילבישו אותם ויסייעו להם לצחצח שיניים. התלות שלהם באנשי הצוות היא לפיכך מוחלטת – ומידת האחריות של הצוות, בהתאם. "חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד במחלקה התחלתי לראות אנשי צוות שנותנים לחולים סטירה פה, אגרוף פה", העידה ש', מטפלת במחלקה ואחת הדמויות שהובילו לחשיפת הפרשה, שעדותה כאן מובאת בקיצורים והתאמות נדרשות. "כאשר קילחתי אותם ראיתי על גופם סימנים כחולים. פניתי לצוות הוותיק ושאלתי לפשר העניין, וכל פעם [הם] טענו שהאלימות הייתה מצד איש צוות מסוים. פעם אחת זה ההוא, פעם אחת זו ההיא, וכו'".

אילו מקרים ראית בעצמך בעיניים?

ש': "כואב לי להגיד את מה שאני הולכת לומר ואני אפילו מתביישת, אבל בכל משמרת הייתה אלימות כלפי החוסים שראיתי בעצמי. זה יכול להיות סטירה, אגרוף, בעיטה, וזה היה קורה בכל מקום במחלקה – בחדר אוכל, בתחנת האחות, בזמן המקלחות".

כך למשל סיפרה ש' כיצד ראתה את אברהם לוסקי, אחד המורשעים בפרשה, מכה חולה במקלחת. "יום אחד עבדנו יחד, הוא קילח חולה בשם ד', הלכתי להביא מגבת ופיג'מה מהמחסן וכשחזרתי, ראיתי שהוא מרביץ לו… מכות, בעיטות, עם הידיים, בוקסים. צעקתי לו שיפסיק ואז הוא אמר לי: 'תצאי אל תתערבי, אני יודע מה אני עושה'". על האחות נינה שקנבסקי אמרה ש', שלאחר שאחד החולים ניסה לקחת ממנה סיגריה, "היו בעיטות, אגרופים – עמדתי עם פה פעור. לא האמנתי שאישה יכולה להגיע לרמות כאלה של אלימות". במקרה אחר, מספרת ש', "מטופלת בשם ע' נכנסה לתחנת האחות, ואנטוניו [אפונסו, אחד המורשעים בפרשה] החזיק אותה בעורף, הוציא אותה החוצה, החזיק אותה בשיער והטיח את ראשה מספר פעמים בדלת משוריינת, וזאת לא הפעם הראשונה שעשה את זה". פעם נוספת הייתה כש"אנטוניו הדביק ל-ע' [מטופלת] את הראש לתוך הזכוכית כמה פעמים", כפי שהעידה ח', עובדת אחרת במוסד.
"סטירות זה לא 'הפעלת כוח סביר'"

מעבר לאלימות השיטתית, היה גם היחס המשפיל לחוסים. "אתה מכיר את השלטים במגרשי הכדורגל, 'ברוכים הבאים לגיהינום'? זה המקום – גיהנום, אין מילה אחרת", אומר עובד לשעבר. "הצוות זלזל בחייהם של המטופלים. הם התנהגו אליהם כמו לעדר של כבשים. לוקחים אותם בבוקר לאותה מקלחת, עשרה גברים ונשים עירומים ועירומות, ומקלחים אותם ביחד. לפעמים גם נתנו להם לחכות שם דקות ארוכות. זה הזכיר לי מראות מהשואה. מטיחים את ראשיהם בקירות, יורקים עליהם. הם גרמו לאותם מטופלים לאבד צלם אנוש. הם התנהגו אליהם כמו לחיות. התביישתי בעצמי שאני עובד במקום כזה".

ר', אותו עובד שהחליט לבסוף להתלונן על הנעשה במחלקה, העיד גם הוא במהלך החקירה והמשפט על שורת אירועים אלימים. אלימות שרירותית, חסרת פשר. בין היתר סיפר על מקרה שבו "אבי [אברהם לוסקי] קיבל טלפון מהבית, או משהו כזה, וזה עצבן אותו. בדיוק היה לידו מטופל בשם ד' ואז אבי נתן לו סטירה". במקרה אחר, סיפר, אנטוניו אפונסו "נתן למטופל סטירה ללא כל סיבה והוא עף כמה צעדים אחורה".

ר' המשיך וסיפר על אירועים שבהם עובדים היכו חולים בישבן, בפנים ובשאר אזורים רגישים, ולסיכום העיד שהאלימות הייתה עניין "כמעט יומיומי", במיוחד במשמרות הערב והלילה. במקרים רבים, אמר, העצבים של הצוות יצאו על העובדה שהחוסים חסרי הישע נאלצו לעשות את צרכיהם בטיטול. "אם היו מצלמות בבית החולים והאירועים היו מתועדים", סיכם, "מצבם של הנאשמים היה אחר". התובעת שאלה את ר' האם השימוש בכוח לא היה בגבול הסביר. ר' השיב: "בבית החולים יש מעין השתלמויות על טכניקות ריסון מטופלים. אני אישית עברתי כזו. אני לא יודע אם הנאשמים עשו זאת. מלמדים אותנו מה מותר ומה אסור. סטירות זה לא כוח סביר".

"לא קיבלתי גיבוי מההנהלה, להפך"

העדויות של העובדים לשעבר במוסד חושפות לא רק את האלימות הקשה וההשפלות, אלא גם את קשייהם של החושפים. "אני מצטערת לומר את זה, אבל שתקתי כמו כולם כשראיתי את מעשי האלימות", אמרה ש' לא פעם במהלך עדותה. כשנשאלה מדוע לא עירבה את הגורמים המוסמכים, ענתה: "שתקתי, כי כולם שתקו. פחדתי שלא יאמינו לי". אחר כך התעשתה. בשלב הראשון, שנמשך כחצי שנה, היא ניסתה לשכנע את העובדים המעורבים לחדול ממעשיהם, אלא שהם התעלמו ממנה: "אף אחד מאנשי הצוות לא היה מוכן ללכת איתי בעניין הזה". בהמשך, אחרי שבועיים ללא שינה, החליטה לאזור אומץ, פנתה לאחראית מחלקה וחשפה בפניה בבכי את האלימות הקשה של הצוות כלפי החולים; בהזדמנות הזאת גם ביקשה לעזוב למחלקה אחרת.

 המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. "הם ידעו שאין במקום מצלמות, ולא האמינו שמישהו יתלונן" | צילום: דיאגו מיטלברג

 אלא שכאן ש' נתקלה בחוסר הנכונות, בלשון המעטה, של המוסד לתקן את ליקוייו. הדיווח לאחראית לא הוביל לשום מקום. גם בהמשך, כשפנתה ש' למנהל בית החולים, פרופ' זאב קפלן, וביקשה ממנו הגנה בעקבות כוונתה ללכת להעיד במשטרה – כלומר התחייבות שלא תפוטר – הוא לא היה מוכן להתחייב על כך ואף הזהיר אותה שהיא עלולה להיעצר בגין אי דיווח על מעשי אלימות. "איבדתי הרבה מעצמי, הרבה משמחת החיים", סיפרה ש' על השפעת הפרשה עליה, "אני ממשיכה לעבוד בבית חולים, [אבל] רוב הצוות לא קיבל בשמחה את מה שעשיתי. לא קיבלתי גיבוי מההנהלה. להיפך, הם רק הקשו עלי. באף מחלקה לא רצו לקבל אותי. עדיין הרבה אנשים לא מדברים איתי בבית החולים".

ש' עוד הייתה בת מזל יחסית. בשני מקרים אחרים, כפי שחשף ר' בעדותו, עובדים במחלקה שדיווחו על מעשי האלימות סיימו שם את דרכם. "אחרי שראיתי שאנשי צוות מכים מטופלים", העיד, "פניתי לאנשי הצוות אחרים במחלקה ושאלתי אותם האם העניין הזה מקובל כאן. הם אמרו לי שהיו לפנָי שני עובדים, האחד בשם יעקב סיבוני והשנייה בשם ענת, שדיווחו על מעשי אלימות, ושעכשיו הם כבר לא עובדים במקום… בהתחלה שתקתי גם, אבל כשראיתי שהאלימות מוגזמת, פניתי לאנשי הצוות האחרים לברר את העניין". האנשים שר' התייעץ איתם אימתו את הדברים, והוא מצא עצמו מוותר, לפחות זמנית: "דאגתי לפרנסה שלי וחששתי לאבד אותה. הייתי חדש במערכת, בורג קטן, מי יאמין לי?"

בשיחה השבוע עם סיבוני, שעבד במוסד כ-20 שנה, הוא אישר את הדברים. "מהרגע שחשפתי את מעשי האלימות אולצתי לעזוב את המחלקה ואת בית החולים. רדפו אותי, כך פעלה השיטה. בכירים בבית החולים ידעו ושתקו – וזה הדבר הכי חמור". אגב, בעדות של אחות במוסד, נטען שאחת העובדות הבכירות במוסד אכן ידעה מספר חודשים לפני פיצוץ הפרשה על האלימות במחלקה אבל בחרה להעלים עין. "ח' אמרה לי ולכל הצוות שהיא לא רוצה לדווח על האלימות שהיא ראתה בגלל שאין לה עוד קביעות בעבודה והיא חוששת", העידה האחות.

מחלקה 15 א'. "בכל משמרת הייתה אלימות כלפי החוסים, וזה היה קורה בכל מקום במחלקה"

 "הסדר מקל כי אפשר הנפגעים לא יכלו להעיד"

פריצת הדרך בחשיפת הפרשה אירעה לפני שנתיים, כאשר עובדים שהיו עדים לאלימות פנו לקצין הביטחון בבית החולים ולבכיר נוסף במוסד, ושני אלה ייעצו להם להתלונן במשטרת באר שבע. רק בעקבות התלונה במשטרה נעצרו ארבעת אנשי הצוות הוותיקים ונחקרו באזהרה. תחילה הכחישו כל מעורבות וטענו שמדובר בעלילה שנרקמה על ידי עובדים המסוכסכים עמם. בהמשך הוגש נגדם כתב אישום חמור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בגין עבירות של תקיפה וגרימת חבלה לחסרי ישע.

באחרונה חתמו הארבעה באמצעות עורכי דינם על הסדר טיעון עם פרקליטת מחוז הדרום. בכיר בפרקליטות אמר השבוע שמדובר בהסדר מקל יחסית, בשל הקושי להביא את החולים להעיד בבית המשפט. "במשך תקופה ארוכה עוד התעקשנו שלא לחתום איתם על הסדר טיעון", אומר הבכיר, "אבל הקושי להביא את החולים לבית המשפט ולעמת אותם מול הנאשמים הביא אותנו לבסוף להחלטה שלא לנהל את המשפט עד סופו".

בשולי גזר הדין, השופט אליהו (אלי) ביתן מתח ביקורת קשה על הנהלת בית החולים ומשרד הבריאות שלא טרחו לבדוק את המתרחש במקום וכן, על אווירת ההשתקה ששררה במוסד עצמו. "העובדה שאירועי התקיפה נמשכו על פני כשנה וחצי באין מפריע וכמעט באין מתריע למרות שחלק מאנשי צוות המחלקה ידע על כך – מדאיגה ומעציבה והיא מעוררת תהיות גם על מידת הבקרה והפיקוח של הנהלת בית החולים על הנעשה במחלקות הטיפוליות ועל האווירה המאפשרת מעשים שכאלה ושתיקה שכזו", הדגיש השופט בגזר הדין, והוסיף: "הציפייה היא שהאמונים על הנושא בבית החולים ובמשרד הבריאות ישבו על המדוכה יבחנו את הנושא מכל היבטיו ויעשו את הדרוש למניעת הישנות תופעה חמורה שכזו".

בעקבות חשיפת הפרשה פוטרו כמובן ארבעת העובדים. כעת חלק מבני משפחותיהם שוקלים להגיש תביעה נגד משרד הבריאות ובית החולים. "מה שקרה פה זו שערורייה", אומר אביו של אחד המטופלים שהוכו. "מחדלים שאסור שיתרחשו במקום כזה. הכנסתם לכלא של המעורבים היא שלב ראשון בטיפול בעשבים השוטים ובמיגור התופעה החמורה הזו. השלב השני מבחינתנו הוא שמי שאחראי למחדל הזה ולהתעללות בילד שלנו ובאחרים ישלם על כך". אחד העובדים במוסד מסכים אתו: "צריך להקים ועדת חקירה לבדוק את התנהלות הנהלת בית החולים שלא נקפה אצבע למען החולים".

המשטרה חוקרת אם אוטיסטית הותקפה בהוסטל כפר עופרים של אלו"ט

המשטרה חוקרת אם אוטיסטית הותקפה בהוסטל אלו"ט , לי ירון , 23.08.2016 , הארץ
בשני מקרים נפרדים נמצאו על גופה של החוסה סימני אלימות, על אף שמוצמד לה ליווי צמוד של מדריך עקב צרכיה המיוחדים

המשטרה חוקרת חשד כי אוטיסטית חסרת ישע הותקפה בכמה תקריות שונות במהלך שהותה בהוסטל של עמותת אלו"ט — כך נודע ל"הארץ". בשני אירועים נפרדים נמצאו על גופה חבלות קשות, ובהוסטל לא יודעים כיצד הן אירעו — אף שלחוסה אמור להיות ליווי צמוד של מדריך במשך 24 שעות ביממה.

נ' היא אוטיסטית חסרת ישע בתפקוד נמוך, השוהה בהוסטל כפר עופרים של אלו"ט ברמת השרון מסוף חודש יוני האחרון. באופן חריג, אישר לה משרד הרווחה ליווי צמוד של מדריך, 24 שעות ביממה, למשך תקופת הסתגלותה, בגלל צרכיה המיוחדים.

עם זאת, בשני אירועים שונים בשבועות האחרונים נמצאו על גופה של נ' חבלות קשות באזור החזה והירך, שלא ברור כיצד נגרמו. במשטרה חוקרים את האירועים זה כחודש וחצי, ועד כה לא ברור כיצד נגרמו והחבלות. מספר כיווני חקירה נבדקים: האם הותקפה על ידי חוסים אחרים, האם פגעה בעצמה כשהיתה ללא השגחה, או האם נפגעה על ידי הצוות המטפל. גם באלו"ט מסרו כי מתבצעת בדיקה מעמיקה של האירוע וכי לא ברור ממה נגרמו החבלות על גופה.

לטענת אמה של נ', ליאה נתן מרציאנו, אם בתה היתה מקבלת את הסיוע הצמוד שקבע לה משרד הרווחה, נסיבות האירועים היו ידועות ואף נמנעות. "בתי נחבלה פעמיים בתוך חודש בהוסטל… אף אחד לא יודע למה", כתבה האם למנכ"ל משרד הרווחה אליעזר יבלון ולמנהלת השירות לטיפול באדם עם אוטיזם במשרד. "דיווח להורים לא נמסר בזמן אמת. לילדה ניתנו שעות לליווי צמוד… אין ליווי צמוד!". עוד ציינה כי ההוסטל לא עדכן אותה בזמן אמת על מה שאירע לבתה.

לדבריה, "חשוב לי להגיד להורים שלא יפחדו מהרווחה ויתלוננו אם קורה דבר שלא לרוחכם. הורים מפחדים שיעיפו את ילדיהם מהמסגרות ובשל כך מפחדים להתלונן".

נתן מרציאנו פעילה למען ילדים ומוגבלויות זה שנים ארוכות. ב–2003 היתה בין מגישי עתירה לבג"ץ, למנוע ממשרד האוצר לבטל את התקציב לחוק השילוב של ילדים עם מוגבלויות במערכת החינוך הרגילה. בג"ץ קיבל את העתירה וקבע כי ילדים בעלי צרכים מיוחדים זכאים לחינוך מיוחד בחינם, גם אם שולבו בבתי ספר רגילים.

בתחקיר "הארץ" בנושא ההוסטלים לאוטיסטים, שפורסם באפריל האחרון, העיד מנהל כפר עופרים לשעבר, ערן בלנש: "בתקופה של שנה, התחלפה כמעט כל השדרה הניהולית בהוסטל — עובדת סוציאלית, מנהלת דיור, אחות, מזכירה רפואית, מנהלי מטבח ואחזקה". רבות מהבעיות שחוזרות על עצמן בהוסטלים נובעות מהדרישות הנמוכות שמציב משרד הרווחה לתפקיד המדריך. ההכשרה כוללת מספר תצפיות בנעשה בהוסטל ודרישה ל–12 שנות לימוד. קיים מחסור קבוע בכוח אדם, תחלופת המדריכים נעה בין 40% ל–50% מדי שנה ורבים מהמדריכים צעירים וחסרי ניסיון.

מאלו"ט נמסר בתגובה: "בכפר עופרים חיים 72 חברים עם אוטיזם בתפקוד בינוני ונמוך, לצדם צוות שעובד סביב השעון, מטפל במסירות ובאהבה בכל החברים. הבית מתנהל 28 שנים, בשלווה ולרוב לשביעות רצון ההורים. הדיירת נקלטה בכפר עופרים לפני מספר שבועות, כשבעברה מספר ניסיונות לשיבוץ במסגרות דיור אחרות שלא צלחו. תלונת האם מקבלת התייחסות רצינית ובירור מעמיק, אלא שהאם עצמה מסרבת בעקשנות לבקשת אלו"ט לבדיקה רפואית לבירור סיבת הסימנים. גם הפעם, כמו באירוע חריג, כל הרשויות האפשריות מקבלות דיווח: הנהלת אלו"ט, משרד הרווחה, פקידי סעד, עובדות סוציאליות (ובמקרה הצורך גם משטרה), ולא נמצא כל חשד להתנהלות לא תקינה". נתן מרציאנו דוחה את טענת אלו"ט ואומרת כי בתה עברה כבר כמה בדיקות רפואיות ועתידה לעבור עוד בקרוב.

ממשרד הרווחה נמסר: "משרד הרווחה מטפל במשפחה ומסייע לה באופן יומיומי ובכל האמצעים העומדים לרשותו. המשרד אף דאג למלווה צמוד לבת לפנים משורת הדין. מפאת צנעת הפרט והחיסיון החל על פרטי המקרה לא נוכל להרחיב מעבר לכך".

מוסד פסיכיאטרי נוה שלוה – מחסור במזון וקשירה בניגוד לנוהל

מחסור במזון וקשירה בניגוד לנוהל במוסד פסיכיאטרי פרטי; במשרד הבריאות קוראים לסגירתו , עידו אפרתי , 20.06.2016 , הארץ

בביקורת הפסיכיאטר המחוזי ב"נוה שלוה" רק שלושה מתוך 11 נושאים הוגדרו תקינים. גורם במשרד הבריאות: "במטופלי המגורים האינטנסיביים המטרה היא להחזיק אותם בחיים"

בהנהלת משרד הבריאות התקבלו בחודשים האחרונים דיווחים מדאיגים על בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי "נוה שלוה" שבפרדס חנה כרכור, בעקבותיהם קוראים גורמים במשרד לסגירתו. ביקורות שנערכו מאז תחילת השנה על ידי אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות והפסיכיאטר המחוזי העלו ממצאים חמורים, בכלל זה מחסור במזון עבור מטופלים, הגבלה (קשירה) של מטופלים ללא רישום ושלא על פי הנהלים, תשתיות רעועות והיעדר צורם של פעילות שיקומית למאושפזים במוסד.

ב"נוה שלוה", שבו חוסים כ–160 מטופלים, מכחישים נחרצות וטוענים כי הם מעניקים טיפול ראוי ופעילות שיקומית ככל הניתן, כי אין מחסור במזון וכי מטופלים אינם נקשרים במוסד.

מוסד נוה שלוה בפרדס חנה, ב-2015 . מנהלת בית החולים הפסיכיאטרי טוענת כי רוב הטענות חסרות שחר - צילום רמי שלוש
מוסד נוה שלוה בפרדס חנה, ב-2015 . מנהלת בית החולים הפסיכיאטרי טוענת כי רוב הטענות חסרות שחר – צילום רמי שלוש

שורת הליקויים החמורים שחזרו והתגלו במשך השנה האחרונה, הובילו אנשי מקצוע במשרד הבריאות — מרמת המחוז ועד לאגף לבריאות הנפש — לקרוא לסגירת "נוה שלוה" לאלתר, ולהעברת המטופלים בו למסגרות חלופיות, בדגש על מסגרות קהילתיות שיקומיות. בפורומים סגורים של משרד הבריאות הוצגה עמדתם של רופא מחוז חיפה והפסיכיאטרי המחוזי, שבתחומם נמצא "נוה שלוה", לפיה אין מנוס מסגירת המוסד בשל הליקויים המתמשכים.

גם עמדת האגף לבריאות הנפש היא כי יש לפעול בהקדם להפסקת התקשרות עם "נוה שלוה" והעברת הדיירים למסגרות חלופיות. בעבר פורסמו תחקירים שעסקו במוסד, מהם עלתה רמת טיפול נמוכה. בינואר 2014 הודיע מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופסור רוני גמזו, על סיום התקשרות המשרד עם "נוה שלוה" ו"אילנית" — שני בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים היחידים שנותרו בישראל — על רקע פרשת מוסד "נוה יעקב", שנסגר ב–2012 לאחר שהתגלה כי הצוות הרפואי נחשד בהתעללות בחוסים. לבסוף הוחלט שלא לסגור את המוסדות, בין היתר לאחר שמשפחות המטופלים פנו לשרת הבריאות דאז, יעל גרמן, והפצירו בה שלא לסגור את בתי החולים מכיוון שלא קיימת חלופה הולמת.

מקרי האשפוז שמגיעים ל"נוה שלוה" הם מהקשים במערכת בריאות הנפש, ויש בו שתי יחידות. הראשונה היא מחלקת אשפוז ייעודית למקרים של תחלואה כפולה, כלומר לקויות התפתחותיות ושכליות שונות המוגדרות "הנמכה קוגניטיבית", לצד מחלת נפש. במחלקה זו שוהים קרוב ל–60 מטופלים. יחידה נוספת כוללת כ–100 מטופלים נפגעי נפש בתפקוד ירוד. המטופלים — שמצד אחד אינם זקוקים לאשפוז ומצד שני אינם מתאימים למסגרות קיום אחרות — שוהים במגורים טיפוליים, מעין הוסטלים. רובם הגדול, הסובלים גם מבעיות גופניות, שוהים באגף שבו יש "מגורים טיפוליים אינטנסיביים".

ביקורת לא מתואמת שנערכה על ידי משרד הבריאות בינואר השנה, כחלק מביקורות שוטפות תקופתיות, העלתה כי בעיות שהוצפו בביקורות קודמות לא תוקנו. רשימת הליקויים שהתגלו בבדיקה זו כוללת טיפול לא הולם בדיירים וחוסר במעקב אחר מצבם הרפואי. היא העלתה גם תקלות בטיחות כמו שקעי חשמל חשופים ורדיאטורים שבורים. ואולם שני ליקויים שעלו הדאיגו במיוחד את צוות הבקרה היו מחסור חוזר ונשנה של מנות מזון וקשירת מטופלים ללא רישום ובניגוד לנהלים. על פי העדויות, באחד המקרים נקשר חולה בארבעת גפיו למיטה בחלל שבו שוהים חולים נוספים העלולים לפגוע בו, בניגוד מוחלט לנהלים. פעולות קשירה אחרות הוצעו ללא רישום או על סמך אישור "אוטומטי" למטופלים מסוימים.

מוסד נוה שלוה בפרדס חנה. התגלו בבדיקות תנאים רעועים - צילום רמי שלוש
מוסד נוה שלוה בפרדס חנה. התגלו בבדיקות תנאים רעועים – צילום רמי שלוש

גורם במשרד הבריאות תיאר כי התחושה היא שבמוסד מצפצפים על הערות הביקורת. "הם חושבים שמחפשים אותם, אבל זה מקום שלאורך שנים התגלה כמקום ברמת איכות נמוכה. הרבה שיקום אין שם", אמר הגורם, שמכיר את המוסד מקרוב. "במחלקה של מטופלי המגורים האינטנסיביים המטרה היא להחזיק אותם בחיים. גם באשפוז המוטו הוא להחזיק את הראש מעל המים. העליבות גדולה", הוסיף. לדבריו, אכן מדובר בחולים קשים והם אינם מקבלים תקצוב מספיק, אולם "עדיין לא מכובד שבשנות ה–2000 יהיה מקום שנותן שירות כזה". דברים ברוח הזו נאמרו גם בפני מנכ"ל משרד הבריאות.

במארס האחרון בוצעה בנוה שלוה ביקורת נוספת על ידי הפסיכיאטר המחוזי. ציון הביקורת, 63, מופיע באדום בוהק לצד הכיתוב: "הציון נמוך מאוד בהתחשב באופי הליקויים שנמצאו, בקרה זו הוגדרה כנכשלת". מתוך 11 נושאים עיקריים שנבדקו רק שלושה נמצאו תקינים. בין היתר, מצוין בבקרה כי אין רצף והמשכיות בתהליכי שיקום, רק חלק קטן מהדיירים יוצא למסגרות תעסוקה ואין דיווח מלא על אירועים חריגים. בנוסף, נמצא בבדיקת הרשומות ליקוי תזונתי חמור אצל אחד מדיירי המקום, שעל פי הדיאטנית נמצא במצב זה מעל שנה ללא טיפול יסודי משמעותי. עוד התגלה כי מצב התשתיות רעוע, וכך גם מצב ההיגיינה והפרטיות.

מנהלת "נוה שלוה", יהודית שייר, אמרה ל"הארץ" בתגובה כי לרוב הגדול של הטענות אין שחר. באשר לנושא המחסור במנות המזון היא טוענת: "לא היה ולא נברא. היתה טעות חד־פעמית. בביקורת שהתקיימה כאן בנוכחות המנכ"ל בפברואר הם בדקו את העניין ולא היה חסר כלום". באשר לנושא הגבלת מטופלים אומרת שייר כי "אנחנו מנהלים רישום כמו בכל מקום. לדעתי בשלוש השנים האחרונות לא היתה כאן הגבלה למעט אולי מקרה אחד".

כמו כן הוסיפה מנהלת המוסד כי "המקום אצלנו מצוחצח כל הזמן, אנחנו מעסיקים מנקה לכל מחלקה שזה יותר מהמקובל במוסדות אחרים", ובאשר לטענה על פעילות שיקומית טענה שייר כי "צריך לזכור שזו אוכלוסייה מאד קשה, שחלקה הגיעה אלינו לאחר שנפלטה ממסגרות של הוסטלים ודיור מוגן, חלקם עברו מעל 20 אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים לפני שהגיעו אלינו. עבור חלקם שיקום משמעו לסייע להם לפתח מיומנויות בסיסיות כמו שיפור רמת תפקוד בנושא הגיינה". בנושא התשתיות מודה שייר כי יש מקום לשיפוץ, אך לטענתה לבעלי המקום קשה להשקיע כאשר משרד הבריאות מאריך את החוזה למשך חצי שנה בלבד כל פעם.

בני משפחות המטופלים חרדים מסגירתו של המוסד בהיעדר אלטרנטיבה למטופלים. לדברי אנשי עמותת "עוצמה", הפורום הארצי של משפחות נפגעי נפש, מרבית בני המשפחה והאפוטרופסים אינם תומכים בסגירת המקום גם נוכח ממצאים כאלו או אחרים, אלא רק לאחר הקמה ובחינה של מסגרת חלופית.

בעמותת "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, שבשנים האחרונות פועלים רבות ליצירת שקיפות במוסדות הפסיכיאטריים ושינוי הגישה, סבורים כי יש לסגור בהקדם את "נוה שלוה" ו"אילנית". "אנחנו כבר שנים מדברים על זה שיש צורך לסגור את המסגרות האלה. אלה מקומות שצריכים לעבור מן העולם", אומרת עידית סרגוסטי, אחראית תחום בריאות הנפש בעמותה. "הדחיפה שלנו לאורך כל הדרך היא להקים מסגרות בקהילה — מסגרות קטנות ואינטימיות שיהיו חשופות יותר לעין הציבורית".

ממשרד הבריאות נמסר כי נוה שלוה "הינו מוסד הפועל שנים ארוכות ומפעיל שתי מסגרות עיקריות למתמודדים עם מחלות נפשיות – מחלקת אשפוז לחולים ממושכים שאינם פעילים מבחינת תחלואה נפשית, ומגורים טיפוליים – המיועדים לחולים שזקוקים למסגרת תומכת אינטנסיבית לאור קושי משמעותי בתפקוד. מטופלים אלו אינם זקוקים לאשפוז, אך גם לא מתאימים למסגרות השיקום השונות הקיימות כיום בקהילה. זה תקופה, מודע משרד הבריאות לליקויים שונים בפעילות של 'נוה שלוה', בין השאר, חוסר באנשי צוות, היעדר תוכניות טיפול מסודרות וניהול שאינו תקין של רשומות רפואיות. משרד הבריאות ואגף בריאות הנפש נוקטים אמצעים שונים לתיקון הליקויים, בהם הגברת תדירות הבקרות ופיקוח הדוק על המסגרת בתקופה האחרונה".

עוד נמסר ממשרד הבריאות כי הוא בוחן הקמת אלטרנטיבות עבור מטופלי נוה שלוה, בין אם הקמת קהילות טיפוליות "במודל אקולוגי" המיועדות לחולים מורכבים שאינם זקוקים לאשפוז ובין אם פתרון במודל "קהילה משקמת" למטופלים במגורים טיפוליים.

מוסד פסיכיאטרי נוה יעקב – התעללות קשה בחוסים

אלו"ט – הזנחה, מדריכים בלי הכשרה ופיקוח אפסי: מה קורה במעונות האוטיסטים בישראל

הזנחה, מדריכים בלי הכשרה ופיקוח אפסי: מה קורה במעונות האוטיסטים בישראל , לי ירון , 22.04.2016 , הארץ

"אני אבא לילד אוטיסט, והייתי מדריך בהוסטל של אוטיסטים במשך שלוש שנים", אומר רועי (שם בדוי). "אחרי שראיתי מה קורה שם: ההזנחה, חוסר הניסיון של הצוות, הפאשלות שמנסים לכסות — אין סיכוי שאתן לבן שלי לשהות בהוסטל, אני מעדיף את כל הקושי בגידול שלו, מלשים אותו במקומות האלה".

משך שלוש שנים היה רועי מדריך בהוסטל של ארגון "אלאור", שם נחשף לדבריו לשורה של ליקויים. "היו אוטיסטים שנשארו ללא השגחה במשך שעות, טעויות בחלוקת התרופות, נעילת דיירים בחדרם, קללות ותלונות שלא קיבלו מענה", הוא מתאר ומונה עוד אירועים רבים כגון בריחות, קטטות, חיתוך עצמי ואשפוזים: "חפצים חדים מסתובבים בחדרים באופן חופשי וללא השגחה, לכן הדיירים פוצעים את עצמם מדי פעם". לדבריו, מראה ניידת משטרה המגיעה למתחם הוא שגרתי, שכן פעמים רבות מוצאים עצמם המדריכים חסרי אונים. אם הורים נוספים היו יודעים מה קורה במקומות אלה, הוא אומר, סביר שרבים לא היו מכניסים לשם את ילדיהם.

בחודש ינואר מת בהוסטל של אלו"ט באור יהודה, רן וייס, אוטיסט בן 31. לפני כשבועיים פורסם ב"הארץ", שהמשטרה בודקת חשד כי מותו נגרם בשל רשלנות.

וייס נותר ללא השגחה, אף שהיה ידוע כי סבל מהפרעה שגרמה לו לשתות מים מבלי יכולת לעצור. מאז הגיעו ל"הארץ" עדויות של כ–30 מדריכים, מנהלים, אנשי צוות והורים לילדים אוטיסטים, שעבדו או שהו בהוסטלים של גופים שונים הנותנים שירות למשרד הרווחה. אף כי התיאורים אינם אחידים, בכללותן מעלות העדויות שורה של בעיות החוזרות על עצמן ברבים מההוסטלים, ומסכנות את חייהם של הדיירים.

אחת מאותן עדויות היא של הוריו של רון (שם בדוי), אוטיסט בתפקוד גבוה שהתאבד כשהיה בן 20, לאחר שש שנים בהן נע ונד בין הוסטלים שונים ומחלקות סגורות בבתי חולים. לדברי הוריו במהלך תקופה זו הוא נעשה אלים, מדוכא ומיעט לתקשר עם הסביבה. באחד המקרים הזמין צוות ההוסטל משטרה לאחר שאחז בסכין במטבח ואף נפתח לו תיק פלילי.

אין כתובת

מנהלת המחלקה הקהילתית בארגון "בזכות", נעמה לרנר, אומרת כי מדי שנה מגיעות לארגון עשרות תלונות על הנעשה בהוסטלים ומתחילת 2016 הצטברו כבר 24 כאלה. "אנשים מדווחים על מצוקה קשה", היא אומרת. "מישהו סיפר לי לאחרונה על כך שמגבילים אותו מאוד באפשרות להתקשר החוצה, ולא לוקחים אותו למעקב ולטיפול רפואי שהוא זקוק להם".

התלונות לא אמורות להגיע לארגון "בזכות", אלא למשרד הרווחה, שאמור לפקח על ההוסטלים. אך המשרד אינו מציע כתובת לפניות הורים, כך שאלה החוששים לשלום ילדיהם צריכים לפנות להנהלת ההוסטל בלבד. כמה הורים ששוחחו עם "הארץ" אמרו שהם חוששים כי ילדם יאבד את מקומו במוסד אם ימתחו ביקורת על התנהלותו.

ממשרד הרווחה נמסר כי הורים רבים נוהגים לפנות למפקחות המחוזיות בכל תלונה והן פועלות בשקיפות מלאה מול המשפחה. עוד נמסר כי המשרד מתכנן להקים מוקד חירום לפניות אנונימיות.

לפי המידע שבידי "הארץ", הפיקוח של המשרד על הנעשה במקומות הללו רופף, במקרה הטוב. למשל, מדיניות המשרד היא לבקר בכל מוסד אחת לחודשיים, ורק בתיאום עם הנהלתו. "אין עלינו כמעט פיקוח", אומר יוני (שם בדוי), מדריך לשעבר באלו"ט. "מדובר במוסד סגור שהוא חסוי בעצם". לדבריו, "הביקורות של אלו"ט ומשרד הרווחה נעשות כשההוסטל לא פעיל, כלומר כשהחברים נמצאים במרכז תעסוקה. הם עוברים ורואים שהתחזוקה של המבנה סבירה, שהכל נקי והארונות מסודרים. אם מוצאים שזה לא מסודר ולא נקי, אז זה מה שעובר הלאה מהמנהל למדריכים, לא הערות על העבודה עם החברים, אלא על סידור הארונות וניקיון".

וכך, דו"ח מביקורת שנעשתה בהוסטל של אלו"ט מגלה כי סעיף הצוות וכוח האדם "לא נבדק עקב מחסור בזמן", וכך גם סעיף ה"התייעצות עם פסיכיאטר". הסעיפים שכן נבדקו, נוגעים בעיקר למצב הארונות, השירותים והריהוט — וגם שם יכול היה להיות טוב יותר.

"להערכתי הם 'עוצמים את עיניהם לרווחה'", אומר על המפקחים אל"מ (מיל') ערן בלנש, לשעבר מנהל הוסטל של אלו"ט בכפר עופרים. "הם נמנעים מביקורת עומק, נמנעים מהתמודדות עם סוגיות מהותיות (חלקם, כמו תקנים, באחריותם המלאה), ובסופו של דבר נושאים גם הם באחריות למצב בעמותה שכמעט כל תקציבה מתבסס על תקציב משרד הרווחה".

לפי משרד הרווחה, "הפיקוח כולל ביקורים מתואמים וביקורי פתע של עו"ס, מפקחת מחוזית". אם נדרש, נמסר, מוגברת התדירות של ביקורי הפיקוח. הביקורים ארוכים וכל אחד מתמקד בנושא אחר. בדיקת התנאים הפיזיים, נמסר, "משקפת את איכות הטיפול" ו"אם מתגלה ליקוי, הנושא נבדק מיד והמשרד פועל לתיקונו".

אוטיזם מופרט

משרד הרווחה מפעיל 57 מסגרות דיור, לכ–1,400 אוטיסטים באמצעות עמותות וחברות פרטיות. כ–150 אוטיסטים מחכים כיום למקום בהוסטל. בשנתיים האחרונות חל גידול של יותר מ–25% באוכלוסיית האוטיסטים. כ–17 מההוסטלים מפעילה אלו"ט (אגודה לאומית לילדים אוטיסטים), והיתר מתחלקים בין חברות שונות, ביניהן א.ד.נ.מ ואלאור. בכל הוסטל מתגוררים 12–24 בני אדם. הטיפול באוטיסטים מופרט כבר שנים, ומשרד הרווחה, האחראי על התחום, משלם לכל מפעיל 14 אלף שקלים בחודש עבור כל מטופל — אך מטיל על הארגון המפעיל את האחריות להקמת ההוסטלים ותפעולם. כדי לממן את פעילותם מסתמכים הארגונים גם על תרומות. יש רשויות מקומיות שמקצות קרקע חינם לבניית ההוסטל (בהוסטלים של אלו"ט, ל"י), אך מתנות את השימוש בו לילדים מאותה רשות בלבד.

כך או אחרת, רבות מהבעיות שחוזרות על עצמן ברוב ההוסטלים, נובעות מהדרישות הנמוכות שמציב משרד הרווחה לתפקיד המדריך — המטפל הקרוב ביותר לאוטיסט, זה שנדרש מדי משמרת לטפל באנשים במצבי משבר, להתמודד עם התפרצויות אלימות, לקלח, להכין אוכל ואף לחלק תרופות. חרף זאת, ההכשרה מתמצה בשלוש־ארבע תצפיות על הנעשה בהוסטל, וזהו. די לשם כך ב–12 שנות לימוד. לא נדרש ניסיון מוקדם או רקע בטיפול בבעלי מוגבלות. "כל יום שאין בו אירוע חמור, שאין בו פגיעה באוטיסט בהוסטל, הוא ממש נס", אומרת רויטל לן־כהן, אם לילד אוטיסט ולשעבר חברת הוועד המנהל של אלו"ט.

נוסף על ההכשרה הבעייתית, קיים מחסור קבוע בכוח אדם. הדרישה כי יהיה מדריך לכל ארבעה דיירים בהוסטל, לא תמיד מיושמת לעתים, ופעמים רבות נותרים אוטיסטים בתפקוד נמוך ללא השגחה. ייתכן שחלק מהסיבות לכך נעוצות גם בתנאי העבודה הלא אטרקטיביים: שכר מינימום, 200–250 שעות עבודה בחודש, ואין כמעט אפשרויות קידום. לא מפתיע שתחלופת המדריכים נעה בין 40% ל–50% מדי שנה. "יש יותר מדי ילדים בכל מוסד ופחות מדי מדריכים, חסרי הכשרה, עם שכר עלוב וכמעט ללא פיקוח של הרווחה", מסכמת לן־כהן.

איתמר (שם בדוי), שהדריך משך ארבע שנים באלו"ט, מוסיף ש"רוב המדריכים הם צעירים חסרי ניסיון שעובדים תקופות קצרות", כאשר "דווקא בעבודה עם אוטיסטים יש צורך במדריכים קבועים ומקצועיים. לאוטיסטים יש קושי בהתמודדות עם שינויים. יש חשיבות להיכרות טובה עם כל מטופל".

לדבריו, "אצל רבים מהאוטיסטים החשיבה וההתנהגות שונה, וצריך לקבל את זה, להיכנס לעולם שלהם כדי לגרום להם לפעול כמו שצריך, להפחית את החרדות וההתפרצויות שלהם". לדבריו, לא מעט מדריכים "התייחסו אליהם כאילו הם בני אדם רגילים ורציונליים, ולכן דווקא החמירו את המצב". וזה עוד המקרה הטוב. לדברי איתמר יש גם מדריכים הנוהגים לצחוק על דיירי ההוסטלים: "לרבים מהם אין ראייה טיפולית בכלל".

יונתן (שם בדוי) אוטיסט בתפקוד גבוה בשנות ה–20 לחייו, סובל גם מהפרעה דו־קוטבית. לאחר מאבק של שנים, הצליח לצאת מהוסטל ולשכור דירה לעצמו. בראייה לאחור הוא שופך אור על הכשלים שליוו לדבריו את תקופתו בהוסטל של חברת א.ד.נ.מ: "הצוות לא היה מיומן — מדריכים שלא צריכים להיות עם בעלי מוגבלויות והפרעות רגישויות", תיאר. "חלק מאנשי הצוות אנטיפתיים, לא קיבלו הכשרה לעבוד איתנו. הם היו לועגים לנו, גוררים אותנו בחדר. היה דייר שכאשר מצב הרוח שלו נהיה קשה, הוא היה דופק את ראשו בקיר עד למצב של כתם דם על הקיר. כאשר זה קרה הצוות לא ניסה להרגיע אותו, לנחם אותו או לתת לו כדור הרגעה בכוח. במקום זה הטיפו לו מוסר". הוא מוסיף שאמנם קשה לו לגור לבד, "אבל זה קל במובנים רבים יותר מהוסטל. לא הבינו אותי שם"

אין תרופה לבעיה
אחד הנושאים הבעייתיים ביותר הוא חלוקת התרופות. על פי נהלי משרד הרווחה, את הכדורים צריכה לתת אחות, ואם היא לא נמצאת במקום — שני מדריכים שהוסמכו לנושא, כדי לוודא היטב שאין טעות בחלוקה. "אני טעיתי בחלוקת תרופות לא פעם ולא ספרתי", אמרה אדווה (שם בדוי), מדריכה לשעבר בהוסטל אחר של אלו"ט. ואילו רועי אמר כי בהוסטל שבו הוא הדריך, "אספקת הכדורים לדיירים באופן קבוע לא התבצעה לפי הנוהל המחייב בדיקה על ידי שני מדריכים".

במשרד הרווחה אמרו כי כל מקרה של הפרת הנוהל האוסר על מדריך בודד לחלק תרופות מטופל בנחרצות מול המפעיל. הוסטל לאוטיסטים בכרמיאל. מדי שנה גדל בכ– 15% מספר האוטיסטים המאובחנים גיל אליהו

א' עובד שנים באחד ההוסטלים של אלו"ט. הוא מספר שהיה מקרה בו "כמעט נתנו לדייר אחד כמות היסטרית של תרופות שיועדו לאדם אחר, ברגע האחרון עליתי על זה". את רועי זה לא מפתיע. "במשך שנה חילקתי תרופות לבד", אמר. "בחודש האחרון שלי בהוסטל התחילו שמועות על פיקוח אז פעם ראשונה שמו איתי עוד מדריך. ברוב הזמן אין למדינה מושג מה קורה בתוך ההוסטלים".

אך הקושי אינו מסתיים במתן התרופות. "עם כל דייר ההתמודדות היא שונה", אומר דן (שם בדוי) המדריך כיום בהוסטל בדרום הארץ. "אחד רוצה לבחור בעצמו את הבגדים, אך הוא בוחר בגדים לא מתאימים לעונה ואז הוא מתחיל לצעוק ולהכות את עצמו בראש וצריך להתעקש איתו ללבוש בגדים מתאימים. אחד אוכל את ארוחת הבוקר ומלכלך לעצמו את הבגדים אז צריך שוב להלביש אותו". לדבריו, כאשר שלושה מדריכים מטפלים בו־זמנית בשלושה דיירים, "היתר מסתובבים בלי השגחה".

על פי הנהלים, בכל עת צריכים כמה מדריכים להיות ערים ובהיכון. אולם לדברי איתמר, "בלילה יש מדריך אחד ער והרבה מדריכים ישנים למרות שהם אמורים להיות ערים". לדבריו, מדי לילה על המדריכים לעבור ארבע פעמים בחדרים ובסופו של כל סיור לתעד זאת במכשיר מיוחד. אבל לא כולם עושים זאת. "אין פיקוח, המנהל לא בא לבקר בלילה לבדוק", הוא אומר. "המנהל יודע שישנים אבל הוא לא יכול לעשות דבר בנוגע לכך. כשהמדריך ישן יכולים לקרות המון דברים. זה קורה לא פעם או פעמיים. עוברים על הנהלים גם של משרד הרווחה וגם של אלו"ט".

מוות בהוסטל

ביקור בהוסטל של אלו"ט בצפון תל אביב מזמן מפגש עם מקום שונה ואווירה שונה: החדרים מרווחים, המסדרונות מצוחצים וחלק מהדלתות מובילות לחדרי משחק גדולים. ככלל, המצב בהוסטלים של אלו"ט שונה מבמקומות אחרים, ואין זה פלא שתור הממתינים להיכנס אליהם גדול יותר. ואולם גם ההוסטלים של עמותה זו, שהיא הגוף המרכזי והוותיק ביותר במדינה המפעיל מבנים מסוג זה, אינם חפים מבעיות. מקרה המוות של רן וייס, אותו חוקרת המשטרה בחשד לרשלנות התרחש במבנה של העמותה. ל"הארץ" נודע כי בחודש פברואר התרחש מקרה מוות נוסף בהוסטל של העמותה. מקרה שהחל להיחקר בידי משרד הרווחה רק חודש וחצי לאחר האירוע. במשרד הסבירו את העיכוב בכך שרופאת המשפחה של הנפטר היתה בחופשה.

"אני סבור שלשני מקרי המוות הקשים, שלא היו מחויבי המציאות, יש מאפיינים משותפים ודומים, הן ברמות הגורמים הישירים למוות, והן להשפעות של גורמים התורמים הקשורים לדרגי הניהול באלו"ט", אומר בלנש שבעבר שימש ראש מינהל הבטיחות וביקורת האיכות בחיל האוויר. "אני סבור שיש עניין לציבור ללמוד שמקרה המוות של רן וייס לא היה מקרה בודד והבעיה היא כללית יותר".

בלנש שימש כמנהל ההוסטל בכפר עופרים במשך כחצי שנה, עד שלדבריו אולץ לעזוב את התפקיד. "למרות שעזבתי ביוזמתי, הלכה למעשה פוטרתי מתפקידי לאחר שהתקוממתי על אופן הניהול בכפר. בתקופה של שנה, תוך פחות מפעם אחת, התחלפה כמעט כל השדרה הניהולית בהוסטל — עובדת סוציאלית, מנהלת דיור, אחות, מזכירה רפואית, מנהלי מטבח ואחזקה. התרשמתי לטובה מהמסירות של אנשי הצוות והמדריכים אך התרשמתי מאוד לרעה מהתרבות הניהולית והארגונית שפגשתי".

לא רק לבלנש יש מה לומר על התנהלות העמותה, שב–2013 עמד המחזור הכספי שלה על 137 מיליון שקלים, שנכסיה הוערכו ב–165 מיליון שקלים, וששכר המנכ"לית שלה הוא לא פחות מ–450 אלף שקלים בשנה. ל"הארץ" נודע כי בשנת 2015 התפטרו רוב ההורים החברים בוועד המנהל של אלו"ט ובראשם ראש הוועד — שעשה זאת ארבעה חודשים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד. ואולם, האסיפה הכללית של הארגון לא כונסה על מנת להבין מדוע קבוצה כה גדולה של הורים נבחרים נטשו את הארגון. גם נציגת הציבור אורית אדטו, נציבת שב"ס לשעבר, עזבה לאחר מכן. יו"ר חדש של הוועד, בשם איציק שריר שרד בתפקיד 10 חודשים לפני שהתפטר גם הוא.

נציג ציבור אחר שהחליט שדי לו הוא דוד יערי. "חייבת להישאל השאלה מדוע אנשים טובים כה רבים שבאו לסייע לאלו"ט ממשיכים להתפטר?", כתב במכתב ההתפטרות שלו. "אני מודאג עד עמקי נשמתי לעתיד אלו"ט. לא רק שאני מאמין שהארגון מובל מטה למסלול שגוי ביותר, אלא שישנם סימנים מסוכנים מאוד של קבלת החלטות שגויה הגובלת, אם לא חוצה לחלוטין, תחום של התנהגות בלתי הולמת". בהמשך הוסיף פנייה להורים בוועד: "האם אתם רוצים להיות ארגון צר שמתמקד בטיפול בברי המזל המעטים אשר הצליחו לשריין מקום בבית לחיים? או שאתם רוצים לפעול למען מטרה נרחבת וחשובה הרבה יותר ולהילחם על זכויותיהם של ילדיכם ושל רבים אחרים שקולם אינו נשמע? האם אלו"ט היא בעבור קומץ נבחר או שמדובר בארגון לאומי שמשימתו לייצג את הקהילה האוטיסטית?".

רבים מהמתפטרים מאלו"ט הקימו יחדיו את עמותת "יוזמות השילוב", המקדמת שילוב אוטיסטים בכל הגילים ובכל תחומי החיים בקהילה. אף כי אינם מעוניינים להתראיין, ממכתבי ההתפטרות שלהם, שהגיעו לידי "הארץ" עולה כי ביקורת רבה מופנית כלפי התמקדות אלו"ט בדיירים שנמצאים בהוסטלים שלה ולא באוכלוסיית האוטיסטים כולה.

באחרונה התחוור להורים אלה, כמו גם לאחרים, כי אלו"ט נתנה הסכמה למהלך אחר שנוי במחלוקת: הצעת חוק (שעברה בקריאה טרומית בתמיכת הממשלה) העוסקת בקידום, שיקום ושילוב אוטיסטים בקהילה, כאשר המימון לתוכנית זו אמור להגיע בין השאר מתוך קיצוץ הקצבה לאוטיסטים בתפקוד גבוה.

ההורים המתנגדים להצעת החוק טוענים כי לא מדובר רק בבעיה של "תפקוד גבוה מול תפקוד נמוך". הורים לא מעטים לאוטיסטים ב"תפקוד נמוך" רוצים דיור בקהילה, והצעת החוק לא נותנת לזה פתרון — היא נותנת רק הוסטלים. בעיה מרכזית נוספת היא בהנחה ש"התפקודים" קבועים בשעה שקיים חשש כי הקיצוץ בקצבה לבעלי תפקןד גבוה יביא להידרדרות במצבם. "אלו"ט טוענת שהיא מייצגת את הילדים של כולנו, אבל יש פה ניגוד עניינים בסיסי", אומרת לן־כהן. "איך אפשר גם לספק שירותים לממשלה וגם לבקר אותה? גם להתיימר להיות מי שמייצג את כולם וגם להתרכז בתפקודים בינוניים ונמוכים בהוסטלים בלבד? החוק הזה יגרום לכך שאלו"ט תשמר את כוחה ועוד הוסטלים ייבנו".

אין פתרון

כחלק ממגמה כללית בעולם, בכל שנה חלה עלייה משמעותית במספר האוטיסטים המאובחנים בישראל. על פי הערכות, אחד מכל 100 תינוקות נולד עם אוטיזם. במשרד הרווחה מעידים כי מדי שנה חל גידול בכ–15% במספר האוטיסטים המאובחנים וב–2015 הכיר המשרד ב–12 אלף לעומת 2,320 ב–2005. כיום אין נתון רשמי כיום על מספר האוטיסטים בישראל ועל פי הערכות ישנם בסך הכל כ-20 אלף אוטיסטים בישראל.

העלייה במספר האוטיסטים הביאה למחסור חמור במסגרות עבורם. לאלה שמחכים, או שלא רוצים לשים את ילדיהם בהוסטלים, אין למעשה אלטרנטיבה. אין, למשל, מסגרות שאינן הוסטל כמו דיור בקהילה ומגורים בקבוצות קטנות יותר.

ממשרד הרווחה נמסר כי הוא מפעיל מספר מודלים לצד ההוסטלים, כמו מערך דיור לארבעה אנשים בוגרים ודיור נתמך בו גר כל אדם בדירה ומקבל סל תמיכות לחיים עצמאיים בקהילה.

ל"הארץ" נודע כי התוכנית מתוקצבת ב–1,200 שקלים לחודש לאדם ומשתמשים בה עשרות בודדות של אנשים, מיעוטם אוטיסטים.

"אני לא רוצה לשים את הבת שלי בהוסטל", מספרת דנה (שם בדוי) אם לאוטיסטית בשנות ה–20 המאוחרות לחייה. "שמעתי המון דברים רעים מהורים אחרים על הוסטלים". חרף זאת, דנה נאלצה להכניס את בתה ברשימת המתנה להוסטל, בשל היעדר אמצעים לדאוג לה. "הכסף שהמדינה נותנת לי ממש לא מספיק לי לגדל אותה. העלויות יכולות להגיע גם ל–30 אלף שקלים בחודש. אני מזדקנת והטיפול בה קשה לי — אבל מה אני יכולה לעשות?".

כיום, אדם עם אוטיזם שחי בביתו מקבל קצבת נכות בסיסית בגובה של עד 2,400 שקלים בחודש. אדם בתפקוד נמוך יכול לקבל בנוסף גם קצבת שר"מ (שירותים מיוחדים לנכים) — שעומדת על כ–3,000 שקלים. המשמעות היא, שגם אוטיסט שמקבל את הקצבה הגדולה ביותר, לא מתקרב לסכום שהמדינה היתה משלמת להוסטל על הטיפול בו.

במשרד הרווחה אומרים כי מעבר לקצבאות מקבלים האוטיסטים החיים בקהילה מגוון שירותים המסתכמים באלפי שקלים.

"ארגון 'בזכות' טוען שוב ושוב שעדיף לעודד אנשים עם מוגבלות לגור בדירות עצמאיות או עם ההורים ומלווה צמוד ולתת להם שירותים תומכים", קובעת לרנר. "זה בטח יהיה יותר זול, בטוח ונכון עבורם: זה ימנע בעיות התנהגות שנובעות מהחיים האינטנסיביים עם אחרים ויאפשר מימוש רב יותר של הזכות לאוטונומיה ופרטיות".

רונן גיל, מנכ"ל ומייסד קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי (אס"י) אומר שהמודל הישראלי המאפשר מסגרות של הוסטלים בלבד "מבוסס על מודל בריטי מיושן. מאז, המודל הבריטי השתנה מאוד — אבל בישראל ובאלו"ט מסרבים לאמץ מודלים חדשים. אלו"ט בעיניי היא חלק מהמנגנון שעוצר את ההתקדמות לעבר פתרונות חדשים — כי היא מקבלת את מרבית הכסף מהמדינה ומנציחה את מודל ההוסטלים. היום זה הוסטל או כלום".

מאלו"ט נמסר כי הארגון מנוהל על ידי הורים שקובעים את המדיניות וסדר העדיפויות. "בשנים האחרונות אנו מתריעים שוב ושוב בפני משרד הרווחה שהתקן שנקבע למדריכים אינו תואם לצרכים של הדיירים. בנוסף, התרענו על התקציב הנמוך שלא מאפשר לתגמל מדריכים בהתאם לעבודה הקשה שנדרשת מהם. מטבע הדברים, כשהתקציב אינו מספיק והשכר נמוך, עובדים בעלי משפחות לא נשארים בה זמן רב".

עוד נמסר כי המדריכים עוברים תצפיות כדי לבדוק את התאמתם לתפקיד ואלה שמתקבלים לעבודה עוברים קורס אוריינטציה. חלוקת התרופות נעשית בידי מי שהוסמך ואם וכאשר חלה טעות, "הדבר מדווח בזמן אמת לפסיכיאטר ולהורים.

כאשר מת דייר, נמסר, "מוקמת מיד ועדת בדיקה חיצונית בלתי תלויה. בשני המקרים שתוארו השגיחו מדריכים על הדיירים בעת האירוע, ולצערנו לא הצליחו למנוע את האסון".

על ערן בלנש נמסר כי הוא "פוטר עקב חוסר התאמה לתפקיד", ועל טענותיו של דיוויד יערי כי הן נבדקו על ידי משרד רו"ח הולצמן, המשמש מבקר פנים, ונמצא שאין בהם דבר. לדברי המבקר, 'לא נמצאו חריגות או ליקויים מהותיים בהתנהלות העמותה'" .

מא.ד.נ.מ נמסר כי כי זהו "ארגון שפועל מתוך שליחות ואחריות חברתית, ומספק זה שנים שירותים הקשורים בטיפול, שיקום וקידום אנשים עם מוגבלויות. יצוין, כי כל תלונה של משפחה או דייר זוכה להקשבה מלאה. הטענות נבדקות על ידי המנהלים, וככל שנדרש מדווחות לגורמים הרלוונטיים. למען הסר ספק יובהר כי עובדים שאינם פועלים בהתאם לסטנדרטים הטיפוליים, לא נשארים בארגון".

מאלאור נמסר כי "העיתון משמש כלי בידיו של גורם אינטרסנטי, אשר פוטר על ידי הארגון, ומבקש כעת לפגוע בו". עוד נמסר כי "הטענות המיוחסות לארגון שקריות. ארגון אלאור מטפל ומקדם אנשים עם צרכים מיוחדים למעלה מ–20 שנה, וכולל צוות טיפולי מקצועי ומיומן, אשר טובת הדיירים היא נר לרגליו. באחת מן המסגרות של הארגון מקבלים אנשים עם רקע של אלימות, ולחלקם עבר פלילי. הדיירים מטופלים על ידי הארגון בצורה מקצועית, הוכנה לו תוכנית טיפול ששילבה צוות רב־מקצועי ואושרה על ידי משרד הרווחה. מבדיקה שערכנו, בשום שלב לא התרחש מקרה בו הדייר ברח ללא ידיעת הצוות".

פקידים מושחתים במשרד הרווחה עושים קופה ע"ח המוגבלים

הזנחה, מדריכים בלי הכשרה ופיקוח אפסי: מה קורה במעונות האוטיסטים בישראל , לי ירון , 22.04.2016 , הארץ  

מעון רמת טבריה – הושיבו שעות חוסים בשמש ואסרו עליהם לזוז ממקומם – מנכ"ל משרד הרווחה אליעזר יבלון מטייח

חוסים יושבים שעות ביום שמש ליד בריכה ואסור להם לזוז ממקומם – לשכת הרווחה טבריה תלושה מהנעשה, מנכ"ל משרד הרווחה מטייח האחריות המערכתית ומאשים את אחת המטפלות שסתרה לחוסה.

מטפלת הושעתה בשל חשד להתנהגות אלימה , אתי דור-נחום , 06.09.15

עדי ראייה טוענים שעובדת במעון 'רמת טבריה' (עמותת אשכולות) סטרה לאחד החוסים במהלך יום כיף בבריכה בעמק הירדן. "הוא הפריע קצת אחרי שהושיבו אותם ברחבה בלבוש מלא באחד הימים החמים בשנה, ואז אחת המטפלות פשוט הסתובבה אליו וסטרה לו פעמיים על העורף", מספר קובי וקנין, יו"ר פורום הורים לילדים עם צרכים מיוחדים בטבריה, שנקלע במקרה למקום". מנכ"ל משרד הרווחה הקים ועדה לבדיקת התלונה, והוגשה תלונה במשטרה: "נלמד את הכשלים"

מנכ"ל משרד הרווחה, אליעזר יבלון, הקים ועדה לבדיקת תלונה על מעון 'רמת טבריה', בעקבות פנייה של 'ידיעות טבריה' על מטפלת שסטרה לכאורה לאחד החוסים במהלך יום כיף בחופש הגדול. בתום הבדיקה הגיש המשרד תלונה במשטרה נגד המטפלת וגם השעה אותה מעבודתה.

מעון רמת טבריה בשיכון ד' בעיר נוסד בשנת 1979 ומתגוררים בו דיירים בעלי צרכים מיוחדים בדרגות שונות. הוא פועל כמרכז קהילתי המספק את צרכי דייריו במגוון תחומים.

"המעון שם לעצמו כמטרה", נכתב באתר האינטרנט של המעון, "לקדם את הדיירים קרוב ככל האפשר למלוא מימוש הפוטנציאל האישי שלהם, לתת להם טיפול

פיזי, רגשי והתנהגותי ולשפר את איכות חייהם באמצעות לימוד, עבודה, חינוך לתרבות פנאי ופעילות מהנה. מטרתנו לקרב את דיירינו ככל האפשר לנורמליזציה ולחיים מלאים ומאושרים".

"כאב לי הלב"

הפרשה החלה לפני כשבועיים, כאשר באחד מימי אוגוסט החמים שהה יו"ר פורום הורים לילדים עם צרכים מיוחדים בטבריה, קובי וקנין, בברכה בבית איל שבעמק הירדן והבחין שם במקרה בקבוצה של דיירים מהמעון שהגיעה למקום. לדבריו, הקבוצה מנתה מספר קטן של דיירים וליוו אותה כמה מטפלים.

"אותו יום חמישי היה היום האחרון של קייטנה שהפעלנו, ולקחנו את הילדים ליום כיף", מספר וקנין. "הקבוצה מהמעון ישבה במרחק של כעשרה מטרים מאתנו ושמתי לב שחבריה לא לבושים בבגדי ים או בבגדים קצרים שמתאימים לרחצה, אלא בגי'נסים וחולצות – דבר תמוה באחד הימים הכי חמים בקיץ הזה.

"הם ישבו ברחבה כמעט שלוש שעות ולא נכנסו למים. אני נכנסתי למים ויצאתי ובכל פעם ראיתי אותם באותו מקום, יושבים ומזיעים. בכל פעם שמישהו מהם קם והלך, ראיתי שהמטפלים החזירו אותו למקום. אם לזה קוראים יום כיף, אני לא יודע מה זה כיף". עדת ראייה נוספת שהייתה בבריכה באותו יום, מספרת גם היא שהחוסים ישבו כל הזמן על הדשא ולא נכנסו למים.

קובי וקנין. "הרגשתי שקיבלתי את הסטירה במקומו" (צילום: שרון צור)

לדברי וקנין, בשלב מסוים הוא ראה שאחת המטפלות סוטרת לאחד החוסים. וקנין: "הוא קצת הפריע, אז היא פשוט הסתובבה אליו וסטרה לו פעמיים על העורף. את הסטירה שהוא קיבל הרגשתי שאני מקבל על הפנים שלי. עצרתי את עצמי מלגשת אליה והלכתי למשרד בבריכה לברר מאין הקבוצה.

"ברגע שהבנתי שהם ממעון רמת טבריה, הזעקתי את הנהלת המקום ונציגיה הגיעו תוך זמן קצר. במקביל הקבוצה התחילה להתפנות ולעלות על ההסעה שלה. אני ועוד עדים שראו את הנעשה סיפרנו מה שראינו, ונציגי ההנהלה אמרו שהם רואים זאת בחומרה ושהעניין יטופל.

"אין לי ספק שיום הכיף הזה היה עוגמת נפש בשביל החוסים האלה. הוציאו אותם החוצה בלי מזגן ולא נתנו להם להיכנס למים. אני מאמין שאפילו אנשים נורמטיביים היו נכנסים לאי-שקט במצבו של האיש הזה. הרגשתי שקבלתי את הסטירה במקומו. כאב לי הלב".

גם מנהלת הגיל הרך בטבריה, ליזו סרור, רכזת קייטנות גנים עירוניות, הייתה עדה למקרה. "במהלך יום כיף שערכנו בבריכה", סיפרה, "הבחנו בקבוצת חוסים ממעון רמת טבריה שישבו במשך שעות ארוכות על המדשאה בשמש ולא עשו דבר.

"אף שאותו יום היה חם בצורה יוצאת דופן הם לבשו בגדים רגילים, ללא כובעים, וכלל לא נכנסו למים. בשלב מסוים ראינו מטפלת סוטרת לאחד החוסים. זה היה נורא לראות אותם ככה.

"התחושה הייתה של חוסר אונים ואכזבה נוראית שדבר כזה קורה לאור יום. כשראינו את זה רצינו לפנות מיד למשטרה, אך בעצתו של קובי פנינו קודם כול להנהלת המקום. ייאמר לזכותם שהם הגיעו די מהר. המעשה הכי מתבקש היה להתלונן בפני מנהלי המעון ולהעביר את העניין להמשך טיפול".

מחכים למשטרה

בעקבות פניית ידיעות טבריה למשרד הרווחה עם עדויותיהם של וקנין וסרור, כאמור, הוקמה ועדת בדיקה. "מפקחת וחוקרת של המשרד שאיתן נפגשתי גבו ממני עדות", מספר השבוע וקנין, "ומאז אני מתעדכן באופן שוטף מפי נציגי המשרד, שהגיעו למסקנה שהמקרה חמור מכדי להיפתר בבדיקה פנימית שלהם".

וקנין מציין שמתוקף תפקידו כיו"ר הפורום, הוא מכיר את רמת טבריה ומדגיש שאינו בא בטענות למעון. "הם עושים עבודה נפלאה", הוא אומר, "ומשקיעים מאמץ בפעילות ברוכה שמשלבת את החוסים בקהילה ומאפשרת להם להיות יותר עצמאיים. אבל אם יש עשב שוטה, צריך לעקור אותו מהשורש כדי שלא תהיה אלימות או הזנחה.

"אסור לאפשר פגיעה בחסר ישע. אני מטפל בילדים שאולי יום אחד יצטרכו להגיע למקום כזה, ולכן אני רוצה להבטיח שיקבלו יחס מתאים תוך כבוד לאחר. משרד הרווחה מתייחס לנושא ברצינות וביקשתי יותר פיקוח ובתדירות גבוהה יותר, כדי שדברים כאלה לא יישָנו".

סרור פונה לציבור ומבקשת: "אם מישהו רואה תופעה כזאת, חשוב לדווח. עלינו להיות ערניים כדי למנוע מקרים כאלה".

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "משרד הרווחה מגלה אפס סובלנות לפגיעה בחסרי ישע ופועל כל העת למניעת התנהגות פסולה זו, בין היתר באמצעות חידוד החוק בדבר חובת הדיווח, פיקוח שוטף וקביעת נהלים.

"לגופו של עניין, עם קבלת הדיווח על מטפלת שלכאורה היכתה את אחד החוסים, המשרד העביר תלונה למשטרה וכשהתברר שיש חשד ממשי להתנהגות אלימה מצד המטפלת, היא הושעתה מיידית מעבודתה.

"בכל הנוגע למידע שהתקבל על ההתרחשויות בזמן שהות הקבוצה החוסה בבריכה, משרד הרווחה ממתין לתוצאות הבירור המשטרתי ועם קבלתן, יקיים במעון בדיקה מעמיקה יחד עם הפיקוח הארצי כדי ללמוד על הכשלים למניעת הישנותם".

ממשטרת מחוז צפון נמסר: "הוגשה תלונה בתחנת טבריה ובהתאם לזאת נפתחה חקירה".

במעון רמת טבריה ביקשו להסתפק בתגובת משרד הרווחה.

מטפלת הושעתה בשל חשד להתנהגות אלימה , אתי דור-נחום , 06.09.15

עיריית ירושלים עיקלה חשבונות של חוסים במעון משכורת 800 שקלים בחודש

האטימות של לשכת הרווחה ירושלים מול ההתעללות הבירוקרטית של העירייה בחוסים חסרי ישע
בכיכר ספרא החליטו לעקל חשבונות בנק של חוסים במערכי דיור מוגן, שמפעילות עמותות שונות בעיר. הסיבה: החלטה לבטל את הפטור מארנונה שניתן לעמותות הללו. מדובר בחוסים שמרוויחים כ־800 שקל בחודש. העירייה: בוחנים איך נוכל לסייע להם

בגלל חוב ארנונה: עיריית ירושלים עיקלה חשבונות בנק של חוסים במערכי דיור מוגן שמפעילות עמותות בעיר. בעמותות טוענים שמדובר בצעד אכזרי, שכן מדובר בחוסים מוגבלים שעובדים במערך התעסוקה שמפעילות העמותות ומשתכרים משכורת חודשית של 800 שקל בחודש בלבד. בתחילת השבוע הם החליטו לצאת למאבק נגד מדיניות העירייה ולהקים מולה מחאה המונית.

למאבק חברו עמותת שק"ל (שירותים קהילתיים לאנשים עם צרכים מיוחדים), עמותת 'עלי שיח' שמפעילה מערך דיור לאנשים שסובלים מלקות שכלית והתפתחותית, עמותת 'שיח סוד' לקידום החינוך החרדי וכן העמותות אלווין ואקי"ם שמקדמות מערכי חינוך למוגבלים.

חלק מהחוסים. עיקול ממשכורות מגוחכות (צילום: שלומי כהן)
חלק מהחוסים. עיקול ממשכורות מגוחכות (צילום: שלומי כהן)

חובות ענק

עד שנת 2009 נהנו העמותות מפטור מלא מתשלום ארנונה עבור הדירות שהן מפעילות בעיר ומשכנות בהן חוסים. הדירות מנוהלות בפיקוח העמותות ומדריכים מיוחדים מלווים את החוסים ומקנים להם כלים שיאפשרו להם לנהל אורח חיים כמה שיותר עצמאי בתוך הקהילה.

לפני שש שנים שינתה העירייה את מדיניותה והחלה לדרוש מהעמותות תשלומי ארנונה עבור הדירות שבהן מתגוררים החוסים. לדברי סמנכ"ל 'שיח סוד' יוסף ברסקי, אילו כל אחד מהחוסים היה גר בבית הוריו, הם היו זכאים לפטור של 80 אחוז לפחות מתשלום הארנונה בגלל הלקות השכלית או ההתפתחותית של הבן או הבת.

"החוק פוטר מתשלום ארנונה את מה שמוגדר 'מעון יום'. באה אלינו העירייה ואמרה, אתם לא מפעילים מעונות יום – אתם מפעילים מעונות, והחוק אינו פוטר מעונות מתשלום ארנונה", אומר אחד הבכירים בעמותת 'שיח סוד'. "התוצאה היא כמעט מכת מוות לעמותות קטנות כמונו, שמתקיימות מתמיכות ממשלתיות".

כתוצאה מהשינוי במדיניות העירייה החלו העמותות לצבור חובות בגלל אי תשלום הארנונה עבור הדירות שהן מפעילות, והחובות הללו ותופחים מיום ליום בשל הצטברות של ריבית והצמדות. עמותת שק"ל, למשל, צברה כבר חוב של ארבעה מיליוני שקלים, 'שיח סוד' חייבת חצי מיליון שקל ו'עלי שיח' נושאת גיבנת כספית של כשלושה מיליוני שקלים.

לדברי סגן מנהל מערך הדיור בשק"ל מלאכי בעדני, מדובר בסכומים כבדים מאוד עבור עמותה שממומנת בעיקר מתקציבי ביטוח לאומי, משרד הרווחה וקצת תרומות. "החוב הנוראי הזה עלול בסופו של דבר לגרום לנו לקצץ במתן שירותים לחוסים, שכן אנחנו מתחזקים את הדירות ומממנים את כל הוצאות הדיירים, כמו חשמל, מים, אוכל והסעות למרכזי התעסוקה", הוא מסביר.

גם בכיר בעמותת 'שיח סוד' טוען שהחוב שהצטבר לעירייה עלול לפגוע בחוסים. "המשאבים שלנו מצומצמים וגם אנחנו מתקיימים מתמיכות ומהקצבות של משרדי ממשלה", הוא אומר.

מרוויחים 800 שקל

עמותת שק"ל מפעילה בירושלים 70 דירות שבהן מתגוררים 280 חוסים הסובלים מלקות שכלית ומאוטיזם. 'עלי שיח' מחזיקה בעיר 47 דירות שבהן היא משכנת 245 דיירים, שמרביתם סובלים מלקות שכלית והתפתחותית. ב־30 הדירות של 'שיח סוד' בבירה גרים כ־ 220 דיירים.

אולם בעירייה לא הסתפקו בהפסקת מתן הפטורים מארנונה לדירות ולאחרונה גילו שק"ל ועלי שיח שבעקבות החובות עוקל כספם המועט של כמה מהחוסים. "העירייה עיקלה חשבונות בנק של חוסים באחת הדירות", מספר בעדני. "מדובר בחוסה שבחשבון הבנק שלו היו פחות מ־2,000 שקלים והוא משתכר 830 שקל בחודש במרכז התעסוקה שאנחנו מפעילים".

גם ברסקי מ'עלי שיח' טוען שחשבונות בנק של חוסים בדירות שהעמותה מפעילה עוקלו עקב אי תשלום חובות הארנונה. "הייתי פשוט בשוק כשנודע לי שהעירייה עיקלה חשבונות בנק של חוסים", הוא אומר. העמותה שלו מפעילה מרכז תעסוקה בשכונת רוממה, שם עוסקים החוסים בהכנת אריזות ועובדים מ־8 בבוקר עד 4 אחר הצהריים ומשתכרים כ־800 שקל בחודש.

בתחילת השבוע החליטו נציגי העמותות להיאבק נגד המדיניות החדשה. הם פנו להנהלת העירייה והזהירו שבכוונתם לפנות לערכאות ולצאת למאבק מתוקשר. בינתיים החליטה העירייה להקפיא את ההליכים שהחלו נגד העמותות עד לבירור הנושא.

בעמותות טוענים שהקפאת הליכים לחודש ימים הוא "בבחינת אקמול" והחלו לגבש תוכנית פעולה. בעדני: "העירייה לא תרד מהגב שלנו אם לא נפעל באופן נחרץ. ההססנות לא הובילה אותנו לשום מקום".

ההחלטה שקיבלו העמותות היא שאם בתוך חודש העירייה לא תחליט להעניק להן פטורים מארנונה על המעונות, כפי שהיה עד שנת 2009, כל החוסים, שלוקים בנכויות שונות, בעיקר שכליות והתפתחותיות, יבואו לכיכר ספרא ויעוררו מחאה שהציבור יתקשה להתמודד איתה.

העירייה: "אנו מעניקים הנחות מארנונה לנכסים של העמותות שיש בהם פעילות כגון מעון יום, מפעל מוגן וכדומה, בהתאם לחוק ולהנחיות משרד הפנים. החוק לא מאפשר לעירייה להעניק הנחות בארנונה לדירות שמשמשות עמותות למגורים, ועל כן אנו בוחנים את הנושא מול העמותות ומול משרד הפנים כדי לבחון איך נוכל לסייע להן".

עיריית ירושלים עיקלה חשבונות של חוסים משכורת 800 שקלים בחודש , ציפי מלכוב , mynet , 26.07.2015

מתמודדי הנפש בישראל מפחדים למות קשורים למיטה

מתמודדי הנפש בישראל מפחדים למות קשורים למיטה , דליה וירצברג-רופא , 22.06.2015, הארץ

השימוש באמצעי הכפייה, כגון בידוד וקשירה, במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים בישראל הוא מופרז לעתים קרובות ומפר את זכויות האדם של מתמודדי הנפש. כך, נפגעים גופם, נפשם, כבודם וחירותם. מה ניתן ללמוד מן הפיילוט במרכז לבריאות הנפש באר שבע

"ארבעה אחים חסונים התקרבו ולפתו אותי. התנגדתי מעט, והם הכו אותי וגררו אותי לחדר קטן צדדי ומרוחק ממרכז המחלקה. בחדר ניצבה מיטת מתכת שרגליה היו תקועות ברצפה ורצועות בד עבות השתלשלו מארבע פינותיה. הם השכיבו אותי וקשרו אותי 'על ארבע', נתנו לי זריקה, ומסך שחור וגדול ירד על תודעתי. בבת אחת צללתי לממלכת השינה. התעוררתי. רגליי וזרועותיי היו כבולות למיטה כבסרט אימה מבעית. התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי. קריאות שהפכו לזעקות מחרחרות. איש לא בא. והשעות נקפו. פחדתי שהם שכחו לרשום אצלם שהושארתי בחדר ההוא. זיעה קרה שטפה אותי מהמחשבה הזאת. פחדתי שאמות שם כבול למיטה", כך כותב בספרו "על המסלול ממחלה להחלמה" צביאל רופא, בן זוגי, פעיל זכויות אדם ומייסד "התמודדות", העמותה הראשונה של מתמודדי נפש בישראל.

על אמצעי הכפייה במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים, כגון בידוד וקשירה, אשר שוללים את חירותם של מתמודדי הנפש, פוגעים בגופם, נפשם וכבודם – חל פיקוח מוגבל, והשימוש בהם אינו נעשה בהתאם לנהלים לעתים קרובות, ובלא מעט מקרים הוא אף מנוגד לחוק. כיום, בייחוד על רקע כניסתה של הרפורמה בבריאות הנפש ביולי הקרוב, יש לתת על כך את הדעת. לפי הדיווח האחרון בנושא ב"הארץ", רפורמה זו צפויה לגרום לגירעון של מאות מיליוני שקלים בבתי החולים הפסיכיאטריים, דבר שעלול להפוך את תנאי האשפוז במוסדות אלו לקשים עוד יותר.

לדברי עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של עמותת "בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", "למיטב ידיעתנו אין נתונים מדויקים על היקף קשירות ובידודים בארץ, וידוע לנו שיש הבדלים מהותיים בגישות של בתי החולים, וזה כבר אומר דרשני. אנחנו יודעים שבמדינות אחרות משרדי הממשלה דורשים מבתי החולים דיווח בנושא – שעובר גם לציבור – ויש בכך כדי להפחית את ממדי הקשירה והבידוד. בארץ, למיטב ידיעתנו משרד הבריאות לא מפנה דרישה כזו לבתי החולים. חלק מהקריאה של עמותת בזכות ושל מתמודדי הנפש היא ליצור מנגנון דיווח שקוף וקבוע".

באוגוסט 1997 מתה רושל קלייבורן, נערה בת 16, בזמן שהיתה קשורה במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים לורן רידג' בסן אנטוניו טקסס. אירוע זה השפיע רבות על דעת הציבור ועל הממסד בארה"ב והוביל לחקירה יסודית ומקיפה של מקרי מוות ב-50 מדינות בשל שימוש באמצעי כפייה במחלקות פסיכיאטריות. ממצאי דו"ח החקירה ((Patient Freedom from Restraint Act of 1999 העלו כי בארה"ב מתרחשים מדי שנה 50 עד 150 מקרי מוות בשל אמצעי כפייה, כלומר כאחד עד שלושה מקרים מדי שבוע. פעילות התקשורת בנושא ודעת הקהל הובילו לשינויי חוק בפיקוח על שימוש באמצעים אלה והגבלתם. רשויות בריאות הנפש האמריקאיות חיברו מדריכים חדשים לכל בתי החולים הממומנים על ידי הממשל, ובהם הגדרות מדויקות של אמצעי הכפייה והסיבות המדויקות לשימוש בהם. מחקר שהתפרסם בכתב העת Psychiatric Services של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (APA) ב-2002 בעקבות יישום ההנחיות החדשות העלה כי השימוש באמצעים אלה ירד ב-50% ומשך הזמן שבו הם הופעלו ירד ב-40%, ללא עלייה ברמת התוקפנות של המאושפזים.

במחקרה מ-2010, במסגרת דוקטורט (The Use of Seclusion and Mechanical Restraint in Psychiatry A Persistent Challenge over Time), כותבת אליס קסקי-ולקמה מאוניברסיטת טמפרה בפינלנד, שסקרה ב-2008-2000 12 בתי חולים פסיכיאטריים בכמה ארצות באירופה ומחוצה לה (לפי ראיונות עם אנשי צוות ומטופלים), כי חקיקה לבדה לא תוכל לשנות את דפוסי השימוש באמצעי הכפייה. נראה כי מסורות השימוש בהם מושרשות עמוק בפרקטיקה הפסיכיאטרית ובשיקול הדעת של הצוות הרפואי, ואלה לא תמיד נובעים מצורכי הביטחון של המאושפזים. לכאורה, השימוש באמצעי הכפייה נועד לרסן את אלימות המטופל, שמסכנת אותו ואת סובביו. אך למעשה, פעמים רבות מדובר בזריעת אימה והשלטת שקט ומשמעת, שמקלות את עבודת הצוות. הראיונות שערכה החוקרת עם מטופלים העלו את תחושותיהם הקשות מהשימוש באמצעי הכפייה, שבהם ראו בעיקר אמצעי ענישה על התנהגות חריגה או מעיקה.

מסקנותיה של קסקי-ולקמה היו כי יש להדק את הפיקוח על אמצעים אלו, אם זה במשך הפעלתם או בדיוק ההתוויות שלהן נועדו – כגון: אלימות המסכנת את המטופל וסובביו, סיכון עצמי גבוה, אובדנות ו/או פגיעה עצמית. בנוסף טענה קסקי-ולקמה שניתן ליישם שיטות פולשניות פחות ומשופרות, כגון טכניקות למשא ומתן עם המטופל וטכניקה בשם "הולדינג", שבה נאמרים למטופל משפטי הרגעה והוא מקבל חיבוק תומך ומרסן. מהמחקר של קסקי-ולקמה וממחקרים נוספים עולה כי השימוש באמצעי הכפייה הוביל ליחסים קשים בין המטופל לגורמי הטיפול, לציפיות נמוכות באשר ליעילות הטיפול, לסירוב נרחב יותר לטיפול ולנשירה מהמשכו.

במערך בריאות הנפש בישראל יש נהלים כתובים לבידוד ולקשירה של משרד הבריאות. אך פעמים רבות, כפי שעולה בין השאר מעדויות של עשרות מטופלים בדפי פייסבוק ומתיעודים של עמותות לבריאות הנפש, וגם מניסיון אישי, נהלים אלה אינם מתקיימים בפועל. למשל, בדרך כלל לא מתקיים התנאי המינימלי שחדר בידוד יהיה כזה שיאפשר קשר עין עם תחנת אחות, או כזה שיש בו מערכת אינטרקום דו-כיווני פתוחה. כמו כן רבים המקרים שבהם לא מתקיים התנאי שחולה בבידוד ייבדק אחת לשעה על ידי אח/ות ממונה, ואחת לחצי שעה במצב של קשירה. כמו כן קורה לא פעם שלא מתקיים התנאי שחולה ייקשר לארבע שעות בלבד ולאחר מכן ייבדק על ידי רופא, שיחליט אם פרק הזמן הזה יוארך. ולא פחות חמור: לפי עמותת בזכות, במסגרות פסיכיאטריות מסוימות טופסי הקשירה חתומים מראש בידי רופא לפרקי זמן ארוכים מאוד.

לדברי פרימור, "חלק גדול מהבעיה הוא שניסוח החוק בנושא עמום ומעורפל. הוא קובע לכאורה תנאים לקשירה, אך מאפשר קשירה 'לצורך הטיפול הרפואי' 'או 'כדי למנוע סכנה' וכך מאפשר שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל לצוות. כמעט כל דבר שנעשה בין כותלי בית החולים יכול להיחשב קשור למתן טיפול, וכל עוד אין הגדרה לגבי חומרת הסכנה, הרבה מאוד סיטואציות יכולות להיחשב ל'מסוכנות'. בעיה נוספת היא שניתן להאריך את הקשירה ללא הגבלה. אנשים דיווחו לנו כי נאלצו לעשות צרכים על עצמם במהלכה. יש לציין כי ארגון הבריאות העולמי (WHO) קובע כי יש להגביל את הקשירה לפרקי זמן קצרים הרבה יותר מארבע שעות".

עוד היא מוסיפה כי "מגיעות אלינו פניות רבות של מתמודדי נפש לגבי קשירות תכופות שלעתים נמשכות ימים שלמים. הסיבות להן הן מגוונות – למשל ענישה, הרתעה או עיצוב התנהגות. לדוגמה, הגיע אלינו מקרה של אדם שנקשר כי קילל את הצוות ללא הפסק, או אדם שנקשר בשל אובססיה להדלקת וכיבוי אורות. ניתן היה לצפות שצעד כה קיצוני וחריף, שמפר זכויות אדם בסיסיות, היה ננקט רק במצבים נדירים וחריגים, למשל סכנה חמורה ואקוטית שלא ניתן למנוע אחרת. צריך לזכור שמדובר בקשירה למיטה, בארבע הגפיים, בחדר סגור ומבודד, חסר כל גירויים. הבידוד גם הוא נעשה בחדר קטן חסר גירויים וגם הוא שולל חירות, אך הוא בכל זאת נחשב לחלופה הומנית יותר".

ייתכן כי ניתן ללמוד מן התוכנית (פיילוט) שמיושמת בימים אלו, החל מדצמבר 2014, במרכז לבריאות הנפש באר שבע. שם הגדירו את צמצום הקשירה כיעד מרכזי למרות ההחמרה בפרופיל המתאשפזים והאחוז הגבוה יחסית של המתאשפזים בכפייה. בדו"ח של המרכז על התוכנית דווח כי מינואר 2014 עד החלת התוכנית עמד מספר הקשירות לחודש על כ-90 בממוצע, ואילו מספר הקשירות הממוצע לחודש בשלושת החודשים מאז החלתה ירד לכ-30. גם שעות הקשירה בפועל צומצמו – בסך הכל ירד מספר שעות הקשירה מ 650-בממוצע לחודש, לפחות מ-200 לחודש. במסגרת התוכנית הוחלט גם להצמיד איש צוות לכל מטופל שעשוי להתנהג באלימות. ורק אם אין זה עוזר – נעשה שימוש בחדר בידוד. קשירה היא רק חלופה אחרונה, וגם אז, על אחות חובה לבדוק את האדם הקשור כל חצי שעה ולהעריך את מצבו. בנוסף, היא יכולה להתירו לאור התרשמותה מחלוף מסוכנותו ולעדכן את הרופא בדיעבד. קיימת גם אפשרות להכניס בן משפחה על פי בקשת המטופל לחדר ההגבלה ובאישור מנהל המחלקה. זאת ועוד, ננקטו קו של הסברה, חינוך למודעות ותרבות ארגונית המשדרים שקשירה היא שלילת חירותו של אדם ויש להשתמש בה אך ורק באין ברירה ובמקרים חריגים. שינוי מערכת נוקשה ומאובנת לא נעשה בן יום. בשלב ראשון יש לעגן את הפיילוט מבאר שבע בנוהל כתוב שיחייב את כל המוסדות בארץ, ובשלב מאוחר יותר לבטל כליל את הקשירה המשפילה והטראומטית ולאמץ חלופות.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בימים אלה עורכים באגף בריאות הנפש רביזיה ועדכון של נהלים, בין היתר נוהל "ההגבלה הפיזית של מטופל", והנהלים הקיימים נבחנים. נושא הבידוד והקשירה מוסדרים בחוק לטיפול בחולי נפש (1991) ובתקנות טיפול בחולי נפש (1992) אשר בהם מפורטים התנאים והקריטריונים. זו שיטה טיפולית בהוראה רפואית שמשתמשים בה כ'מוצא אחרון', כאשר יש סכנה מידית למטופל או לסובביו כתוצאה ממצבו הנפשי. בנוסף, כל מי שמרגיש נפגע מוזמן לפנות למשרד לבירור".

דליה וירצברג-רופא היא דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, מתמודדת נפש ופעילה למען זכויות מתמודדי נפש

מתמודדי הנפש בישראל מפחדים למות קשורים למיטה , דליה וירצברג-רופא , 22.06.2015, הארץ

תקיפות והזנחה בהוסטל עין שמר לילדים בעלי מוגבלויות – משרד הרווחה מטייח



תקיפות והזנחה בהוסטל של ילדים בעלי מוגבלויות , גלי צה"ל , נטע קינד , 19/02/15

בימים האחרונים הגיעו לידי גלצ מספר עדויות מהורים על אלימות והזנחה של ילדים בעלי מוגבלויות בהוסטל פרטי של רשת "בית אקשטיין". הרשת בתגובה: "הנושא נבדק ולא נמצאה אמת בתלונת ההורים"

חשד להתעללות והזנחה בהוסטל עין שמר לילדים בעלי מוגבלויות של רשת "בית אקשטיין" בעין שמר: סרטוני וידאו שהגיעו לידי ההורים מתעדים לכאורה את המדריכים בועטים, נוגחים וגוררים את הילדים שמתגוררים במוסד. זאת כאשר לטענת ההורים ההנהלה ידעה ולא עשתה דבר.

הפרשה התפוצצה בחודשים האחרונים לאחר שהודעה אנונימית הגיעה לאחת האמהות מעובד בהוסטל, שלא הסכים להזדהות בשמו. אותו עובד הוסטל כתב לה: "אני מתנצל על הודעה כזו אבל קרה מקרה חמור השבוע עם הבן שלך. צילמתי את התיעוד ממצלמות האבטחה כדי שההנהלה לא תמחק אותו".

באותו תיעוד נראה מדריך מהפנימייה תוקף ומכה את הילד. הוא בן 11, אוטיסט ברמת תפקוד נמוכה. ההורים ההמומים ראו בסרטון את אחד המדריכים בועט, נוגח ומרתק באלימות את הילד – תוך שהוא יושב עליו ומפעיל עליו את כובד משקלו". אותם הורים פנו למשטרה ודרשו חקירה מיידית, ואף התעמתו באופן ישיר עם הנהלת המקום והמדריך.

ברגע שהסיפור התפוצץ, תיבת השרצים נפתחה. ההורים פתחו קבוצת וואטסאפ ובה נחשפו עוד ועוד מקרי אלימות והזנחה. בזמנו, כל הורה חשב שהמקרה שלו הוא נקודתי, אולי מקרי, והוא בעיה עם מדריך כזה או אחר. אבל התמונה התבהרה ברגע שסיפורים נוספים נחשפו. בחלק מהמקרים בהם המדריכים הכו את החוסים, המנהל היה צופה בהתרחשויות במצלמות האבטחה ולא דיווח לאיש.

במקרה אחר שהגיע לגלצ, אמא סיפרה שעל הבן שלה הופיעו באופן קבוע סימנים כחולים. היא פנתה להוסטל והתריעה, אך הסימנים לא נעלמו. גם היא קיבלה הודעה אנונימית מאחד העובדים שסיפר לה על אלימות נגד בנה. גם לפני אותה הודעה האם הגישה תלונה במשטרה על מקרי הזנחה אחרים – שכחת הילד בהסעה, ומתן טיפול תרופתי שגוי במשך שבועיים שהפך אותו למה שהיא מכנה "זומבי מהלך".

כמו כן, רק השבוע המדריכים במוסד החליטו להשאיר את הילדים בחדריהם כמעט ללא השגחה, ויצאו אל מחוץ למוסד כדי להפגין נגד פיטורי אחד המדריכים. בכל דירה של ילדים, שכולם ברמת תפקוד נמוכה, נשאר מדריך אחד – בזמן שהשאר מפגינים בחוץ.

כל ההורים הללו הגיעו לישיבות עם הנהלת ההוסטל ועם נציגי הרווחה, ומלבד תגובות כמו "זה לא נראה כל כך נורא" וכמו "הדברים בטיפול" , ההורים גם גילו שחלק מההקלטות שאמורות לתעד את התנהלות המדריכים – פשוט נמחקו. אחת האמהות, יאנה לב, אמרה בראיון ליעל דן בגלצ כי "מדובר בהוסטל סגור ".

מבית אקשטיין נמסר בתגובה: "נבקש להדגיש כי מסגרת הדיור מנוהלת בקפידה על פי נהלים וסטנדרטים ברורים בפיקוח משרד הרווחה האגף לאוטיזם. כל אירוע המוגדר כחריג במסגרת מקבל טיפול ראוי ומקצועי כנדרש מאיתנו על פי חוק ומטופל על ידי הרשויות. איננו יודעים דבר אודות המקרה שתואר בפוסט וכפי שביקשנו מתוך חובת דיווח במידה ואכן קרה מקרה מסוג זה יש להביא הדבר לידיעתנו בהקדם האפשרי על מנת שנוכל לטפל כנדרש".

עוד נמסר מבית אקשטיין כי "במסגרת המדוברת מותקנות מצלמות לצורכי מעקב אחר התנהלות תקינה וזאת על מנת שנהיה בטוחים כי אנו מעניקים מיטב השירותים והמוגנות .איננו מחויבים בהתקנת מצלמות אך חשוב לנו לעמוד בסטנדרטים מחמירים כפי שהצבנו לעצמנו וזאת אף מעבר לדרישות משרד הרווחה מאיתנו".

ממשטרת ישראל נמסר כי "לאחר חקירת התלונה ובחינת חומרי החקירה לא נמצאו ראיות לכאורה לחשד לביצוע עבירה פלילית. תיק החקירה נסגר מסיבת – אין אשמה פלילית. הודעה נשלחה למתלונן לפני מספר חודשים. בפני המתלונן עומדת זכות הערעור".

בקיבוץ עין שמר מסרו: "מזכירת הקיבוץ מבקשת להבהיר כי בית אקשטיין הינו מפעיל פרטי וכי לקיבוץ אין עימו כל קשר לבד מהעמדת המקום לרשותו. אנו מקווים שתלונות ההורים יקבלו מענה הולם, ומחזקים כל גורם הפועל למתן פתרונות ולשיפור חייהם של הילדים בפנימייה".

תקיפות והזנחה בהוסטל של ילדים בעלי מוגבלויות , גלי צה"ל , נטע קינד , 19/02/15

התעללות קשה בחוסים בהוסטל עין שמר של בית אקשטיין


מרץ 2015 – תחקיר חדשות 10 – משרד הרווחה מטייח התעללות קשה בחוסים בהוסטל עין שמר של בית אקשטיין
מה מתרחש מעבר לדלתות הנעולות של המוסד לילדים אוטיסטים בעין שמר?
תחקיר מיוחד של חדשות 10 מעלה חשד להתעללות ולטיפול לקוי בחוסים בין כתליו של "הוסטל עין שמר" לילדים אוטיסטים. תיעוד של מדריך בועט בילד וילד אחר שלא קיבל חודשים ארוכים את הטיפול הרפואי המגיע לו מעידים על מה שמתרחש לכאורה בתוך המוסד. הורי הילדים החוסים מאשימים את הנהלת המוסד ואת משרד הרווחה ברשלנות.

בשבועות האחרונים הוסטל עין שמר מדיר שינה מעיניהם של לא מעט הורים של חוסים שנמצאים בו. ההוסטל הינו מסגרת טיפולית של ארגון "בית אקשטיין" המיועדת לילדים ומתבגרים אוטיסטים עד גיל 21 בתפקוד בינוני-נמוך.

36 חוסים מטופלים במקום בתנאי פנימייה ומחולקים לקבוצות גיל. הלוקים באוטיזם בתפקוד בינוני נמוך לרוב אינם מדברים, סגורים בעולמם ולעיתים חסרי שקט ולכן נמצאים במסגרת בהשגחה של 24 שעות ביממה, ועם מטפלים מתאימים.
בסרטון שצולם במצלמות הפנימיות של ההוסטל נראה אחד הילדים, בן 11, מנסה לתקשר עם מדריך – והמדריך פשוט בועט בו. הסרטון הזה נשלח לאביו של הילד המצולם על ידי עובד בהוסטל, שצילם באמצעות הטלפון הסלולרי שלו את מה שתועד במערכת הפנימית. אוטיסטים בתפקוד בינוני נמוך לרוב לא מדברים. הניסיון של הילד הזה להתקרב מעיד על ניסיון לתקשר, לא להציק למדריך. בסרטון נוסף אותו מדריך נשען בחוזקה על גופו של הילד ולא משחרר אותו, כאשר אפשר לראות את רגליו של הילד כשהוא נאבק כדי להשתחרר.

הסיפור של הילד המצולם היה הראשון, ואחריו נחשפו עוד ועוד סיפורים. אם לאחד הילדים החוסים בהוסטל אומרת כי חומרת הסיפורים הללו גדולה במיוחד כי כל המערכת ידעה – הארגון, הרווחה ושאר המדריכים בהוסטל – אבל לדבריה, אף אחד לא שיתף את כלל ההורים. ההורים שלא תקשרו זה עם זה קודם, החלו לחלוק מידע. דורון למשל סיפר שהבן שלו לא קיבל חודשים ארוכים את הטיפול הרפואי המגיע לו. לבן של דורון יש בעיות אורתופדיות רגליים, והוא זקוק לטיפול קבוע ואינטנסיבי.

האצבע המאשימה של ההורים מופנית כלפי הנהלת "בית אקשטיין" המפעילה את ההוסטל, אבל לא פחות מכך כלפי משרד הרווחה שאמור לפקח על המקום. "בית אקשטיין" הוא חברה פרטית שזכתה במכרז להפעלת ההוסטל ואמורה לעמוד בתנאיו בכל עת. המשטרה עדיין חוקרת את המקרה האחרון שתועד, אבל לדברי ההורים, תלונות ישנות נסגרו מֶחוסר עניין לציבור וכל הפניות למשרד הרווחה נענו בלקוניות.

תגובת בית אקשטיין ומשרד הרווחה

תגובת בית אקשטיין המפעילה את ההוסטל: "כל תלונה, ואין רבות כאלה, מטופלת בצורה רצינית, מקצועית ומעמיקה. העובדים בהוסטל עוברים הכשרות מותאמות לטיפול בדיירים עם אוטיזם קשה ולהתמודדות עם מצבים מורכבים. במקרה של אירוע חריג אנו מקפידים לדווח לגורמים הרלוונטיים ולבצע תחקיר שמטרתו למנוע הישנות אירועים דומים. הטיפולים הרפואיים ניתנים במלואם באופן שוטף. ההוסטל עובד ברישיון ובפיקוח צמוד של משרד הרווחה. אנו מקפידים על שקיפות ושיתוף פעולה בין ההוסטל, משרד הרווחה וההורים.