דבורה מספרת על העלמות בנה מבית החולים לניאדו נתניה באוגוסט 1983

28.08.2018 – סיפור חטיפת תינוקה של דבורה בבית חולים לניאדו נתניה באוגוסט 1983. התינוק נולד פג והיה במחלקה המתאימה בבית החולים. לאחר 5 חמשה ימים שוחררה האמא דבורה מבית החלוים ולמחרת דפק על דלת ביתם חסיד צאנז ומסר להם שהתינוק מת ובית החולים יקבור אותו.
דבורה ובעלה היו אז צעירים ולא ידעו את לעכל את הבשורה המרה.
כעבור 28 שנים התברר לדבורה כי בנה רשום במרשם האוכלוסין של משרד הפנים ויש לו שם ותעודת זהות ורשום בתור הבן שלה.

היכן את רינה כלפון? משפ' כלפון מחפשת את אחותם רינה שנחטפה מבית חולים הלל יפה בחדרה בשנת 1955 מחדרה

היכן את רינה כלפון? משפ' כלפון מחפשת את אחותם רינה שנחטפה מבית חולים הלל יפה בחדרה בשנת 1955 מחדרה
  7 ביולי 2015

משפ' כלפון עלו מג'רבה, טוניס, לישראל בשנת 1954. משפחה בת 10 נפשות וחיו במעברת קקון ליד חדרה.
רינה שהייתה בת כשנה התקררה ונלקחה למרפאה בבית חולים הלל יפה בחדרה. למחרת נאמר לאמא שהתינוקת נפטרה.

רחל כלפון ז"ל, נפטרה בשנת 2007, כשהיא אינה יודעת מה עלה בגורלה של בתה רינה. רינה צריכה להיות כיום כבת 60 שנים. מי שמזהה אישה שפניה מזכירות את אמא שלה רחל, מוזמן לפנות באמצעות המייל.

מתוך החומר שנשלח אלינו:

"בית אבי" (2002 – 1739)

פרק ז' מתוך הספר: מותה המוזר של אחותי רינה (Reene ) – 1955

יהודה כלפון yhalfon@bezeqint.net

דמותה של אחותי רינה זכורה לי במטושטש. אולי הדמות הייתה נעלמת לגמרי לולא הדברים שצצו שגרמו לנו לחדד את הזיכרון ולבחון מחדש את הנושא. כאשר כל זה קרה היינו ילדים, ולא חקרנו ולא שאלנו, בנושאים כבדים עשינו מה שביקשו מאתנו. היום הנושא הפך עקרוני והרצון לדעת את האמת הפך להיות כאש בוערת בעצמותינו.

הגענו לארץ בדצמבר מהאי דג'רבה שבטוניס בסוף 1954, שנים עשר נפשות (כולל סבא וסבתא) עם התינוקת רינה בת שנה וחצי ונשלחנו למעברת "קקון" שליד חדרה.

חודשיים לאחר עלייתנו לארץ התקררה רינה ואמא לקחה אותה לרופא במרפאה של קיבוץ המעפיל, משם נלקחה כנראה לבית החולים "הלל יפה" ונתבקשה להשאירה עד שתחלים.

אמא חזרה למעברה אולם כאשר חזרה למחרת היום לבקר אותה בבית החולים אמרו לה שהתינוקת נפטרה.

אמא, עולה חדשה שאינה מבינה טוב עברית, קיבלה את רוע הגזרה בבכי מר וחזרה למעברה והודיעה לאבי כשחזר מהעבודה בקיבוץ המעפיל בסוף היום.

אבי קיבל את זה בתדהמה, הוא רצה לחקור להבין ולראות, איך הפכה מתינוקת מקוררת שעזב בבוקר לתינוקת שנפטרה למחרת היום בבית החולים. הדבר הציק לו והוא רצה לראות את התינוקת בפעם האחרונה.

אמרו לו שהתינוקת נשלחה ל"אבו כביר" בלי לטרוח להודיע ולהחזיר אותה להורים ולתת להם לקבור אותה לפי הדת היהודית.

אבי נסע באוטובוסים מהמעברה ל"אבו כביר" שם הראו לו תינוקת חתוכה חתכים עמוקים "לבחון את סיבת המוות". המראה הזה היה קשה להרבה הורים ובמיוחד לאבי, שהמשפחה היתה הכל עבורו.

כדי להבין מה עבר עליו, צריך להיכנס לאותו עולם שאבי ואמי באו ממנו. הורי באו ממקום שבו היה להם מכל טוב, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. אבא היה עצמאי, בעל נגריה, ומאוד מכובד חברתית ע"י כל שכבות הציבור.

הם באו ממשפחה מאוד דתית (אח של אימי היה הרב הראשי של דג'רבה), שלא היו מסכימים לעולם לבצע ניתוחים לאחר המוות ובטח לא לתינוקת בת שנה. הם ויתרו על הכל על מנת להגשים את החלום "בשנה הבאה בירושלים".

הם קיבלו בהבנה את העובדה שנשלחו לצריף (או אוהל אני לא זוכר) במעברה, הם קיבלו את זה שאבא הפך להיות פועל בקיבוץ "המעפיל" שהגיש חזיר בחדר האוכל והיה נאלץ לקחת איתו כל יום סנדביץ עם מרגרינה על מנת לא לנגוע באוכל הלא כשר של הקיבוץ.

את כל זה היה מוכן לקבל תמורת אהבת הארץ, אבל לנתח תינוקת לגזרים ללא בקשה או אישור ההורים בשם "קידום המחקר", זה שבר אותו.

מבחינת אבא צריך להיות לא אנושי לבצע דבר כזה. אבל את כל הכאב לקח אבא פנימה, הוא לא חלק אותו עם ילדיו הקטנים או עם אשתו.

כאב לו שהוא התפתה לאנשי הציונות שעודדו את היהודים לעלות ל"ארץ זבת חלב ודבש" והוביל את משפחתו במסע הייסורים הזה. באותם רגעים שזה קרה, הוא רצה לחזור לצרפת, אולם אחרי שיחות ארוכות עם פקידי הסוכנות שהסבירו לו שזה נעשה ב"שם המדע" ועם חשיבה מה המשמעות לחזור עם עשרה נפשות ללא כל, ויתר על הרעיון.

את הכאב ואת ההתחבטויות הוא לקח אתו אל הקבר ועד היום אנו יכולים רק לנחש מה חש בלבו.

שנה שנתיים אחרי זה (בסביבות 1956-7) אמא סיפרה על מפגש מוזר שקרה לה בקופת חולים בנתניה (שאליה עברנו אחרי המעברה בקקון) שם פגשה אחות שהייתה חדשה בקופת חולים ושהכירה מהמרפאה במעברה, האחות אמרה לה שיש לה סוד לספר לה לגבי הבת שלה, רינה, ושהיא עסוקה היום אבל אם תבוא מחר, היא תתפנה לספר לה.

אמא באה למחרת היום והאחות פשוט נעלמה ולא באה יותר. אמא התיחסה לדבר כסיפור מוזר ותו לא והסיפור נשכח.

אבא כמעט הצליח להשכיח מאיתנו את מה שעבר עליו. עד שיום אחד, אחרי שאבא נפטר (ב-1978), אמא אוספת אותנו ומספרת על חלום מוזר שחלמה. אבא מופיע בחלום ואומר לאמא "רינה לא מתה, היא חיה, חפשו אותה".

אמא אמרה זה כנראה אמיתי וביקשה מאתנו רק לבדוק אם היא לא זקוקה לנו. אבל אם טוב לה, אז לא להפריע לה בחייה החדשים. הדבר האחרון שהיא רצתה היה לגרום לה חס וחלילה זעזוע מיותר. עם בקשה מוזרה זו לא ידענו היכן להתחיל. מרים אחותי שהיה לה גישה מתוקף עבודתה החלה לחפש במרשם התושבים לפי מספר תעודת הזהות של רינה (באותה תקופה מספר תעודות הזהות היו עוקבות). יום אחד מצלצל הטלפון בעבודה (בתחילת שנות השמונים) ואחותי מרים נשמעת מבועתת. "קיימת רינה אחת עם תעודת זהות זהה, נשואה עם שני ילדים".

אנחנו נפגשים נרעשים מהידיעה ולא יודעים מה לעשות.

כל הסיפור על "ילדי תימן" החל פתאום להיות אישי, התחלנו להרגיש מאוד פגועים.

בעזרת חבר בני שרעבי ממרמורק, הצלחתי לעלות על עקבותיו של הרופא שטיפל אז במקרה של רינה ופגשנו אותו, כיום פרופסור מכובד במכון ויצמן (פרופ' רייתמן ניפטר לפני מספר שנים), שכמובן לא זכר שום דבר ולא רצה לזכור את התקופה שהוא הגדיר כ"חשוכה" של אותה שנה (כששאלנו אותו למה "חשוכה"? הבהיר שהיו הרבה חולים ולא היו תנאים לטפל בהם) ושלח אותנו למקום היחידי שלדעתו יש מידע זה באבו-כביר. הלכתי לאבו-כביר לקרא את הדו"ח לאחר המוות.

הראו לי דו"ח בכתב יד על תינוקת בשם רינה שהגיעה לשם ועשו לה ניתוח לאחר המוות. מרים אחותי ניסתה מצידה לברר במשרד הפנים איך יתכן שאחותי שנפטרה מופיעה במרשם התושבים כנשואה עם שני ילדים. במשרד אמרו שהיתה טעות והשם פשוט נמחק ממרשם התושבים.

חזרנו למשבצת הראשונה בלי אפשרות להתקדם.

לאחרונה בסוף שנות התישעים קראנו מאמר בעיתון, שבו כותב בעל המאמר שהוא יליד טוניס שעלה ב- 1954 שנלקח להורים מאמצים. ואביו מאמצו כאשר הגיע לגיל ה- 70 הודה בפניו שהוא לא אביו האמיתי והוא נלקח מהוריו בלי ידיעתם ב- 1954.

זה הדליק שוב את הזיכרונות והתקוות.

אבל לא היה לנו הפעם קצה חוט והחלטתי לפחות להנציח את זה בזיכרון המשפחה בספר שכתבתי "בית אבי".

אמא נפטרה גם היא בינתיים בט"ז בשבת תשס"ז (4.2.2007).

יהודה כלפון

yhalfon@bezeqint.net

יהודה כלפון אחיה של רינה, אם מישהו מכיר אישה בת 60 שנים הדומה לאחיה הוא מוזמן לפנות ליהודה באמצעות המייל

משפחת כלפון. מחפשים את אחותם רינה, כבת 60 שנים כיום

חטיפת תינוקות מבית יולדות בקריה בשנות החמישים

מתוך סטטוס בפייסבוק – יוני 2014

השנה 1951. אישה צעירה, אולי בת 19, עולה חדשה מפרס, במחלקת יולדות בקריה, יולדת את בתה הראשונה. הילדה נלקחת ממנה, אומרים לה שהיא מתה. איפה הילדה המתה, שואלת הצעירה. אין ילדה, לכי הביתה.
הלכה הביתה, בלי ילדה הלכה, בלי הלוויה, בלי קבר.
חולפת שנה, אותה צעירה באותו בית חולים, יולדת בן, נלקח הבן. איפה הבן שלי. הוא מת אומרים לה, מת הבן שלך, אין בן. תנו לי אותו מת. אין מת, לכי הביתה.
הלכה הביתה בלי ילד הלכה, בלי הלוויה, בלי קבר.
כבר לא הביאה ילדים. נשארו לבדם, היא ובעלה. לפני שלוש שנים הבעל מת והיא נותרה בודדה בלי בעל ובלי ילדים, בת שמונים ושתים, אז כבר חברות גם אין. חולה ובודדה.
היכרתי את האשה הזו לפני שעה. היא ישבה על ספסל ברחוב זמנהוף וביקשה עזרה. חיוב של 909 שקלים על הזמנת אמבולנסים לבעלה מלפני יותר משלוש שנים, כולל ריבית והצמדה. ולא רק שאין לה כסף לשלם, היא לא יודעת איך לשלם. כשהצעתי לה משהו, היא סירבה בתוקף, רק רצתה לברר מה אפשר לעשות, ופרצה בבכי, אחר כך דיברה על הילדים שלה, שאולי חיים עכשיו, ושוב בכתה.
שני ילדים, אישה אחת.

מתוך סטטוס בפייסבוק - חטיפת תינוקות מבית יולדות בקריה בשנות החמישים
מתוך סטטוס בפייסבוק – חטיפת תינוקות מבית יולדות בקריה בשנות החמישים

"איפה התאומים שלי?" – סיפורה של יהודית כהן שבניה נחטפו מבית החולים בלידתם בשנות ה- 60

"איפה התאומים שלי?" , גלעד מורג , ידיעות ראשון , 6.5.2011, קובץ PDF

"אני לא יכולה למות עד שלא אדע מה קרה להם. אם הם מתו, אלך לבקר אותם בקבר. אבל אני יודעת שאין קבר. הם לא מתו, מישהו לקח אותם ממני", כך אומרת יהודית כהן, בת 72 מנס ציונה שאיבדה את התינוקות התאומים שלה בדרך מסתורית לפני 50 שנה. לפני כחודש החליטה בתה אתי, 33 , לפנות לחוקר פרטי כדי שיברר מה עלה בגורל האחים האבודים, שעליהם האם לא הפסיקה לדבר עשרות שנים.

משפחתה של כהן עלתה מטורקיה ב־ 1949 "הייתי בת 9 בלבד. היינו בבית ליד ואז העבירו אותנו לנס ציונה, קיבלנו 2 חדרים קטנים, אני ההורים ועוד 5 אחים". את בעלה, משה כהן ז"ל, הכירה בשנת 61 ' כשעלה ארצה. היא הייתה בת 21 אחרי שירות צבאי, הוא היה בן 27 .

"הכרנו במסעדה של אבא, משה גם היה מתורכיה". "ב־ 5 בנובמבר התחתנו. אחרי כמה חודשים נכנסתי להריון", היא מספרת.
סיפור האהבה הפשוט הזה קיבל תפנית לאחר הלידה הראשונה, כשחיי בני הזוג הפכו לסיוט.
את יום הלידה כהן זוכרות במדויק: 14 באוקטובר 1962 , התאריך המוטבע בתעודת הלידה שאותה היא ממהרת להציג. "הייתי בחודש תשיעי, המתנתי שמשה יחזור מהעבודה ונסענו יחדיו במונית לבית חולים באזור מרכז.
בשעה 18:00 הגענו, ערכו לי בדיקות והתברר שהלידה קרובה. ביקשו ממשה לעזוב הביתה כי אני נכנסת לחדר לידה. הצירים נמשכו בערך עד 02:00 ואז נולד הבן הבכור שלי.
מיד אחריו, מספרת כהן, האחות צעקה: "יש עוד אחד! אני רואה ראש נוסף". ליהודית נולדו באותו יום תאומים.

"בכיתי מהתרגשות"
"אמרו לי ששניהם מאותה שלייה ושהם קצת קטנים", היא נזכרת. "נשארתי בחדר לידה וכעבור זמן מה החזירו אותם בעריסת תינוקות ושמו ליד המיטה שלי. ראיתי אותם ובכיתי מהתרגשות. שיער ראשם היה מלא, שחור, יפה ומבריק, עיניים כחולות. לאחד היה סימן כחול ברגל שנוצר מהלחץ. הם נראו בריאים לחלוטין".
זו הייתה גם הפעם האחרונה שיהודית תראה את שני בניה. "השעה הייתה בערך 05:00 לפנות בוקר שלקחו אותי לחדר התאוששות ללא הילדים. בחדר היו עוד שלוש נשים שבירכו אותי, השמועה על התאומים פשטה בכל מחלקת היולדות", היא מספרת.
"בשעה 10:00 הביאו לנשים שלידי כל אחת את הילד שלה, ולי לא. שאלתי בתמימות 'היכן הילדים שלי? הם לא צריכים גם כן לאכול?'.
לדבריה, האחות אמרה כי הם נולדו קטנים ושהם מועברים לפגייה במוסד רפואי אחר. ההסבר היה כי בבית החולים אין אינקובטורים.
"שאלתי אם בעלי יוכל לגשת לשם לראות אותם, ונאמר לי שכן". כעבור שעה הגיעו אביה ובעלה לבית החולים: "התנשקנו, התחבקנו ואז הבחינו שאני בוכה, סיפרתי מה קרה. הם ניגשו לחדר האחיות ונאמר להם שהילדים כבר עברו למוסד רפואי אחר".
האב והבעל נסעו לעיר האחרת כדי לחפש את המקום אך ללא הצלחה. "הם היו עולים חדשים ולא דיברו עברית. משה דיבר רק טורקית ולאדינו", מספרת כהן. הם חזרו הביתה בידיים ריקות.

"הכל יכול להיות"

למחרת, נחוש למצוא את הילדים, נסע האב לעיר אחרת עם חברו פנחס מזרחי, על תקן מתורגמן. מזרחי, היום בן 75 : "אני זוכר את היום ההוא. בעלה היה ידיד ושכן, הוא לא דיבר עברית. אז לקחתי אותו על הקטנוע שלי למקום. בפגייה אמרה לנו הרופאה שאחד התאומים נפטר והשני במצב לא טוב, אז שנבוא מחר. באנו למחרת, אמרו לנו שגם השני נפטר. שאלתי איפה קברו?
והפנו אותנו למי שאחראי על הטיפול בגופות. הלכנו לשם ביקשנו לדעת איפה התאומים נקברו. שם סירבו ואמרו שעד גיל חודש הם לא מגלים, כלומר היות והם קטנים הנוהל הוא לא להגיד איפה נקברו. והם גם לא אמרו אם הם נפטרו או לא. זה היה נורא".

למה לא התעקשתם לראות אותם?

"היינו ילדים, לא ידענו כלום, לא הבנו. משה כאב וחש ברע. היינו נאיביים, אולי לקחו את הילדים, אולי עבדו עלינו, באמת שהכל יכול להיות".
לדברי יהודית, "הם נתקלו באדם דתי, שבישר להם בשורה איומה: האדם ענה כי אחד התאומים כבר נפטר יום קודם והשני כבר הכחיל וציטוט 'עומד למות בכל רגע'.
"בעלי שאל היכן גופת התינוק והיכן זה שעוד חי?" האיש השיב כי "המת ייקבר בקרוב על ולא צריך לראות את השני, כי סופו יהיה דומה'. בעלי והחבר התעקשו שוב ושוב וניסו לדבר על לבו אבל קיבלו סירוב שוב ושוב".
יהודית: "האדם התעקש שיילכו מהמקום ועמד על שלו. בעלי שאל מה עושים לגבי גידול זקן או ישיבת שבעה כנהוג במסורת כי הוא עצמו כהן, הדתי אמר שלא צריך כלום, ידאגו לכל. והיכן יקברו התעקש משה? הם ניסו שוב ושוב, אבל לא קיבלו תשובה".
"הם חזרו אליי לבית החולים וסיפרו לי. פניי נפלו ובכיתי המון. אף אחד מהרופאים או מהאחיות לא דאג לגשת ולנחם אותי. השתחררתי מבית החולים ללא שום מכתב שילדתי או מסמך המוכיח שהייתי מאושפזת שלושה ימים, גם לא תעודות פטירה".

50 שנה אחרי: לא מוותרת

מדוע את חושבת שהם בחיים?
"ראיתי אותם בריאים. הם היו לידי. ואז פתאום הם נעלמו ומשהו לא בסדר איתם. שולחים אותם למקום ומספרים לי בדיעבד שלקחו אותם. ממתי עושים דבר כזה. ואז כשבעלי מגיע אומרים שהם נפטרו ולא מאפשרים לראות גופות או קברים. זה לא יכול להיות".
כהן אומרת שעד היום לא סופקו לה הוכחות שילדיה אינם בחיים. בידיה תעודת לידה שהוצאו בדיעבד ב־ 2004 ממשרד הפנים. באותהשנה היא מספרת, קיבלה גם תעודת פטירה בדיעבד, אך איבדה אותה. כך או אחרת מבחינתה, הילדים בחיים.
למה לא הקמתם על כך קול זעקה עד היום?
"זה לא נכון, כל השנים חיפשנו וקיווינו, ניסינו לפנות לרדיו וגם ליו"ר הוועד לחטופי תימן, ד"ר משה נחום שניסה לעזור".
"בתור עולים חדשים לא ידענו אז למי לפנות.
ניסינו לברר בשנה הראשונה, אצל כל מיני גורמים מה קרה ולא מצאנו, גם לא ידענו. זה קשה להסביר, אבל זה לא היה כמו היום, שהכל מסודר.
משה אמר אחרי כמה זמן 'אנחנו עדיין צעירים, נביא עוד ילדים'. אז נכנסתי שוב להריון אחרי שנה, ונכנסנו לקצב החיים. הייתי צריכה לגדל את ילדיי, בעלי עבד. כסף לא היה, היינו צריכים להמשיך לחיות". מרכיב נוסף שאולי הקשה על החקירה, היה שהם פשוט התביישו במקרה, שנשמע על פניו בלתי יאומן. הבעל שנפטר לפני כ־ 20 שנה, היא מספרת, התקשה להשלים עם הסיפור.
עכשיו הסיכויים למצוא אותם קלושים.
"אני לא מוכנה לוותר למרות הכל. אני מאמינה, אולי יהודה ואחרים יצליחו לעזור. אולי מישהו יסתכל בתמונות של הילדים היום וזה יזכיר לו מישהו".
יהודה ויצמן, חוקר שנשכר למשימה על ידי המשפחה, אומר שהשניים רשומים כנפטרים במשרד הפנים. מרשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול אישרו את הדברים ונמסר כי: "בהתאם לנתונים המצויים שני בניה של הגב' כהן רשומים כנפטרים באופן רשמי".
"יש פה הרבה שאלות", אומר ויצמן, "הם רשומים כנפטרים אבל אין קבר. אני טוען שצריך לבדוק את הטענות לעומקן. היו בזמנו תלונות דומות ורבות על חטיפה או היעלמות למטרות אימוץ. הטענה שייתכן שהם בחיים חייבת בדיקה. הסיבה שפנינו לתקשורת, היא לפרסם את הסיפור כדי לקבל סיוע. אולי איזה רופא, אחות
או עובד יזכור ויגלה אנושיות".
אולי הפעם התאומים, אם הם בחיים, צריכים להיות בני 48 ' כיום. באתר של יהודה "מידע אזרחי"
ניתן להעביר (www.meidaezrahi.co.il) מידע אנונימי בנושא.

"זו חקירה קשה כי אנחנו מחפשים קצה חוט. אולי שונו תאריכי הלידה, ונקבעו שמות. הסיכויים הם אפסיים אם מישהו לא יספק מידע על מה שקרה. אנחנו מחפשים לאתר תאומים שנולדו באותה תקופה. החקירה עוד בחיתוליה".

אתי, הבת, מספרת, שהסיפור מלווה אותם, מאז היותה קטנה. "הכאב של אמא מלווה אותנו כל השנים. תמיד כשנולדו תאומים למישהו, הייתה התרגשות במשפחה כי גם לאמא היו. הכאב הוא לא משהו שאפשר להתווכח עליו. אני מקווה שאולי הפעם נגלה מה עלה בגורלם".
ויקי ביטון, 64 , האחות של יהודית: "זה פצע שתמיד נפתח שוב, מאד כואב. אני הייתי בת 15 אז. זה לא יכול להיות שביום בהיר יגידו לה שהילדים מתו. היא הרגישה מייד שמשהו רע קרה. זו הייתה תעלומה היא לא הייתה שקטה ולא רגועה".
מבית החולים נמסר: "בשל העובדה כי מדובר באירוע שהתרחש לפני כ־ 49 שנים נעשים כל המאמצים על מנת לאתר את המסמכים הרלוונטיים. העניין נמצא כרגע בבדיקה, וכל זאת במטרה לסייע לפונה ככל שניתן".

פרשת ילדי תימן האבודים – "יש אלפי מקרים דומים" , גלעד מורג

פרשת היעלמות פעוטות של עולים חדשים, בעיקר מתימן, החלה עם קום המדינה. הורים טענו שילדיהם נעלמו, מבלי שקיבלו כל מידע על גורלם. לרבים מהתלונות שנאספו במשך השנים מאפיינים דומים: כמעט כל הילדים היו בני עדות המזרח, גיל הפעוטות היה פחות משלוש, ההורים (או אחד מהם) שהו פחות משנה בארץ. גם מיקומי ההיעלמויות: בבתי חולים בדרך אליהם או בדרך חזרה – היו דומים.
בנוסף, ניתנו באופן קבוע הסברים בעל־ פה להורים, על מות ילדיהם, על פי רוב רק לאחר שנערכה הלוויה (או הלוויה כביכול) שהייתה ללא ההורים.
רבים מההורים לא קיבלו תעודת פטירה המעידה על מות ילדיהם ולא ראו גופות.
עלתה גם הטענה כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים למעשה נחטפו או נמסרו לאימוץ בארץ או בחו"ל.
ד"ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן בעולם – משמש כשגריר במחנה השלום הבינלאומי
בקנדה – עסק בכך שנים. "היו לי לא מאות אלא אלפי מקרים דומים", הוא מספר, לא רק תימנים, היו גם מרוקאים, פרסים, אלג'ירים ועוד. היו סיפורים לא ' רק בשנות ה־ 50 ', אלה גם בשנות ה־ 60 ."' ואפילו סיפור משנות ה־  70 הפרשה עלתה לכותרת מספר פעמים, הפרסום הבולט יצא בעקבות פרשת חסידי עוזי משולם, שהתבצרו בביתו עם נשק ב־ 1994 , במחאה על פרשת החטופים, והמשטרה התפרצה ועצרה
אותם ביריות.
עד כה הוקמו ארבע ועדות רשמיות לחקירת הפרשה. הוועדות דנו במאות מקרים, וקבעו כי רובם המכריע של
הילדים אכן נפטרו ולגבי מיעוט שנשאר לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. נחום הוא אחד מאלו שביקרו קשות את הוועדות ודחו בתוקף את הממצאים שלהם. לדבריו: "עד היום הנושא אינו פתור, ועד היום משאירים אנשים באוויר. בלי קבר, אני מאמין שנמסרו רבים לאימוץ והם בחיים".
ד"ר נחום גם ניסה לסייע למשפחת כהן: שנשאל אם יכול להיות שהם נפטרו?
דעתו בנושא חד משמעית: "הצחקת אותי".

 "איפה התאומים שלי?" , גלעד מורג , ידיעות ראשון , 6.5.2011

 "איפה התאומים שלי?" , גלעד מורג , ידיעות ראשון , 6.5.2011

מעון ויצו

תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה
תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה

תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה
תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה