פאני וקנין מבקשת משר הרווחה חיים כץ שיחזיר לה את בנה

22.6.2015 – מול בית שר הרווחה חיים כץ בשוהם – פאני וקנין מבקשת משר הרווחה חיים כץ, שיחזיר לה את בנה הקטן בן ה- 5.5 שנים שנחטף ממנה למרכז חירום נווה מיכאל, על ידי פקידת הסעד ליאורה שרעבי מלשכת רווחה לוד.
כששאלו את פקיד הסעד במהלך ועדת החלטה: "למה הוצאת את הילד מהבית?"
הוא השיב: "בגלל שהוא עשה צרות בגן". אז שאלו אותו: "ובבית?"
והוא ענה: "בבית, אני לא יודע".
מילים של פקיד סעד: "בבית אני לא יודע". רק בגלל שגננת התלוננה הוציאו את הילד מהבית.
הקשיבו לדבריה קורעי הלב של האם:
"אדוני שר הרווחה,, תחזיר לי את בני. הילד בסדר. פשוט הוא עשה בעיות בגן. אז בוא ניקח את כל הילדים במדינת ישראל, כי גם אנחנו עשינו בעיות בגן.
בבקשה כבוד השר, אני מתחננת על הרגליים. אני מתחננת. תחזיר לי את הבן שלי. אני אשמיע לך הקלטה. הילד לא ישן בלילה. אני מתחננת. נותנים לו כדורים. מועכים לו אותם בתוך מעדן. מסממים לי את הילד. בבקשה, תחזיר לי את הילד שלי.
חצי גוף שלי משותק. זה מה שנשאר לי, הילד הזה. מתחננת, תחזיר לי אותו. מתחננת, אל תשתוק. תחזיר לי את הילד שלי.
אלוהים לקח לי חצי גוף, נתן לי נשמה. תחזיר לי אותו. אל תקחו לי אותו. אלוהים לא לקח לי אותו. למה אתם לוקחים לי אותו?
איך אתה יכול לשבת לשתות, כשהבן שלי ואני, לא עובר לנו כלום בגרון. היום הייתי אצלו, הוא לא אכל את האוכל. אמרו יכינו לו חביתה. התקשרתי אחרי כמה שעות, אמרו: "הילד לא אכל". הילד לא אוכל. אני מתחננת. הילד כולו שבור. לא מחייך, לא כלום. 14 יום לא עשו כלום עם הילד. תחזיר לי אותו. תחזיר לי, תחזיר לי את הילד שלי. אני לא מתכוונת לעשות בלאגן. אני אשב לך פה על העיניים שלך, עד שתחזיר לי את הילד. אני אשב פה, על הכביש. אני לא אעצר, אני לא אעשה שום בלאגן. אני רוצה את הבן שלי. זה מה שאני מבקשת. אני כורעת על הברכיים שלי. אני אישה נכה, אני מקווה שתתחשב ותחזיר לי את הבן שלי".
העיתונאי מוטי לייבל: "חיים כץ, שר הרווחה. יושבת כאן אמא מתחננת לך שתחזיר לה את הילד. אתה נכנס עם חיוך הבייתה: "נטפל בזה". אתה נהיית כמו מאיר כהן, רק התחלת את התפקיד, התחלת כמו מאיר כהן: "נטפל בזה". אתה לא שר רווחה. אם אתה לא תעזור לאמא הזו, אתה סתם סמרטוט".

לשכת הרווחה קריית שמונה – ליקויים במתן שירותי הסעה לתלמידים נכים

לשכת הרווחה קריית שמונה – ליקויים במתן שירותי הסעה לתלמידים נכים – מדו"ח נציבות תלונות הציבור מספר 38 פורסם במרץ 2012

המתלוננת, תושבת קריית שמונה, היא אלמנה ואם לתאומים בני שמונה הלוקים באוטיזם בדרגת חומרה גבוהה. לטענתה, הרכב המסיע את ילדיה אל בית הספר שבו הם לומדים אינו מגיע עד ביתה, אלא עוצר בקצה רחבת חניה המשותפת לכמה בתים, ועקב כך היא נדרשת ללוות את ילדיה מדי בוקר כ-200 מטר עד לנקודת האיסוף של ההסעה, הנמצאת ברחוב ראשי סואן, ולאסוף אותם משם בסיום הלימודים. עקב נכותם, הילדים נוטים לברוח ואינם נשמעים להוראות, ונשקפת להם סכנה גדולה כשהיא נאלצת לתמרן אתם בין המכוניות היוצאות מרחבת החניה ולהמתין עמם להסעה ברחוב הסואן. בתלונתה ביקשה המתלוננת כי ההסעה תאסוף את הילדים מביתם.

במסגרת הבירור קיימה הנציבות ביקור במקום בהשתתפות נציגי העירייה ונציגי החברה הנותנת לעירייה שירותי הסעה. בביקור עלה כי בהסעה נוסעים כמה ילדים עם נכויות קשות, ובשל אופי נכותם יש צורך ברכב הסעה גדול שיהיה בו מרווח ביטחון בין הנהג לילדים. בשל גודלו, רכב ההסעה אינו יכול לתמרן בתוך רחבת החניה ולכן הנהג מנוע, מטעמי בטיחות, מלהגיע עם הרכב עד לביתה של המתלוננת.

לאחר שנשקלו אפשרויות שונות לפתרון הבעיה, נמצא שהפתרון המתאים ביותר הוא שילדיה של המתלוננת ייסעו עם מלווה בהסעה נפרדת – במונית גדולה דייה שבה יהיה מרחק בין הנהג ובין הילדים – שתוכל להגיע עד פתח ביתם.

בעקבות פגישה שיזמה הנציבות עם מנכ"ל העירייה וגורמים בכירים נוספים הביע המנכ"ל את הסכמתו להשתתפות העירייה במימון ההסעה הנפרדת לילדי המתלוננת.

בשיתוף כל הגורמים המעורבים הושגו האישורים הנדרשים בתוך זמן קצר, והילדים מוסעים מדי יום במונית האוספת אותם מפתח ביתם ומחזירה אותם לביתם בתום יום הלימודים.
(613821)

עיוורת חשפה בכנסת: כך עובדת סוציאלית ניסתה לקחת לי את הילד

עיוורת חשפה בכנסת: כך עובדת סוציאלית ניסתה לקחת לי את הילד  , שרי רוט , 09.06.2015

ח"כ בני בגין: "איך התגברת על נטיית הממסד לקחת ממך את הילד?" , עו"ד דורית חן: "עמדתי על הרגליים האחוריות" • ח"כ בני בגין: "הבעיה שלא לכל הנשים יש רגליים אחוריות"

סיפורה האישי של עו"ד דורית חן, חברת ההנהגה הצעירה של המרכז לעיוור, שהשתתפה היום בדיון הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בראשות ח"כ עאידה תומא סלימאן, לרגל יום העיוור, המחיש היטב את הדעות הקדומות עמן נאלצות נשים עיוורות להתמודד.

"כשילדתי, עובדת סוציאלית דיווחה שאני עיוורת הד הורית. יומיים אחרי הלידה הגיעו גורמי רווחה ושאלו 'עם מי את?'

"כשאמרתי שאני לבדי, דרשו שיהיה איתי מישהו 24 שעות ביממה, או שיקחו לי את הילד. המסוגלות ההורית שלי נמדדת על פי אחוזי הראייה שלי. נניח שאני רוצה להעסיק עובד זר, ואני לא, כי לא מתאים לי מישהו זר בבית שלי, אבל נניח. מאיפה המשאבים לממן אותו?

"אני צריכה לפרנס ולגדל ילד לבד. אני אישה חזקה. כל מה שעשיתי – הכשרה משפטית, קריירה מקצועית וגידול הילד, עשיתי לבד, בלי משאבים. היה לי קשה מאד".

ח"כ בני בגין: "איך התגברת על נטיית הממסד לקחת ממך את הילד?"

עו"ד חן: "עמדתי על הרגליים האחוריות והכרזתי שאם העובדת הסוציאלית תמשיך לדבר ככה ולא לבדוק עניינית את המסוגלות ההורית שלי ואת טובת הילד, אני אפנה לכל הגורמים, כולל לתקשורת. שלא ייתכן שהיא תאמר משפט כזה".

ח"כ בני בגין: "הבעיה שלא לכל הנשים יש רגליים אחוריות".

עו"ד חן: "הילד נשאר אצלי. בגלל שאני לא יכולה להסיע אותו בעגלה, הוא צמוד אלי פיזית במנשא. עד שאני לא מוצאת לו מסגרת, אני לא יכולה לעשות שום דבר. אין לי כסף למטפלת".

כיום חיות בישראל 11,617 נשים עיוורות, מתוך כ-25,000 גברים ונשים עיוורים. 4.3% מהן תחת גיל 18, כ-30% מהן בגיל העבודה ו-66% מהן קשישות.

רוב הנשים העיוורות חיות ללא בן זוג. 42% מהן נשואות, לעומת 67% מהעיוורים שנשואים. רבים המקרים בהם אישה ננטשת על ידי בן זוגה כשראייתה מידרדרת, בשעה שתופעה זו די נדירה כשמדובר בגבר שמתעוור.

יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא סלימאן ביקשה נתונים על האוכלוסייה של נשים ערביות עיוורות.

לנציגת משרד הרווחה לא היו נתונים כאלה אך היא התחיבה להעביר אותם לוועדה בהקדם.

יו"ר הוועדה ח"כ עאידה תומא סלימאן: "ידוע לנו שבכפרים מסוימים יש אחוז גבוה במיוחד של אנשים ונשים עיוורים, מסיבות תורשתיות, או בשל נישואי קרובים. האם לשכת הרווחה בכפרים אלה מקבלות תגבור תקציבי?" לנציגת משרד הרווחה לא הייתה תשובה ברורה בנושא.

שני, מגדלור: "במגזר הערבי, כשגבר עיוור, בת משפחה תהיה נהגת שלו, אבל כשאישה עיוורת, גבר לא יהיה נהג שלה. אישה עיוורת גם לא יכולה לצפות שמישהו יתחתן אתה. בעיה נוספת – אישה עיוורת לא רוצה להיחשף בציבור ככזו, ולכן הן נמנעות מללכת עם מקל בחוץ. זה חסם מפני מציאת עבודה, כי אי אפשר ללכת לעבודה בלי מקל. זה שולל מהן לחלוטין אפשרות של עצמאות".

שושי להט קרטר, מפקחת בשירות לעיוור במשרד הרווחה: "משרד הרווחה מעניק שירותי הדרכה שיקומית לכל עיוור בישראל, מגיל 0. כשתינוק נולד עוור משפחתו מקבלת הדרכה וכלים. שירות זה ניתן במהלך כל ימי חייו של העיוור. השירות ניתן על פי הערכת צרכים ועד שהעיוור לא רוכש עצמאות תפקודית הוא יימשך. הצרכים וההדרכה שונים מאדם לאדם. אנו זקוקים ליותר משאבים לחונכות. כיום מקבל עיוור 6 שעות שבועיות ובמקרים מיוחדים 8 שעות. זה כלום".

יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא סלימאן דרשה ממשרד הכלכלה להמציא לוועדה תוכניות ייעודיות להכשרת מקומות עבודה לנשים עיוורות, וכן דיווח על ייצוג הולם של נשים עיוורות במקומות עבודה.

ממשרד החינוך דרשה להעביר לוועדה נהלים בדבר הקלות בלימודים, בעיקר בקרב בנות צעירות. משרד הרווחה התבקש להגיש לוועדה דיווח על תוכניותיו בנושא.

עיוורת חשפה בכנסת: כך עובדת סוציאלית ניסתה לקחת לי את הילד  , שרי רוט , 09.06.2015

אם עיוורת חד הורית נדרשה להציב בביתה מבוגר נוסף בכל שעות היממה, ולא – יילקח ממנה הילד

נשים רבות שראייתן מידרדרת ננטשות על ידי בן זוגן. התופעה כמעט אינה קיימת במקרה שגבר מתעוור

9 ביוני 2015, כ"ב בסיון תשע"ה, בשעה 15:00

סיפורה האישי של עו"ד דורית חן, חברת ההנהגה הצעירה של המרכז לעיוור, שהשתתפה היום בדיון הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בראשות ח"כ עאידה תומא סלימאן, לרגל יום העיוור, המחיש היטב את הדעות הקדומות עמן נאלצות נשים עיוורות להתמודד: "כשילדתי, עובדת סוציאלית דיווחה שאני עיוורת הד הורית. יומיים אחרי הלידה הגיעו גורמי רווחה ושאלו 'עם מי את?'. כשאמרתי שאני לבדי, דרשו שיהיה איתי מישהו 24 שעות ביממה, או שיקחו לי את הילד. המסוגלות ההורית שלי נמדדת על פי אחוזי הראייה שלי. נניח שאני רוצה להעסיק עובד זר, ואני לא, כי לא מתאים לי מישהו זר בבית שלי, אבל נניח. מאיפה המשאבים לממן אותו? אני צריכה לפרנס ולגדל ילד לבד. אני אישה חזקה. כל מה שעשיתי – הכשרה משפטית, קריירה מקצועית וגידול הילד, עשיתי לבד, בלי משאבים. היה לי קשה מאד".

ח"כ בני בגין: "איך התגברת על נטיית הממסד לקחת ממך את הילד?" עו"ד חן: "עמדתי על הרגליים האחוריות והכרזתי שאם העובדת הסוציאלית תמשיך לדבר ככה ולא לבדוק עניינית את המסוגלות ההורית שלי ואת טובת הילד, אני אפנה לכל הגורמים, כולל לתקשורת. שלא ייתכן שהיא תאמר משפט כזה". ח"כ בני בגין: "הבעיה שלא לכל הנשים יש רגליים אחוריות". עו"ד חן: "הילד נשאר אצלי. בגלל שאני לא יכולה להסיע אותו בעגלה, הוא צמוד אלי פיזית במנשא. עד שאני לא מוצאת לו מסגרת, אני לא יכולה לעשות שום דבר. אין לי כסף למטפלת".

כיום חיות בישראל 11,617 נשים עיוורות מתוך כ-25,000 גברים ונשים עיוורים. 4.3% מהן תחת גיל 18, כ-30% מהן בגיל העבודה ו-66% מהן קשישות. רוב הנשים העיוורות חיות ללא בן זוג. 42% מהן נשואות, לעומת 67% מהעיוורים שנשואים. רבים המקרים בהם אישה ננטשת על ידי בן זוגה כשראייתה מידרדרת, בשעה שתופעה זו די נדירה כשמדובר בגבר שמתעוור.

יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא סלימאן ביקשה נתונים על האוכלוסייה של נשים ערביות עיוורות. לנציגת משרד הרווחה לא היו נתונים כאלה אך היא התחיבה להעביר אותם לוועדה בהקדם. יו"ר הוועדה ח"כ עאידה תומא סלימאן: "ידוע לנו שבכפרים מסוימים יש אחוז גבוה במיוחד של אנשים ונשים עיוורים, מסיבות תורשתיות, או בשל נישואי קרובים. האם לשכת הרווחה בכפרים אלה מקבלות תגבור תקציבי?" לנציגת משרד הרווחה לא הייתה תשובה ברורה בנושא.

שני, מגדלור: "במגזר הערבי, כשגבר עיוור, בת משפחה תהיה נהגת שלו, אבל כשאישה עיוורת, גבר לא יהיה נהג שלה. אישה עיוורת גם לא יכולה לצפות שמישהו יתחתן אתה. בעיה נוספת – אישה עיוורת לא רוצה להיחשף בציבור ככזו, ולכן הן נמנעות מללכת עם מקל בחוץ. זה חסם מפני מציאת עבודה, כי אי אפשר ללכת לעבודה בלי מקל. זה שולל מהן לחלוטין אפשרות של עצמאות".

שושי להט קרטר, מפקחת בשירות לעיוור במשרד הרווחה: "משרד הרווחה מעניק שירותי הדרכה שיקומית לכל עיוור בישראל, מגיל 0. כשתינוק נולד עוור משפחתו מקבלת הדרכה וכלים. שירות זה ניתן במהלך כל ימי חייו של העיוור. השירות ניתן על פי הערכת צרכים ועד שהעיוור לא רוכש עצמאות תפקודית הוא יימשך. הצרכים וההדרכה שונים מאדם לאדם. אנו זקוקים ליותר משאבים לחונכות. כיום מקבל עיוור 6 שעות שבועיות ובמקרים מיוחדים 8 שעות. זה כלום".

יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא סלימאן דרשה ממשרד הכלכלה להמציא לוועדה תוכניות ייעודיות להכשרת מקומות עבודה לנשים עיוורות, וכן דיווח על ייצוג הולם של נשים עיוורות במקומות עבודה. ממשרד החינוך דרשה להעביר לוועדה נהלים בדבר הקלות בלימודים, בעיקר בקרב בנות צעירות. משרד הרווחה התבקש להגיש לוועדה דיווח על תוכניותיו בנושא.

לשכת הרווחה קרית טבעון – דרכי רמיה לסחר בילדים בכפיה

ספטמבר 2014 – עו"ס רבקה גרפינקל, עו"ס טל אלפנדרי ועו"ס דקלה איילון מלשכת רווחה קרית טבעון איימו על אמא שאם לא תחתום על הסכם טיפול כפייתי בבנה – יוציאו את בנה למוסד הרווחה.

"עם אצבע על ההדק אולצתי לחתום על הסכם שנקרא 'תוכנית שיקום' שנכפה עלי", כך מתארת אמא שספגה טרור מעובדות הסוציאליות רבקה גרפינקל, טל אלפנדרי ודקלה אלון, במהלך וועדת החלטה של לשכת רווחה קרית טבעון.

מדובר באם חד הורית שעברה סיוט ממשרד הרווחה. גיהנום, אין לה מילה אחרת להגדיר את מה שעברה ממשרד הרווחה. העובדות הסוציאלית טל אלפנדרי ודקלה אלון, כפו על האם 'תוכנית טיפול' כלפי בנה, ולא יוציאו אותו ממשמורתה.

האם נאלצה להתחייב על מתן טיפול תרופתי לבנה ולה, על פי דרישות פקידות הסעד, ולא משרד הרווחה יקבל החלטה על הוצאת בנה ממשמורתה. בסופו של דבר, הוחלט על ידי העו"ס להוציא את בנה של האם למרכז חירום ב'נוה מיכאל' בפרדס חנה.

פקידת הסעד טל אלפנדרי, סירבה להרפות מהאם וגרמה לה ללחצים נפשיים כבדים, כשהיא מכבידה עליה בטיפולים ואבחונים כפייתיים שונים ומשונים ומורה לה לציית לכל גחמותיה של פקידת הסעד, ומנעה מהאם לגדל את בנה בשלווה.

"ביקשתי שיניחו לי ויתנו לי לגדל את בני כמו שאני יודעת ומבינה. אני אמא טובה והשקעתי בבני את כל מה שיש לי. לא חסר לו כלום. לא מבחינה חומרית ובוודאי שלא מבחינה רגשית". פקידת הסעד במקום לבדוק את הנתונים, נותרה איתנה בדעתה לכפות על האם את דרך הטיפול שהיא מבינה, ובבריונות הוצא הילד למרכז חירום, למרות שמצבו בבית היה ללא דופי.

להלן צילום ההסכם שהוכן על ידי משרד הרווחה :
הסכם
הנני מתחייבת בזה לשתף פעולה בטיפול עם המחלקה לשירותים חברתיים ק. טבעון.
להלן התנאים לשיתוף הפעולה:
1. הנני מתחייבת כי xxx יגיע לגן ולצהרון באופן סדיר ובצורה מסודרת.
2. הנני מתחייבת על פי המלצת האבחון לתת ל- xxx טיפול תרופתי.
3. הנני מתחייבת על פי המלצת האבחון לקבל טיפול תרופתי עבורי.
במידה ולא אעמוד בתנאי ההסכם, שירותי הרווחה יקבלו החלטה לגבי המשך הטיפול בבני, xxx.
טופס החתמה להורה לטיפול בכפייה בבנו בסמים פסיכיאטריים

רבקה גרפינקל, טל אלפנדרי, דקלה אלון עו"ס לשכת רווחה קרית טבעון, החתימו אמא במרמה ותחת כפיה על הסכם המקפח את זכויותיה ההוריות כלפי בנה

האם, הינה אישה קשת יום, ידה אינה משגת לשלם לעורך דין פרטי לצורך הגנתה מהמעשים הפסולים של משרד הרווחה, מצאה עצמה מותקפת בהתנהגות בריונית ומקוממת של פקידות סעד שביקשו לקרוע ממנה את בנה יחידה. הדבר חמור מאוד. פקידות הסעד טל אלפנדרי ודקלה אלון, פעלו בשרירות לב נגד האם שלא היה לה שום מושיע וכמוצא אחרון להשאיר את בנה במשמורתה, הסכימה תחת כפיה, לחתום על הסכם פוגעני ומבזה שמפקיע ממנה את הזכות על גופה שלה ועל גופו של בנה. כתוצאה מה"טיפול" האלים אותו קיבלה האם ממשרד הרווחה נגרמו לה נזקים קשים וחמורים ביותר, פרנסתה נפגעה וכל תלונותיה לגורמים הממונים על פקידות הסעד העלו חרס.

התנהגות משרד הרווחה בריונית ואלימה כנגד הפרט והמשפחה. העובדים הסוציאליים מרגישים "בבית" בבית המשפט, שם הם משקרים בלי הבחנה והשופטים בולעים בשקיקה את הלוקשים שלהם, כותבים תסקירים רוויי השמצות ושקרים נגד ההורים, בלי שהם צריכים להוכיח את השקרים שלהם או להציג ראיות לטענותיהם הנלוזות. התנהגות סטנילסטית זו מאפיינת את משרד הרווחה מאז קום המדינה ולא השתנתה עד עצם היום הזה, חרף ביקורות קשות המוטלות על העו"ס מצד הורים קורבנותיהם. לפני שבאים בטענות נגד אותם הורים מסכנים שלוקחים להם את הילדים, על פקידי הסעד להסתכל על עצמם קודם.

פרופ. אסתר הרצוג מדיניות משרד הרווחה אלימות בירוקרטית וטובת הקטין

פרופ. אסתר הרצוג – מדיניות משרד הרווחה אלימות בירוקרטית וטובת הקטין 
הסרטון שודר בערוץ 12 בשנת 2012.

מדיניות הרווחה בסוגיית ילדים בסיכון או השמה חוץ ביתית של ילדים שמוגדרים כילדים, תינוקות, בני נוער בסיכון.

המדיניות העוסקת בבני נוער בסיכון היא מדיניות שמוציאה את הילדים מהמשפחות מהקהילות, מבתי הספר ושמה אותם במסגרות נפרדות, מסגרות סגורות והתהליך הזה עובר דרך בית המשפט, מקבל את אישור בית המשפט והתוצאות שלו הן הרות אסון, לילד, למשפחה ולחברה כולה.

אני הגעתי לנושא הזה בעיקר מתוך פעילות פמיניסטית חברתית, כאשר היו אלי פניות ממשפחות, כאשר רוב הפניות הגיעו אלי ממשפחות חד הוריות שעמדו בראשן נשים, אימהות, שמחלקות הרווחה המקומיות ביקשו להוציא את הילדים שלהן מחזקתן בטענות שונות, בין השאר שאין להן מסוגלות הורית, טענות כמו שהן חונקות את הילדים מתוך סימביוזה מה שנקרא, ועוד שורה של טענות אלו ואחרות, שמצדיקות בעיני פקידות הסעד, בעיקר פקידות, את ההוצאה של הילדים לטובתן, כדי "להציל" אותם מהמסגרת בבית מטיפול כושל, טיפול מזניח של האם או של ההורים.

הפעילות שלי מתרחשת למעלה מ- 20 שנה, ובמהלך השנים הללו ליוויתי מקרים שהם בעיני הם מאוד קשים, בלתי נתפסים, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה אנושית ולא מבחינה מקצועית משום בחינה שהיא. העובדות הן כאלה שהמחקרים אומרים גם בארץ ויותר ויותר בחו"ל, שהוצאה של ילדים מהבית למוסדות נכשלת כשלון חרוץ. העדויות, ההוכחות, הנתונים הם מאוד מאוד קשים, והנתונים הקשים התוצאות , ההשלכות הם לטווח רחוק, מבחינת הסיכויים, ההזדמנויות של הילד שהוא יגדל, מבחינת תעסוקה, מבחינת השכלה, מבחינת השתלבות תעסוקתית וזה במקרה הטוב, כי במקרה הפחות טוב, הטיפול המוסדי בילדים הוא הגעה לשולי החברה ובמקרים הפחות טובים, זה למעשה הדרדרות לעולם העבריינות והפשע, ואנחנו באמת יכולים לראות שבתי הסוהר מלאים באקס חניכי מוסדות. רוב האסירים הם עם עבר של מוסדות. אז המשמעות של הטיפול המוסדי הזה הוא משמעות מאוד קשה עבור הילד כאמור, עבור המשפחה ועבור החברה כולה במובן הזה שכולנו משלמים מחירים מאוד כבדים לאורך זמן שהילדים הללו מגיעים לשולי החברה ולפשיעה ועבריינות.

העלויות הם עלויות מאוד גבוהות במדיניות הזו, כי למעשה להוציא ילד מהבית ולהחזיק אותו במוסד זה דורש השקעה מאוד מאוד גבוהה בסדר גודל של בין 7000 ש"ח ל- 12000 ש"ח (כיום 17,100 ש"ח לחודש) לילד במוסד וצאו וחשבו מה אפשר לעשות בכסף הזה אם היו נותנים אותו למשפחה, כשברוב המקרים מדובר במשפחות דלות אמצעים, משפחות מאוד חלשות בעיקר כלכלית ואם היו נותנים את הכסף הזה לשירותים בתוך הקהילה, בתי ספר, מתנ"סים, שירותים כאלה ואחרים שבאמת יכולים להוות אלטרנטיבה לחסך כזה או אחר שנאמר קיים בבית.

השאלה היא למה המציאות הזו מתקיימת, מתאפשרת ומשתמרת ולא רק זה היא גם הולכת ומתרחבת לאורך השנים. אני עוקבת אחרי התהליך הזה לאורך כעשרים שנה ואני רואה והדברים הולכים ומחריפים, גם מבחינת החקיקה, גם מבחינת האמצעים והסמכויות וגם מבחינת התקציבים ומספרי המוסדות שהולכים ונפתחים כל הזמן, גם סוגי המוסדות. אם היה פעם מדובר במוסד רגיל, מוסד רווחה רגיל אז היום מדובר במוסדות חירום, מרכזי חירום והווריאציות בהחלט מרתקות מבחינת היצירתיות של המערכת.

אז מדובר פה בעצם במדיניות שהיא לא מדיניות רווחה בפועל, למרות שהיא נקראת כך וכולנו רוצים ורוצות לחשוב שזו מדיניות רווחה.

למעשה אני טוענת שמדובר פה בבירוקרטית רווחה. למעשה יש פה מנגנונים מאוד מאוד גדולים וכבדים שהולכים ומתרחבים כאמור והם כולם יוצאים נשכרים מכך, שילדים הופכים להיות משאב בידי המערכת, ככה שהמנגנונים הם אלה שמתרפדים, המרופדים בתקציבים הגדולים ובוודאי שהתקציבים הללו לא מגיעים למשפחות ולא לילדים, וזה כמובן ההיפך הגמור מהתפיסה של מדינת רווחה, שרוצה לראות את המשאבים הציבוריים ככל האפשר בקרב האזרחים.

אני רוצה להביא דוגמא או שניים איך הדברים קורים בפועל, ואני רוצה לסבר את אוזניכם שלאורך השנים ליוויתי ילדים ומשפחות, והדברים לצערי, הייתי אומרת כמעט לייאושי, כי אני לא רואה שיפור, הם מאוד מאוד קשים ובלתי מובנים.

דוגמא אחת היא נערה, ילדה שעברה פגיעה מינית במועדון, ופקידת הסעד ולשכת הרווחה המקומית החליטה שהאמא לא מסוגלת להגן עליה מספיק, ולכן החליטה שצריך להוציא אותה מהבית מחזקתה של האמא שהיתה אם חד הורית, וחסרת משאבים, והמשמעות של חוסר משאבים היא שאי אפשר לקחת עורך דין כדי למנוע או להפסיק את התהליך, ופקידת הסעד המליצה לבית המשפט להוציא את הילדה למרכז חירום למסגרת של הרווחה.

הילדה הוצאה מהבית, כשהיתה בת 12, והאם במעט המשאבים שיש לה או אין לה התחילה מאבק משפטי מאוד קשה והגיעה גם לבית המשפט העליון ובין השאר היא העידה שהילדה לא רק שהיא סובלת בתוך המוסד אלא עוברת התעללות על ידי המדריכים ועל ידי ילדים אחרים והיא בורחת מהמוסד, כי מי שנמצא במקום נעול ואין לו אפשרות לצאת משום ברשות אז המחאה שלו היא בבריחה וילדים בורחים ממוסדות הרבה מאוד, ובמאמר מוסגר אני אומר, כי כשהם בורחים אז גם פותחים להם תיק במשטרה, אז למעשה הם מנועים מכל דרך של מחאה ופעולה כלשהי שתביא לשינוי המצב שלהם והוצאתם. בקיצור, בית המשפט העליון החליטה השופטת עדנה ארבל שמאחר והמכון שקיבל על עצמו לתת חוות דעת אמר "נכון, הילדה סובלת, לא טוב לה. המצב שלה מידרדר, אבל האמא שלה לא מסוגלת לכחת עליה אחריות", למרות שהאמא לפי חוות דעתו של פרופ' זומר שהוא בעל שם עולמי בטיפול, חוות הדעת שלו היתה שהאמא מסוגלת לטפל בילדה, והילדה זקוקה לקשר עם האמא ורוצה לחזור הביתה, ושום דבר לא עזר.

עדנה ארבל מסתמכת על חוות הדעת של מכון שלם שעובד עם הרווחה, קיבלה את חוות הדעת שהילדה צריכה להישאר במוסד, ונראה מה יהיה בעוד חצי שנה.

המצב שלה הולך ומידרדר.

הסיפור הזה הוא קטן וכמוהו יש, כמו שאמרתי, עוד מאות סיפורים והתהליך הזה שבו אפשר להוציא ילדים קטנים, ממש בגיל של חודשים או כמה שנים, להוציא אותם למרכזי חירום, להוציא אותם מהורים מוחלשים באופן חד משמעי, או בני נוער, המציאות הזו והתופעה הזו מתאפיינת בכמה מאפיינים.
בין השאר, בזכות העובדה שבית המשפט עובד בשיתוף פעולה מאוד הדוק, מאוד קרוב עם מערכת הרווחה, ולמעשה הוא בפועל משמש כחותמת גומי של המלצות פקידות הסעד של מערכת הסעד.

גם המשטרה כמובן היא חלק מהמערכת. היא מאפשרת לממש, להוציא לפועל את ההחלטות, ואנחנו נתקלות הרבה פעמים במצבים שבהם המשטרה באה ולוקחת באופן מאוד מאוד אלים בליווי של פקידות סעד ילדים אם זה באמצע הלילה, מגן הילדים, לעיני ילדים אחרים. אלו סיטואציות קורעות לב ואין מישהו שימנע את הדבר. אין אפשרות למנוע את הדבר, כי אנחנו מדברות פה על שיתוף של גורמי שלטון מאוד מאוד חזקים עם סמכויות מרחיקות לכת, וכמו שאמרתי הסמכויות הללו הולכות ומתרבות, בין השאר חובת הדיווח שעברה בחוק לא לפני הרבה שנים והיא הופכת את כולנו למשת"פים של מערכת הרווחה, כי כולנו מצווים להלשין על אמא או שכנה ששמענו שהיא אולי מכה את הילד או מורה שחייבת לדווח שהילד נראה לה קצת מוזנח והמציאות הזו מייצרת מצב שהוא אסון לילדים, אסון למשפחות ואסון לחברה כולה.

מהי האלטרנטיבה למוסדות הללו?

אגב, לא אמרתי אבל מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית.

אז האלטרנטיבה היא פשוטה וגם משרד הרווחה מודע לה והוא גם פרסם על זה תוכנית שנקראת: "עם הפנים לקהילה", והדברים נאמרים במפורש שהמדיניות העדיפה הנכונה היא להשאיר את הילדים בקהילה ולשתף שירותים בתוך הקהילה, אז משרד הרווחה יודע היטב מה צריך לעשות.

אבל מה? האינטרסים כידוע גוברים על שיקולים אחרים. האינטרסים של כל המערכות הפרופוסיונליות, הפקידות, כל המערכת שמחזיקה את המוסדות הללו ביום, אתם יודעים שכל המוסדות הופרטו, אז מדובר פה ברווחים כלכליים, אז מדובר פה במצב שהוא בלתי נסבל, שאני עומדת פה לפניכם ואין תקווה. אם ציפינו שהתקשורת תהיה כלי שיכול לשנות, יכול להתריע, למרבה מפח הנפש, גם התקשורת חסומה, משום שאם אנו חוזרים לעובדה שיש פה סמכויות דמיוניות של מערכות שלטון, אז מערכת הרווחה יכולה להשתיק את התקשורת כשהיא מנסה לפרסם את הדברים, כמו שקרה למשל, כאשר מירב בטיטו שפרסמה כתבה מאוד קשה כשהיא חשפה את מה שקורה, ולמחרת שר הרווחה יצחק הרצוג הרים טלפון לעורך העיתון נתן לו על הראש, והכתבה הבאה של מירב בטיטו לא התפרסמה.

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

ינואר 2015 – במאמרה של נעמה לנסקי על האמא אביגיל (האמא ש') מעידים האמא על מדיניות רמיה של משרד הרווחה. לשכות הרווחה מציגות עצמם כנותנות סיוע אך למעשה זוהי מלכודת תופת של משרד הרווחה לאיתור ילדים לסחר במוסדות הרווחה, אומנה, אימוץ, מרכזי חירום ועוד..

להלן עדותה של האמא ש' מתוך מאמרה של נעמה לנסקי:

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ
האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

חה"כ ניסים זאב מציג פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדים מביתם

האמא ש': "לולא המאבק הציבורי משרד הרווחה לא היה מחזיר את בני שחטף ממני"

7.1.2015 – גלי צה"ל – "עושים צהריים" עם יעל דן – האמא ש': "לולא המאבק הציבורי משרד הרווחה לא היה מחזיר את בני שחטף ממני".
בנה של ש' אם חד הורית נחטף ממנה ע"י רשויות הרווחה בהיותו בן שנתיים למשך שלש שנים במשפחת אומנה מזניחה ומתעללת. האמא ש' ובנה נפגשו פעם בשבוע תחת פיקוח במרכז קשר הרחק ממקום מגוריה.
רשויות הרווחה חטפו את הפעוט מאמו בהליך שיפוטי המתנהל בדלתיים סגורות ללא ראיות ע"פ קביעות ועדות החלטה סטטוטוריות ברשויות המקומיות שאינן מעוגנות בחוק ופועלות ללא סדרי דין.

סיפורו של יונתן – אב אלמן מנתיבות שהרווחה חטפו שלושת ילדיו הפרידו ביניהם והוא אינו רואה אותם שנתיים

רשת ב – "החצר האחורית" עם אייל מדני – דצמבר 2014 – פשעי לשכת הרווחה נתיבות – סיפורו של יונתן מנתיבות שהתאלמן עם שלושת ילדיו הקטנים בני 2-4,. העובדות הסוציאליות מלשכת הרווחה נתיבות טרטרו אותו באומנה בנהריה לשלושת ילדיו, לאחר מכן קבעו כי ילדיו יהיו בבית מעבר בירושלים שם אופשר לו לראות את ילדיו פעם בחודש. רשויות הרווחה הפרידו בין ילדיו והא מזה שנתיים אינו רואה אותם.
חה"כ פנינה תמנו שטה אמרה כי הגיע לידיה מקרה שבו משרד הרווחה הפריד בין האחים בפנימיה ולקח את האח בן ה- 7 לאימוץ סגור. מאז אחיו מחפשים אותו.

שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה

שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה  , ריקי כהן בנלולו 23.01.14 , העוקץ

הקלות שבה ילדים ממשפחות מוחלשות מוצאים מבתיהם בגלל הנחה מוקדמת שהורים שחיים בעוני אינם בעלי "מסוגלות הורית" היא בלתי נסבלת וחייבת להשתנות. זהו מצב שהורס את חייהם של הורים וילדים. קריאה להפגנה הערב

"בעודי בוכה הרמתי את הילד שלי, חיבקתי אותו חזק, והתיישבתי על הספה. לא נותרה לי ברירה אלא להושיב ילד בן שנתיים על ברכיי ולומר לו כי אמא אוהבת אותו הכי בעולם, אמא תתגעגע אליו, ושאף פעם לא ישכח את זה!
הוספתי ואמרתי לו שהוא יוצא עכשיו לטיול… אמא מבטיחה לבוא בקרוב ולקחת אותו חזרה הביתה.
שיקרתי לו. כבר שנתיים שאני משקרת לו. שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה".

כך כתבה לי במייל אביגיל (האמא ש' – שם בדוי), אמא חד-הורית לילד בן ארבע, שכבר שנתיים נלחמת על הזכות הכי טבעית שיכולה להיות – לגדל את הילד שהביאה לאוויר העולם. אביגיל אינה האם היחידה שנלחמת על כך.

בכל האמור בצורך להוציא ילדים מהבית על ידי רשויות הרווחה יש לנהוג במשנה זהירות, שכן המערכת חייבת מצד אחד להבטיח את שלומם של הילדים ולהיות עם האצבע על הדופק כשמדובר בילדים בסיכון גבוה. אך האם ילד שגדל במשפחה חד-הורית מכורח היותו בן להורה יחיד הוא בהכרח "ילד בסיכון"? האם ילד שגדל במשפחה חד-הורית דלת אמצעים הוא בהכרח "ילד בסיכון"?

אי אפשר להתעלם מהעובדה שמרבית הילדים המוצאים מבתיהם באים ממשפחות מוחלשות החיות בעוני, כתוצאה ממדיניות כלכלית קלוקלת הדוחקת רבים באוכלוסייה אל מתחת לקו העוני. הקשר הראשוני עם רשויות הרווחה נוצר ברוב המקרים כדי לקבל סיוע עקב המצב הכלכלי קשה. למשל, הנחות במעון לילדים כדי לאפשר להורה היחיד לצאת לעבודה בזמן שהילד מקבל חינוך ומסגרת הנדרשים להתפתחות תקינה.

אביגיל פנתה לשירותי הרווחה בדיוק בשביל זה. כל שביקשה הוא סיוע במתן הנחה על תשלום למעון לילד שעמד בזמנו על כ-2,000 ש"ח לחודש. עבור משפחות שהכנסתן נמוכה מן הממוצע, משפחות שתלויות בקצבאות קיום של הביטוח הלאומי, יש צורך בקשר ישיר עם לשכות הרווחה על מנת להמציא את האישורים הנדרשים המהווים תנאי לקבלת קצבאות הקיום. כך מוצאות את עצמן משפחות אלה מתדפקות על דלתות לשכות הרווחה. מרגע זה מתחילה המשפחה להיות נתונה לעיניהן המפקחות והבוחנות של העובדים הסוציאליים. ריבוי הפניות ללשכות הרווחה בעקבות המצב הכלכלי הקשה יוצר לחץ על מערכת שאין בה מספיק תקנים, והעובדים הסוציאליים קורסים תחת נטל הפניות, שכן אין בידיהם את הכלים והתקציבים הדרושים.

אם כך, איך מתמודדת המערכת עם התופעה של הוצאת ילדים מהבית כשאין למעשה פיקוח חיצוני על המתרחש בין כתלי משרדי הרווחה? העדויות הרבות שמצביעות על כשל מערכתי משרטטות תמונה קשה. כאשר אין בדיקה מעמיקה ובחינה של כל הטיעונים לאשורם; כשלא לוקחים בחשבון את כל המדדים הנדרשים לבדיקת מסוגלות הורית; כשממעיטים מערך ההשלכות הפסיכולוגיות של הוצאת ילד מחיק הוריו למסגרות של הרווחה; וכשאין שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות וכלל לא ברור איך ועל פי מה מתקבלות ההחלטות הללו, ברור שבמרבית המקרים בתי המשפט הם בפועל חותמת גומי להחלטותיהן של פקידות הסעד.

על רקע זה עולה השאלה, מי באמת מקשיב להורים בתוך המערכת? עד כמה המערך המסייע לו נזקקות משפחות אלה, שברוב המקרים נמנות על מעמד סוציו-אקונומי נמוך, מתממש בתוך הקהילה בטרם מוצא הילד מביתו? האם נעשים כל המאמצים תוך מתן כלים למשפחות להתמודד עם צרכיהם השונים של הילדים כדי למנוע הוצאת ילדים מבתיהם רק בגלל מצב כלכלי קשה? כיצד מגיעה אמא שבסך הכל ביקשה הנחה למעון, למצב בו בנה נלקח ממנה בטענות שונות אשר כלל לא נבדקו? כיצד ניתן להעלות על הדעת כי בנושא רגיש ומורכב זה, הכרוך בדיני נפשות ממש, לא ניתנת להורה הזכות והאפשרות להוכיח את טענותיו?

כאמור, מדובר לרוב במשפחות מעוטות יכולת אשר אין באפשרותן להעמיד אמצעים כדי להיות מיוצגות היטב ולהתגונן מול המערכות השונות. במקרה של אביגיל, אחת הטענות העולות מצד הרווחה היא כי בביתה של אביגיל נראו סמים על השולחן, בעת ביקור פתע שאותו לטענתה ערכה אחת מפקידות הסעד. לאביגיל לא ניתנה כל יכולת להתגונן מול טענות אלה ולהוכיח את חפותה.

מסיפור זה עולות שאלות רבות. ביניהן, אם אכן פקידת הסעד ביקרה בביתה של אביגיל כפי שדיווחה ומצאה סמים על השולחן כאשר הילד שהה בבית, מדוע היא לא דיווחה בו ברגע למשטרה על כך? הלוא הילד חשוף לסכנה. מדוע לא אפשרו לאביגיל להוכיח כי אין אמת בטענות פקידת הסעד ולהציג בדיקות המעידות שאינה משתמשת בסמים? מדוע לאחר כמה חודשים באופן שרירותי, מבלי לבדוק את העניין לעומקו ובלי לאפשר לה להתגונן מול הטענות, ילדה נלקח ממנה על ידי צוות משטרה ופקידות סעד שבאו לביתה? מי שפוגש את אביגיל מבחין מיד שהיא לא נרקומנית.

ב-31 בדצמבר 2013 נכחתי בדיון של הוועדה לזכויות הילד בנושא המורכב של הוצאת ילדים מהבית. בדיון הצטיירה תמונה קשה במיוחד בנוגע למשפחות ממוצא אתיופי אשר לפי הנתונים נמצאות באחוזים הגבוהים של ילדים המוצאים מביתם. במקרים רבים אין אפילו מתרגם שיסייע להן בקושי השפתי, ומי שמתרגם להורים את דברי העובדים הסוציאליים הוא ברוב המקרים אחד הילדים. באותה ועדה נכחה גם שופטת לענייני משפחה בדימוס, הגב' חנה בן עמי, אשר הציגה תמונה קשה ביותר על הקשר שבין פקידות הסעד לבין בתי המשפט, ועל התנהלותם של העובדים הסוציאליים. מדבריה עלה כי לא מתקיימת חקירה נגדית של פקידי הסעד, וברוב המקרים חוות דעתם היא זאת שמתקבלת על ידי בית המשפט. במקרים רבים השופטים אף לא מקבלים את כל המסמכים הדרושים כדי לבדוק את טענות העובדים הסוציאליים, והם הופכים לחותמת גומי. מדבריה של בן עמי עלה שבהתנהלות המערכות האמורות לדאוג לשלומם של הילדים, זכויותיהם של הילדים מופרות במידה שגובלת בפלילים. כך יוצא שמכיוון שהמומחים של משרד הרווחה שמקבלים ממנו את שכרם, כאשר הם מעידים בבית משפט חוות דעתם תואמת לרוב את דרישת הלקוח. אם המומחה מעז לכתוב חוות דעת שמנוגדת לדעתן של פקידות הסעד, הן מאיימות עליו בקיפוח פרנסתו.

יתירה מזאת, פקידות הסעד לא ממלאות תמיד אחר החלטות בתי המשפט. במקרה של אביגיל הפסיקה הראשונה שניתנה בבית הדין לענייני משפחה הורתה להחזיר באופן מיידי את הילד לחיק אמו, שכן לא הוצגו ראיות שמבססות את טענותיהן של פקידות הסעד. אולם, הילד לא הושב לאמו. הרווחה פנתה לדיון נוסף בבית משפט לנוער. שם לא עמדה לאם האפשרות להוכיח את דבריה, ונדמה היה בדיון זה כי ההחלטות המתקבלות על חייה ועל חיי ילדה נעשות מעל לראשה. בעיה נוספת היא שהגורמים שמפנים ילדים לאימוץ, הם אותם גורמים שמוציאים ילדים מבתיהם. מן הראוי שתהיה הפרדה בין שתי פעולות אלה לשני גורמים. זאת, על מנת למנוע הוצאת ילדים מבתים כאשר אין סיבה ממשית לכך, והשארתם בידי הורים המשוועים להעניק בית חם לילדים אשר באמת זקוקים לבית שכזה.

כאשר מדובר על כ-10,000 ילדים הנמצאים בהשמה חוץ ביתית, ובכ-700 צווים המורים על הוצאת ילדים מביתם מדי שנה, חשוב להעלות את הנושא הרגיש הזה לסדר היום. במיוחד לאור המצב הכלכלי המידרדר כתוצאה מהמדיניות הכלכלית. יש להעלות אותו על סדר היום ולשאול את השאלות המתבקשות על מנת להבטיח את שלומם של הילדים, ועל מנת לתת להורים את כל האפשרויות להשמיע את קולם.

בקשתה של אביגיל לכאורה פשוטה ביותר והיא לנהל משפט הוכחות על מנת להוכיח את דבריה בדבר חפותה, ובדבר היותה אם הראויה לגדל את ילדה. כאשר אפילו זכות בסיסית זו אינה מצויה בידי ההורים עלינו לתהות באשר לכל ההתנהלות של מערכת הרווחה בנוגע להוצאת ילדים מביתם. ברור שהמערכת לא מפנה מספיק משאבים לטיפול מקיף בתוך במשפחה ובתוך הקהילה באמצעות מסגרות טיפול תומכות המתאימות לצרכים השונים להן נזקקות המשפחות. הכוונה היא לכל ההיבטים הרחבים הרלבנטיים – חינוך, טיפול פסיכולוגי וסיוע כלכלי. כל זאת במטרה לחבר ולחזק את הקשר המשפחתי כי ילד שנעקר מחיק אמו, ועובר למסגרות הרווחה לעולם לא יחזור להיות אותו הילד שהיה ביום בו הוצא מביתו.

שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה  , ריקי כהן בנלולו 23.01.14 , העוקץ
שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה  , ריקי כהן בנלולו 23.01.14 , העוקץ

צינור לילה – לשכת רווחה עפולה חטפה 3 ילדים מחוננים מאם חד הורית

צינור לילה עם גיא לרר, 26/10/14 – לשכת רווחה עפולה חטפה מאם חד הורית את שלושת ילדיה המחוננים בטענה כי האם "אינה משתפת פעולה".

לאחר מאבק ממושך, החליטו רשויות הרווחה לקחת את ילדיה של ג', אם חד-הורית. בראיון לצינור לילה היא טוענת: "אמרו שהם באו בלי אוכל? בני כיבד חבר שלא היה לו סנדוויץ'. במקום לתת מחמאות על גידול של שני ילדים מחוננים, לוקחים אותם ממני. אתגעגע אליהם". רשויות הרווחה: "היא התנגדה לכל תוכנית סיוע ונהגה כלפי עובדות סוציאליות באלימות קשה מול ילדיה"

גורמי הרווחה מסרו בתגובה: "ילדיה של ג' הוגדרו על ידי בית המשפט כנזקקים, לאחר דיווחים מגורמים שונים בקהילה על תפקוד הורי לקוי וחוסר מתן מענים הולמים לצרכיהם. מרגע ההכרזה ובמשך 7 חודשים ניסו גורמי הרווחה בעיר לסייע לה, כולל הצעת סיוע בתפקודה בבית ומול גורמי החוץ, ושילובה בתוכנית ייחודית להידוק הקשר הורה-ילד – אולם היא הביעה התנגדות חריפה ונחרצת לכל ניסיון לעזרה, בטענה כי היא אמא טובה.

"כחלק מנסיונות שירותי הרווחה לחידוש הקשר עם האם, הם הגיעו לביקורי בית – אולם היא גירשה אותם, והגיבה בקללות ובאלימות מילולית קשה, לעיני הילדים. לאחר 7 חודשים, כאשר כל הנסיונות כשלו והילדים נותרו במצב סיכון ממתשך, החליט בית המשפט לענייני משפחה להעביר את הילדים למשפחתון באותה עיר, במטרה לשמר את הקשר של האם עם הילדים, ובכדי לא לזעזע אותם, כשהאם יכולה לבקר אותם מספר פעמים בשבוע.

"לצערנו, במקום לשקם את עצמה ולדאוג לילדיה, עסוקה האם במלחמה", נמסר מגורמי הרווחה, "יודגש כי בכל תהליך הליווי והטיפול במשפחה, מעורבות בו זמנית 8 עובדות סוציאליות".

ואנו נזכיר, 8 פקידות סעד על משפחה אחת?! מישהו בלשכת רווחה עפולה השתגע לגמרי. הילדים מטופלים ומטופחים היטב. התעודות שלהם מדברות בעד עצמם. האם לא ביקשה מעולם את התערבות משרד הרווחה, אז מדוע אתם כופים את עצמכם על המשפחות???