הוגשה קובלנה כנגד אח ומנהל המרכז הפסיכיאטרי

עמוות מגן זכויות אנוש – 24.10.2016 – אח המחלקה סובב לאחותי את היד. כיון שהתנגדה, "חטפה זריקה" והוכנסה לבידוד – הוגשה קובלנה כנגד האח וכנגד מנהל המרכז הפסיכיאטרי

אזרחית לא השלימה עם העובדה שאחותה, שאושפזה לפני כמה ימים באחד המרכזים הפסיכיאטריים בארץ, הייתה חשופה להפעלת כוח לא מידתית מצד אח במחלקה הסגורה. היא גם ראתה לנכון להגיש קובלנה כנגד מנהל המרכז הפסיכיאטרי, שאחראי מתוקף תפקידו על המתרחש במוסד.

על פי הקובלנות, שהוגשו בסיוע מתנדבי עמותת "מגן לזכויות אנוש", מדובר באישה נשואה, שקטה ולא אלימה, שאובחנה על ידי מנהל המחלקה כסובלת ממחשבות שווא, ואושפזה במחלקה הסגורה.

הטיפול כלל מהיום הראשון זריקה ועוד שמונה כדורים ביום (סה"כ שלוש תרופות שונות, למרות שהמטופלת שוקלת רק 40 ק"ג.

כבר בערב למחרת האשפוז, כאשר אחותה ביקרה אותה, ראתה שהיא מטושטשת לחלוטין ובקושי מדברת. המטופלת סיפרה שהרגישה לא טוב, ובקושי עמדה על הרגליים, ולא הסכימו לפתוח לה את החדר כדי לשכב, כי לטענת הצוות, כאשר יש פעילויות החדרים נעולים. המטופלת סיפרה שאחד האחים סובב לה את היד מאחורי הגב, ובגלל שהתנגדה, הזריקו לה זריקה נוספת (בנוסף לכל התרופות שכבר קיבלה), והכניסו אותה לבידוד. ביום השלישי לאשפוז סיפרה שגם ביום הראשון, כשהגיעה, קשרו אותה, וזאת למרות שנכנסה בשקט למחלקה, מה שגם מסביר את הסימנים בידיה וברגליה.

אח המחלקה הודה שניסה "לרסן" אותה, ואילו אחות המחלקה אמרה שהמטופלת "קפצה" עליו כתגובה (טבעית כנראה) לניסיון הריסון שלו.

יהודה קורן, דובר עמותת "מגן לזכויות אנוש" אומר שלא ייתכן שאישה שקטה ולא אלימה שעוד מסוממת במינונים עצומים של תרופות מטשטשות תהיה חשופה להפעלת כוח בלתי מידתית מצד אח במחלקה. בנוסף, מתן זריקה לצורך ענישה (שהרי ממילא המטופלת הוכנסה לאחר מכן לבידוד) זו התעללות מוחלטת ונוהל כמעט שגרתי במחלקות הסגורות. יהודה מוסיף כי בלתי סביר שכאשר חולה מבקש לשכב במיטה כיון שהוא בקושי עומד על הרגליים לא יאפשרו לו לעשות זאת ונראה שאילו הייתה המטופלת מקבלת את מבוקשה, כל עניין ה"ריסון" לכאורה וההשתלשלות המתאכזרת שעברה המטופלת היו נחסכים.

נודה על פרסום המידע הזה בכל דרך כחלק מהשאיפה להשיג יותר בטיחות עבור בעלי מוגבלויות בתחום בריאות הנפש.

למידע נוסף,
יהודה קורן,
דובר עמותת "מגן לזכויות אנוש"

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
http://www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
http://www.cchr.org

נייד: 3350928 052

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים

דו"ח מהאגף הנעול – מעון נווה מנשה

דוח מהאגף הנעול , מרב בטיטו-פריד | 10/2/2006  , nrg

עבריינים שסובלים מפיגור כלואים באגף הנעול של "נווה מנשה". שיטת הטיפול בהם כוללת אלימות, השפלה והזנחה. האחראי: החניכים מניפולטיביים 

עכשיו הוא כבר מחייך, אומר בנימוס תודה על חתיכת העוגה שהוגשה לו במשרדה של מנהלת המעון למפגרים שבו הוא שוהה, עוטף אותה בזהירות במפית הצהובה ומכניס לכיס. אי אפשר לדעת מה יקרה, הוא כבר קיבל הוכחה לכך ששום דבר לא בטוח, היום הוא פה, ומחר, מי יודע? הרי מכאן לקחו אותו יום אחד לפני שלוש שנים אל המקום הנורא ההוא.

המקום הנורא הוא האגף הנעול במעון למפגרים "נווה מנשה". זהו המתקן היחיד בארץ שאליו נשלחים עבריינים הסובלים מפיגור, או אולי מפגרים הסובלים מעבריינות.

תומר (שם בדוי) ריצה שם עונש במשך שנתיים ושמונה חודשים. זה היה אחרי שגילו כי באחת החופשות מהמעון עשה מעשה אסור, הביאו אותו לתחנת המשטרה ושלחו אותו לשם.

לא מזמן חזר הנה חבול ומוכה, חש בעורפו את נשימותיו הכבדות של הסיוט שבו חי חודשים ארוכים, נבעת כל פעם מחדש לשמע צעקה באישון ליל, מספר את שאירע שם לכל מי שמוכן לשמוע: "יום אחד היתה באגף שריפה", נזכר תומר, "החניכים אמרו לו שאני אשם בזה והוא האמין להם. הוא דחף אותי לרצפה, נתן לי בעיטות בפנים ובבטן ונתן לי לעבוד קשה. הרגשתי כמו בגטו".

מי זה "הוא"?
"ע', המנהל".

וזו היתה הפעם היחידה?
"מה פתאום. הוא גם היה מתסיס את המדריכים האחרים נגדי, אחד מהם בא ונתן לי ברך פה בצד (מצביע על הצלעות). כאב לי נורא, אז צעקתי לו'תפסיק!', והוא התחיל לצחוק. הלכתי למחסן ובכיתי".

תומר מדבר מהר, אבל ברור, לא שם פסיקים ונקודות, שופך הכל ונזהר לא לאבד אף טיפה בדרך. שום אירוע לא זוכה לתארוך מדויק, אבל הוא יודע להסביר איך התחיל כל סיפור, וכמה רע תמיד נגמר: "חניך אחד זרק סיגריה על מישהו, וע' שאל'מי עשה את זה?'. אף אחד לא ענה, ואחר כך אמרו לו שזה אני. הוא זרק אותי על הרצפה, בעט לי בבטן ואז לחץ לי עליה חזק עם הברך שלו. כל המדריכים עמדו מסביב ולא אמרו לו כלום. זה היה ליד המשרד שלו.

"היו עוד שלושה חניכים שהוא הרביץ להם. הוא היה מרביץ להם עם המפתחות שלו וגם שם את הכדור ביליארד בתוך גרב וככה מרביץ להם. ת' היה בוכה וצועק כשהוא היה מרביץ לו:'די! די! אמא, בואי תצילי אותי!'. הרגשתי שכואב לי בלב, אבל לא יכולתי להתערב, כי פחדתי על עצמי.

"היה שם גם י' שהיה דתי ולא רצה להתגלח ביום שבת, אז שני מדריכים השכיבו אותו על הרצפה וגילחו אותו בכוח, הוא לא הפסיק לבכות, אז הם לקחו ממנו את כל הדברים שלו. את הבגדים, את הכרית והשמיכה. הם לא מבינים שהוא דתי ושאסור לו להתגלח בשבת?".

שיטות הענישה מגוונות

החניכים השפוטים באגף הנעול יוצאים בכל בוקר אל מחוץ לאגף ועובדים במקומות שונים במוסד. תומר, שעבד במרפאה, מצא אוזן קשבת אצל האחות. "באתי אליה ובכיתי לה. סיפרתי כל מה שקרה. אמרתי לה שפתאום מתהפך לו השכל והוא מתחיל להתעצבן ולהרביץ".

כמה ימים לאחר מכן הודיעו לו שהוא מפסיק לעבוד במרפאה, שיותר לא ילך לשם: "הם ידעו שזה האור שלי. שאני קם בבוקר רק כדי לעבוד שמה, זה מה שהחזיק אותי, כי באגף זה סיוט. ובכל זאת ככה פתאום הפסיקו לי את העבודה".

לא רק אלימות פיזית כלל תפריט הטרור של המחלקה, שיטות הענישה מגוונות: "הוא היה לוקח ממני את המפתח של הארונית שלי וזורק אותו לתוך המחסן בגדים. התחננתי שיחזיר לי. בארונית יש את הבגדים והדברים שלי, סיגריות, קסטות. ככה שבועיים בלי המפתח, וכל פעם שאני צריך משהו אני מתחנן בפני המדריכים'בבקשה, תיתנו לי את המפתח'. לפעמים נתנו ולפעמים לא".

כמו ניצול ספינה טרופה, לא הפסיק לשגר קריאות אס-או-אס לכל מציל פוטנציאלי שזיהה בסביבתו המעונה. כשהגיע לביקור במחלקה נציג הקרן לחסויים (עמותה המשמשת אפוטרופוס למפגרים שאין להם משפחה), ניסה תומר להעביר לו איתות של מצוקה: "כתבתי על פתק שא' מרביץ לי ולוקח ממני את הסיגריות שלי, קיפלתי את הפתק קטן-קטן ונתתי לו ביד מתחת לשולחן. פחדתי שמישהו יראה וילשין לע' שכתבתי את המכתב. אמרתי שמה הכל, על המכות ועל הפחד, אבל שום דבר לא עזר".

בינתיים נמשך הסיוט של תומר וחבריו באגף הנעול. "מרוב המכות התחלתי לפחד מכל דבר. בלילה התקפלתי חזק מתחת לשמיכה, רעדתי בכל הגוף, הייתי כל הזמן בעצבים ורציתי לחתוך את היד שלי או לתלות את עצמי. אין לי מנוחה אף רגע. אחרי שח' חנק אותי ככה (מניח שתי אצבעות על קנה הנשימה) כמעט הלכתי למות. לא היה לי אוויר וצעקתי'הוא הורג אותי'. אז ע' אמר לי'לא אכפת לי, שיהרוג אותך'".

ראו אותי, פח זבל אנושי

שום דבר מהדברים שמספר תומר אינו סוד. הכל גלוי וידוע למנהל המוסד שבו נמצא "האגף הנעול", למפקחים במשרד העבודה והרווחה, לעובדים הסוציאלים, למדריכים במקום, לפקידי הסעד ולמי לא. המכות היבשות שאותן חטף במהלך שהותו שם אפילו לא קיבלו אזכור בדוח המפורט שאותו הגישה ועדת הבדיקה שמונתה על ידי האגף לטיפול באדם המפגר שבמשרד הרווחה.

הוועדה, שפרסמה את המסקנות הקשות בספטמבר 2005, עסקה במקרים הקשים יותר: אלו של א"ב שהגיע למרפאת המעון עם שבר באף וחבלה בגולגולת, של נ"נ שנשלח למרפאה עם פגיעה בצלעות, של א"נ שנחבל בראשו, נשרט באזורים שונים בגופו והגיע בפנים נפוחות למרפאה, של מ"א שדווח כי על גבו ובמותן שמאל נמצאו סימני חבלה קשים.

אבל לא רק בהם דנה הוועדה בראשות מנחם וגשל, ממלא מקום מנהל האגף, אלא גם בכשלים הקשים המאפיינים את עבודת המקום הזה, כמעט מיומו הראשון. התהפוכות הרבות והלבטים הקשים של אנשי המקצוע בנוגע לניהול המקום משקפים כנראה את המצב שבו חיים דיירי האגף הנעול. הסבל של החוסים כאן כפול ונובע מעובדת היותם מפגרים, כאלו שנולדו עם מנת משכל נמוכה במיוחד, וכן מהיותם עבריינים – קטנים יש לומר, הרי לא מדובר בפושעים מתוחכמים – שאינם יודעים להבחין כמו כל אדם אחר בין רע לטוב, בין מותר לאסור ובין נזק לתועלת.

דבר אחד ברור היום: מדינת ישראל טרם השכילה למצוא את הדרך לטפל באנשים הללו, למצוא את המקצוענים שיידעו לכוון אותם באהבה לדרך הנכונה ולהסיט אותם בעדינות מנורמות שליליות.במקום זה הם מושלכים כיום לאותם שני ביתנים קרים,שריד עלוב מתקופת המנדט הבריטי, שמשקופיו רקובים, קירותיו סובלים מרטיבות מתמדת, חלק מהזגוגיות המתחבאות מאחורי רשתות הברזל מנופצות וכל הווייתו אומרת: ראו אותי, פח זבל אנושי.

הצוות הוחלף והמקום נפתח מחדש

כבר בגלגולו הקודם, במעון למפגרים "כפר נחמן" ברעננה, בלטו המחדלים מצד הממונים. האגף הוקם בשנת 75' כדי לשמש כמתקן כליאה בעבור אסירים בעלי פיגור שכלי. כיום הוא משמש גם כמתקן אבחון עבור נאשמים לפני משפטם, אשר קיים לגביהם ספק בשאלה אם הם בעלי פיגור שכלי.

השהות המשותפת של אנשים שאובחנו כמפגרים, בכפיפה אחת עם עבריינים שטרם אובחנו ככאלה, ובכלל לא בטוח שיתגלו כמפגרים, הולידה אינספור סיטואציות בלתי אפשריות של ניצול ואלימות, שבהן החזק והמתוחכם נהנה מיתרון ברור על חסר הישע.

הורי המפגרים בכפר נחמן זעמו ודרשו להוציא את האגף הנעול משטח המעון. בעקבות זאת הוקמה ועדת בדיקה בשנת 84'. האגף נסגר לחצי שנה, הצוות הוחלף והמקום נפתח מחדש.

הבעיות, כצפוי, לא פסקו: אף אחד לא ידע מה עושים עם האנשים האלו. האם להתייחס אליהם כאל אסירים, או שמא כאל חוסים שסובלים מפיגור. ליתר ביטחון, פשוט לא טיפלו. בנובמבר 2000, לאחר מאבק ממושך של ההורים בכפר נחמן, הוחלט להעביר את ה"אגף הנעול" על יושביו אל המעון הממשלתי לאנשים עם פיגור שכלי "נווה מנשה", הנמצא בסמוך ליישוב פרדס חנה.

המקום החדש יפה, פסטורלי כמעט. המבנים חדשים, מטופלים ומתוחזקים. חדרים מבהיקים מניקיון, צוות מסור לבוש בחלוקים לבנים שעושה עבודה קדושה. כמו בן חורג – מפתה לומר חריג – עומדים שני הביתנים של האגף הנעול במרכז הכפר השליו. מושבת עונשין מגודרת העומדת למנהל אלי מגד כמו עצם בגרון.

"אין לי מושג איך מטפלים באנשים האלו", אמר במספר הזדמנויות. "אין לי את הכלים הבסיסיים להתמודד עם האוכלוסייה הזאת. הם זקוקים לטיפול ולשיקום מיוחד שאני והצוות לא מכירים. פשוט זרקו אותם כאן ואני לא יודע מה לעשות איתם".

ע', מנהל האגף. צילום: אלכס רוזקובסקי אלכס רוזקובסקי
ע', מנהל האגף. צילום: אלכס רוזקובסקי אלכס רוזקובסקי

אווירה כוחנית

אילנה (שם בדוי) העובדת זה כחמש שנים באגף הנעול, לא יכלה לשאת את הדברים ודיווחה עליהם בעל פה שוב ושוב. אולם דבר לא השתנה. דיווחיה, בין שאר התלונות שטפטפו אל האגף לטיפול באדם המפגר, הם שהביאו בסופו של דבר להקמת ועדת הבדיקה, והיא גם זומנה להעיד בפניה, דבר שלא מנע ממעסיקיה להשעות אותה ממקום עבודתה שאליו חזרה רק בשבוע שעבר. לוועדה היא סיפרה הכל.

איתנו, בהיותה עובדת מדינה, לא יכלה לדבר, אולם הדברים הועברו באמצעות עורכת דינה ורד שדות: "באגף שוררת אווירה כוחנית. המקום מתנהל כאוטונומיה של איש אחד שההכשרה שלו היא של מטפל מוסמך, לא יותר. כל חניך יודע שאם יעשה דבר מה אסור יחטוף מכות".

לפני שנה בדיוק גוללה אילנה את הסיפור כולו בכתב: היא סיפרה על כאבם של החוסים, על המכות, על ההפחדה, על האיומים. היא תיארה בפרוטרוט את המקרים שעליהם שמעה ושבהם נכחה, וביקשה את התערבותם של הממונים באגף. היא לא ידעה כי המנהל הקודם של נווה מנשה, אריק כץ, כבר התלונן בעבר על ע' וביקש מהממונים לפטרו. היא רק ידעה שאינה יכולה עוד לשאת זאת.

עו"ד שדות: "אילנה מספרת על החניך א"ב שביקש לצאת לבקר את אמו בבית החולים. ע' הודיע לו שלא יאפשר לו לצאת כיוון שלא התנהג כראוי. שניהם יצאו מחדרו של ע', והוויכוח נמשך עד שא"ב נשמע צועק: 'למה אתה שופך לי את הקפה?'. אילנה רצה לשם, וכשנכנסה לחדר ראתה את ע' סוטר לא"ב ומטלטל אותו בכתפו. א"ב צעק: 'תפסיק, אתה מכאיב לי! תראי אילנה, הוא מרביץ לי! וגם אתמול הוא הרג אותי במכות והשביע אותי לא להגיד לך'.

"בעקבות הדיווח של אילנה לאם הבית הגיע מנהל המקום והורה לכתוב דיווח על האירוע, אולם ע' התעקש שאת הדיווח יכתוב דווקא מטפל שלא נכח במקום. אילנה חתמה על הדוח, ציינה ליד החתימה שלה שלא היא כתבה את הדוח ואמרה זאת למנהל. החניך א"ב נסע לבקר את אמו למחרת, ומשם ברח ולא שב למחלקה. רק לאחר שבוע וחצי הוחזר לשם".

א "ב, לפי דוח הוועדה, הוכה קשות. ממצאים רפואיים מעידים על שבר באף וחבלה בגולגולת. יום לאחר שהוכה אמר לאילנה: "אני אברח מכאן למיון של הלל יפה כדי שכולם יידעו מה ע' עשה לי". הוא הצליח לברוח, אך נתפס מיד, ורק כשנשלח להסתכלות ב"שער מנשה", המוסד הפסיכיאטרי הסמוך, נלקח לבית החולים הלל יפה בחדרה, שם אובחנו החבלות בגופו.

עו"ד שדות מדווחת כי לפי תאוריה של אילנה קיימות באגף נורמות מעוותות לחלוטין: "לאחר שע' היה מכה חניך הוא היה מאפשר לו הטבות שלא מקובל בדרך כלל לתת לחניכים. הוא היה מאפשר להם לשתות קפה בשעות שאסור, להחזיק חפצים אישיים בזמן שלאחרים לא הותר לעשות זאת ובכלל הרשה לאחד מה שאסור לאחר. הדבר גרם לכעס ולתסיסה אצל חניכים אחרים, מה שהביא לאי שקט כללי באגף".

שמונה חודשים, כאמור, חיכתה אילנה ליום שבו תוחזר לעבודתה ואכן בשבוע שעבר נקראה על ידי אלי מגד לשוב לאגף הנעול. במכתב ששלחה עו"ד שדות ליועצת המשפטית של משרד העבודה והרווחה נכתב: "מששבה לעבודה באגף הנעול הזדעזעה מרשתי לגלות כי דיירי האגף חיים בתנאים של זוהמה ולכלוך, הזנחה, צחנה וטינופת, עד כדי סכנה במחלות ובזיהומים; לדבריה של מרשתי תנאי המחיה בפינת החי במקום ראויים יותר למגורי אדם מאשר התנאים במגורי הדיירים עצמם".

זה לא הכל

זה לא הכל. ע', מנהל האגף שכלפיו התלוננה אילנה ואשר נשאר בתפקידו למרות עדויותיהם של אילנה, אנשי צוות נוספים ומספר חוסים, ממשיך לטענתה להתנכל לה. וכך כותבת עו"ד שדות: "ביום 29.1.06 הגיעה מרשתי לעבודה במשמרת הבוקר; אחד החניכים, ז"ח, ששמע את מרשתי מורה לחניכים לבצע פעולות אלה ואחרות, אמר להם בקול רם, כך שהדברים הגיעו גם לאוזניה: 'אל תקשיבו לה ואל תעשו מה היא מבקשת, ע' שונא אותה ואמר לי לא לדבר איתה ולא לעשות מה שהיא אומרת, היא לא מטפלת כאן בכלל'.

"אותו חניך איים בהמשך על מרשתי במכות ושאל אותה מה היא חושבת לעשות אם חניך יאיים עליה בסכין. בעקבות דין ודברים נוסף בסגנון האלים והבוטה הנ"ל ולפי שמרשתי הודיעה לחוסה כי יהא עליה לדווח על האירוע כעל אירוע חריג, הבהיר לה החניך כי מדובר בהוראת הרכז ע', קרי שהחניכים (שכנורמה חוששים ממנו ביותר, כפי שגם עולה מדוח ועדת הבדיקה) יתנגדו לעבודתה של מרשתי באגף.

"זאת ועוד, ידוע למרשתי כי אחד המטפלים באגף הודיע לחניך כי היה ויאמר אמת לעובדת הסוציאלית (שעימה אמור היה אותו חניך להיפגש), הוא יוחזר לבית המעצר באבו כביר, ובכך הפעיל לחץ בלתי הוגן על אותו חניך, החושש ביותר מאקט זה".

ועדת הבדיקה שהוקמה על ידי האגף לאדם המפגר התייחסה גם היא בדיווחיה לתפקודו של ע' (להלן רכז האגף הנעול): "רכז האגף הנעול מונה לתפקידו לפני ארבע שנים על ידי המנהל הקודם ומנהל השירות שראו בו מועמד מתאים וראוי. בחירת הרכז נעשתה למרות עדויות ותלונות על אלימות ופגיעה בדיירים העולה מתיקו האישי של העובד ומתלונת מנהל המעון הקודם על התנהלות בניגוד לנוהלי המעון. חוות הדעת לגביו במהלך השנים לא עקביות וסותרות: מהתנהגות אלימה ובוטה ועד לתשבחות כמו מוטיבציה גבוהה, מחפש בכל הזדמנות להדריך ולשפר את איכות עבודתו של הצוות, אדם חרוץ, עקבי, ישר ומסור".

בהמשך כותבת הוועדה: "הרכז חסר כישורים מקצועיים מתאימים לריכוז וטיפול במגוון הרב של ההחלטות השוטפות והמורכבות בשגרת החיים באגף הנעול שלהן יש השפעה על עתיד הדיירים. כתוצאה מכך, ובהיעדר הכוונה, כלים והכשרה מתאימה, המדיניות באגף הנעול היא ענישתית וכוחנית שנועדה לשלוט בדיירים ולהרתיעם. ייתכן כי תגובת הרכז היא תגובת יתר למרות שלא מכוונת לכך, ובאה לידי ביטוי בהפעלת כוח רב עד כדי פגיעה בדיירים. דבר זה יוצר אווירת אלימות, כוח, הפחדה, והרתעת הדיירים כשיטה להתמודדות באירועים חריגים. חוסר פתיחות להנחיות מקצועיות, להבעת עמדות שונות בשקיפות ובצורה גלויה בכתב ובעל פה, כל זאת בעידודו של רכז האגף הנעול".

למרות שהוועדה לא יכלה להיות יותר נחרצת בקביעותיה הנוגעות לע', נראה כי הכלבים נובחים והשיירה עוברת: ע' לא הושעה ולו יום אחד מעבודתו. אין לדעת אם יש קשר בין הדברים, אולם כדאי לציין כי לע' שני אחים בעמדות מפתח. אחד מהם מנהל את המרפאה בנווה מנשה, לשם הגיעו חוסים שהוכו. האחר חבר בוועד העובדים של השירות למפגר. ע' כאמור ממשיך לכהן בתפקידו.

"המשטרה מקלה ראש וגוררת רגליים"

למעשה, גם מסקנותיה האחרות של הוועדה טרם זכו להתייחסות בשטח, למשל: "המבנה הפיזי של האגף אינו מתאים כלל לייעודו ומחייב שינוי והתאמה כפי שצוין בוועדות הקודמות". דוגמה נוספת: "האחות האחראית במרפאה טענה שעל הנהלת האגף הנעול לדווח למשפחות, והמרפאה מדווחת רק למשפחות הדיירים הרגילים. יוצא מכך שאף גורם לא דיווח למשפחות הדיירים שבאגף הנעול כשנפגעו".

לדוגמה: ח' סירב להחליף חולצה, המדריך א' התעצבן עליו ומשך בכל הכוח את השרשרת עם המפתחות שהיתה על צווארו של ח'. כתוצאה נחתך עורפו של ח' לכל האורך. הדבר קרה לפני כחמישה חודשים, המשפחה ועורכת דינה לא עודכנו על כך עד היום.

הוועדה מדגישה גם את העובדה שעבירות אלימות ומין שאירעו באגף לא הועברו לידיעת יחידת החקירות והמשמעת שבנציבות שירות המדינה "על מנת להרחיק את המעורבים ולמנוע הישנות התופעה".

גם עובדה זו לא טופלה עד היום, אנשי הסגל העבריינים עדיין משמשים בתפקידם. יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם, טוען שמדובר בזלזול מכוון ולא במחדל סתמי: "יש לי הרגשה שבגלל שמדובר באנשים עם פיגור שכלי שמעורבים בפלילים, המשטרה מקלה ראש וגוררת רגליים. כבר לפני שנה הוגשו תלונות על אלימות באגף ושום דבר לא קרה. הרי מדובר כאן באנשים חסרי ישע, המשטרה חייבת לפעול בנחישות ובזמן קצר כדי שההתעללות הזאת לא תימשך".

למלכה טענות קשות גם כלפי האגף לטיפול באדם המפגר: "בכל רגע נתון, הדיירים שם נתונים בסכנה. רכז האגף וחלק מהמטפלים, שהיו מעורבים גם באלימות כלפי דיירים חוסים וגם בהתנהלות מקצועית כושלת, ממשיכים לעבוד באגף הנעול. הרי כבר ברור שהיה שם כשל מקצועי, ברור כבר שתחת שרביטו של הרכז הזה נעשו מעשים איומים. הדרישה שלי אולטימטיבית: תוציאו משם את הרכז, אל תאפשרו לו שום מגע עם חסרי ישע, ובכל מקרה תזכרו שלאיש הזה אין שום כלים מקצועיים לטפל בחוסים".

אין כללים ברורים

במבוא לדוח שמסרה מציינת הוועדה כי הוקמה בעקבות 12 תלונות של אלימות ופגיעה בדיירים, ושמונה תלונות על גניבת כספיהם. אולם הדבר הבולט ביותר לכל אורך הדוח הוא חוסר המקצועיות שבה מנוהל המקום, והביטוי המובהק לכך הוא אכן רשימת הסגל המקצועי: רכז, חמישה מטפלים, פסיכולוג המועסק בשירות קנוי אחת לשבוע, עובד סוציאלי בחצי משרה. וזה הכל. ככה מטפלים כיום באוכלוסייה כה בעייתית וחסרת ישע.

וכך כותבת הוועדה: "תפישת העבודה בנווה מנשה אינה ברורה. . . אין כללים אחידים בנושא מדיניות ענישה, שלילת חופשה, שלילת ביקור. הסמכויות נתונות לרכז האגף הנעול ולמטפלים, שעצמאים להחליט על סוג העונש ועוצמתו על פי שיקול דעתם וללא התייעצות עם הצוות המקצועי. . . אין כללים ברורים לגבי משך השהייה המותר של דיירים בצינוק והמעקב הנדרש אחר הדייר בזמן שהייתו בצינוק, ואין שיתוף צוות מקצועי לאחר או לפני הפעולה".

הוועדה מציינת כי אין נוהל המחייב דיווח לפסיכולוג או לעובד סוציאלי בזמן אירוע חריג, למרות שהדבר הכרחי ונדרש כדי להפיק לקחים מקצועיים ולהבין את האירוע. במילים אחרות: מה שהיה הוא שיהיה.

"רוצה למות"

אמיר (שם בדוי) הכיר את אמו של חברו הטוב במועדון העירוני של אקי"ם. הוריו מבוגרים, עולים ותיקים שמעולם לא התערו בחיים כאן, והוא נמשך מיד אל שמחת החיים והחום של ציפי (שם בדוי). אמיר , שסובל מפיגור קל, חולה קשה במחלה כרונית המחייבת אותו לקחת עשרות כדורים ביום. הוא אמור היה להצטרף לטיול שארגן אקי"ם לאילת, אך בשל מצבו נראה הדבר בלתי אפשר.

"ריחמתי עליו, איזו עוד הזדמנות תהיה לו לנסוע לשם?", אומרת ציפי, "אז לקחתי על עצמי את הטיפול בו במהלך הטיול והתחייבתי בפני האחראים מטעם אקי"ם שאהיה צמודה אליו".

זה היה לפני שנתיים, וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה, לא פחות. "הוא ילד מתוק", מספרת ציפי. "חברותי מדי, מספר הכל, אבל מקסים ומלא אהבה. מאז הטיול נשמר בינינו הקשר, ומדי פעם גם נפגשנו בעיר. הוא הקפיד להרים טלפון מדי פעם לספר לי על העבודה שלו במע"ש (מרכז עבודה שיקומי) ולחלוק איתי חוויות. ידעתי שהוא בודד, וכמה הוא זקוק לתשומת לב".

לפני כשנה וחצי התקשר אמיר לציפי וסיפר לה שהיה מעורב באירוע אלים כלפי קרוב משפחתו. "הוא אמר שיהיה לו משפט וסיפר שהשופטת שלחה אותו כדי שיחליטו אם הוא מפגר או לא", היא מסבירה.

"ביקשתי ממנו שיהיה איתי בקשר גם בתקופה שהוא שם ואפילו הבטחתי לו שאבוא לבקר אותו במקום הזה שהוא אמר לי שקוראים לו נווה מנשה". בפעם הראשונה שיצא לחופשה, שבועיים אחרי שנכנס לשם, התקשר לציפי. "הוא אמר לי בטלפון שהוא בדיכאון, רוצה להתאבד, רוצה למות. לא רוצה לחזור לשם".

"מה זה משנה לך?"

כך היה מספר פעמים, עד שבבוקר יום ראשון אחד, לפני שחזר לשם, התקשר אליה שוב ואמר: "יש מדריך אחד שכל הזמן מרביץ לי. אני פוחד ממנו ולא רוצה לחזור". ציפי: "הוא אמר לי 'המדריך נתן לי אגרוף במפתח הלב. אני מרגיש שהשמים נפלו עלי'. כמובן שהזדעזעתי ואמרתי לו שייגש מיד למנהל וידווח על מה שעשו לו. אז הוא אמר לי: 'המנהל ע', מי שבא להתלונן אצלו חוטף מיד אגרוף בפנים. איך את אומרת לי ללכת אליו? אני לא יכול!'".

ציפי מספרת שהיתה במצוקה קשה: "אני בעצמי אם לילד מפגר. לא יכולתי לשאת לרגע את המחשבה שמישהו מתעלל בו בצורה כזאת. הרגשתי שהורגים לי את הילד שלי. אני חושבת שאין אמא שלא תבין אותי". ציפי ביקשה מאמיר שלא ייסע, אלא שייגש לעובדת הסוציאלית בעירייה, אבל הוא, חרד ולחוץ שמא יאחר וייענש, אמר שהוא חייב לנסוע.

ציפי, חסרת מנוח, התקשרה בעצמה לעובדת הסוציאלית שהתייעצה עם המפקחת שלה, חזרה לציפי ואמרה לה שאין ביכולתה לעשות דבר ושאם היא רוצה שתיגש להתלונן בתחנת המשטרה. "הרגשתי שהם מתנערים ממני. במקום לעשות את העבודה שלהם, להרים טלפון אחד לאנשים הנכונים, הרי כולם שייכים למשרד הרווחה, הם שולחים אותי למשטרה. לאנשים האלו יש משרדים ומזכירות וטלפונים ותקציבים, אבל כל מה שהם יודעים לעשות זה לשלוח אותי, מתנדבת באקי"ם ואם לילד מפגר, להגיש תלונה".

ציפי השאירה את בנה במועדונית ורצה לתחנת המשטרה בעיר, שם הגישה תלונה נגד המטפל שהכה את אמיר. כשסיימה שאלה את השוטרת: "ומה יקרה עכשיו?". והשוטרת ענתה לה: "נעביר את התלונה למשטרת חדרה, והם יטפלו בזה". ציפי שאלה: "זה יטופל היום?". והשוטרת שאלה בחזרה: "מה זה משנה לך?".

ציפי הסבירה בסבלנות: "אני רוצה להיות בטוחה שאף אחד לא ירביץ לו יותר. אני רוצה לדעת שלא מסוכן לו שם. את יכולה להגיד לי שהוא יהיה בטוח שם?". והשוטרת שוב תמהה: "את חושבת שהוא בסכנה?". "כן", ענתה. "ואני לא חושבת כך", חתמה את הוויכוח השוטרת.

"התהפכה לי הבטן"

ציפי רותחת כשהיא נזכרת: "התהפכה לי הבטן. הילד הזה שם חוטף מכות ולאף אחד לא אכפת. פחדתי שהזקתי לו, שמא יתנכלו לו עוד יותר בגלל התלונה שהגשתי".

בשבועות שלאחר מכן סיפר אמיר לציפי על האווירה במקום: "הוא היה אומר לי: 'אני לא מדבר. לא מסתכל לאף אחד בעיניים ולא מתעסק עם אף אחד. החוכמה שלי זה להיות בשקט כל הזמן, וככה אני לא מסתבך‭.'‬ את מבינה? הילד האומלל הזה למד בדרך הקשה איך לשרוד בג'ונגל, שבו החזקים הם השולטים. הוא לא פחד רק מהמדריכים, הוא פחד נורא גם מחניכים אחרים שהיו עבריינים רציניים. מה הוא היה לעומתם? ילד קטן שלא יודע כלום‭."‬

לאחר מספר שבועות שוב סיפר לה על אירוע אלים: "אותו מדריך שהרביץ לי בפעם הקודמת בא אלי בלילה כשישנתי ונתן לי אגרוף כשהייתי ישן. לא יכולתי לנשום. בכיתי כל הלילה‭."‬ ציפי התעקשה שילך לעובדת הסוציאלית בעירייה, אבל הוא אמר לה שההורים שלו הורו לו לחזור לשם ולא להתלונן: "רק אז הבנתי שהם חוששים שמא יעבירו אותו משם לכלא רגיל ואז מצבו יהיה הרבה יותר גרוע, כי מול עבריינים חזקים לא יהיה לו שום סיכוי‭."‬

השופטת במשפטו של אמיר פסקה לו קנס סמלי והזהירה אותו לבל ישוב לעשות מעשים אלימים. יצא בזול הילד, אם לא לוקחים בחשבון את הייסורים שנאלץ לסבול באגף הנעול.

ההבדל בין אייקיו 69 ל-65

סיפורו של אמיר מאיר בעיה נוספת בסבך הגדול של האגף הנעול: ההגדרה הקלינית של מפגר היא אדם בעל מנת משכל פחותה מאיי-קיו 69. אולם החוק בישראל מגדיר אדם מפגר כבעל מנת משכל הפחותה מאיי-קיו 65, כלומר אדם שהוגדר כמפגר מבחינה קלינית אינו בהכרח כזה מבחינה חוקית.

"רוב העבריינים המפגרים נמצאים בטווח של ארבע הנקודות הללו", מסביר פרופ' אריק רימרמן, ראש הקתדרה למדיניות רווחה על שם קרוסמן באוניברסיטת חיפה: "אין באגף הנעול שום הפרדה בין עצירים הנמצאים שם למטרת אבחון ובין שפוטים שאובחנו כבר כמפגרים ומרצים שם את עונשם.

כאשר עורך דין מגיע לבית משפט, ולמרשו יש רפיסות מסוימת בשכלו או שהוא למד בבית ספר לחינוך מיוחד, הוא יעשה הכל כד י'להשחיל' אותו לנווה מנשה, שם נוח יותר לרצות מאסר. אותו עבריין 'יתערבב' עם אוכלוסייה מאובחנת כחוק ויזיק לה, ינצל את כוחו ואף ישתמש באלימות כלפיה. מי שסובל מהעירוב הזה הם המפגרים האמיתיים שצריכים להיות שם".

רימרמן מסביר כי בעולם המערבי נהוג לערוך אבחנה ברורה בין מפגרים שהם עברייני רכוש ובין מפגרים שהם עברייני מין, אבחנה בין מפגרים עבריינים בעלי מנת משכל גבוהה יותר ובין מפגרים עבריינים בעלי מנת משכל נמוכה וכו'. באין הבדלה כזו שוהים כולם יחדיו, לא זוכים לטיפול האישי המתאים להם ואף מזיקים אחד לשני.

רימרמן: "כל נושא העבריינות של מפגרים שכלית הוא שולי מאוד בישראל. לנווה מנשה זורקים את כל המורכבות האנושית הקיימת ומצפים שהצוות יעשה את הבלתי אפשרי: מבקשים מהם לשקם בזמן שהחוק דורש רק להגן. החוק הזה הוא משנת 69' והתיקון שלו משנת 75'. כבר אז ראה המחוקק שמדובר באנשים שאי אפשר לטפל בהם, לכן החליט לבודד אותם משאר האוכלוסייה:'אני לא רוצה לראות אותו, אז נזרוק אותו לפח הזבל'".

רימרמן מצביע על כך שהחוק אינו מקצה כלים שיקומיים ואינו מתנה את קיומו של אגף נעול בנוכחותם של אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, אנשי חינוך או קרימינולוגים קליניים: "העובדה שיש שם אלימות אינה מפתיעה בכלל. זה נובע מכך שאין להם כלים לטיפול וזו לא הפעם הראשונה שיש בעיות במקום הזה. מאז שהוקם לא נמצאה דרך נכונה לקיים אותו".

"היום המאושר בחיי" האגף הנעול יכול לאכלס עד 18 דיירים. היו תקופות שהיו בו יותר, והיו שפחות. היום נמצאים שם 11 חוסים, עליהם אמון עדיין בדיוק אותו הצוות, תחת ניהולו של אותו רכז, הפועל לפי אותם כללים שאינם ברורים לאף אחד, הנהנה מאותה תמיכה ללא סייג של מנהליו.

אמיר, שבמקום לזכות לשיקום בנווה מנשה חטף מכות, ייאלץ ככל הנראה לבלות בקרוב מאוד במקום שממנו פחד פחדמוות: בעקבות השהות שלו באגף אובחן כבעל איי-קיו 69. מפגר קלינית, אך לא חוקית. אי לכך איבד את מקום עבודתו במע"ש, איבד את זכויותיו כמפגר והפך לעבריין במשרה מלאה.

משפחתו חששה להתראיין לכתבה, שכן ידעה כבר שבימים הקרובים ישוב לשם ופחדה שמא יבולע לו.
תומר מקלף מהקיר בחדרו ציור מקסים של אגרטל ופרחים, הוא רוצה לתת לי מזכרת, וגם מראה לי את התמונה של האחות במרפאה בנווה מנשה. "היא היתה האור שלי שם", הוא ממתיק.

אתה זוכר את היום שיצאת מהאגף הנעול?
"זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי. הייתי מוכן היום למות ולא לחזור לשם".

מה היה הכי קשה?
הוא שותק, מרכין את הראש ובוכה בלי דמעות. רק פיו רועד. "הכי קשה שלא יכולתי לספר לאף אחד. רציתי לספר לעובדת הסוציאלית, אבל אף פעם לא הצלחתי להיות איתה לבד. ע' אמר שאם אספר לה, יענישו אותי".

דוח מהאגף הנעול , מרב בטיטו-פריד | 10/2/2006  , nrg

סדר יום עם קרן נויבך – על החלטת בית המשפט בנוגע לפרשת החוסה דודו דהאן

23.01.14 – ובחזרה למסכת התעללויות שנחקרה ופורסמה בעיתונות בשנים האחרונות של דודו דהאן וחוסים נוספים במעון מקי"ם של משרד הרווחה.

דהאן נלקח מאימו עם היוולדו, הועבר למשפחה אומנת ולאחר מכן הועבר בגיל שבע למעון מקים. שם עברו הוא וחוסים נוספים מסכת התעללויות פיזיות ונפשיות בלתי נתפשות, שכללו מכות חוזרות ונשנות, אגרופים, השפלות, אכילה מהרצפה, אחזקת פלפל חריף בפה לזמן ממושך והתעללות מינית. ילדות נאנסו שם ונכנסו להריון.

הילדים והילדות נוצלו לעבודות ניקיון במעון עצמו ובביתה של מנהלת המעון שהייתה מעין שליטה כל יכולה במקום. מעון של ילדים, שחלקם עם צרכים מיוחדים וחלקם הוצאו מבתיהם על רקע מצב כלכלי בבית. כלומר לא הייתה כל סיבה לשכנם יחד עם ילדים עם צרכים מיוחדים.

דהאן תבע פיצויים מן המדינה על כך שהתעלמה במשך שנים מההתעללויות ומהנזק העצום שנגרם לו והשופטת בלהה גילאור, למרות הררי העדויות שלפניה, אחרי 14 ישיבות שבהם הופיעו החלשים והמוכים והמושתקים ביותר בחברה הישראלית, פסקה שה"הנתבעים עשו כמיטב יכולתם" ושאין כל מקום לפיצוי כספי לנפגעים. כעת מערער דהאן לבית המשפט העליון.

כרמלה מנשה שחשפה את הסיפור בשעתו במבט שני שוחחה עמנו עם הפרשן המשפטי שלנו, משה נגבי, על החלטת בית המשפט.

מרכז בריאות הנפש באר שבע: "הטיחו ראשים בקיר, ירקו עליהם, התייחסו אליהם כמו אל חיות"

"הטיחו ראשים בקיר, ירקו עליהם, התייחסו אליהם כמו אל חיות"  – שמעון איפרגן | מגזין mako | 24/08/16
במחלקה 15 א' במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע מטופלים המקרים הקשים ביותר – חולים חסרי ישע שאינם מסוגלים לעשות כמעט דבר בעצמם. זה לא הפריע לארבעה עובדים במוסד: יוסי וקנין, אנטוניו אפונסו, נינה שנקבסקי, ואברהם לוסקי להתעלל בהם במשך חודשים, להכות ולהשפיל אותם. אז איך זה שדווקא מי שדיווח על הפרשה מצא את עצמו בחוץ?

צילום: דיאגו מיטלברג
צילום: דיאגו מיטלברג

במחלקה 15 א' במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, בה מטופלים המקרים הקשים ביותר במוסד, יש חדר שנקרא "החדר המרופד". מכניסים אליו חולים שמסרבים לשתף פעולה עם הצוות הרפואי, לזמן קצר בלבד, על מנת להרגיע אותם. בניגוד לחדרים אחרים במחלקה, המצלמה בחדר המרופד היא מצלמה במעגל סגור שמתעדת רק את הנעשה בו בזמן אמת, והתיעוד אינו נשמר (בחדרים אחרים, יש לציין, אין בכלל מצלמה). חלק מעובדי 15 א' ניצלו עובדה זו ונהגו להפעיל בחדר אלימות קשה כלפי מטופלים, פעם אחרי פעם.

ר', אחד העובדים במוסד הבודדים שהחליטו לשבור את קשר השתיקה ולהתלונן על מעשי ההתעללות שנעשו שם כלפי מטופלים, סיפר כי שני אנשי סגל, האחות נינה שקנבסקי ואיש כוח העזר יוסי וקנין, הכניסו באחד המקרים מטופלת בשם ק' לחדר המרופד והיכו אותה שם נמרצות. "הם נתנו לה סטירות, אגרופים ובעיטות", סיפר. הוא עצמו צפה באותם רגעים במסך ששידר את הנעשה בחדר, והיה עד להתעללות. במקרה אחר, סיפרה ח', עובדת לשעבר במוסד, שהאחות שקנבסקי הכניסה מטופל אחר לחדר המרופד והרביצה לו: "בעטה בו, בוקסים כשהוא על הרצפה! הייתי בשוק בהתחלה ואחר כך צעקתי לנינה די, די". "היו מספר עובדים שניצלו את החדר המרופד כדי להרביץ באכזריות לחולים", מספר עובד נוסף במוסד. "הם ידעו שאין במקום מצלמות שיתעדו את מעשיהם, ולא האמינו שמישהו יתלונן נגדם או יפליל אותם מתישהו".

אלא שבסופו של דבר אנשי הצוות הופללו. זה קרה לפני כשנתיים. לפני חודש וחצי, אחרי תקופה של כשנה וחצי שבה התעללו במטופלים – יריקות, אגרופים, בעיטות, חבלות, מניעת אוכל ואי הקפדה על פרטיות במקלחות – ואחרי חודשים ארוכים של השתקה והתעלמות, הורשעה ארבעה עובדים ותיקים במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ועל כולם נגזרו עונשי מאסר בפועל. על האחות נינה שנקבסקי נגזרו שישה חודשי מאסר, על האח אנטוניו אפונסו שנת מאסר, על העובד אברהם לוסקי גם כן שנת מאסר, ועל העובד יוסי וקנין תשעה חודשי מאסר. הנאשמים הגישו ערעור על גזר הדין החמור לטענתם, לבית המשפט העליון. הוגש גם עיכוב ביצוע לתחילת המאסר עד לשמיעת הערעור ומתן החלטה בהם. הפרקליטות החליטה שלא לערער על גזר הדין, הם הושעו מעבודתם ובכוונת משרד הבריאות לפטרם. יצויין, כי בהסדר הטיעון נמחק סעיף האישום בגין התעללות והנאשמים הורשעו בעבירות של תקיפה.

"החולים פחדו פחד מוות מארבעת האנשים האלה", סיפר עובד ותיק. "הם רעדו בכל פעם שאחד מהם התקרב, לא העזו לפתוח את הפה. קיבלו מכות ושתקו. היו גם מקרים שהחולים קיבלו מעט אוכל ורבו ביניהם כדי שיהיה להם מה לאכול – גנבו אחד מהשני חתיכות עוף ותפוחי אדמה כדי לשרוד. זה מראות מזעזעים שרודפים אותי כל הזמן".

"תבין", גילה משה (שם בדוי), עובד במרכז, "זו המחלקה הכי קשה בבית החולים – חולים במצב הכי קשה, חסרי ישע. הם לא מסוגלים לעשות שום דבר, גם לא להתלבש לבד. הם בטח לא אלימים. היו כאלה שאכלו את הצואה שלהם כי לא היה להם אוכל לאכול ולא החליפו להם את הבגדים והטיטולים. זה היה מזעזע. ראיתי דברים נוראיים. אלימות קשה של הצוות כלפי החוסים האומללים, סתם ככה, בלי שום סיבה. נתנו להם אוכל בצמצום, ללא סיבה, בעוד שהצוות אכל מנות גדולות. כשהערתי להם שזה לא בסדר, הם סימנו אותי כעובד בעייתי והעבירו אותי למחלקה אחרת. זו הייתה השיטה. רדפו את כל מי שהעז לחשוף את האלימות".

אז איך קרה שבמשך שנה וחצי חוסים רבים עברו התעללות כה אכזרית, בסגנון הסרט "קן הקוקייה", והיא נשמרה בסוד? איך קרה שעובדים שהעזו לחשוף את המקרים הקשים נרדפו בעצמם ונאלצו לפרוש או לעבור למחלקות אחרות? ומדוע משרד הבריאות לא הקים עד היום ועדת חקירה או בדיקה לבירור כל השאלות הללו, כמו גם לצורך בירור מידת אחריותם של מנהלי המוסד ודרגיו הגבוהים? כולן שאלות טובות; לחלקן – לצערנו – אין כרגע תשובות. ספק גם אם יהיו.

מחלקה 15 א'. פה מאושפזים החולים התלותיים ביותר, שצריכים שיקלחו אותם ויחליפו להם חיתולים
מחלקה 15 א'. פה מאושפזים החולים התלותיים ביותר, שצריכים שיקלחו אותם ויחליפו להם חיתולים

 "הטיח את ראש המטופלת בדלת המשוריינת"

המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע נוסד ב-1978. יש בו כ-300 מיטות והוא אמור לתת מענה לאוכלוסייה של כמיליון בני אדם, מאשקלון ועד לאילת. בשנים האחרונות התרחשו מספר פרשות מוזרות במוסד שגרמו לאי שקט סביבו: עובדת ניקיון שגנבה מבחנה מלאה בשתן של חולה כדי להשתמש בו לביצוע טקס שחוּר לבנה הנרקומן – ואולצה לפרוש בשל כך; עובדת תחזוקה שביצעה מעשים מגונים בכמה מטופלים – הוגש נגדה כתב אישום והיא הורשעה, אך המשיכה לעבוד כרגיל בבית החולים; ועובד בכיר לשעבר, הממונה על הדרכת האחיות, שהורשע בבית הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה בהטרדה מינית של אחות ותיקה במרכז, אחרי שניסה לגעת לה בחזה, לנשק אותה ועוד כל מיני.

המקרים הללו לא קשורים אמנם אחד לשני, ובטח לא לפרשה החמורה באמת שהתרחשה בשנה וחצי האחרונות במוסד, אולם הם מעידים על תרבות של טיוח והשתקה שהתקיימה במוסד זה שנים. ואולם, כל המקרים הללו היו רק הפתיח לפרשה הקשה ביותר שהתחוללה במוסד באותן שנים.

במחלקה 15 א' מטופלים כ-15 חולים, התלותיים ביותר במוסד, הסובלים ממחלות נפש קשות ביותר וזקוקים לסיוע 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם צריכים שיקלחו אותם, יחליפו להם חיתולים, יגלחו אותם, ילבישו אותם ויסייעו להם לצחצח שיניים. התלות שלהם באנשי הצוות היא לפיכך מוחלטת – ומידת האחריות של הצוות, בהתאם. "חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד במחלקה התחלתי לראות אנשי צוות שנותנים לחולים סטירה פה, אגרוף פה", העידה ש', מטפלת במחלקה ואחת הדמויות שהובילו לחשיפת הפרשה, שעדותה כאן מובאת בקיצורים והתאמות נדרשות. "כאשר קילחתי אותם ראיתי על גופם סימנים כחולים. פניתי לצוות הוותיק ושאלתי לפשר העניין, וכל פעם [הם] טענו שהאלימות הייתה מצד איש צוות מסוים. פעם אחת זה ההוא, פעם אחת זו ההיא, וכו'".

אילו מקרים ראית בעצמך בעיניים?

ש': "כואב לי להגיד את מה שאני הולכת לומר ואני אפילו מתביישת, אבל בכל משמרת הייתה אלימות כלפי החוסים שראיתי בעצמי. זה יכול להיות סטירה, אגרוף, בעיטה, וזה היה קורה בכל מקום במחלקה – בחדר אוכל, בתחנת האחות, בזמן המקלחות".

כך למשל סיפרה ש' כיצד ראתה את אברהם לוסקי, אחד המורשעים בפרשה, מכה חולה במקלחת. "יום אחד עבדנו יחד, הוא קילח חולה בשם ד', הלכתי להביא מגבת ופיג'מה מהמחסן וכשחזרתי, ראיתי שהוא מרביץ לו… מכות, בעיטות, עם הידיים, בוקסים. צעקתי לו שיפסיק ואז הוא אמר לי: 'תצאי אל תתערבי, אני יודע מה אני עושה'". על האחות נינה שקנבסקי אמרה ש', שלאחר שאחד החולים ניסה לקחת ממנה סיגריה, "היו בעיטות, אגרופים – עמדתי עם פה פעור. לא האמנתי שאישה יכולה להגיע לרמות כאלה של אלימות". במקרה אחר, מספרת ש', "מטופלת בשם ע' נכנסה לתחנת האחות, ואנטוניו [אפונסו, אחד המורשעים בפרשה] החזיק אותה בעורף, הוציא אותה החוצה, החזיק אותה בשיער והטיח את ראשה מספר פעמים בדלת משוריינת, וזאת לא הפעם הראשונה שעשה את זה". פעם נוספת הייתה כש"אנטוניו הדביק ל-ע' [מטופלת] את הראש לתוך הזכוכית כמה פעמים", כפי שהעידה ח', עובדת אחרת במוסד.
"סטירות זה לא 'הפעלת כוח סביר'"

מעבר לאלימות השיטתית, היה גם היחס המשפיל לחוסים. "אתה מכיר את השלטים במגרשי הכדורגל, 'ברוכים הבאים לגיהינום'? זה המקום – גיהנום, אין מילה אחרת", אומר עובד לשעבר. "הצוות זלזל בחייהם של המטופלים. הם התנהגו אליהם כמו לעדר של כבשים. לוקחים אותם בבוקר לאותה מקלחת, עשרה גברים ונשים עירומים ועירומות, ומקלחים אותם ביחד. לפעמים גם נתנו להם לחכות שם דקות ארוכות. זה הזכיר לי מראות מהשואה. מטיחים את ראשיהם בקירות, יורקים עליהם. הם גרמו לאותם מטופלים לאבד צלם אנוש. הם התנהגו אליהם כמו לחיות. התביישתי בעצמי שאני עובד במקום כזה".

ר', אותו עובד שהחליט לבסוף להתלונן על הנעשה במחלקה, העיד גם הוא במהלך החקירה והמשפט על שורת אירועים אלימים. אלימות שרירותית, חסרת פשר. בין היתר סיפר על מקרה שבו "אבי [אברהם לוסקי] קיבל טלפון מהבית, או משהו כזה, וזה עצבן אותו. בדיוק היה לידו מטופל בשם ד' ואז אבי נתן לו סטירה". במקרה אחר, סיפר, אנטוניו אפונסו "נתן למטופל סטירה ללא כל סיבה והוא עף כמה צעדים אחורה".

ר' המשיך וסיפר על אירועים שבהם עובדים היכו חולים בישבן, בפנים ובשאר אזורים רגישים, ולסיכום העיד שהאלימות הייתה עניין "כמעט יומיומי", במיוחד במשמרות הערב והלילה. במקרים רבים, אמר, העצבים של הצוות יצאו על העובדה שהחוסים חסרי הישע נאלצו לעשות את צרכיהם בטיטול. "אם היו מצלמות בבית החולים והאירועים היו מתועדים", סיכם, "מצבם של הנאשמים היה אחר". התובעת שאלה את ר' האם השימוש בכוח לא היה בגבול הסביר. ר' השיב: "בבית החולים יש מעין השתלמויות על טכניקות ריסון מטופלים. אני אישית עברתי כזו. אני לא יודע אם הנאשמים עשו זאת. מלמדים אותנו מה מותר ומה אסור. סטירות זה לא כוח סביר".

"לא קיבלתי גיבוי מההנהלה, להפך"

העדויות של העובדים לשעבר במוסד חושפות לא רק את האלימות הקשה וההשפלות, אלא גם את קשייהם של החושפים. "אני מצטערת לומר את זה, אבל שתקתי כמו כולם כשראיתי את מעשי האלימות", אמרה ש' לא פעם במהלך עדותה. כשנשאלה מדוע לא עירבה את הגורמים המוסמכים, ענתה: "שתקתי, כי כולם שתקו. פחדתי שלא יאמינו לי". אחר כך התעשתה. בשלב הראשון, שנמשך כחצי שנה, היא ניסתה לשכנע את העובדים המעורבים לחדול ממעשיהם, אלא שהם התעלמו ממנה: "אף אחד מאנשי הצוות לא היה מוכן ללכת איתי בעניין הזה". בהמשך, אחרי שבועיים ללא שינה, החליטה לאזור אומץ, פנתה לאחראית מחלקה וחשפה בפניה בבכי את האלימות הקשה של הצוות כלפי החולים; בהזדמנות הזאת גם ביקשה לעזוב למחלקה אחרת.

 המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. "הם ידעו שאין במקום מצלמות, ולא האמינו שמישהו יתלונן" | צילום: דיאגו מיטלברג

 אלא שכאן ש' נתקלה בחוסר הנכונות, בלשון המעטה, של המוסד לתקן את ליקוייו. הדיווח לאחראית לא הוביל לשום מקום. גם בהמשך, כשפנתה ש' למנהל בית החולים, פרופ' זאב קפלן, וביקשה ממנו הגנה בעקבות כוונתה ללכת להעיד במשטרה – כלומר התחייבות שלא תפוטר – הוא לא היה מוכן להתחייב על כך ואף הזהיר אותה שהיא עלולה להיעצר בגין אי דיווח על מעשי אלימות. "איבדתי הרבה מעצמי, הרבה משמחת החיים", סיפרה ש' על השפעת הפרשה עליה, "אני ממשיכה לעבוד בבית חולים, [אבל] רוב הצוות לא קיבל בשמחה את מה שעשיתי. לא קיבלתי גיבוי מההנהלה. להיפך, הם רק הקשו עלי. באף מחלקה לא רצו לקבל אותי. עדיין הרבה אנשים לא מדברים איתי בבית החולים".

ש' עוד הייתה בת מזל יחסית. בשני מקרים אחרים, כפי שחשף ר' בעדותו, עובדים במחלקה שדיווחו על מעשי האלימות סיימו שם את דרכם. "אחרי שראיתי שאנשי צוות מכים מטופלים", העיד, "פניתי לאנשי הצוות אחרים במחלקה ושאלתי אותם האם העניין הזה מקובל כאן. הם אמרו לי שהיו לפנָי שני עובדים, האחד בשם יעקב סיבוני והשנייה בשם ענת, שדיווחו על מעשי אלימות, ושעכשיו הם כבר לא עובדים במקום… בהתחלה שתקתי גם, אבל כשראיתי שהאלימות מוגזמת, פניתי לאנשי הצוות האחרים לברר את העניין". האנשים שר' התייעץ איתם אימתו את הדברים, והוא מצא עצמו מוותר, לפחות זמנית: "דאגתי לפרנסה שלי וחששתי לאבד אותה. הייתי חדש במערכת, בורג קטן, מי יאמין לי?"

בשיחה השבוע עם סיבוני, שעבד במוסד כ-20 שנה, הוא אישר את הדברים. "מהרגע שחשפתי את מעשי האלימות אולצתי לעזוב את המחלקה ואת בית החולים. רדפו אותי, כך פעלה השיטה. בכירים בבית החולים ידעו ושתקו – וזה הדבר הכי חמור". אגב, בעדות של אחות במוסד, נטען שאחת העובדות הבכירות במוסד אכן ידעה מספר חודשים לפני פיצוץ הפרשה על האלימות במחלקה אבל בחרה להעלים עין. "ח' אמרה לי ולכל הצוות שהיא לא רוצה לדווח על האלימות שהיא ראתה בגלל שאין לה עוד קביעות בעבודה והיא חוששת", העידה האחות.

מחלקה 15 א'. "בכל משמרת הייתה אלימות כלפי החוסים, וזה היה קורה בכל מקום במחלקה"

 "הסדר מקל כי אפשר הנפגעים לא יכלו להעיד"

פריצת הדרך בחשיפת הפרשה אירעה לפני שנתיים, כאשר עובדים שהיו עדים לאלימות פנו לקצין הביטחון בבית החולים ולבכיר נוסף במוסד, ושני אלה ייעצו להם להתלונן במשטרת באר שבע. רק בעקבות התלונה במשטרה נעצרו ארבעת אנשי הצוות הוותיקים ונחקרו באזהרה. תחילה הכחישו כל מעורבות וטענו שמדובר בעלילה שנרקמה על ידי עובדים המסוכסכים עמם. בהמשך הוגש נגדם כתב אישום חמור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בגין עבירות של תקיפה וגרימת חבלה לחסרי ישע.

באחרונה חתמו הארבעה באמצעות עורכי דינם על הסדר טיעון עם פרקליטת מחוז הדרום. בכיר בפרקליטות אמר השבוע שמדובר בהסדר מקל יחסית, בשל הקושי להביא את החולים להעיד בבית המשפט. "במשך תקופה ארוכה עוד התעקשנו שלא לחתום איתם על הסדר טיעון", אומר הבכיר, "אבל הקושי להביא את החולים לבית המשפט ולעמת אותם מול הנאשמים הביא אותנו לבסוף להחלטה שלא לנהל את המשפט עד סופו".

בשולי גזר הדין, השופט אליהו (אלי) ביתן מתח ביקורת קשה על הנהלת בית החולים ומשרד הבריאות שלא טרחו לבדוק את המתרחש במקום וכן, על אווירת ההשתקה ששררה במוסד עצמו. "העובדה שאירועי התקיפה נמשכו על פני כשנה וחצי באין מפריע וכמעט באין מתריע למרות שחלק מאנשי צוות המחלקה ידע על כך – מדאיגה ומעציבה והיא מעוררת תהיות גם על מידת הבקרה והפיקוח של הנהלת בית החולים על הנעשה במחלקות הטיפוליות ועל האווירה המאפשרת מעשים שכאלה ושתיקה שכזו", הדגיש השופט בגזר הדין, והוסיף: "הציפייה היא שהאמונים על הנושא בבית החולים ובמשרד הבריאות ישבו על המדוכה יבחנו את הנושא מכל היבטיו ויעשו את הדרוש למניעת הישנות תופעה חמורה שכזו".

בעקבות חשיפת הפרשה פוטרו כמובן ארבעת העובדים. כעת חלק מבני משפחותיהם שוקלים להגיש תביעה נגד משרד הבריאות ובית החולים. "מה שקרה פה זו שערורייה", אומר אביו של אחד המטופלים שהוכו. "מחדלים שאסור שיתרחשו במקום כזה. הכנסתם לכלא של המעורבים היא שלב ראשון בטיפול בעשבים השוטים ובמיגור התופעה החמורה הזו. השלב השני מבחינתנו הוא שמי שאחראי למחדל הזה ולהתעללות בילד שלנו ובאחרים ישלם על כך". אחד העובדים במוסד מסכים אתו: "צריך להקים ועדת חקירה לבדוק את התנהלות הנהלת בית החולים שלא נקפה אצבע למען החולים".

המשטרה חוקרת אם אוטיסטית הותקפה בהוסטל כפר עופרים של אלו"ט

המשטרה חוקרת אם אוטיסטית הותקפה בהוסטל אלו"ט , לי ירון , 23.08.2016 , הארץ
בשני מקרים נפרדים נמצאו על גופה של החוסה סימני אלימות, על אף שמוצמד לה ליווי צמוד של מדריך עקב צרכיה המיוחדים

המשטרה חוקרת חשד כי אוטיסטית חסרת ישע הותקפה בכמה תקריות שונות במהלך שהותה בהוסטל של עמותת אלו"ט — כך נודע ל"הארץ". בשני אירועים נפרדים נמצאו על גופה חבלות קשות, ובהוסטל לא יודעים כיצד הן אירעו — אף שלחוסה אמור להיות ליווי צמוד של מדריך במשך 24 שעות ביממה.

נ' היא אוטיסטית חסרת ישע בתפקוד נמוך, השוהה בהוסטל כפר עופרים של אלו"ט ברמת השרון מסוף חודש יוני האחרון. באופן חריג, אישר לה משרד הרווחה ליווי צמוד של מדריך, 24 שעות ביממה, למשך תקופת הסתגלותה, בגלל צרכיה המיוחדים.

עם זאת, בשני אירועים שונים בשבועות האחרונים נמצאו על גופה של נ' חבלות קשות באזור החזה והירך, שלא ברור כיצד נגרמו. במשטרה חוקרים את האירועים זה כחודש וחצי, ועד כה לא ברור כיצד נגרמו והחבלות. מספר כיווני חקירה נבדקים: האם הותקפה על ידי חוסים אחרים, האם פגעה בעצמה כשהיתה ללא השגחה, או האם נפגעה על ידי הצוות המטפל. גם באלו"ט מסרו כי מתבצעת בדיקה מעמיקה של האירוע וכי לא ברור ממה נגרמו החבלות על גופה.

לטענת אמה של נ', ליאה נתן מרציאנו, אם בתה היתה מקבלת את הסיוע הצמוד שקבע לה משרד הרווחה, נסיבות האירועים היו ידועות ואף נמנעות. "בתי נחבלה פעמיים בתוך חודש בהוסטל… אף אחד לא יודע למה", כתבה האם למנכ"ל משרד הרווחה אליעזר יבלון ולמנהלת השירות לטיפול באדם עם אוטיזם במשרד. "דיווח להורים לא נמסר בזמן אמת. לילדה ניתנו שעות לליווי צמוד… אין ליווי צמוד!". עוד ציינה כי ההוסטל לא עדכן אותה בזמן אמת על מה שאירע לבתה.

לדבריה, "חשוב לי להגיד להורים שלא יפחדו מהרווחה ויתלוננו אם קורה דבר שלא לרוחכם. הורים מפחדים שיעיפו את ילדיהם מהמסגרות ובשל כך מפחדים להתלונן".

נתן מרציאנו פעילה למען ילדים ומוגבלויות זה שנים ארוכות. ב–2003 היתה בין מגישי עתירה לבג"ץ, למנוע ממשרד האוצר לבטל את התקציב לחוק השילוב של ילדים עם מוגבלויות במערכת החינוך הרגילה. בג"ץ קיבל את העתירה וקבע כי ילדים בעלי צרכים מיוחדים זכאים לחינוך מיוחד בחינם, גם אם שולבו בבתי ספר רגילים.

בתחקיר "הארץ" בנושא ההוסטלים לאוטיסטים, שפורסם באפריל האחרון, העיד מנהל כפר עופרים לשעבר, ערן בלנש: "בתקופה של שנה, התחלפה כמעט כל השדרה הניהולית בהוסטל — עובדת סוציאלית, מנהלת דיור, אחות, מזכירה רפואית, מנהלי מטבח ואחזקה". רבות מהבעיות שחוזרות על עצמן בהוסטלים נובעות מהדרישות הנמוכות שמציב משרד הרווחה לתפקיד המדריך. ההכשרה כוללת מספר תצפיות בנעשה בהוסטל ודרישה ל–12 שנות לימוד. קיים מחסור קבוע בכוח אדם, תחלופת המדריכים נעה בין 40% ל–50% מדי שנה ורבים מהמדריכים צעירים וחסרי ניסיון.

מאלו"ט נמסר בתגובה: "בכפר עופרים חיים 72 חברים עם אוטיזם בתפקוד בינוני ונמוך, לצדם צוות שעובד סביב השעון, מטפל במסירות ובאהבה בכל החברים. הבית מתנהל 28 שנים, בשלווה ולרוב לשביעות רצון ההורים. הדיירת נקלטה בכפר עופרים לפני מספר שבועות, כשבעברה מספר ניסיונות לשיבוץ במסגרות דיור אחרות שלא צלחו. תלונת האם מקבלת התייחסות רצינית ובירור מעמיק, אלא שהאם עצמה מסרבת בעקשנות לבקשת אלו"ט לבדיקה רפואית לבירור סיבת הסימנים. גם הפעם, כמו באירוע חריג, כל הרשויות האפשריות מקבלות דיווח: הנהלת אלו"ט, משרד הרווחה, פקידי סעד, עובדות סוציאליות (ובמקרה הצורך גם משטרה), ולא נמצא כל חשד להתנהלות לא תקינה". נתן מרציאנו דוחה את טענת אלו"ט ואומרת כי בתה עברה כבר כמה בדיקות רפואיות ועתידה לעבור עוד בקרוב.

ממשרד הרווחה נמסר: "משרד הרווחה מטפל במשפחה ומסייע לה באופן יומיומי ובכל האמצעים העומדים לרשותו. המשרד אף דאג למלווה צמוד לבת לפנים משורת הדין. מפאת צנעת הפרט והחיסיון החל על פרטי המקרה לא נוכל להרחיב מעבר לכך".

מוסד פסיכיאטרי נוה שלוה – מחסור במזון וקשירה בניגוד לנוהל

מחסור במזון וקשירה בניגוד לנוהל במוסד פסיכיאטרי פרטי; במשרד הבריאות קוראים לסגירתו , עידו אפרתי , 20.06.2016 , הארץ

בביקורת הפסיכיאטר המחוזי ב"נוה שלוה" רק שלושה מתוך 11 נושאים הוגדרו תקינים. גורם במשרד הבריאות: "במטופלי המגורים האינטנסיביים המטרה היא להחזיק אותם בחיים"

בהנהלת משרד הבריאות התקבלו בחודשים האחרונים דיווחים מדאיגים על בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי "נוה שלוה" שבפרדס חנה כרכור, בעקבותיהם קוראים גורמים במשרד לסגירתו. ביקורות שנערכו מאז תחילת השנה על ידי אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות והפסיכיאטר המחוזי העלו ממצאים חמורים, בכלל זה מחסור במזון עבור מטופלים, הגבלה (קשירה) של מטופלים ללא רישום ושלא על פי הנהלים, תשתיות רעועות והיעדר צורם של פעילות שיקומית למאושפזים במוסד.

ב"נוה שלוה", שבו חוסים כ–160 מטופלים, מכחישים נחרצות וטוענים כי הם מעניקים טיפול ראוי ופעילות שיקומית ככל הניתן, כי אין מחסור במזון וכי מטופלים אינם נקשרים במוסד.

מוסד נוה שלוה בפרדס חנה, ב-2015 . מנהלת בית החולים הפסיכיאטרי טוענת כי רוב הטענות חסרות שחר - צילום רמי שלוש
מוסד נוה שלוה בפרדס חנה, ב-2015 . מנהלת בית החולים הפסיכיאטרי טוענת כי רוב הטענות חסרות שחר – צילום רמי שלוש

שורת הליקויים החמורים שחזרו והתגלו במשך השנה האחרונה, הובילו אנשי מקצוע במשרד הבריאות — מרמת המחוז ועד לאגף לבריאות הנפש — לקרוא לסגירת "נוה שלוה" לאלתר, ולהעברת המטופלים בו למסגרות חלופיות, בדגש על מסגרות קהילתיות שיקומיות. בפורומים סגורים של משרד הבריאות הוצגה עמדתם של רופא מחוז חיפה והפסיכיאטרי המחוזי, שבתחומם נמצא "נוה שלוה", לפיה אין מנוס מסגירת המוסד בשל הליקויים המתמשכים.

גם עמדת האגף לבריאות הנפש היא כי יש לפעול בהקדם להפסקת התקשרות עם "נוה שלוה" והעברת הדיירים למסגרות חלופיות. בעבר פורסמו תחקירים שעסקו במוסד, מהם עלתה רמת טיפול נמוכה. בינואר 2014 הודיע מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופסור רוני גמזו, על סיום התקשרות המשרד עם "נוה שלוה" ו"אילנית" — שני בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים היחידים שנותרו בישראל — על רקע פרשת מוסד "נוה יעקב", שנסגר ב–2012 לאחר שהתגלה כי הצוות הרפואי נחשד בהתעללות בחוסים. לבסוף הוחלט שלא לסגור את המוסדות, בין היתר לאחר שמשפחות המטופלים פנו לשרת הבריאות דאז, יעל גרמן, והפצירו בה שלא לסגור את בתי החולים מכיוון שלא קיימת חלופה הולמת.

מקרי האשפוז שמגיעים ל"נוה שלוה" הם מהקשים במערכת בריאות הנפש, ויש בו שתי יחידות. הראשונה היא מחלקת אשפוז ייעודית למקרים של תחלואה כפולה, כלומר לקויות התפתחותיות ושכליות שונות המוגדרות "הנמכה קוגניטיבית", לצד מחלת נפש. במחלקה זו שוהים קרוב ל–60 מטופלים. יחידה נוספת כוללת כ–100 מטופלים נפגעי נפש בתפקוד ירוד. המטופלים — שמצד אחד אינם זקוקים לאשפוז ומצד שני אינם מתאימים למסגרות קיום אחרות — שוהים במגורים טיפוליים, מעין הוסטלים. רובם הגדול, הסובלים גם מבעיות גופניות, שוהים באגף שבו יש "מגורים טיפוליים אינטנסיביים".

ביקורת לא מתואמת שנערכה על ידי משרד הבריאות בינואר השנה, כחלק מביקורות שוטפות תקופתיות, העלתה כי בעיות שהוצפו בביקורות קודמות לא תוקנו. רשימת הליקויים שהתגלו בבדיקה זו כוללת טיפול לא הולם בדיירים וחוסר במעקב אחר מצבם הרפואי. היא העלתה גם תקלות בטיחות כמו שקעי חשמל חשופים ורדיאטורים שבורים. ואולם שני ליקויים שעלו הדאיגו במיוחד את צוות הבקרה היו מחסור חוזר ונשנה של מנות מזון וקשירת מטופלים ללא רישום ובניגוד לנהלים. על פי העדויות, באחד המקרים נקשר חולה בארבעת גפיו למיטה בחלל שבו שוהים חולים נוספים העלולים לפגוע בו, בניגוד מוחלט לנהלים. פעולות קשירה אחרות הוצעו ללא רישום או על סמך אישור "אוטומטי" למטופלים מסוימים.

מוסד נוה שלוה בפרדס חנה. התגלו בבדיקות תנאים רעועים - צילום רמי שלוש
מוסד נוה שלוה בפרדס חנה. התגלו בבדיקות תנאים רעועים – צילום רמי שלוש

גורם במשרד הבריאות תיאר כי התחושה היא שבמוסד מצפצפים על הערות הביקורת. "הם חושבים שמחפשים אותם, אבל זה מקום שלאורך שנים התגלה כמקום ברמת איכות נמוכה. הרבה שיקום אין שם", אמר הגורם, שמכיר את המוסד מקרוב. "במחלקה של מטופלי המגורים האינטנסיביים המטרה היא להחזיק אותם בחיים. גם באשפוז המוטו הוא להחזיק את הראש מעל המים. העליבות גדולה", הוסיף. לדבריו, אכן מדובר בחולים קשים והם אינם מקבלים תקצוב מספיק, אולם "עדיין לא מכובד שבשנות ה–2000 יהיה מקום שנותן שירות כזה". דברים ברוח הזו נאמרו גם בפני מנכ"ל משרד הבריאות.

במארס האחרון בוצעה בנוה שלוה ביקורת נוספת על ידי הפסיכיאטר המחוזי. ציון הביקורת, 63, מופיע באדום בוהק לצד הכיתוב: "הציון נמוך מאוד בהתחשב באופי הליקויים שנמצאו, בקרה זו הוגדרה כנכשלת". מתוך 11 נושאים עיקריים שנבדקו רק שלושה נמצאו תקינים. בין היתר, מצוין בבקרה כי אין רצף והמשכיות בתהליכי שיקום, רק חלק קטן מהדיירים יוצא למסגרות תעסוקה ואין דיווח מלא על אירועים חריגים. בנוסף, נמצא בבדיקת הרשומות ליקוי תזונתי חמור אצל אחד מדיירי המקום, שעל פי הדיאטנית נמצא במצב זה מעל שנה ללא טיפול יסודי משמעותי. עוד התגלה כי מצב התשתיות רעוע, וכך גם מצב ההיגיינה והפרטיות.

מנהלת "נוה שלוה", יהודית שייר, אמרה ל"הארץ" בתגובה כי לרוב הגדול של הטענות אין שחר. באשר לנושא המחסור במנות המזון היא טוענת: "לא היה ולא נברא. היתה טעות חד־פעמית. בביקורת שהתקיימה כאן בנוכחות המנכ"ל בפברואר הם בדקו את העניין ולא היה חסר כלום". באשר לנושא הגבלת מטופלים אומרת שייר כי "אנחנו מנהלים רישום כמו בכל מקום. לדעתי בשלוש השנים האחרונות לא היתה כאן הגבלה למעט אולי מקרה אחד".

כמו כן הוסיפה מנהלת המוסד כי "המקום אצלנו מצוחצח כל הזמן, אנחנו מעסיקים מנקה לכל מחלקה שזה יותר מהמקובל במוסדות אחרים", ובאשר לטענה על פעילות שיקומית טענה שייר כי "צריך לזכור שזו אוכלוסייה מאד קשה, שחלקה הגיעה אלינו לאחר שנפלטה ממסגרות של הוסטלים ודיור מוגן, חלקם עברו מעל 20 אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים לפני שהגיעו אלינו. עבור חלקם שיקום משמעו לסייע להם לפתח מיומנויות בסיסיות כמו שיפור רמת תפקוד בנושא הגיינה". בנושא התשתיות מודה שייר כי יש מקום לשיפוץ, אך לטענתה לבעלי המקום קשה להשקיע כאשר משרד הבריאות מאריך את החוזה למשך חצי שנה בלבד כל פעם.

בני משפחות המטופלים חרדים מסגירתו של המוסד בהיעדר אלטרנטיבה למטופלים. לדברי אנשי עמותת "עוצמה", הפורום הארצי של משפחות נפגעי נפש, מרבית בני המשפחה והאפוטרופסים אינם תומכים בסגירת המקום גם נוכח ממצאים כאלו או אחרים, אלא רק לאחר הקמה ובחינה של מסגרת חלופית.

בעמותת "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, שבשנים האחרונות פועלים רבות ליצירת שקיפות במוסדות הפסיכיאטריים ושינוי הגישה, סבורים כי יש לסגור בהקדם את "נוה שלוה" ו"אילנית". "אנחנו כבר שנים מדברים על זה שיש צורך לסגור את המסגרות האלה. אלה מקומות שצריכים לעבור מן העולם", אומרת עידית סרגוסטי, אחראית תחום בריאות הנפש בעמותה. "הדחיפה שלנו לאורך כל הדרך היא להקים מסגרות בקהילה — מסגרות קטנות ואינטימיות שיהיו חשופות יותר לעין הציבורית".

ממשרד הבריאות נמסר כי נוה שלוה "הינו מוסד הפועל שנים ארוכות ומפעיל שתי מסגרות עיקריות למתמודדים עם מחלות נפשיות – מחלקת אשפוז לחולים ממושכים שאינם פעילים מבחינת תחלואה נפשית, ומגורים טיפוליים – המיועדים לחולים שזקוקים למסגרת תומכת אינטנסיבית לאור קושי משמעותי בתפקוד. מטופלים אלו אינם זקוקים לאשפוז, אך גם לא מתאימים למסגרות השיקום השונות הקיימות כיום בקהילה. זה תקופה, מודע משרד הבריאות לליקויים שונים בפעילות של 'נוה שלוה', בין השאר, חוסר באנשי צוות, היעדר תוכניות טיפול מסודרות וניהול שאינו תקין של רשומות רפואיות. משרד הבריאות ואגף בריאות הנפש נוקטים אמצעים שונים לתיקון הליקויים, בהם הגברת תדירות הבקרות ופיקוח הדוק על המסגרת בתקופה האחרונה".

עוד נמסר ממשרד הבריאות כי הוא בוחן הקמת אלטרנטיבות עבור מטופלי נוה שלוה, בין אם הקמת קהילות טיפוליות "במודל אקולוגי" המיועדות לחולים מורכבים שאינם זקוקים לאשפוז ובין אם פתרון במודל "קהילה משקמת" למטופלים במגורים טיפוליים.

מוסד פסיכיאטרי נוה יעקב – התעללות קשה בחוסים

אלו"ט – הזנחה, מדריכים בלי הכשרה ופיקוח אפסי: מה קורה במעונות האוטיסטים בישראל

הזנחה, מדריכים בלי הכשרה ופיקוח אפסי: מה קורה במעונות האוטיסטים בישראל , לי ירון , 22.04.2016 , הארץ

"אני אבא לילד אוטיסט, והייתי מדריך בהוסטל של אוטיסטים במשך שלוש שנים", אומר רועי (שם בדוי). "אחרי שראיתי מה קורה שם: ההזנחה, חוסר הניסיון של הצוות, הפאשלות שמנסים לכסות — אין סיכוי שאתן לבן שלי לשהות בהוסטל, אני מעדיף את כל הקושי בגידול שלו, מלשים אותו במקומות האלה".

משך שלוש שנים היה רועי מדריך בהוסטל של ארגון "אלאור", שם נחשף לדבריו לשורה של ליקויים. "היו אוטיסטים שנשארו ללא השגחה במשך שעות, טעויות בחלוקת התרופות, נעילת דיירים בחדרם, קללות ותלונות שלא קיבלו מענה", הוא מתאר ומונה עוד אירועים רבים כגון בריחות, קטטות, חיתוך עצמי ואשפוזים: "חפצים חדים מסתובבים בחדרים באופן חופשי וללא השגחה, לכן הדיירים פוצעים את עצמם מדי פעם". לדבריו, מראה ניידת משטרה המגיעה למתחם הוא שגרתי, שכן פעמים רבות מוצאים עצמם המדריכים חסרי אונים. אם הורים נוספים היו יודעים מה קורה במקומות אלה, הוא אומר, סביר שרבים לא היו מכניסים לשם את ילדיהם.

בחודש ינואר מת בהוסטל של אלו"ט באור יהודה, רן וייס, אוטיסט בן 31. לפני כשבועיים פורסם ב"הארץ", שהמשטרה בודקת חשד כי מותו נגרם בשל רשלנות.

וייס נותר ללא השגחה, אף שהיה ידוע כי סבל מהפרעה שגרמה לו לשתות מים מבלי יכולת לעצור. מאז הגיעו ל"הארץ" עדויות של כ–30 מדריכים, מנהלים, אנשי צוות והורים לילדים אוטיסטים, שעבדו או שהו בהוסטלים של גופים שונים הנותנים שירות למשרד הרווחה. אף כי התיאורים אינם אחידים, בכללותן מעלות העדויות שורה של בעיות החוזרות על עצמן ברבים מההוסטלים, ומסכנות את חייהם של הדיירים.

אחת מאותן עדויות היא של הוריו של רון (שם בדוי), אוטיסט בתפקוד גבוה שהתאבד כשהיה בן 20, לאחר שש שנים בהן נע ונד בין הוסטלים שונים ומחלקות סגורות בבתי חולים. לדברי הוריו במהלך תקופה זו הוא נעשה אלים, מדוכא ומיעט לתקשר עם הסביבה. באחד המקרים הזמין צוות ההוסטל משטרה לאחר שאחז בסכין במטבח ואף נפתח לו תיק פלילי.

אין כתובת

מנהלת המחלקה הקהילתית בארגון "בזכות", נעמה לרנר, אומרת כי מדי שנה מגיעות לארגון עשרות תלונות על הנעשה בהוסטלים ומתחילת 2016 הצטברו כבר 24 כאלה. "אנשים מדווחים על מצוקה קשה", היא אומרת. "מישהו סיפר לי לאחרונה על כך שמגבילים אותו מאוד באפשרות להתקשר החוצה, ולא לוקחים אותו למעקב ולטיפול רפואי שהוא זקוק להם".

התלונות לא אמורות להגיע לארגון "בזכות", אלא למשרד הרווחה, שאמור לפקח על ההוסטלים. אך המשרד אינו מציע כתובת לפניות הורים, כך שאלה החוששים לשלום ילדיהם צריכים לפנות להנהלת ההוסטל בלבד. כמה הורים ששוחחו עם "הארץ" אמרו שהם חוששים כי ילדם יאבד את מקומו במוסד אם ימתחו ביקורת על התנהלותו.

ממשרד הרווחה נמסר כי הורים רבים נוהגים לפנות למפקחות המחוזיות בכל תלונה והן פועלות בשקיפות מלאה מול המשפחה. עוד נמסר כי המשרד מתכנן להקים מוקד חירום לפניות אנונימיות.

לפי המידע שבידי "הארץ", הפיקוח של המשרד על הנעשה במקומות הללו רופף, במקרה הטוב. למשל, מדיניות המשרד היא לבקר בכל מוסד אחת לחודשיים, ורק בתיאום עם הנהלתו. "אין עלינו כמעט פיקוח", אומר יוני (שם בדוי), מדריך לשעבר באלו"ט. "מדובר במוסד סגור שהוא חסוי בעצם". לדבריו, "הביקורות של אלו"ט ומשרד הרווחה נעשות כשההוסטל לא פעיל, כלומר כשהחברים נמצאים במרכז תעסוקה. הם עוברים ורואים שהתחזוקה של המבנה סבירה, שהכל נקי והארונות מסודרים. אם מוצאים שזה לא מסודר ולא נקי, אז זה מה שעובר הלאה מהמנהל למדריכים, לא הערות על העבודה עם החברים, אלא על סידור הארונות וניקיון".

וכך, דו"ח מביקורת שנעשתה בהוסטל של אלו"ט מגלה כי סעיף הצוות וכוח האדם "לא נבדק עקב מחסור בזמן", וכך גם סעיף ה"התייעצות עם פסיכיאטר". הסעיפים שכן נבדקו, נוגעים בעיקר למצב הארונות, השירותים והריהוט — וגם שם יכול היה להיות טוב יותר.

"להערכתי הם 'עוצמים את עיניהם לרווחה'", אומר על המפקחים אל"מ (מיל') ערן בלנש, לשעבר מנהל הוסטל של אלו"ט בכפר עופרים. "הם נמנעים מביקורת עומק, נמנעים מהתמודדות עם סוגיות מהותיות (חלקם, כמו תקנים, באחריותם המלאה), ובסופו של דבר נושאים גם הם באחריות למצב בעמותה שכמעט כל תקציבה מתבסס על תקציב משרד הרווחה".

לפי משרד הרווחה, "הפיקוח כולל ביקורים מתואמים וביקורי פתע של עו"ס, מפקחת מחוזית". אם נדרש, נמסר, מוגברת התדירות של ביקורי הפיקוח. הביקורים ארוכים וכל אחד מתמקד בנושא אחר. בדיקת התנאים הפיזיים, נמסר, "משקפת את איכות הטיפול" ו"אם מתגלה ליקוי, הנושא נבדק מיד והמשרד פועל לתיקונו".

אוטיזם מופרט

משרד הרווחה מפעיל 57 מסגרות דיור, לכ–1,400 אוטיסטים באמצעות עמותות וחברות פרטיות. כ–150 אוטיסטים מחכים כיום למקום בהוסטל. בשנתיים האחרונות חל גידול של יותר מ–25% באוכלוסיית האוטיסטים. כ–17 מההוסטלים מפעילה אלו"ט (אגודה לאומית לילדים אוטיסטים), והיתר מתחלקים בין חברות שונות, ביניהן א.ד.נ.מ ואלאור. בכל הוסטל מתגוררים 12–24 בני אדם. הטיפול באוטיסטים מופרט כבר שנים, ומשרד הרווחה, האחראי על התחום, משלם לכל מפעיל 14 אלף שקלים בחודש עבור כל מטופל — אך מטיל על הארגון המפעיל את האחריות להקמת ההוסטלים ותפעולם. כדי לממן את פעילותם מסתמכים הארגונים גם על תרומות. יש רשויות מקומיות שמקצות קרקע חינם לבניית ההוסטל (בהוסטלים של אלו"ט, ל"י), אך מתנות את השימוש בו לילדים מאותה רשות בלבד.

כך או אחרת, רבות מהבעיות שחוזרות על עצמן ברוב ההוסטלים, נובעות מהדרישות הנמוכות שמציב משרד הרווחה לתפקיד המדריך — המטפל הקרוב ביותר לאוטיסט, זה שנדרש מדי משמרת לטפל באנשים במצבי משבר, להתמודד עם התפרצויות אלימות, לקלח, להכין אוכל ואף לחלק תרופות. חרף זאת, ההכשרה מתמצה בשלוש־ארבע תצפיות על הנעשה בהוסטל, וזהו. די לשם כך ב–12 שנות לימוד. לא נדרש ניסיון מוקדם או רקע בטיפול בבעלי מוגבלות. "כל יום שאין בו אירוע חמור, שאין בו פגיעה באוטיסט בהוסטל, הוא ממש נס", אומרת רויטל לן־כהן, אם לילד אוטיסט ולשעבר חברת הוועד המנהל של אלו"ט.

נוסף על ההכשרה הבעייתית, קיים מחסור קבוע בכוח אדם. הדרישה כי יהיה מדריך לכל ארבעה דיירים בהוסטל, לא תמיד מיושמת לעתים, ופעמים רבות נותרים אוטיסטים בתפקוד נמוך ללא השגחה. ייתכן שחלק מהסיבות לכך נעוצות גם בתנאי העבודה הלא אטרקטיביים: שכר מינימום, 200–250 שעות עבודה בחודש, ואין כמעט אפשרויות קידום. לא מפתיע שתחלופת המדריכים נעה בין 40% ל–50% מדי שנה. "יש יותר מדי ילדים בכל מוסד ופחות מדי מדריכים, חסרי הכשרה, עם שכר עלוב וכמעט ללא פיקוח של הרווחה", מסכמת לן־כהן.

איתמר (שם בדוי), שהדריך משך ארבע שנים באלו"ט, מוסיף ש"רוב המדריכים הם צעירים חסרי ניסיון שעובדים תקופות קצרות", כאשר "דווקא בעבודה עם אוטיסטים יש צורך במדריכים קבועים ומקצועיים. לאוטיסטים יש קושי בהתמודדות עם שינויים. יש חשיבות להיכרות טובה עם כל מטופל".

לדבריו, "אצל רבים מהאוטיסטים החשיבה וההתנהגות שונה, וצריך לקבל את זה, להיכנס לעולם שלהם כדי לגרום להם לפעול כמו שצריך, להפחית את החרדות וההתפרצויות שלהם". לדבריו, לא מעט מדריכים "התייחסו אליהם כאילו הם בני אדם רגילים ורציונליים, ולכן דווקא החמירו את המצב". וזה עוד המקרה הטוב. לדברי איתמר יש גם מדריכים הנוהגים לצחוק על דיירי ההוסטלים: "לרבים מהם אין ראייה טיפולית בכלל".

יונתן (שם בדוי) אוטיסט בתפקוד גבוה בשנות ה–20 לחייו, סובל גם מהפרעה דו־קוטבית. לאחר מאבק של שנים, הצליח לצאת מהוסטל ולשכור דירה לעצמו. בראייה לאחור הוא שופך אור על הכשלים שליוו לדבריו את תקופתו בהוסטל של חברת א.ד.נ.מ: "הצוות לא היה מיומן — מדריכים שלא צריכים להיות עם בעלי מוגבלויות והפרעות רגישויות", תיאר. "חלק מאנשי הצוות אנטיפתיים, לא קיבלו הכשרה לעבוד איתנו. הם היו לועגים לנו, גוררים אותנו בחדר. היה דייר שכאשר מצב הרוח שלו נהיה קשה, הוא היה דופק את ראשו בקיר עד למצב של כתם דם על הקיר. כאשר זה קרה הצוות לא ניסה להרגיע אותו, לנחם אותו או לתת לו כדור הרגעה בכוח. במקום זה הטיפו לו מוסר". הוא מוסיף שאמנם קשה לו לגור לבד, "אבל זה קל במובנים רבים יותר מהוסטל. לא הבינו אותי שם"

אין תרופה לבעיה
אחד הנושאים הבעייתיים ביותר הוא חלוקת התרופות. על פי נהלי משרד הרווחה, את הכדורים צריכה לתת אחות, ואם היא לא נמצאת במקום — שני מדריכים שהוסמכו לנושא, כדי לוודא היטב שאין טעות בחלוקה. "אני טעיתי בחלוקת תרופות לא פעם ולא ספרתי", אמרה אדווה (שם בדוי), מדריכה לשעבר בהוסטל אחר של אלו"ט. ואילו רועי אמר כי בהוסטל שבו הוא הדריך, "אספקת הכדורים לדיירים באופן קבוע לא התבצעה לפי הנוהל המחייב בדיקה על ידי שני מדריכים".

במשרד הרווחה אמרו כי כל מקרה של הפרת הנוהל האוסר על מדריך בודד לחלק תרופות מטופל בנחרצות מול המפעיל. הוסטל לאוטיסטים בכרמיאל. מדי שנה גדל בכ– 15% מספר האוטיסטים המאובחנים גיל אליהו

א' עובד שנים באחד ההוסטלים של אלו"ט. הוא מספר שהיה מקרה בו "כמעט נתנו לדייר אחד כמות היסטרית של תרופות שיועדו לאדם אחר, ברגע האחרון עליתי על זה". את רועי זה לא מפתיע. "במשך שנה חילקתי תרופות לבד", אמר. "בחודש האחרון שלי בהוסטל התחילו שמועות על פיקוח אז פעם ראשונה שמו איתי עוד מדריך. ברוב הזמן אין למדינה מושג מה קורה בתוך ההוסטלים".

אך הקושי אינו מסתיים במתן התרופות. "עם כל דייר ההתמודדות היא שונה", אומר דן (שם בדוי) המדריך כיום בהוסטל בדרום הארץ. "אחד רוצה לבחור בעצמו את הבגדים, אך הוא בוחר בגדים לא מתאימים לעונה ואז הוא מתחיל לצעוק ולהכות את עצמו בראש וצריך להתעקש איתו ללבוש בגדים מתאימים. אחד אוכל את ארוחת הבוקר ומלכלך לעצמו את הבגדים אז צריך שוב להלביש אותו". לדבריו, כאשר שלושה מדריכים מטפלים בו־זמנית בשלושה דיירים, "היתר מסתובבים בלי השגחה".

על פי הנהלים, בכל עת צריכים כמה מדריכים להיות ערים ובהיכון. אולם לדברי איתמר, "בלילה יש מדריך אחד ער והרבה מדריכים ישנים למרות שהם אמורים להיות ערים". לדבריו, מדי לילה על המדריכים לעבור ארבע פעמים בחדרים ובסופו של כל סיור לתעד זאת במכשיר מיוחד. אבל לא כולם עושים זאת. "אין פיקוח, המנהל לא בא לבקר בלילה לבדוק", הוא אומר. "המנהל יודע שישנים אבל הוא לא יכול לעשות דבר בנוגע לכך. כשהמדריך ישן יכולים לקרות המון דברים. זה קורה לא פעם או פעמיים. עוברים על הנהלים גם של משרד הרווחה וגם של אלו"ט".

מוות בהוסטל

ביקור בהוסטל של אלו"ט בצפון תל אביב מזמן מפגש עם מקום שונה ואווירה שונה: החדרים מרווחים, המסדרונות מצוחצים וחלק מהדלתות מובילות לחדרי משחק גדולים. ככלל, המצב בהוסטלים של אלו"ט שונה מבמקומות אחרים, ואין זה פלא שתור הממתינים להיכנס אליהם גדול יותר. ואולם גם ההוסטלים של עמותה זו, שהיא הגוף המרכזי והוותיק ביותר במדינה המפעיל מבנים מסוג זה, אינם חפים מבעיות. מקרה המוות של רן וייס, אותו חוקרת המשטרה בחשד לרשלנות התרחש במבנה של העמותה. ל"הארץ" נודע כי בחודש פברואר התרחש מקרה מוות נוסף בהוסטל של העמותה. מקרה שהחל להיחקר בידי משרד הרווחה רק חודש וחצי לאחר האירוע. במשרד הסבירו את העיכוב בכך שרופאת המשפחה של הנפטר היתה בחופשה.

"אני סבור שלשני מקרי המוות הקשים, שלא היו מחויבי המציאות, יש מאפיינים משותפים ודומים, הן ברמות הגורמים הישירים למוות, והן להשפעות של גורמים התורמים הקשורים לדרגי הניהול באלו"ט", אומר בלנש שבעבר שימש ראש מינהל הבטיחות וביקורת האיכות בחיל האוויר. "אני סבור שיש עניין לציבור ללמוד שמקרה המוות של רן וייס לא היה מקרה בודד והבעיה היא כללית יותר".

בלנש שימש כמנהל ההוסטל בכפר עופרים במשך כחצי שנה, עד שלדבריו אולץ לעזוב את התפקיד. "למרות שעזבתי ביוזמתי, הלכה למעשה פוטרתי מתפקידי לאחר שהתקוממתי על אופן הניהול בכפר. בתקופה של שנה, תוך פחות מפעם אחת, התחלפה כמעט כל השדרה הניהולית בהוסטל — עובדת סוציאלית, מנהלת דיור, אחות, מזכירה רפואית, מנהלי מטבח ואחזקה. התרשמתי לטובה מהמסירות של אנשי הצוות והמדריכים אך התרשמתי מאוד לרעה מהתרבות הניהולית והארגונית שפגשתי".

לא רק לבלנש יש מה לומר על התנהלות העמותה, שב–2013 עמד המחזור הכספי שלה על 137 מיליון שקלים, שנכסיה הוערכו ב–165 מיליון שקלים, וששכר המנכ"לית שלה הוא לא פחות מ–450 אלף שקלים בשנה. ל"הארץ" נודע כי בשנת 2015 התפטרו רוב ההורים החברים בוועד המנהל של אלו"ט ובראשם ראש הוועד — שעשה זאת ארבעה חודשים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד. ואולם, האסיפה הכללית של הארגון לא כונסה על מנת להבין מדוע קבוצה כה גדולה של הורים נבחרים נטשו את הארגון. גם נציגת הציבור אורית אדטו, נציבת שב"ס לשעבר, עזבה לאחר מכן. יו"ר חדש של הוועד, בשם איציק שריר שרד בתפקיד 10 חודשים לפני שהתפטר גם הוא.

נציג ציבור אחר שהחליט שדי לו הוא דוד יערי. "חייבת להישאל השאלה מדוע אנשים טובים כה רבים שבאו לסייע לאלו"ט ממשיכים להתפטר?", כתב במכתב ההתפטרות שלו. "אני מודאג עד עמקי נשמתי לעתיד אלו"ט. לא רק שאני מאמין שהארגון מובל מטה למסלול שגוי ביותר, אלא שישנם סימנים מסוכנים מאוד של קבלת החלטות שגויה הגובלת, אם לא חוצה לחלוטין, תחום של התנהגות בלתי הולמת". בהמשך הוסיף פנייה להורים בוועד: "האם אתם רוצים להיות ארגון צר שמתמקד בטיפול בברי המזל המעטים אשר הצליחו לשריין מקום בבית לחיים? או שאתם רוצים לפעול למען מטרה נרחבת וחשובה הרבה יותר ולהילחם על זכויותיהם של ילדיכם ושל רבים אחרים שקולם אינו נשמע? האם אלו"ט היא בעבור קומץ נבחר או שמדובר בארגון לאומי שמשימתו לייצג את הקהילה האוטיסטית?".

רבים מהמתפטרים מאלו"ט הקימו יחדיו את עמותת "יוזמות השילוב", המקדמת שילוב אוטיסטים בכל הגילים ובכל תחומי החיים בקהילה. אף כי אינם מעוניינים להתראיין, ממכתבי ההתפטרות שלהם, שהגיעו לידי "הארץ" עולה כי ביקורת רבה מופנית כלפי התמקדות אלו"ט בדיירים שנמצאים בהוסטלים שלה ולא באוכלוסיית האוטיסטים כולה.

באחרונה התחוור להורים אלה, כמו גם לאחרים, כי אלו"ט נתנה הסכמה למהלך אחר שנוי במחלוקת: הצעת חוק (שעברה בקריאה טרומית בתמיכת הממשלה) העוסקת בקידום, שיקום ושילוב אוטיסטים בקהילה, כאשר המימון לתוכנית זו אמור להגיע בין השאר מתוך קיצוץ הקצבה לאוטיסטים בתפקוד גבוה.

ההורים המתנגדים להצעת החוק טוענים כי לא מדובר רק בבעיה של "תפקוד גבוה מול תפקוד נמוך". הורים לא מעטים לאוטיסטים ב"תפקוד נמוך" רוצים דיור בקהילה, והצעת החוק לא נותנת לזה פתרון — היא נותנת רק הוסטלים. בעיה מרכזית נוספת היא בהנחה ש"התפקודים" קבועים בשעה שקיים חשש כי הקיצוץ בקצבה לבעלי תפקןד גבוה יביא להידרדרות במצבם. "אלו"ט טוענת שהיא מייצגת את הילדים של כולנו, אבל יש פה ניגוד עניינים בסיסי", אומרת לן־כהן. "איך אפשר גם לספק שירותים לממשלה וגם לבקר אותה? גם להתיימר להיות מי שמייצג את כולם וגם להתרכז בתפקודים בינוניים ונמוכים בהוסטלים בלבד? החוק הזה יגרום לכך שאלו"ט תשמר את כוחה ועוד הוסטלים ייבנו".

אין פתרון

כחלק ממגמה כללית בעולם, בכל שנה חלה עלייה משמעותית במספר האוטיסטים המאובחנים בישראל. על פי הערכות, אחד מכל 100 תינוקות נולד עם אוטיזם. במשרד הרווחה מעידים כי מדי שנה חל גידול בכ–15% במספר האוטיסטים המאובחנים וב–2015 הכיר המשרד ב–12 אלף לעומת 2,320 ב–2005. כיום אין נתון רשמי כיום על מספר האוטיסטים בישראל ועל פי הערכות ישנם בסך הכל כ-20 אלף אוטיסטים בישראל.

העלייה במספר האוטיסטים הביאה למחסור חמור במסגרות עבורם. לאלה שמחכים, או שלא רוצים לשים את ילדיהם בהוסטלים, אין למעשה אלטרנטיבה. אין, למשל, מסגרות שאינן הוסטל כמו דיור בקהילה ומגורים בקבוצות קטנות יותר.

ממשרד הרווחה נמסר כי הוא מפעיל מספר מודלים לצד ההוסטלים, כמו מערך דיור לארבעה אנשים בוגרים ודיור נתמך בו גר כל אדם בדירה ומקבל סל תמיכות לחיים עצמאיים בקהילה.

ל"הארץ" נודע כי התוכנית מתוקצבת ב–1,200 שקלים לחודש לאדם ומשתמשים בה עשרות בודדות של אנשים, מיעוטם אוטיסטים.

"אני לא רוצה לשים את הבת שלי בהוסטל", מספרת דנה (שם בדוי) אם לאוטיסטית בשנות ה–20 המאוחרות לחייה. "שמעתי המון דברים רעים מהורים אחרים על הוסטלים". חרף זאת, דנה נאלצה להכניס את בתה ברשימת המתנה להוסטל, בשל היעדר אמצעים לדאוג לה. "הכסף שהמדינה נותנת לי ממש לא מספיק לי לגדל אותה. העלויות יכולות להגיע גם ל–30 אלף שקלים בחודש. אני מזדקנת והטיפול בה קשה לי — אבל מה אני יכולה לעשות?".

כיום, אדם עם אוטיזם שחי בביתו מקבל קצבת נכות בסיסית בגובה של עד 2,400 שקלים בחודש. אדם בתפקוד נמוך יכול לקבל בנוסף גם קצבת שר"מ (שירותים מיוחדים לנכים) — שעומדת על כ–3,000 שקלים. המשמעות היא, שגם אוטיסט שמקבל את הקצבה הגדולה ביותר, לא מתקרב לסכום שהמדינה היתה משלמת להוסטל על הטיפול בו.

במשרד הרווחה אומרים כי מעבר לקצבאות מקבלים האוטיסטים החיים בקהילה מגוון שירותים המסתכמים באלפי שקלים.

"ארגון 'בזכות' טוען שוב ושוב שעדיף לעודד אנשים עם מוגבלות לגור בדירות עצמאיות או עם ההורים ומלווה צמוד ולתת להם שירותים תומכים", קובעת לרנר. "זה בטח יהיה יותר זול, בטוח ונכון עבורם: זה ימנע בעיות התנהגות שנובעות מהחיים האינטנסיביים עם אחרים ויאפשר מימוש רב יותר של הזכות לאוטונומיה ופרטיות".

רונן גיל, מנכ"ל ומייסד קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי (אס"י) אומר שהמודל הישראלי המאפשר מסגרות של הוסטלים בלבד "מבוסס על מודל בריטי מיושן. מאז, המודל הבריטי השתנה מאוד — אבל בישראל ובאלו"ט מסרבים לאמץ מודלים חדשים. אלו"ט בעיניי היא חלק מהמנגנון שעוצר את ההתקדמות לעבר פתרונות חדשים — כי היא מקבלת את מרבית הכסף מהמדינה ומנציחה את מודל ההוסטלים. היום זה הוסטל או כלום".

מאלו"ט נמסר כי הארגון מנוהל על ידי הורים שקובעים את המדיניות וסדר העדיפויות. "בשנים האחרונות אנו מתריעים שוב ושוב בפני משרד הרווחה שהתקן שנקבע למדריכים אינו תואם לצרכים של הדיירים. בנוסף, התרענו על התקציב הנמוך שלא מאפשר לתגמל מדריכים בהתאם לעבודה הקשה שנדרשת מהם. מטבע הדברים, כשהתקציב אינו מספיק והשכר נמוך, עובדים בעלי משפחות לא נשארים בה זמן רב".

עוד נמסר כי המדריכים עוברים תצפיות כדי לבדוק את התאמתם לתפקיד ואלה שמתקבלים לעבודה עוברים קורס אוריינטציה. חלוקת התרופות נעשית בידי מי שהוסמך ואם וכאשר חלה טעות, "הדבר מדווח בזמן אמת לפסיכיאטר ולהורים.

כאשר מת דייר, נמסר, "מוקמת מיד ועדת בדיקה חיצונית בלתי תלויה. בשני המקרים שתוארו השגיחו מדריכים על הדיירים בעת האירוע, ולצערנו לא הצליחו למנוע את האסון".

על ערן בלנש נמסר כי הוא "פוטר עקב חוסר התאמה לתפקיד", ועל טענותיו של דיוויד יערי כי הן נבדקו על ידי משרד רו"ח הולצמן, המשמש מבקר פנים, ונמצא שאין בהם דבר. לדברי המבקר, 'לא נמצאו חריגות או ליקויים מהותיים בהתנהלות העמותה'" .

מא.ד.נ.מ נמסר כי כי זהו "ארגון שפועל מתוך שליחות ואחריות חברתית, ומספק זה שנים שירותים הקשורים בטיפול, שיקום וקידום אנשים עם מוגבלויות. יצוין, כי כל תלונה של משפחה או דייר זוכה להקשבה מלאה. הטענות נבדקות על ידי המנהלים, וככל שנדרש מדווחות לגורמים הרלוונטיים. למען הסר ספק יובהר כי עובדים שאינם פועלים בהתאם לסטנדרטים הטיפוליים, לא נשארים בארגון".

מאלאור נמסר כי "העיתון משמש כלי בידיו של גורם אינטרסנטי, אשר פוטר על ידי הארגון, ומבקש כעת לפגוע בו". עוד נמסר כי "הטענות המיוחסות לארגון שקריות. ארגון אלאור מטפל ומקדם אנשים עם צרכים מיוחדים למעלה מ–20 שנה, וכולל צוות טיפולי מקצועי ומיומן, אשר טובת הדיירים היא נר לרגליו. באחת מן המסגרות של הארגון מקבלים אנשים עם רקע של אלימות, ולחלקם עבר פלילי. הדיירים מטופלים על ידי הארגון בצורה מקצועית, הוכנה לו תוכנית טיפול ששילבה צוות רב־מקצועי ואושרה על ידי משרד הרווחה. מבדיקה שערכנו, בשום שלב לא התרחש מקרה בו הדייר ברח ללא ידיעת הצוות".

פקידים מושחתים במשרד הרווחה עושים קופה ע"ח המוגבלים

הזנחה, מדריכים בלי הכשרה ופיקוח אפסי: מה קורה במעונות האוטיסטים בישראל , לי ירון , 22.04.2016 , הארץ  

מעון רמת טבריה – הושיבו שעות חוסים בשמש ואסרו עליהם לזוז ממקומם – מנכ"ל משרד הרווחה אליעזר יבלון מטייח

חוסים יושבים שעות ביום שמש ליד בריכה ואסור להם לזוז ממקומם – לשכת הרווחה טבריה תלושה מהנעשה, מנכ"ל משרד הרווחה מטייח האחריות המערכתית ומאשים את אחת המטפלות שסתרה לחוסה.

מטפלת הושעתה בשל חשד להתנהגות אלימה , אתי דור-נחום , 06.09.15

עדי ראייה טוענים שעובדת במעון 'רמת טבריה' (עמותת אשכולות) סטרה לאחד החוסים במהלך יום כיף בבריכה בעמק הירדן. "הוא הפריע קצת אחרי שהושיבו אותם ברחבה בלבוש מלא באחד הימים החמים בשנה, ואז אחת המטפלות פשוט הסתובבה אליו וסטרה לו פעמיים על העורף", מספר קובי וקנין, יו"ר פורום הורים לילדים עם צרכים מיוחדים בטבריה, שנקלע במקרה למקום". מנכ"ל משרד הרווחה הקים ועדה לבדיקת התלונה, והוגשה תלונה במשטרה: "נלמד את הכשלים"

מנכ"ל משרד הרווחה, אליעזר יבלון, הקים ועדה לבדיקת תלונה על מעון 'רמת טבריה', בעקבות פנייה של 'ידיעות טבריה' על מטפלת שסטרה לכאורה לאחד החוסים במהלך יום כיף בחופש הגדול. בתום הבדיקה הגיש המשרד תלונה במשטרה נגד המטפלת וגם השעה אותה מעבודתה.

מעון רמת טבריה בשיכון ד' בעיר נוסד בשנת 1979 ומתגוררים בו דיירים בעלי צרכים מיוחדים בדרגות שונות. הוא פועל כמרכז קהילתי המספק את צרכי דייריו במגוון תחומים.

"המעון שם לעצמו כמטרה", נכתב באתר האינטרנט של המעון, "לקדם את הדיירים קרוב ככל האפשר למלוא מימוש הפוטנציאל האישי שלהם, לתת להם טיפול

פיזי, רגשי והתנהגותי ולשפר את איכות חייהם באמצעות לימוד, עבודה, חינוך לתרבות פנאי ופעילות מהנה. מטרתנו לקרב את דיירינו ככל האפשר לנורמליזציה ולחיים מלאים ומאושרים".

"כאב לי הלב"

הפרשה החלה לפני כשבועיים, כאשר באחד מימי אוגוסט החמים שהה יו"ר פורום הורים לילדים עם צרכים מיוחדים בטבריה, קובי וקנין, בברכה בבית איל שבעמק הירדן והבחין שם במקרה בקבוצה של דיירים מהמעון שהגיעה למקום. לדבריו, הקבוצה מנתה מספר קטן של דיירים וליוו אותה כמה מטפלים.

"אותו יום חמישי היה היום האחרון של קייטנה שהפעלנו, ולקחנו את הילדים ליום כיף", מספר וקנין. "הקבוצה מהמעון ישבה במרחק של כעשרה מטרים מאתנו ושמתי לב שחבריה לא לבושים בבגדי ים או בבגדים קצרים שמתאימים לרחצה, אלא בגי'נסים וחולצות – דבר תמוה באחד הימים הכי חמים בקיץ הזה.

"הם ישבו ברחבה כמעט שלוש שעות ולא נכנסו למים. אני נכנסתי למים ויצאתי ובכל פעם ראיתי אותם באותו מקום, יושבים ומזיעים. בכל פעם שמישהו מהם קם והלך, ראיתי שהמטפלים החזירו אותו למקום. אם לזה קוראים יום כיף, אני לא יודע מה זה כיף". עדת ראייה נוספת שהייתה בבריכה באותו יום, מספרת גם היא שהחוסים ישבו כל הזמן על הדשא ולא נכנסו למים.

קובי וקנין. "הרגשתי שקיבלתי את הסטירה במקומו" (צילום: שרון צור)

לדברי וקנין, בשלב מסוים הוא ראה שאחת המטפלות סוטרת לאחד החוסים. וקנין: "הוא קצת הפריע, אז היא פשוט הסתובבה אליו וסטרה לו פעמיים על העורף. את הסטירה שהוא קיבל הרגשתי שאני מקבל על הפנים שלי. עצרתי את עצמי מלגשת אליה והלכתי למשרד בבריכה לברר מאין הקבוצה.

"ברגע שהבנתי שהם ממעון רמת טבריה, הזעקתי את הנהלת המקום ונציגיה הגיעו תוך זמן קצר. במקביל הקבוצה התחילה להתפנות ולעלות על ההסעה שלה. אני ועוד עדים שראו את הנעשה סיפרנו מה שראינו, ונציגי ההנהלה אמרו שהם רואים זאת בחומרה ושהעניין יטופל.

"אין לי ספק שיום הכיף הזה היה עוגמת נפש בשביל החוסים האלה. הוציאו אותם החוצה בלי מזגן ולא נתנו להם להיכנס למים. אני מאמין שאפילו אנשים נורמטיביים היו נכנסים לאי-שקט במצבו של האיש הזה. הרגשתי שקבלתי את הסטירה במקומו. כאב לי הלב".

גם מנהלת הגיל הרך בטבריה, ליזו סרור, רכזת קייטנות גנים עירוניות, הייתה עדה למקרה. "במהלך יום כיף שערכנו בבריכה", סיפרה, "הבחנו בקבוצת חוסים ממעון רמת טבריה שישבו במשך שעות ארוכות על המדשאה בשמש ולא עשו דבר.

"אף שאותו יום היה חם בצורה יוצאת דופן הם לבשו בגדים רגילים, ללא כובעים, וכלל לא נכנסו למים. בשלב מסוים ראינו מטפלת סוטרת לאחד החוסים. זה היה נורא לראות אותם ככה.

"התחושה הייתה של חוסר אונים ואכזבה נוראית שדבר כזה קורה לאור יום. כשראינו את זה רצינו לפנות מיד למשטרה, אך בעצתו של קובי פנינו קודם כול להנהלת המקום. ייאמר לזכותם שהם הגיעו די מהר. המעשה הכי מתבקש היה להתלונן בפני מנהלי המעון ולהעביר את העניין להמשך טיפול".

מחכים למשטרה

בעקבות פניית ידיעות טבריה למשרד הרווחה עם עדויותיהם של וקנין וסרור, כאמור, הוקמה ועדת בדיקה. "מפקחת וחוקרת של המשרד שאיתן נפגשתי גבו ממני עדות", מספר השבוע וקנין, "ומאז אני מתעדכן באופן שוטף מפי נציגי המשרד, שהגיעו למסקנה שהמקרה חמור מכדי להיפתר בבדיקה פנימית שלהם".

וקנין מציין שמתוקף תפקידו כיו"ר הפורום, הוא מכיר את רמת טבריה ומדגיש שאינו בא בטענות למעון. "הם עושים עבודה נפלאה", הוא אומר, "ומשקיעים מאמץ בפעילות ברוכה שמשלבת את החוסים בקהילה ומאפשרת להם להיות יותר עצמאיים. אבל אם יש עשב שוטה, צריך לעקור אותו מהשורש כדי שלא תהיה אלימות או הזנחה.

"אסור לאפשר פגיעה בחסר ישע. אני מטפל בילדים שאולי יום אחד יצטרכו להגיע למקום כזה, ולכן אני רוצה להבטיח שיקבלו יחס מתאים תוך כבוד לאחר. משרד הרווחה מתייחס לנושא ברצינות וביקשתי יותר פיקוח ובתדירות גבוהה יותר, כדי שדברים כאלה לא יישָנו".

סרור פונה לציבור ומבקשת: "אם מישהו רואה תופעה כזאת, חשוב לדווח. עלינו להיות ערניים כדי למנוע מקרים כאלה".

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "משרד הרווחה מגלה אפס סובלנות לפגיעה בחסרי ישע ופועל כל העת למניעת התנהגות פסולה זו, בין היתר באמצעות חידוד החוק בדבר חובת הדיווח, פיקוח שוטף וקביעת נהלים.

"לגופו של עניין, עם קבלת הדיווח על מטפלת שלכאורה היכתה את אחד החוסים, המשרד העביר תלונה למשטרה וכשהתברר שיש חשד ממשי להתנהגות אלימה מצד המטפלת, היא הושעתה מיידית מעבודתה.

"בכל הנוגע למידע שהתקבל על ההתרחשויות בזמן שהות הקבוצה החוסה בבריכה, משרד הרווחה ממתין לתוצאות הבירור המשטרתי ועם קבלתן, יקיים במעון בדיקה מעמיקה יחד עם הפיקוח הארצי כדי ללמוד על הכשלים למניעת הישנותם".

ממשטרת מחוז צפון נמסר: "הוגשה תלונה בתחנת טבריה ובהתאם לזאת נפתחה חקירה".

במעון רמת טבריה ביקשו להסתפק בתגובת משרד הרווחה.

מטפלת הושעתה בשל חשד להתנהגות אלימה , אתי דור-נחום , 06.09.15

עיריית ירושלים עיקלה חשבונות של חוסים במעון משכורת 800 שקלים בחודש

האטימות של לשכת הרווחה ירושלים מול ההתעללות הבירוקרטית של העירייה בחוסים חסרי ישע
בכיכר ספרא החליטו לעקל חשבונות בנק של חוסים במערכי דיור מוגן, שמפעילות עמותות שונות בעיר. הסיבה: החלטה לבטל את הפטור מארנונה שניתן לעמותות הללו. מדובר בחוסים שמרוויחים כ־800 שקל בחודש. העירייה: בוחנים איך נוכל לסייע להם

בגלל חוב ארנונה: עיריית ירושלים עיקלה חשבונות בנק של חוסים במערכי דיור מוגן שמפעילות עמותות בעיר. בעמותות טוענים שמדובר בצעד אכזרי, שכן מדובר בחוסים מוגבלים שעובדים במערך התעסוקה שמפעילות העמותות ומשתכרים משכורת חודשית של 800 שקל בחודש בלבד. בתחילת השבוע הם החליטו לצאת למאבק נגד מדיניות העירייה ולהקים מולה מחאה המונית.

למאבק חברו עמותת שק"ל (שירותים קהילתיים לאנשים עם צרכים מיוחדים), עמותת 'עלי שיח' שמפעילה מערך דיור לאנשים שסובלים מלקות שכלית והתפתחותית, עמותת 'שיח סוד' לקידום החינוך החרדי וכן העמותות אלווין ואקי"ם שמקדמות מערכי חינוך למוגבלים.

חלק מהחוסים. עיקול ממשכורות מגוחכות (צילום: שלומי כהן)
חלק מהחוסים. עיקול ממשכורות מגוחכות (צילום: שלומי כהן)

חובות ענק

עד שנת 2009 נהנו העמותות מפטור מלא מתשלום ארנונה עבור הדירות שהן מפעילות בעיר ומשכנות בהן חוסים. הדירות מנוהלות בפיקוח העמותות ומדריכים מיוחדים מלווים את החוסים ומקנים להם כלים שיאפשרו להם לנהל אורח חיים כמה שיותר עצמאי בתוך הקהילה.

לפני שש שנים שינתה העירייה את מדיניותה והחלה לדרוש מהעמותות תשלומי ארנונה עבור הדירות שבהן מתגוררים החוסים. לדברי סמנכ"ל 'שיח סוד' יוסף ברסקי, אילו כל אחד מהחוסים היה גר בבית הוריו, הם היו זכאים לפטור של 80 אחוז לפחות מתשלום הארנונה בגלל הלקות השכלית או ההתפתחותית של הבן או הבת.

"החוק פוטר מתשלום ארנונה את מה שמוגדר 'מעון יום'. באה אלינו העירייה ואמרה, אתם לא מפעילים מעונות יום – אתם מפעילים מעונות, והחוק אינו פוטר מעונות מתשלום ארנונה", אומר אחד הבכירים בעמותת 'שיח סוד'. "התוצאה היא כמעט מכת מוות לעמותות קטנות כמונו, שמתקיימות מתמיכות ממשלתיות".

כתוצאה מהשינוי במדיניות העירייה החלו העמותות לצבור חובות בגלל אי תשלום הארנונה עבור הדירות שהן מפעילות, והחובות הללו ותופחים מיום ליום בשל הצטברות של ריבית והצמדות. עמותת שק"ל, למשל, צברה כבר חוב של ארבעה מיליוני שקלים, 'שיח סוד' חייבת חצי מיליון שקל ו'עלי שיח' נושאת גיבנת כספית של כשלושה מיליוני שקלים.

לדברי סגן מנהל מערך הדיור בשק"ל מלאכי בעדני, מדובר בסכומים כבדים מאוד עבור עמותה שממומנת בעיקר מתקציבי ביטוח לאומי, משרד הרווחה וקצת תרומות. "החוב הנוראי הזה עלול בסופו של דבר לגרום לנו לקצץ במתן שירותים לחוסים, שכן אנחנו מתחזקים את הדירות ומממנים את כל הוצאות הדיירים, כמו חשמל, מים, אוכל והסעות למרכזי התעסוקה", הוא מסביר.

גם בכיר בעמותת 'שיח סוד' טוען שהחוב שהצטבר לעירייה עלול לפגוע בחוסים. "המשאבים שלנו מצומצמים וגם אנחנו מתקיימים מתמיכות ומהקצבות של משרדי ממשלה", הוא אומר.

מרוויחים 800 שקל

עמותת שק"ל מפעילה בירושלים 70 דירות שבהן מתגוררים 280 חוסים הסובלים מלקות שכלית ומאוטיזם. 'עלי שיח' מחזיקה בעיר 47 דירות שבהן היא משכנת 245 דיירים, שמרביתם סובלים מלקות שכלית והתפתחותית. ב־30 הדירות של 'שיח סוד' בבירה גרים כ־ 220 דיירים.

אולם בעירייה לא הסתפקו בהפסקת מתן הפטורים מארנונה לדירות ולאחרונה גילו שק"ל ועלי שיח שבעקבות החובות עוקל כספם המועט של כמה מהחוסים. "העירייה עיקלה חשבונות בנק של חוסים באחת הדירות", מספר בעדני. "מדובר בחוסה שבחשבון הבנק שלו היו פחות מ־2,000 שקלים והוא משתכר 830 שקל בחודש במרכז התעסוקה שאנחנו מפעילים".

גם ברסקי מ'עלי שיח' טוען שחשבונות בנק של חוסים בדירות שהעמותה מפעילה עוקלו עקב אי תשלום חובות הארנונה. "הייתי פשוט בשוק כשנודע לי שהעירייה עיקלה חשבונות בנק של חוסים", הוא אומר. העמותה שלו מפעילה מרכז תעסוקה בשכונת רוממה, שם עוסקים החוסים בהכנת אריזות ועובדים מ־8 בבוקר עד 4 אחר הצהריים ומשתכרים כ־800 שקל בחודש.

בתחילת השבוע החליטו נציגי העמותות להיאבק נגד המדיניות החדשה. הם פנו להנהלת העירייה והזהירו שבכוונתם לפנות לערכאות ולצאת למאבק מתוקשר. בינתיים החליטה העירייה להקפיא את ההליכים שהחלו נגד העמותות עד לבירור הנושא.

בעמותות טוענים שהקפאת הליכים לחודש ימים הוא "בבחינת אקמול" והחלו לגבש תוכנית פעולה. בעדני: "העירייה לא תרד מהגב שלנו אם לא נפעל באופן נחרץ. ההססנות לא הובילה אותנו לשום מקום".

ההחלטה שקיבלו העמותות היא שאם בתוך חודש העירייה לא תחליט להעניק להן פטורים מארנונה על המעונות, כפי שהיה עד שנת 2009, כל החוסים, שלוקים בנכויות שונות, בעיקר שכליות והתפתחותיות, יבואו לכיכר ספרא ויעוררו מחאה שהציבור יתקשה להתמודד איתה.

העירייה: "אנו מעניקים הנחות מארנונה לנכסים של העמותות שיש בהם פעילות כגון מעון יום, מפעל מוגן וכדומה, בהתאם לחוק ולהנחיות משרד הפנים. החוק לא מאפשר לעירייה להעניק הנחות בארנונה לדירות שמשמשות עמותות למגורים, ועל כן אנו בוחנים את הנושא מול העמותות ומול משרד הפנים כדי לבחון איך נוכל לסייע להן".

עיריית ירושלים עיקלה חשבונות של חוסים משכורת 800 שקלים בחודש , ציפי מלכוב , mynet , 26.07.2015

מתמודדי הנפש בישראל מפחדים למות קשורים למיטה

מתמודדי הנפש בישראל מפחדים למות קשורים למיטה , דליה וירצברג-רופא , 22.06.2015, הארץ

השימוש באמצעי הכפייה, כגון בידוד וקשירה, במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים בישראל הוא מופרז לעתים קרובות ומפר את זכויות האדם של מתמודדי הנפש. כך, נפגעים גופם, נפשם, כבודם וחירותם. מה ניתן ללמוד מן הפיילוט במרכז לבריאות הנפש באר שבע

"ארבעה אחים חסונים התקרבו ולפתו אותי. התנגדתי מעט, והם הכו אותי וגררו אותי לחדר קטן צדדי ומרוחק ממרכז המחלקה. בחדר ניצבה מיטת מתכת שרגליה היו תקועות ברצפה ורצועות בד עבות השתלשלו מארבע פינותיה. הם השכיבו אותי וקשרו אותי 'על ארבע', נתנו לי זריקה, ומסך שחור וגדול ירד על תודעתי. בבת אחת צללתי לממלכת השינה. התעוררתי. רגליי וזרועותיי היו כבולות למיטה כבסרט אימה מבעית. התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי. קריאות שהפכו לזעקות מחרחרות. איש לא בא. והשעות נקפו. פחדתי שהם שכחו לרשום אצלם שהושארתי בחדר ההוא. זיעה קרה שטפה אותי מהמחשבה הזאת. פחדתי שאמות שם כבול למיטה", כך כותב בספרו "על המסלול ממחלה להחלמה" צביאל רופא, בן זוגי, פעיל זכויות אדם ומייסד "התמודדות", העמותה הראשונה של מתמודדי נפש בישראל.

על אמצעי הכפייה במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים, כגון בידוד וקשירה, אשר שוללים את חירותם של מתמודדי הנפש, פוגעים בגופם, נפשם וכבודם – חל פיקוח מוגבל, והשימוש בהם אינו נעשה בהתאם לנהלים לעתים קרובות, ובלא מעט מקרים הוא אף מנוגד לחוק. כיום, בייחוד על רקע כניסתה של הרפורמה בבריאות הנפש ביולי הקרוב, יש לתת על כך את הדעת. לפי הדיווח האחרון בנושא ב"הארץ", רפורמה זו צפויה לגרום לגירעון של מאות מיליוני שקלים בבתי החולים הפסיכיאטריים, דבר שעלול להפוך את תנאי האשפוז במוסדות אלו לקשים עוד יותר.

לדברי עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של עמותת "בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", "למיטב ידיעתנו אין נתונים מדויקים על היקף קשירות ובידודים בארץ, וידוע לנו שיש הבדלים מהותיים בגישות של בתי החולים, וזה כבר אומר דרשני. אנחנו יודעים שבמדינות אחרות משרדי הממשלה דורשים מבתי החולים דיווח בנושא – שעובר גם לציבור – ויש בכך כדי להפחית את ממדי הקשירה והבידוד. בארץ, למיטב ידיעתנו משרד הבריאות לא מפנה דרישה כזו לבתי החולים. חלק מהקריאה של עמותת בזכות ושל מתמודדי הנפש היא ליצור מנגנון דיווח שקוף וקבוע".

באוגוסט 1997 מתה רושל קלייבורן, נערה בת 16, בזמן שהיתה קשורה במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים לורן רידג' בסן אנטוניו טקסס. אירוע זה השפיע רבות על דעת הציבור ועל הממסד בארה"ב והוביל לחקירה יסודית ומקיפה של מקרי מוות ב-50 מדינות בשל שימוש באמצעי כפייה במחלקות פסיכיאטריות. ממצאי דו"ח החקירה ((Patient Freedom from Restraint Act of 1999 העלו כי בארה"ב מתרחשים מדי שנה 50 עד 150 מקרי מוות בשל אמצעי כפייה, כלומר כאחד עד שלושה מקרים מדי שבוע. פעילות התקשורת בנושא ודעת הקהל הובילו לשינויי חוק בפיקוח על שימוש באמצעים אלה והגבלתם. רשויות בריאות הנפש האמריקאיות חיברו מדריכים חדשים לכל בתי החולים הממומנים על ידי הממשל, ובהם הגדרות מדויקות של אמצעי הכפייה והסיבות המדויקות לשימוש בהם. מחקר שהתפרסם בכתב העת Psychiatric Services של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (APA) ב-2002 בעקבות יישום ההנחיות החדשות העלה כי השימוש באמצעים אלה ירד ב-50% ומשך הזמן שבו הם הופעלו ירד ב-40%, ללא עלייה ברמת התוקפנות של המאושפזים.

במחקרה מ-2010, במסגרת דוקטורט (The Use of Seclusion and Mechanical Restraint in Psychiatry A Persistent Challenge over Time), כותבת אליס קסקי-ולקמה מאוניברסיטת טמפרה בפינלנד, שסקרה ב-2008-2000 12 בתי חולים פסיכיאטריים בכמה ארצות באירופה ומחוצה לה (לפי ראיונות עם אנשי צוות ומטופלים), כי חקיקה לבדה לא תוכל לשנות את דפוסי השימוש באמצעי הכפייה. נראה כי מסורות השימוש בהם מושרשות עמוק בפרקטיקה הפסיכיאטרית ובשיקול הדעת של הצוות הרפואי, ואלה לא תמיד נובעים מצורכי הביטחון של המאושפזים. לכאורה, השימוש באמצעי הכפייה נועד לרסן את אלימות המטופל, שמסכנת אותו ואת סובביו. אך למעשה, פעמים רבות מדובר בזריעת אימה והשלטת שקט ומשמעת, שמקלות את עבודת הצוות. הראיונות שערכה החוקרת עם מטופלים העלו את תחושותיהם הקשות מהשימוש באמצעי הכפייה, שבהם ראו בעיקר אמצעי ענישה על התנהגות חריגה או מעיקה.

מסקנותיה של קסקי-ולקמה היו כי יש להדק את הפיקוח על אמצעים אלו, אם זה במשך הפעלתם או בדיוק ההתוויות שלהן נועדו – כגון: אלימות המסכנת את המטופל וסובביו, סיכון עצמי גבוה, אובדנות ו/או פגיעה עצמית. בנוסף טענה קסקי-ולקמה שניתן ליישם שיטות פולשניות פחות ומשופרות, כגון טכניקות למשא ומתן עם המטופל וטכניקה בשם "הולדינג", שבה נאמרים למטופל משפטי הרגעה והוא מקבל חיבוק תומך ומרסן. מהמחקר של קסקי-ולקמה וממחקרים נוספים עולה כי השימוש באמצעי הכפייה הוביל ליחסים קשים בין המטופל לגורמי הטיפול, לציפיות נמוכות באשר ליעילות הטיפול, לסירוב נרחב יותר לטיפול ולנשירה מהמשכו.

במערך בריאות הנפש בישראל יש נהלים כתובים לבידוד ולקשירה של משרד הבריאות. אך פעמים רבות, כפי שעולה בין השאר מעדויות של עשרות מטופלים בדפי פייסבוק ומתיעודים של עמותות לבריאות הנפש, וגם מניסיון אישי, נהלים אלה אינם מתקיימים בפועל. למשל, בדרך כלל לא מתקיים התנאי המינימלי שחדר בידוד יהיה כזה שיאפשר קשר עין עם תחנת אחות, או כזה שיש בו מערכת אינטרקום דו-כיווני פתוחה. כמו כן רבים המקרים שבהם לא מתקיים התנאי שחולה בבידוד ייבדק אחת לשעה על ידי אח/ות ממונה, ואחת לחצי שעה במצב של קשירה. כמו כן קורה לא פעם שלא מתקיים התנאי שחולה ייקשר לארבע שעות בלבד ולאחר מכן ייבדק על ידי רופא, שיחליט אם פרק הזמן הזה יוארך. ולא פחות חמור: לפי עמותת בזכות, במסגרות פסיכיאטריות מסוימות טופסי הקשירה חתומים מראש בידי רופא לפרקי זמן ארוכים מאוד.

לדברי פרימור, "חלק גדול מהבעיה הוא שניסוח החוק בנושא עמום ומעורפל. הוא קובע לכאורה תנאים לקשירה, אך מאפשר קשירה 'לצורך הטיפול הרפואי' 'או 'כדי למנוע סכנה' וכך מאפשר שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל לצוות. כמעט כל דבר שנעשה בין כותלי בית החולים יכול להיחשב קשור למתן טיפול, וכל עוד אין הגדרה לגבי חומרת הסכנה, הרבה מאוד סיטואציות יכולות להיחשב ל'מסוכנות'. בעיה נוספת היא שניתן להאריך את הקשירה ללא הגבלה. אנשים דיווחו לנו כי נאלצו לעשות צרכים על עצמם במהלכה. יש לציין כי ארגון הבריאות העולמי (WHO) קובע כי יש להגביל את הקשירה לפרקי זמן קצרים הרבה יותר מארבע שעות".

עוד היא מוסיפה כי "מגיעות אלינו פניות רבות של מתמודדי נפש לגבי קשירות תכופות שלעתים נמשכות ימים שלמים. הסיבות להן הן מגוונות – למשל ענישה, הרתעה או עיצוב התנהגות. לדוגמה, הגיע אלינו מקרה של אדם שנקשר כי קילל את הצוות ללא הפסק, או אדם שנקשר בשל אובססיה להדלקת וכיבוי אורות. ניתן היה לצפות שצעד כה קיצוני וחריף, שמפר זכויות אדם בסיסיות, היה ננקט רק במצבים נדירים וחריגים, למשל סכנה חמורה ואקוטית שלא ניתן למנוע אחרת. צריך לזכור שמדובר בקשירה למיטה, בארבע הגפיים, בחדר סגור ומבודד, חסר כל גירויים. הבידוד גם הוא נעשה בחדר קטן חסר גירויים וגם הוא שולל חירות, אך הוא בכל זאת נחשב לחלופה הומנית יותר".

ייתכן כי ניתן ללמוד מן התוכנית (פיילוט) שמיושמת בימים אלו, החל מדצמבר 2014, במרכז לבריאות הנפש באר שבע. שם הגדירו את צמצום הקשירה כיעד מרכזי למרות ההחמרה בפרופיל המתאשפזים והאחוז הגבוה יחסית של המתאשפזים בכפייה. בדו"ח של המרכז על התוכנית דווח כי מינואר 2014 עד החלת התוכנית עמד מספר הקשירות לחודש על כ-90 בממוצע, ואילו מספר הקשירות הממוצע לחודש בשלושת החודשים מאז החלתה ירד לכ-30. גם שעות הקשירה בפועל צומצמו – בסך הכל ירד מספר שעות הקשירה מ 650-בממוצע לחודש, לפחות מ-200 לחודש. במסגרת התוכנית הוחלט גם להצמיד איש צוות לכל מטופל שעשוי להתנהג באלימות. ורק אם אין זה עוזר – נעשה שימוש בחדר בידוד. קשירה היא רק חלופה אחרונה, וגם אז, על אחות חובה לבדוק את האדם הקשור כל חצי שעה ולהעריך את מצבו. בנוסף, היא יכולה להתירו לאור התרשמותה מחלוף מסוכנותו ולעדכן את הרופא בדיעבד. קיימת גם אפשרות להכניס בן משפחה על פי בקשת המטופל לחדר ההגבלה ובאישור מנהל המחלקה. זאת ועוד, ננקטו קו של הסברה, חינוך למודעות ותרבות ארגונית המשדרים שקשירה היא שלילת חירותו של אדם ויש להשתמש בה אך ורק באין ברירה ובמקרים חריגים. שינוי מערכת נוקשה ומאובנת לא נעשה בן יום. בשלב ראשון יש לעגן את הפיילוט מבאר שבע בנוהל כתוב שיחייב את כל המוסדות בארץ, ובשלב מאוחר יותר לבטל כליל את הקשירה המשפילה והטראומטית ולאמץ חלופות.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בימים אלה עורכים באגף בריאות הנפש רביזיה ועדכון של נהלים, בין היתר נוהל "ההגבלה הפיזית של מטופל", והנהלים הקיימים נבחנים. נושא הבידוד והקשירה מוסדרים בחוק לטיפול בחולי נפש (1991) ובתקנות טיפול בחולי נפש (1992) אשר בהם מפורטים התנאים והקריטריונים. זו שיטה טיפולית בהוראה רפואית שמשתמשים בה כ'מוצא אחרון', כאשר יש סכנה מידית למטופל או לסובביו כתוצאה ממצבו הנפשי. בנוסף, כל מי שמרגיש נפגע מוזמן לפנות למשרד לבירור".

דליה וירצברג-רופא היא דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, מתמודדת נפש ופעילה למען זכויות מתמודדי נפש

מתמודדי הנפש בישראל מפחדים למות קשורים למיטה , דליה וירצברג-רופא , 22.06.2015, הארץ