הברירה הטבעית – גברת ריטה – שיר מחאה נגד סמים פסיכיאטריים לילדים

האטימות והבורות של רשויות הרווחה מביאים אותם די בקלות לאבחון ילדים, תיוגם במחלות פסיכיאטריות, והלעטה בסמים פסכיאטריים ריטלין, ריספרדל, קונצרטה, ועוד.. שלא לצורך.

מחדלי משרד הרווחה בראשות יצחק בוז'י הרצוג משחיתים נפשות: אונס ילדה חוסה במעון של אקי"ם בשרון , אינספור פרשיות התעללויות אלימות ואונס קשים בילדים במסגרות הרווחה אתגר , בית טף , בני ארזים , גיל עם , השלושה , כפר נחמן , מסילה , מצפה ים , מקי"ם , מוריה , צופיה , רננים , שדה בר , שקמה , 'בית טוביה' בהרדוף , אילנית , בראשית , אור שמחה , נווה יעקב , נווה מנשה , כלא אופק לנוער , בית שבתאי לוי חיפה , מעון גילה לנכים , "קמר" לקייה , מרכז חירום ויצו הדסים אבן יהודה … ועוד. משרד הרווחה קורע ילדים מביתם ומשפחתם ומפקיר אותם לתעשיית המין , גירוש משפחות דרות רחוב מגנים ציבוריים, רדיפת קשישים, אשפוז עשרות ילדים במוסדות פסיכיאטריים שלא לצורך, ועוד דוגמאות רבות אחרות.
באוגוסט 2010 החליט מבקר המדינה לבדוק את פרשת הג'ובים לחברי מפלגת העבודה במשרד הרווחה שנחשפה ביולי 2010 ע"י תחקיר ערוץ 10.
.

.
את הטקסט לשיר כתבה יעל אופנבך, חברת ההרכב, זוגתו ואם ילדיו של שלמה בר, שהלחין ועיבד יחד עם אילן בן עמי. בנם אלישע השתתף בשיר.

גברת ריטה
מילים: יעל אופנבך / לחן: שלמה בר

שלום לך גברת ריטה
לבית משפחת לין
מדוע אינך מקשיבה
אינך מקשיבה לילדים?

נכנסת מתוך חלום
אל תוך חלום חדש צלול
החלפת הרוך החום
בחלום חדש חלול

"אני רוצה לעלות להר
לטפס על העצים
להרגיש את המים
הזורמים בנחל
הבוץ שנדבק בסנדלים"

אוי גברת ריטה
לבית משפחת לין
אטמת אוזנך
אינך מקשיבה לילדים

מתוך חלום אל תוך חלום
חדש חדש צלול
הכנסת את החלום לתוך קופסא
והאמון חלול

אוי גברת ריטה
ריטה לין
אמא חדשה
רוצה לרוץ מהר ולהספיק
לעוף כמו חץ למטרה
בסולם בו את עולה למעלה
כל השלבים מחוזקים
הרופפים נשליך הצידה
אל ארץ הצללים

קישורים:

אטנט – להיות קשובים להפרעות הלוואי

להיות קשובים להפרעה , ישראל היום , נצחיה יעקב ,  28.06.2016 

עשרות אלפי ילדים בישראל מקבלים תרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז • השנה נכנסה לסל הבריאות תרופה חדשה בתחום – אטנט, וגם לגביה הדעות חלוקות

4% מילדי ישראל מטופלים בתרופות לטיפול בקשב וריכוז // צילום אילוסטרציה: gettyimages

בינואר השנה הצטרפו לסל שירותי הבריאות 83 תרופות וטכנולוגיות חדשות, מתוך כ־700 הבקשות שהגיעו אל שולחן הדיונים של חברי ועדת הסל, בשווי כולל של 2.5 מיליארד שקלים. אחת הבשורות היא כניסתה לסל של אטנט, המיועדת לסובלים מ־ADHD (או בשפה הפופולרית, בעיות קשב וריכוז) שאינם מגיבים טוב לתרופות ממשפחת המתילפנידאט, דוגמת ריטלין וקונצרטה, ועד כה לא ניתן להם מימון. לפי ההערכות של הוועדה, כ־16 אלף ילדים בשנה זקוקים לאטנט, המחייבת מרשם מנוירולוג ילדים או מפסיכיאטר ילדים.

התרופה נכנסה לסל על רקע הקולות המושמעים בשנים האחרונות נגד השימוש בריטלין על כל נגזרותיו. בין המתנגדים אפשר למצוא מומחים בעלי רקורד של עשרות שנות מחקר, הטוענים חד־משמעית כי "הפרעת קשב היא דוגמה מובהקת למחלה מומצאת", ולפיכך היא צריכה להימחק מה־DSM – המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות. מי שאחראי לציטוט הוא לא אחר מאשר האב המדעי של הפרעת הקשב והריכוז, ליאון אייזנברג, שצבר הון רב ממחקריו במהלך ארבעה עשורים. את הציטוט המטלטל הוא אמר בראיון האחרון שנתן לפני פטירתו ב־2009. מאז, הסערה הגדולה סביב השאלה היכן עובר הגבול בין התנהגות ילדים נורמלית לבין ADHD ממשיכה להעסיק את המומחים בתחום והורים רבים. במקביל ממשיכים לראות אור מאמרים וספרים בנושא אבחון שגוי של ההפרעה.

"יש כדורים שיכולים לעזור"

"נכון להיום מדובר בעשרות אלפי ילדים שמקבלים תרופות לטיפול בהפרעות קשב, המהווים כ־4 אחוזים מכלל ילדי ישראל", אומרת ד"ר תמר שטיינברג, מנהלת המכון להתפתחות הילד במרכז שניידר לרפואת ילדים שבפתח תקווה, והיא מודה: "יכול להיות שבגלל יעילותן של התרופות הללו, המטפלות בהרבה סימפטומים – יש רופאים שנותנים אותן שלא לצורך".


"אולי בגלל יעילות התרופות, רופאים נותנים אותן שלא לצורך". ד"ר תמר שטיינברג

על האטנט עצמה היא מוסיפה כי "יש תופעות לוואי, כמו שינויים במצבי הרוח וירידה בתיאבון, אבל עדיין – פחות מהריטלין". כמו כן, היא מדגישה את החשיבות של אבחנה מדויקת בטרם ניתן המרשם, שכן "חשוב לוודא שלא מדובר בבעיות אחרות כבעיות נפשיות, לקות למידה, בעיית התנהגות ודיכאון באצטלה של הפרעות קשב וריכוז. אנחנו בעידן של שינוי תרבותי שבו הילדים והנוער של היום יותר חצופים מבעבר, באי־שקט ודעתניים, ולבית הספר – שהוא פחות מאתגר – לא פשוט לעמוד מול הקצב המהיר שלהם. מצד שני, לפני 30 שנה הרבה ילדים היו נפלטים ממערכת החינוך ואלה שלא היה להם סיכוי – כיום דווקא מסיימים תיכון ואחוז גבוה מהם מסיים בגרות, כך שהתרופות הללו עושות הרבה יותר טוב לילדים. והחשוב – אין פה התמכרות, ומי שזה עוזר לו – פשוט ממשיך לקחת".

המתנגדים מדברים על כך שילד עם בעיות קשב וריכוז בהווה הוא בעצם ילד שהוגדר כעצלן בעבר.

"טבע האדם הוא לרצות להצליח. ילדים שקשה להם להתרכז נחשבים בטעות לעצלנים והיום יש עבורם פתרון הולם לבעיה".

מה עם גירסת ה"מחלה מומצאת"?

"לא מסכימה עם זה וגם אסור שבגלל הביקורת החברתית הזו ילדים לא יטופלו, כי יש כדורים שיכולים בהחלט לעזור להם".

"תרופות הן גם רעל"

בעמדה שונה לחלוטין מחזיק אילן סלומון, רוקח, מטפל ויועץ תרופתי, שבמשך שמונה שנים ניהל שלושה סניפי סופר פארם, בטרם עזב בשנת 2000 והתגייס ל"מאבק בסימום ילדים". "האסכולה הפופולרית כיום היא לתת את פצצת האטום לילד, אבל לא את הכדורגל. הייתי רוצה שהאזהרות בעלון התרופה על תופעות הלוואי החמורות, כמו התקף פסיכוטי, יהיו בולטות כמו הסרטן המובלט באזהרה על קופסת הסיגריות. רק כך יש סיכוי שאנשים יחשבו פעמיים. למה? כי מדובר בילדים ובסם מסוכן".

יהודה קורן: "עיון בעלון לרופא של האטנט מגלה כי מרכיביו עלולים לגרום לתלות פסיכולוגית חמורה"

אז מה התחליף?

"הורים שבאים אלי יודעים שאני אעזור להם לא לקחת. אני נותן ויטמינים, תוספי תזונה, ומסייע להורים ללמד את המורים כיצד לטפל בבעיות בצורה חינוכית. לפעמים צריך להתעלם ולא לעשות סקנדל מהתנהגויות חריגות, וגם לחזק את הילד בהתנהגויות חיוביות במקום לתת לו תוויות. אני בעד לתת את הדברים במדרג הנכון, במינון המתאים, כי בסופו של דבר, תרופות הן גם רעל".

"בתי הספר מפעילים לחץ עצום על הורים לשלוח את ילדם לאבחון ולתת תרופה פסיכיאטרית. זה חייב להשתנות"

"להתאים את ההוראה לילדים – ולא להפך"

גם יהודה קורן מדווח על תלונות דומות הנערמות על שולחנו במשרדי עמותת מגן לזכויות אנוש. הוא מנסה לגייס את משרד החינוך וקורא להם לפעול מהר להפחתת כמות ההפניות של ילדים לאבחונים, ש"מקבעת את הקשיים ומציפה את בתי הספר בסמי מרץ ממכרים".

לדברי קורן, "עיון בעלון לרופא של האטנט מגלה כי מרכיביו מועדים לשימוש לרעה, גם במינונים הרגילים שלה, ועלולים לגרום לתלות פסיכולוגית חמורה ולשלל הפרעות התנהגות וחשיבה פסיכיאטריות". לנוכח בעיות אלה ונוספות שעלולות להיווצר מנטילת התרופה, מדגיש קורן כי "על משרד הבריאות וקופות החולים לפרסם הנחיה מקצועית לפסיכיאטרים, לנוירולוגים ולרופאי ילדים שבה יהיה עליהם לדרג את חומרת התסמינים של התלמיד, ולא לרשום את תרופת האטנט ודומיה במקרים שבהם התסמינים גבוליים ואינם חמורים מאוד". ובאשר למערכת החינוך הוא אומר כי עליה "לעשות כל שביכולתה כדי להתאים את ההוראה לילדים ולא להפך".

פריצת דרך בהגנה על ילדים

חוק חדש וראשון מסוגו שנכנס לתוקפו ב־2015 בניו מקסיקו, ארה"ב, מהווה פריצת דרך בהגנה על ילדים מפני צריכה כפויה של תרופות פסיכיאטריות, בשלוש דרכים: איסור על ביצוע אבחון בין כותלי בית הספר ללא הסכמה בכתב מההורים; מניעה מבית הספר מלנקוט כל פעולה נגד הורים שאינם מעוניינים לתת תרופה פסיכיאטרית לילדם; ואיסור על שירותי הרווחה להוציא ילד מחזקת הוריו בגלל סירובם לתת לילד תרופה פסיכיאטרית.

בהקשר זה מדגיש קורן כי "חוק דומה חייב לעבור גם בישראל. בתי הספר מפעילים לחץ עצום על הורים לשלוח את ילדם לאבחון ולתת תרופה פסיכיאטרית כריטלין, ולעיתים קרובות מדי אף פונים לרווחה, וכך הורים נשארים עם אחת משתי ברירות – לאבד את החזקה על הילד או לתת לו תרופה פסיכיאטרית. מצב זה חייב להשתנות".

אילן סלומון: "הורים שבאים אלי יודעים שאני אעזור להם לא לקחת. יש שיטות עדיפות מלתת לילד תוויות"

ממשרד החינוך נמסר: "האחריות והסמכות בנוגע למתן טיפול תרופתי הן בסמכות גורמים רפואיים בלבד. יודגש שמשרד החינוך מנחה את צוותי ההוראה לבנות תוכנית התערבות עבור תלמיד שמגלה קשיים. רק כאשר האמצעים שנוסו אינם מסייעים, הוא יופנה לתהליך אבחון ובסיומו המוסד יבחן את יישום ההמלצות. על פי חוזר מנכ"ל, חל איסור מוחלט לתת לתלמיד תרופה על סמך המלצה של צוות המוסד החינוכי, או לבקשת ההורים, ללא מסמך רפואי נלווה. כמו כן, חל איסור להתנות השתתפות בפעילות חינוכית בקבלת טיפול תרופתי כלשהו".

כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב

לצפיה בתחקיר בקובץ PDF הקלק כאן

כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות

אלפי סובלים מפיגור המאושפזים במעונות מולעטים באופן קבוע בתרופות פסיכיאטריות, למרות שאינם סובלים מכל בעיה נפשית. המטרה: הפיכתם לשקטים, לרגועים ול"ניתנים לטיפול". המחיר: הידרדרות רפואית חמורה ותופעות לוואי קשות כהשמנה, אפאתיות ואובדן שליטה בצרכים. רוב הפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מעולם לא הוכשרו לטיפול במפגרים, אבל גם מנהלי המוסדות מודים שזה הכלי המקובל. ובני המשפחה? הם פוחדים למחות, מחשש שבנם יסולק מהמוסד.

אפרת (שם בדוי), התיישבה מול הצוות המקצועי שטיפל בבתה, דניאל. היא הביטה בעובדות הסוציאליות, בפסיכולוג, במנהלת המחלקה ובמדריכים, והניחה על השולחן ארבעה צילומים עדכניים של הבת. היא לא יכלה עוד לשאת את העלייה המטורפת במשקל, את האפאתיות והריור שלא נפסק, את התנועות הבלתי נשלטות בידיים. "זה גוש בשר", היא אמרה להם, "זאת לא הילדה שלי. תראו מה עשיתם לה, ככה לא אמור להיראות בן אדם!". אנשי הצוות לא התכוננו להתפרצות הזאת. הם בסך הכל קראו לאם לעדכון שגרתי על מצב הילדה.

"זה היה השיא של שנתיים כואבות ומלאות סבל", משחזרת אפרת. "שבת קודם לכן לקחנו אותה הביתה כמו בכל סוף שבוע, וכשקילחתי אותה הרגשתי שאסור לי לשתוק יותר. הילדה המסכנה שלי, סך הכל 1.45 מטר, עלתה תוך חודש 15 קילו! היא לא יכלה לזוז ולא הצליחה ללכת. הדרך היחידה שלי לזעזע את המטפלים שלה, אלו שתמכו בטיפול התרופתי, היתה להראות להם איך זה נראה. היית צריכה לראות אותם, הם לא יכלו להסתכל בתמונות. הם ביקשו ממני לאסוף אותן".

דניאל אינה מקרה יחיד במינו. מרבית בעלי הפיגור השכלי השוהים במעונות מטופלים בתרופות פסיכיאטריות, אף שרובם אינם מאובחנים כחולי נפש והשפעת התרופות על מוחם אינה ברורה  לפסיכיאטרים. קרובי משפחה ואנשי מקצוע מעידים שהטיפול התרופתי הקשה ניתן לעתים קרובות כ"אמצעי הרגעה", תוצאה של מחסור במטפלים מיומנים במוסדות, שיוכלו לתת ליווי צמוד לחוסים.

במסגרת הכנת הכתבה, הגיעו למערכת עדויות על תופעות לוואי קשות שמהן סובלים בעלי הפיגור השכלי כתוצאה מהטיפול התרופתי: השמנה קשה, אובדן עניין בסובב אותם, ואפילו מחלות שונות. לעתים בחרו קרובי המשפחה המזועזעים להוציא את המטופל מהמוסד, ובלבד שהטיפול התרופתי ייפסק. אלא שבעבור מרבית המשפחות, במיוחד אלו שאינן משופעות באמצעים, האפשרות הזאת אינה קיימת. בעלי פיגור שקרוביהם אינם מסוגלים לטפל בהם בעצמם או שפשוט אין מי שייאבק בשמם, נותרו לסבול מהשפעות התרופות המיותרות במשך חודשים ושנים.

ניסוי וטעייה במינונים

דניאל, כיום בת 23, אובחנה כבעלת פיגור בינוני עד קשה, עם קווים אוטיסטיים, כשהיתה בת שנתיים. רק בגיל שלוש וחצי למדה ללכת. עד גיל 14 נותרה בבית, כשאמה מלווה אותה בכל צעד. גם היום, תשע שנים אחרי ששלחה אותה למעון, נזכרת אפרת בכאב ובחרדות המלווים את הוצאתו של ילד בעל פיגור מהבית: "אלו ייסורים איומים, דבר שהוא בניגוד לטבע. תחשבי, אנחנו היינו כל עולמה. היא לא בחרה לעזוב את הבית, מצד שני היה ברור לכולנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר גם בשבילה וגם בשבילנו. החים בבית הפכו לבלתי נסבלים".

ארבע השנים הראשונות של דניאל במעון עברו ללא תקלות מיוחדות. מעולם לא עלתה האפשרות לתת לה תרופות כלשהן, ולא דווח להוריה על בעיות בהתנהגות. "תמיד ידענו שיש לה סף תסכול נמוך, ושבמצבים שמאיימים עליה היא צובטת את עצמה, אבל לא יותר מזה", אומרת אפרת.

בקיץ 2001 הועברה דניאל יחד עם בני קבוצתה למעון ההמשך, המיועד לבני 18 ומעלה. חודש לפני שמלאו לה 18, קיבלה אמה טלפון מהפסיכיאטר במוסד: "הוא הציג את עצמו והסביר לי שכדאי שאחתום על מרשם לתרופות פסיכיאטריות עבור הילדה שכן היא מתקרבת לגיל 18, ואחרי הגיל הזה היא לא תהיה זכאית לתרופות חינם. הוא אמר שרק ליתר ביטחון, כדאי לקחת בחשבון את האפשרות הזאת, ואם נצטרך, עדיף שיהיה". אפרת חתמה.

כמעט במקביל הוזמנה אפרת לפגישה במעון. היא באה להכיר את הצוות החדש המטפל בבתה, והופתעה לשמוע מהם כי לאחרונה, מאז שעברה, הפכה דניאל למסוכנת לעצמה ולאחרים. "הם אמרו שהם יצטרכו לטפל בה בעזרת תרופות וכי אין ביכולתי להתנגד, שכן היא פוגעת בחוסים אחרים והעניין נמצא באחריותם". רק כשיצאה מהפגישה הבינה את משמעות הדברים. היא הגיעה נסערת לביתה וכתבה לצוות המעון: "אל דניאל אפשר להגיע אך ורק בגישה חיובית: כלומר, לתת לה מחמאות, לדבר איתה, להגיד לה כמה היא נחמדה, יפה, אוכלת יפה, כל מיני דיבורים שהיא להפתעתכם מבינה ושמחה לשמוע. האמינו לי שזה עובד… היא ילדה שמוכנה למכור הכל תמורת חוט. וזה זול מאוד. כלומר: הצרכים שלה כל כך פשוטים וזמינים, מוזיקה, טיול רגלי, חוט, חוברת כרומו, חיוך = ילדה מאושרת".

המכתב לא עזר. דניאל החלה לקבל תרופות פסיכיאטריות. עם הזמן נרשמו לה בין השאר אטימין תרופה אנטי-פסיכוטית מהדור הישן. בין תופעות הלוואי: התכווצות שרירים, תנועות לא רצוניות. פרנגן, השפעה: ישנוניות, רספרדל תרופת דור חדש. השפעות דומות לאטימין, אם כי פחותות בהרבה, (סרוקסט) נוגד דיכאון. תופעות לוואי: השמנה, ישנוניות, ירידה בתשוקה המינית, פריסמה, תרופה ממשפחת הפרוזק. יכולה לגרום לאי שקט ולהפרעות שינה, סיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש. עלולה לגרום להתפתחות סוכרת, לעלייה במשקל ולעייפות. כל מספר חודשים השתנה הרכב התרופות.

"מהרגע הראשון היו תופעות לוואי קשות", אומרת אפרת. "חוץ מהמשקל הרב שהעלתה, מהרעידות והריור, היה לה בעיניים מבט שלא הכרתי. זה מבט של אדם שלא נמצא כאן בכלל. היא היתה בשני מצבים: בהייה או אכילה. לא היה משהו אחר. כל שבת, במשך שנים, היינו יוצאים לטייל. היא אהבה ללכת, שמחה לרדת מהאוטו ולצעוד במשך שעות. עכשיו היא לא עמדה על הרגליים".

אפרת ביקשה להיפגש עם הפסיכיאטר שרשם את התרופות. "היה לי ברור שאין לו מושג מה הוא עושה. הוא ביצע ניסויים על הילדה שלי. לבסוף נואשתי ממנו ובקשתי להיפגש עם הממונה עליו. אמרתי שזה מצב חירום". לאחר חמישה חודשים ארוכים של המתנה, נקבעה לאפרת פגישה בנוכחות שני הפסיכיאטרים, שבה הובהר לה כי הטיפול התרופתי יימשך. עוד אמר לה הפסיכיאטר הראשי: "אנחנו לא יודעים בדיוק מה עושה התרופה. הכל ניסוי וטעייה".

מהפגישה הזאת יצאה אפרת אדם אחר: "עד אז נתתי צ'אנס לטיפול. משכתי שנתיים כי כל פעם שינו את המינון וחשבתי שהנה באה הישועה. אבל אחרי שהממונה הודה בפני שאין לו מושג מה הם עושים, ידעתי שהגיע הזמן לקחת אחריות על המצב".

היא הודיעה לצוות שמהיום אין יותר תרופות ושהיא עצמה תעבור להתגורר עם בתה במעון בכל תהליך הגמילה מהתרופות. כשהפסיכיאטר הטיל וטו על מגוריה של האם במעון, הציעה אפרת לשכור מטפלת פרטית שתהיה צמודה לדניאל בתקופה הזו. "הם טענו שעלולים להיות התקפי אלימות וקשיים גדולים שיתעוררו בלי התרופות, ואני התחייבתי לשלם את כל ההוצאות".

לאחר חודש וחצי ללא תרופות, כשהמטפלת הפרטית לצדה (בעלות של 5,000 שקל), ירדה דניאל את כל המשקל שהעלתה. מתופעות הלוואי האחרות נפטרה בקושי, אם בכלל: "היא היתה ילדה שאוהבת מוזיקה, משתוללת מהנאה במים ומכורה לטיולים. התרופות כיבו אצלה משהו. עד היום היא מסרבת ללכת, נהייתה פסיבית", מעידה אמה.

כבר שנתיים שדניאל אינה מטופלת כלל בתרופות. התנהגותה נוחה, וודאי שאינה אלימה כלפי עצמה או הסובבים אותה. אבל זהו מקרה אחד בלבד. לרוב הסובלים מפיגור אין מי שייאבק עבורם, יממן השגחה צמודה ויאפשר להם להשתחרר מאחיזתן של התרופות.

ללא ביקורת רפואית

כ-30 אלף אנשים הסובלים מפיגור חיים היום במדינת ישראל. 25 אלף מהם מטופלים על ידי האגף לטיפול באדם המפגר במשרד העבודה והרווחה, וכ-10,000 מהם גרים במסגרות חוץ ביתיות כמו מוסדות, פנימיות, הוסטלים, דירות ומערכי דיור. דוקטור חיה עמינדב, העומדת בראש האגף לטיפול באדם המפגר, מודה כי קרוב ל-60 אחוז מן השוהים במעונות מטופלים בקביעות בתרופות פסיכיאטריות. בחלק גדול מהמקרים מדובר בטיפול מיותר.

"אם היו לי הכלים המתאימים וכוח האדם הדרוש, הייתי מורידה לחלוטין את התרופות הפסיכיאטריות ל- 15 אחוז מהמטופלים", אומרת ד"ר עמינדב. "אם היה לי מטפל על כל חמישה או שישה חוסים, הייתי מורידה במינוני התרופות לרבים מהם, ואם היה טיפול קצת יותר צמוד, היינו מצליחים לעזור לחלק מהמטופלים להתמודד עם הקשיים שלהם בדרך טבעית יותר". אלו אינן הצהרות של עוד הורה מודאג, אלא של מי שעומד בראש המערכת.

מטפלים אחרים, כמו הורים רבים, טוענים כי כמות המטופלים שלא לצורך בתרופות פסיכיאטריות גדולה בהרבה. לטענתם, התרופות הללו הפכו לפתרון הקל והזמין ביותר תחת ידיהם של אנשי הצוות הטיפולי במעונות, וכך, מחלקות שלמות של מפגרים מטופלות בתרופות כדי להשיג שקט תעשייתי.

את התרופות רושמים פסיכיאטריים חיצוניים, המועסקים על ידי משרד הרווחה. הפסיכיאטרים, שלרובם אין כלל הכשרה לטיפול בסובלים מפיגור, מגיעים פעם בשבוע לכל מעון, לשעתיים בכל ביקור. לפעמים מדובר בשעתיים עבור 400 איש. באופן טבעי, הזמן הקצר הזה מוקדש למעקב שוטף ולטיפול ב"חריגים".

"זה הכלי הסטנדרטי, זה הכלי המקובל", אומרת ב', מנהלת מוסד גדול בצפון הארץ. "מי שעושה צרות או סתם נמצא באי שקט, הכלי הטיפולי הוא פסיכיאטר. הפעם הראשונה תהיה בחצר שלך, במוסד. הפעם השנייה תהיה כבר אשפוז במוסד פסיכיאטרי". מנהלת המוסד כלל אינה מבינה איך מצפים שפסיכיאטר יוכל לטפל בסובלים מפיגור: "רופא פסיכיאטר נוקט הליכים רפואיים. כלי הטיפול שלו הוא תרופות. הוא מאבחן חולה אחרי ששוחח איתו. דיברת פעם עם מפגר? ואם מפגר אינו מדבר, איך תאבחן אותו? מביאים רופא פסיכיאטר, שהוא מנהל באיזו מחלקה פסיכיאטרית, ומצפים ממנו שיעשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, לרשום תרופות".

עמינדב עצמה מודה שחוסר שקט של חוסה במעון יביא לשליחתו במהירות לפסיכיאטר: "המטרה היא לשפר את איכות חייו במקום שבו הוא מתגורר. נכון מאוד שלפעמים התרופות הללו גורמות לתופעות לוואי איומות, נכון מאוד. זה שאין לנו ביקורת רפואית יום-יום זה נכון, וזה רע. אני עובדת בלי עזרה מצד גורמים רפואיים. בינתיים קבע המחוקק שמי שמטפל הוא משרד הבריאות ולא אנחנו".

בעלי פיגור הנמצאים במצב "מאוזן" עקב הטיפול בתרופות, כלומר, אינם מראים שום סימני מצוקה חדשים, ימשיכו לקבל תרופות בלי שייעשה שום ניסיון להפחית במינונים. "זה יכול להימשך שנים", אומרת עמינדב. "אם המטופל מאוזן, אף אחד לא יתפנה פתאום לבדוק אותו במטרה להוריד לו את המינונים. אין לנו כוח אדם מיותר, והיו מקרים שהוחלט להוריד את התרופות והתקבל מצב קטסטרופלי, אז בשביל מה צריך את זה?".

"תרופות פסיכיאטריות הם סמים שמטרתם להמם ולרסן", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, הנלחמת בפסיכיאטריה. "הן ניתנות לחולי נפש או לבעלי הפרעות נפש. תופעות הלוואי שלהן מזעזעות וקשות". שנר מציינת כי לפי נתוני משרד העבודה והרווחה, רק 20 אחוז מהמפגרים הם גם חולי נפש: "הנתון הזה מצביע על כך שלמעלה מ-40 אחוז מהמפגרים מקבלים תרופות שלא לצורך. זה בפירוש פשע".

יש לציין כי תופעות הלוואי שמהן סובלים המפגרים עלולות להיות חמורות הרבה יותר מאשר אצל שאר המטופלים בתרופות הפסיכיאטריות. "הפיגור והפסיכיאטריה אינם חיים בשלום", מסבירה עמינדב. "הפסיכיאטריה והפרמקולוגיה יודעות איך מתנהגת התרופה אצל אנשים רגילים, אך לא במוח פגוע, שם שונה המבנה הכימי האורגני מאצל אדם רגיל. ואז, כשאתה נותן למפגר תרופה פסיכיאטרית, אין לדעת איך יגיב".
אז מה עושים בפועל?
"הפסיכיאטרים לא יודעים. הם עובדים בשיטת ניסוי וטעייה. אצל רבים מהמפגרים בעלי פיגור עמוק יש עוד שלל בעיות קשות והערבוב שלהן עם תרופות פסיכיאטריות יוצר התנהגויות שאינן צפויות".

כל ביטוי של מצוקה, ולו גם הטבעית ביותר, עלול לשלוח את הסובל מפיגור למסלול ארוך וקשה של טיפולים תרופתיים מייסרים. המנהלת ב' מתארת מצב בלתי נסבל שבו מגיע הפסיכיאטר למוסד פעם בשבוע בלבד ורואה את המטופלים הכי קשים כבסרט נע. המציאות הזאת, היא טוענת, היא בין השאר תוצאה של איכות הצוות הטיפולי במוסדות: "העבודה בהוסטלים ובמוסדות האחרים היא מאוד אינטנסיבית ותובענית. חברי הצוות הטיפולי עובדים שם בשכר מינימום ובמשמרות ללא הדרכה כמעט. מטפלים כאלו עלולים להכניס את החוסה פעם אחר פעם למצוקה, לצעוק עליו, לגרש אותו, להפגין כלפיו חוסר סבלנות. משם הדרך לפסיכיאטר קצרה, ומי שיסבול מכך הוא דווקא המטופל שבסך הכל צריך עוד טיפה תשומת לב. תארי לך מה זה לטפל ב-12 איש. להאכיל, לקלח, להלביש, להקשיב. ככל שהמדריך פחות מיומן, תעלה רמת המתח בקבוצה, ואז גם יעלה מספר המטופלים שיישלחו לפסיכיאטר".

הילד חזר להרטיב

כשהגיע לגיל 21, הבינו הוריו של ברק (שם בדוי) שהגיע הזמן להיפרד ממנו. חבריו מבית הילדים בקיבוץ הצפוני בדיוק השתחררו מהצבא, וברק, הסובל מפיגור בדרגה בינונית, כבר לא מצא את מקומו בחדר הקטן הצמוד לבית ההורים. "הוא מאוד פחד מהיציאה מן הבית", מספרת אמו רונית. "כשהגענו איתו בפעם הראשונה למוסד שאליו נשלחנו, הוא הגיב בצורה קיצונית כמו שאף פעם לא ראינו אצלו: דפק על השולחן, הכה את עצמו והשתולל. הבנו שהוא מנסה להגיד לנו משהו, שהוא בשום אופן לא מוכן להישאר שם". כשיצאו מהמקום, נרגע ברק מיד.

הניסיון השני, במוסד אחר, כלל גם שהייה של לילה שלם, אבל ברק, שעד גיל 21 מעולם לא עזב את בית הוריו, לא הסתגל למציאות החדשה: "הילד בכה והכה את עצמו ואת הסובבים אותו. הוא צעק שהוא רוצה הביתה", נזכרת האם. גם משם הוחזר ברק לביתו, רק כדי להמשיך ולחפש מסגרת מתאימה בעבורו. בתום חודשים ארוכים של חיפוש, נמצא לברק מקום בהוסטל, בית בתוך שכונה רגילה שבו חיים מספר אנשים הסובלים מפיגור. החיים בבית מתנהלים תחת פיקוח תמידי של מדריך, והדיירים מתפקדים באופן השואף לעצמאות. "הם היו נהדרים. צוות מטעמם הגיע אלינו לקיבוץ כדי להכיר את ברק ולנסות להפחית כמה שאפשר מהקושי הראשוני של הקליטה", אומרת רונית. "אבל כשלקחנו אותו לשם הוא שוב החל להתנגד נורא. מנהלת ההוסטל אמרה בהתחלה ששלב המעבר קשה עבורו ולכן הוא מתנהג בצורה כזאת, אבל כשהם לא הצליחו להרגיע אותו, הפנו אותנו כעבור מספר ימים לפסיכיאטר".

רונית ובעלה אבי אומרים היום שלא בדיוק הבינו מה המשמעות של הפגישה הזו, שכן ברק מעולם לא טופל בתרופות ותמיד שיתף פעולה עם המדריכים והמורים במסגרות הקודמות שבהן שהה. "לא עלה בדעתנו מה עלולות להיות ההשלכות של הביקור הזה. היינו עייפים ושבורים מהנסיונות למצוא מקום שיתאים לו. היינו מוכנים לעשות הכל כדי להיטיב את כאב הפרידה מהבית", מסביר אבי. "זהו הבן הצעיר שלנו, אנחנו אנשים מבוגרים והרגשנו שהגיע הזמן לקבל קצת עזרה בטיפול בו. אחרי 21 שנים של התמודדות עם ילד חריג, הבנו שזה בסדר להכניס לתמונה אנשי מקצוע נוספים. גם בשביל ברק הפך הקיבוץ למסגרת שבה הוא לא מצא את עצמו".

הפגישה אצל הפסיכיאטר היתה ראשיתה של מסכת ייסורים עבור ברק ומשפחתו: "הוא רשם לנו ואבן וקלונקס, וכמה ימים לאחר מכן גם הוסיף איטמין, לאחר שברק הובא אליו על ידי מדריך מההוסטל. החזרנו את ברק, הבטחנו לו שאם יחזיק מעמד בהוסטל נזמין לשבת את כל החברים שלו הביתה, ונסענו לקיבוץ בלב כבד".

שום דבר לא הכין אותם למראה בנם בתום השבוע שחלף. לא היה זכר לבנם מלא החיים, המתעניין, זה שהתעקש לפני גיל שש ללמוד קרוא וכתוב כמו שאר חבריו. "הוא היה שבר כלי", נזכרת רונית, "נזל לו ריר מהפה, הוא פלט קטעי הברות ולא הצליח להגות אף מילה, רק שכב במיטה וייבב. היה בלתי אפשרי להעמיד אותו על הרגליים. הן פשוט לא נשאו אותו. בהוסטל הרגיעו אותנו והסבירו שככה משפיעות בהתחלה התרופות הפסיכיאטריות, ואין מה לעשות. ההלם היה נוראי, אבל אנחנו היינו חסרי ניסיון וקיבלנו בשקט את רוע הגזרה".

אלא שהמצב רק הלך והידרדר. בשבת ירד חום גופו בהדרגה, והוא הפסיק להגיב למתרחש סביבו. אחות הקיבוץ שהוזעקה לביתם הציעה להתקשר לפסיכיאטר. "הוא ענה בקרירות ואמר שאינו עובד בשבת ואיך זה שאנחנו מפריעים לו", אומרת רונית. "כשתיארתי לו את המצב של ברק, הוא ענה: 'זו תגובה צפויה, בהחלט ייתכן שהמצב יהיה אפילו קשה יותר. ובפעם הבאה כבר תתקשרו אלי מחדר מיון בבית חולים. עד שנגיע לאיזון של התרופות, זה יהיה המצב'. אמרתי לו שלברק מעולם לא היו בעיות פסיכיאטריות ואיך קרה שהוא נזקק פתאום לתרופות כאלו, הוא אמר: 'ידוע לי שאין לו בעיה פסיכיאטרית, אבל זו הדרך היחידה לשלב אותו בהוסטל'. הבנו שאין לנו עם מי לדבר. הילד החל להרטיב במכנסיים, ואנחנו היינו אבודים".

"חלק מהסממנים שמעלים את הצורך בטיפול פסיכיאטרי הם למעשה תקשורתיים", אומרת ב', מנהלת ההוסטל. "הערוץ הוורבאלי שלהם משובש או חסום. לעבוד איתם פירושו להבין את הג'סטות ואת הדרך שלהם לתקשר איתך, ומה שאתה לא מבין, לעזור להם להשלים. כמנהלת, אני רואה באופן קבוע ששתי הסיבות העיקריות שמביאות את הצוות לשלוח מטופל לפסיכיאטר הן דיכאון או אי שקט". "הרבה פעמים משהו מעצבן אותם והם לא יודעים לבטא את זה, מישהו מרגיז אותם אז הם שוברים כיסא או נותנים לו סטירה. יש פה יש שתי אפשרויות: או לשלוח אותם לפסיכיאטר או לברר מה מפריע להם. לשלוח לפסיכיאטר זו הדרך הכי קצרה להפסיק את ההתנהגות הבלתי רצויה. ומי לא יבחר בדרך הקלה? אני אומרת לך שב-70 אחוז מהמקרים יש דרך מקצועית שאינה פסיכיאטרית לפתור את הבעיה. אצל מפגרים תרופה פסיכיאטרית זה כמו כיסא גלגלים: ברגע שהושבת אותו בכיסא, הוא כבר לא יקום ממנו".

ד"ר עמינדב הודפת את ההאשמה כי ידם של צוותי הטיפול קלה על ההדק, וכי חוסים נשלחים לפסיכיאטר ללא חשיבה מקצועית קודמת: "זה אולי היה המצב במוסדות עד לפני 20 שנה, כשהיו פחות שיטות התערבות כמו תעסוקה, תוכניות קידום חברתי וכדומה. אז היה שימוש אינטנסיבי בתרופות כי אנשים נכנסו לאי שקט בגלל היעדר גרייה מתאימה". עוד טוענת עמינדב כי התרופות יקרות מאוד וזו סיבה נוספת לכך שאינם ממהרים להשתמש בהם, אולם מודה כי ישנן תקופות בחיי אדם שבהן הנטייה היא לתת יותר תרופות: "בגיל ההתבגרות הם נכנסים לחוסר שקט נוראי. מה שיכול לעשות נער רגיל, לצאת ולבלות ולהסתובב עם חברים, הם אינם יכולים. נשים מפגרות בתקופת מחזור לפעמים ממש יוצאות מדעתן. אם לא מבצעים התערבות נכונה, עלולים להגיע למצבים קיצוניים כמו אלימות ואפילו מעשי אונס. אנחנו חייבים לעזור להם, ולפעמים העזרה היחידה היא תרופות".

קשר השתיקה

מרבית המשפחות של הסובלים מפיגור מותשות ורצוצות מהטיפול בהם. קל להבין מדוע הם שותקים בראותם את השפעת התרופות על ילדיהם. "ההורים אינם מעיזים לצאת נגד המוסד או נגד הפסיכיאטרים", אומרת רונית, אמו של ברק. "הם יודעים שאם יתנגדו, עלולים לומר להם שייקחו בחזרה את הילד הביתה, ויטפלו בו בעצמם".

לאה (שם בדוי), אמו של חוסה כבן 40 במעון בצפון הארץ, אומרת שכבר שנים היא נאבקת בהנהלת המוסד, שמצדה מעוניינת להוציא את בנה ממנו: "אנחנו מנהלים תכתובת ארוכה עם המנהל. הבן שלי חי במסגרת חצי פתוחה ואינו מפריע לאף אחד. הם טוענים שאינו מגיע לחוגים אחר הצהריים וזו הדרישה של המקום, אבל בגלל זה הוא צריך לקחת תרופות פסיכיאטריות? למה הם אינם מסוגלים לקבל את זה שגם למפגר מותר להיות אינדיבידואליסט? בעלי ואני מבוגרים. אני חוששת שבגלל המאבק שלנו, הילד ייזרק מהמוסד ולא יהיה מי שיטפל בו".

ב', כמנהלת מוסד ותיקה, מודה גם היא כי אם המפגר מגיע לגיל מבוגר, והוריו זקנים, לא יהיה מי שייאבק עבורו: "במקרה הטוב יהיו לו אח או אחות שיבואו לבקר אותו פעם בחודש. במקרה הגרוע הוא יישאר גלמוד. אם ייקלע לדיכאון כמו כל בן אדם רגיל, הוא יקבל תרופות. אולם שלא כמו בן אדם רגיל, התרופות הללו עלולות לדרדר את מצבו לתמיד". מאחר שהמוסדות אינם עורכים בדיקות רפואיות סדירות שיעקבו אחרי תופעות הלוואי, על רבות מהן איש אינו יודע. "זה להוסיף חטא על פשע", אומרת שנר. "גם אם ישנן תופעות לוואי, אין סיכוי שהן יתגלו על ידי המפגרים. וההורים מפחדים שאם לא ישתפו פעולה יחזירו את ילדיהם הביתה, אז גם הם שותקים".

על דבר אחד כולם מסכימים: אם היו מסגרות מתאימות ותקנים נוספים להעסקתם של עוד מטפלים מיומנים, העניינים היו נראים אחרת לחלוטין. "הייתי רוצה לפתוח מקומות שיטפלו במפגרים חולי נפש, יידעו לאבחן אותם בלי להתבלבל עם מפגרים שאינם חולי נפש", אומרת ד"ר עמינדב. "הייתי רוצה לפתוח קורס לפסיכיאטרים עם התמחות בטיפול במפגרים". עד אז, היא ממליצה להורים לגלות מעורבות ומציינת שזכותם להתנגד למתן תרופות לילדם: "יש ועדת אבחון שמכונסת על ידי פקידת הסעד, ומותר להורה להביע את דעתו ולהתנגד".
ההורים מוזמנים מראש לוועדה?
"לא, אולם לאחר שהתקבלה ההחלטה אנו מתירים להם להביא חוות דעת נוספת מפסיכיאטר חיצוני ובוחנים אותה, אך לא מתחייבים לקבל אותה, היות שלנו יש פרספקטיבה מקצועית על הנעשה בתוך המעון".
כל זה קורה בדיעבד. ההורים מעודכנים רק אחרי שבנם ראה את הפסיכיאטר.
"לצוות יש הליך מסודר לפני ההגעה לפסיכיאטר. החוסה רואה קודם פסיכולוג, ורק אחר כך, בהתאם להחלטתו, מובא בפני פסיכיאטר".
יש נוהל כתוב לנושא הזה?
"לא, אבל בשטח מכירים את ההליך הזה ונוהגים על פיו".

להוריו של ברק לקח חמישה שבועות של טיפולים תרופתיים קשים שניתנו לבנם עד שהבינו שהם חייבים להתערב. בכל אותו זמן, תופעות הלוואי שמהן סבל ברק נמשכו ואף התחזקו. מחאותיהם הרפות של ההורים לא נשמעו, אולם במזכירות הקיבוץ התקבל מכתב מהפסיכיאטר של ההוסטל ובו מוצע לשלוח את ההורים עצמם לפסיכולוג: "הזוג נמצא בתהליך פרידה מהבן הסובל מפיגור", כך נכתב. "עקב קשר סימביוטי יש סכנה שהתהליך לא יצליח וברק לא ייקלט. הזוג זקוק לתקופת טיפול על ידי פסיכולוג על מנת לאפשר נפרדות מספקת לבן כדי להיקלט".

למרות התרופות, ברק התמיד בסירובו לעבור להוסטל. "הם הצליחו לשבור אותו פיזית. הוא כמעט ולא תפקד. למעשה הפך לזומבי, אבל בכל פעם שעמדנו להחזיר אותו לשם, הוא בכה והתנגד בשארית כוחותיו, וגם שם השתולל ולא הסכים להישאר. בחופשה האחרונה מההוסטל הידרדר מצבו כך שערמנו עליו שמיכות והוא המשיך לרעוד מקור למרות שהיה אמצע הקיץ. ידענו שהוא לא יכול לסבול יותר, וגם אנחנו לא".

רונית ואבי החליטו להפסיק את התרופות על דעת עצמם. המשפחה לקחה חופשה בלתי מוגבלת מהקיבוץ, ועברה לחיות בעיר גדולה בדרום הארץ יחד עם ברק: "בנינו עבורו תוכנית שיקום. לא התייעצנו באף רופא או פסיכולוג, פשוט ניסינו להבין מה הוא רוצה. הוא זה שקבע את הכללים ואת קצב ההתקדמות. מצאנו עבורו מקום עבודה לבעלי צרכים מיוחדים, ובאנו איתו לעבודה יום-יום במשך שבועות. רק כשהוא הרגיש מספיק בטוח, זזנו קצת משם. בשלב הבא ישבנו בחדר אחר, והוא בא בהפסקות לראות שאנחנו שם. כעבור חודש ליווינו אותו לכניסה והוא נפרד מאיתנו שם. הוא נקלט שם היטב, היה נפגש אחר הצהריים עם חברים ואפילו יוצא לחוג צילום. בבוקר שבו נשארנו במיטה והוא קם לבדו לעבודה, שמענו אותו אומר בלחש ליד דלת הכניסה: 'שלום אבא, שלום אמא. נשיקות וחיבוקים, להתראות בצהריים', בבוקר הזה ידענו שניצחנו".

היום ברק חי כעצמאי לחלוטין בדירה משלו במרכז הארץ. הוא מגיע לבקר את הוריו בכל סוף שבוע שני, ומטופל על ידי עמותה פרטית הדואגת לו לחונך שמבקר אותו מספר פעמים בשבוע ומוודא שהוא מתמיד להגיע למקום עבודתו: "ברור לי שאם לא היינו נאבקים על זכותו של ברק לחיות ללא תרופות פסיכיאטריות, הוא היה היום במוסד סגור", אומרת רונית. "הייתי במקומות כאלה, ראיתי מפגרים מסוממים, קשורים לכיסא, עם מבט ריק בעיניים. אנחנו לא פחדנו באף שלב. ידענו שאם היינו משאירים אותו שם, ככה ברק שלנו היה נראה היום".

היתה לי בבית ילדה מתה

לעתים, תגובות קשות של בעל פיגור הן בסך הכל ניסיון לבטא מצוקה או קושי ספציפי. מתן תרופות פסיכיאטריות לא רק שאינו פותר את הבעיה, הוא אף עלול להחמירה. על כך אפשר ללמוד מסיפורה הקשה של לימור, בתה בת ה-23 של מזל כהן, שאובחנה בינקותה כסובלת מפיגור קל בלבד. כילדה למדה לימור בבית ספר לחינוך מיוחד ותפקדה בבית באופן כמעט עצמאי, עד שבגיל 21 החלה להשתלב במרכז עבודה שיקומי (מע"ש) לא רחוק מביתה.

במשך שנתיים הלכה לימור לעבודה – לא בחדווה גדולה, אבל גם ללא בעיות מיוחדות – עד שבוקר אחד הכל השתבש. "היא סירבה לקום מהמיטה. ליטפתי, התחננתי, משכתי. שום דבר לא עזר, היא פשוט לא רצתה לקום", מספרת כהן. "המנהל הזמין אותי ואת בעלי ונזף בנו. הוא אמר שאנחנו רכים מדי ושאסור לנו לוותר לה בשום אופן. 'תוציאו אותה בכוח מהמיטה אם צריך', הוא אמר".

למחרת, כשחזרה כהן מהעבודה, סיפר לה בעלה שנאלץ לקחת את לימור בכוח למכונית בפיג'מה, ולהביאה ממררת בבכי לעבודתה במע"ש. "זה זעזע אותי כבן אדם, לא כאם. גם הוא היה שבור, ואמר שפעל לפי עצתו של המנהל, אבל לשנינו היה ברור שלא נגרור אותה שוב בצורה כזו וכנראה שמשהו נורא מפריע לה, רק לא ידענו מה".

בינתיים השתנתה התנהגותה של לימור באופן קיצוני: היא דפקה את ראשה בכוח בקיר, נשכה את עצמה, ויום אחד אף לקחה מספריים וגזרה את שערה הארוך. "כל הבקרים האיומים שלקחנו אותה לשם בכוח, יחד עם ההתנהגות הזאת, גרמו לי להרים ידיים. החלטתי לקחת אותה לתחנה לבריאות הנפש". הפסיכיאטרית קבעה כי מדובר בשינוים הורמונליים של גיל ההתבגרות (לעתים אצל הסובלים מפיגור מגיעים התסמינים הללו באיחור), וללימור נרשמו כדורים. אלא שהמצב לא השתפר, להפך. לימור הפכה תוקפנית ואלימה כלפי כל מי שהעז להתקרב אליה, הכתה אנשים במקום העבודה ונשלחה לביתה פעם אחר פעם. שבועות ארוכים היא ישבה בבית ובמע"ש טענו כלפי האם שאינה מקפידה על מתן התרופות. כאשר החלה יום אחד לדמם מן האף, המליצה העובדת הסוציאלית לאם לאשפז את הילדה במוסד פסיכיאטרי.

כהן נאלצה לעזוב את עבודתה כדי להיות צמודה ללימור, להשגיח עליה מפני עצמה ולדאוג שלא תפגע באחרים. בצר לה, פנתה שוב לפסיכיאטרית. "סיפרתי לה על המצב, התחננתי שתעזור לנו, ואז היא פתאום צעקה עלי 'מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יודעת לטפל במפגרת!'. שתקתי. הבטתי בה ואמרתי: 'אז למה את לא אומרת? בשביל מה את מסממת אותה כבר חודשים אם את לא יודעת מה את עושה?'. לקחתי את לימור ויצאתי משם".

בבית החלו גירודים איומים בכל גופה של לימור. "היא גירדה את עצמה בכל הגוף, פצעה את עצמה ובכתה 'אמא מגרד לי נורא', ואז פשוט התמוטטה והתעלפה באמצע הסלון". כהן התקשרה לרופאת ילדים שהורתה לה להפסיק מיד את התרופות ולהתייעץ עם פסיכיאטר מומחה. הפסיכיאטר המומחה נתן לאם שלושה מרשמי תרופות חדשים. לימור סירבה לעבור בדיקות דם, כך שאי אפשר היה לבדוק את רמת התרופות בדמה. בכל פעם שחזרה למע"ש והתנהגה באלימות, הועלה מינון התרופות.

תוך חודשים אחדים העלתה לימור 30 קילו, ישנה שעות ארוכות או ישבה בבית במבט מזוגג, ריר נוזל מפיה. המכה הבאה היתה פסוריאזיס, מחלת עור הגורמת לגירוד ולקילוף העור. שוב שינה הפסיכיאטר את התרופות, אבל המצב המשיך להידרדר: "היא איבדה שליטה על הצרכים, צעקה ובכתה. החיים הפכו לגיהנום", נזכרת כהן, "לא ראיתי אור יום מבחוץ, הייתי צמודה אליה במשך חודשים. בעלי טיפל בילדים האחרים ואני הייתי איתה. מנקה, מחליפה, מאכילה. שמה מזרן ליד המיטה שלה, מורידה אותה למזרן ועושה לה כפיפות בטן כדי שלא יתפתחו לה פצעי לחץ".

מזל כהן המיואשת החליטה על מוצא אחרון: היא החלה להוריד, על דעת עצמה, את מינון התרופות של בתה. "התפללתי לאלוהים שאני עושה טוב. אין לי שום רקע רפואי, אבל בלאו הכי היתה לי בבית ילדה מתה, כך שלא היה לי מה להפסיד. ידעתי שאם הייתי נכנעת, היא היתה עכשיו במוסד זרוקה במיטה עם טיטולים". כעבור חודש הפסיקה לימור לחלוטין ליטול את התרופות. המשימה הבאה היתה להחזיר אותה לחיים: להוציא אותה מהמיטה, לתרגל הליכה, ירידה במדרגות, התכופפות פשוטה. הכל מהתחלה. "הנפיחות ירדה, היא החלה לרדת במשקל. היו דברים שמיד השתנו, ואני ביקשתי אבחון מחודש למצבה".

ועדה של רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי ופסיכיאטר קבעה שאין מחלת נפש. הם קבעו שהיא כשירה לחלוטין לחזור ולהשתלב במסגרת שיקומית ושאלו אותה אם תרצה לחזור למע"ש. "היא אמרה להם 'כן' כזה ביישני וחזרנו איתה הביתה מאושרים. בבית אמרתי לה שמחר תלך למע"ש, ונדהמתי ממה שקרה: היא התחילה להשתולל, לזרוק דברים, ובבת אחת נפל לי האסימון!. הבנתי שלפני שנתיים, ממש כמו עכשיו, הילדה שלי צעקה הצילו, ואני לא שמעתי. היא התחננה שלא ניקח אותה לשם, זאת היתה הדרך שלה להגיד לנו לא. כל מה שהייתי צריכה לעשות אז זה לא להכריח אותה ללכת לשם, ובמקום זה נתתי להם לשכנע אותי שהתרופות יפתרו הכל".

לימור נמצאת היום במעון יום בעיר מגוריה. זו לא אותה לימור, וזו אינה אותה משפחה: התרופות השאירו את חותמן, משהו בה השתנה. כהן עדיין לא הצליחה לשוב למעגל העבודה, ומשלמת יחד עם בעלה את החובות שהצטברו מאותה תקופה, אבל הם קיבלו את בתם בחזרה: היא עובדת במטבח של המעון, מסייעת לטבחית, ומקבלת שכרחודשי סמלי. היא אוהבת ללכת עם אמא לקניות, ובחודש שעבר היתה הכוכבת הנולדת בתחרות השירה במעון: "היית צריכה לראות אותה. היא היתה כל כך יפה ומאושרת. כשראיתי אותה שם, חשבתי על זה שאם לא המאבק וההתעקשות שלנו, היא היתה היום עוד מפגרת חולת נפש במיטה באיזה מוסד סגור".
תגובות – "מתן יתר של תרופות – בעיה נקודתית" בתגובה לטענות שעלו בכתבה, אומר ד"ר מייק סטבסקי, היועץ הפסיכיאטרי לאגף לטיפול באדם המפגר: "השימוש בתרופות פסיכותרפיות צריך להיות במסגרת 'חבילה טיפולית' שמטרתה לשפר את איכות חייו של המטופל. העיקרון המוביל בטיפול הוא שטובתו של המטופל היא היחידה שעומדת שלנגד עינינו, ולא טובת המעון או כל גורם אחר; טיפול מסוים בחסר ישע כדי לעזור למישהו אחר מנוגד לאתיקה הרפואית. על פי ההוראות במעונות, יש לדווח למשפחת המטופל על תחילת הטיפול בתרופות, ועל כל שינוי בטיפול".

"עודף מתן תרופות פסיכיאטריות הוא בעיה נקודתית ולא גורפת. אנו משתדלים למנוע תופעה זו. הבעיה מבחינתי רחבה יותר משימוש יתר בתרופות. לא תמיד יש שימוש בכלים אחרים שאמורים לעמוד לרשותם של צוותי בריאות הנפש, כגון טיפול התנהגותי".

באשר לטענות בדבר שיטת ה"ניסוי וטעייה" וחוסר ההכשרה של הפסיכיאטרים לטיפול במפגרים, אומר ד"ר סטבסקי: "גם אצל מטופל שאינו לוקה בפיגור, הטיפול הפסיכותרפי מתחיל לעתים קרובות עם ניסוי וטעייה. הדבר לגיטימי כל עוד יש בסיס רציונלי לטיפול, ושיש סיכוי טוב שהוא יעזור ללא סיכון בלתי סביר של תופעות לוואי, ועם מעקב צמוד. לבעלי פיגור יש מוח רגיש יותר לתופעות לוואי, ולכן הרופא צריך להיות זהיר יותר איתם במתן התרופות".

"כעיקרון, כל פסיכיאטר שמסיים התמחות בישראל אמור לרכוש ניסיון, ידע ויכולות בתחום של פסיכיאטריה של פיגור, אולם בפועל הדבר לא קורה. יש ארצות, כמו בריטניה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית, שבהן יש מסלול התמחות מיוחד לפסיכיאטרים בתחום הפיגור. בישראל אין תחום התמחות כזה. להערכתי, אם נגיע למצב שבו לכל פסיכיאטר יהיה לפחות ידע בסיסי בתחום, וברקע יפעלו פסיכיאטרים עם הכשרה מיוחדת שיטפלו במקרים הקשים יותר, מצבנו יהיה הרבה יותר טוב".

באגודה לקימום אנשים עם פיגור שכלי (אקי"ם) מצטרפים לקריאתו של ד"ר סטבסקי לשיפור הכשרת הפסיכיאטרים לטיפול בבעלי פיגור. לפני שנתיים נפגשה הנהלת אקי"ם עם שר הבריאות דאז ח"כ דני נוה, והעלתה בפניו את הבעיות והקשיים בשטח. "בהיעדר ההתמקצעות והידע הדרושים לטיפול באנשים עם פיגור שכלי שסובלים מבעיות התנהגות" אומר יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם ישראל "וביקשנו שהפסיכיאטרים אשר עובדים במרפאות לבריאות הנפש בקהילה, יעברו הכשרות מיוחדות לטיפול באנשים עם פיגור שכלי. כמו כן ביקשנו שבבתי הספר לרפואה יפתחו מסלולים ייחודיים להכשרת פסיכיאטרים כפי שנהוג באנגליה ובסקנדינביה. אלא שמאז ועד היום שום דבר לא השתנה. הכלי המרכזי לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי עם בעיות התנהגות נשאר טיפול תרופתי".

"הפניות שמגיעות מהורים לאקי"ם בנושא והנתונים העולים בכתבה מציירים מציאות קשה מאוד, שמחייבת התערבות מיידית של האגף לטיפול באדם המפגר ומשרד הבריאות. בחודש פברואר תיערך פגישה שלנו עם שר הבריאות הנוכחי, יעקב בניזרי, ובה נדרוש ממשרד הבריאות לקחת אחריות על נושא הטיפול הפסיכיאטרי בבעלי הפיגור השכלי בישראל".

השילוש הקדוש – הפסיכיאטרים חברות התרופות ופקידות הסעד

השילוש הקדוש
חברות התרופות, פסיכיאטרים ופקידי סעד – האינטרסים המשותפים להוצאת ילדים מבתיהם

אם פקידות הסעד הצליחו לעורר כל כך הרבה מורת רוח ותרעומת, סביר להניח כי קיים גורם נוסף בעל אינטרסים, הגורם לערבול ולעיוותים בתחום הרווחה.
מסתבר כי לפסיכיאטרים, ולבני בריתם מחברות התרופות, קיימים אינטרסים מובהקים בתחום עבודתם של פקידי הסעד. ומאידך, פקידי הסעד מצאו בפסיכיאטרים ובתאוריות הפסיכיאטריות מקור שופע לכוח, סמכותיות ויוקרה. כך נוצרה לה ברית לא כתובה, שדרדרה את הרווחה לתהום בו היא מוצאת את עצמה כיום.

הילד לא לוקח ריטלין? את מזניחה אותו!

פעמים רבות, הדרך להוצאת ילד מהבית מתחילה בבית הספר. מורים ויועצות מתחילים להזרים דיווחים לרווחה על כך שהילד צריך כביכול אבחון להפרעות קשב וריכוז ולא מקבל אותו, או "זקוק" לריטלין ולא נוטל אותו. כאשר דיווחים כגון אלו מצטברים אצל פקיד הסעד, הוא יתחיל לפעול כנגד ההורה על מנת לאכוף את האבחון או השימוש בתרופה הפסיכיאטרית. בעשותו כך, מהווה פקיד הסעד למעשה "זרוע אכיפה" של פסיכיאטרים וחברות התרופות.
במידה והורה יעמוד בהתנגדותו לאבחן או לתת ריטלין לילדו, פקיד הסעד עשוי לגרור אותו לבית משפט באשמה של הזנחה של ילדו. משם הדרך קצרה להוצאת הילד מהבית.
תהליך זה מהווה חוסר צדק משווע – להורה, בתור האפוטרופוס של הילד, ישנה זכות לקבוע את אופן הטיפול הרפואי בילדו. אולם כאן המדינה אומרת, באמצעות פקיד הסעד, שהיא תקבע לגבי הטיפול הרפואי בילד, ואם ההורה לא יתיישר, המדינה תיקח לו את הילד.
כאשר הטיפול הרפואי המדובר הינו למעשה טיפול פסיכיאטרי, העוולה כלפי ההורים גדולה הרבה יותר. זאת מכיוון שהאבחון הפסיכיאטרי הינו סובייקטיבי ולא מדעי (לא מתבסס על בדיקות רפואיות אלא על רשימות בדיקה של סימפטומים התנהגותיים בלבד). בנוסף, הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי הינו למעשה דיכוי סימפטומים באמצעות סמים, ולהורה חייבת להיות זכות מלאה לסרב לאופי טיפול שכזה.

יש לך הפרעה נפשית – אינך כשיר לגדל את הילד!

כל גורם המעוניין להפעיל פקיד סעד כנגד אדם מסוים, יכול להעליל על האדם כי הוא סובל מהפרעה נפשית.
דוגמא נפוצה למצב כזה הינו "נקמה" של בן זוג במצב של גירושין: בן זוג אחד מעליל על האחר כי הוא סובל מהפרעה נפשית, ודורש שהילד יישאר בחזקתו עם מינימום גישה לבן הזוג.
פקיד סעד המעוניין מסיבה כלשהי להוציא ילד מחזקת הורה, יכול להדביק הפרעה פסיכיאטרית להורה, וכך להקל על תהליך הוצאת הילד מהבית. כך, האבחנות הפסיכיאטריות מהוות תחמושת עבור פקידי הסעד להשגת מטרותיהם.
העובדה שהאבחון הפסיכיאטרי הינו סובייקטיבי ולא מדעי, מאפשרת לבעל הכוח (במקרה זה – לפקיד הסעד) לקבוע בסופו של דבר את תוצאות האבחון. וכך האזרח עלול למצוא את עצמו חסר אונים, בניסיון להוכיח שאינו סובל מה"הפרעה" המיוחסת לו.
באופן זה, פקידי הסעד מקדמים את השימוש באבחונים פסיכיאטריים ובתוויות פסיכיאטריות. וזה מפרנס פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ותעשייה של מכוני אבחון לבדיקת "מסוגלות הורית" ו "הערכת מסוכנות" (מכונים בהם מועסקים פסיכיאטרים ופסיכולוגים).

ילד שהוצא מהבית – טרף קל לפסיכיאטרים וחברות התרופות

כאשר ילד נמצא במרכז חירום או בפנימייה, אין מי שיגן עליו. וכמובן, במקומות כאלו נוכח פסיכיאטר.
פניות רבות של הורים לעמותת מגן לזכויות אנוש, מצביעות על כך שילדים בפנימייה מקבלים טיפול פסיכיאטרי באחוזים הגבוהים בהרבה מילדים שאינם בפנימייה, ומקבלים טיפול תרופתי גם אם הוריהם מתנגדים לכך באופן מפורש.
כמובן, עצם הטראומה של המעבר למקום זר הרחק מהמשפחה, עלולה בהחלט לגרום למצב נפשי ירוד אצל הילד, וזה הופך את הטיפול התרופתי לכמעט וודאי.
במקומות כמו פנימיות או מרכזי חירום, המטרה המידית לגרום לילד להיות שקט וצייתן גוברת בקלות על שיקולים נגדיים כגון תופעות לוואי ונזק ארוך טווח מהתרופות.
ילד שהוצא מביתו, באחוזים גבוהים, משמעו ילד על כדורים – לקוח לכל החיים של פסיכיאטרים וחברות התרופות.

טיפול פסיכיאטרי מעלה את הסיכון להתערבות הרווחה

פסיכיאטרים, מצדם, מספקים "לקוחות" לפקידי הסעד.
כאשר הורה משתמש בתרופה פסיכיאטרית (לדוגמא תרופת הרגעה), הוא מהווה טרף קל יותר עבור פקידי הסעד- ניתן בקלות לטעון שהוא סובל מחרדות או דיכאון, ולכן אינו כשיר לגדל ילד.
אולם, עצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות עלול לדרדר אדם למצב שהוא "עולה ברדאר" של פקידי הסעד. תרופות פסיכיאטריות גורמות לתופעות לוואי קשות, ביניהן אלימות, החמרת חרדה ודיכאון, פסיכוזה, ועוד.
גם לריטלין תופעות לוואי דומות, וילד הנוטל ריטלין עלול להפוך לאלים, וכך למשוך את תשומת לבם של עובדי הרווחה.

סיכום
פקידי הסעד מצאו בפסיכיאטריה מקור יציב לכוח, סמכות ויוקרה. בתמורה, הם מקדמים את האינטרסים של פסיכיאטרים וחברות התרופות בעידוד תעשיית האבחונים והטיפולים הפסיכיאטריים.
על פקידי הסעד לנטוש ברית אפלה זו, ולחזור לייעודם המקורי והנכון – לספק עזרה אמתית לאלו הזקוקים לה. מקור ערכם וכבודם של פקידי הסעד צריך לנבוע אך ורק מהעזרה שהם מעניקים.
עד שזה יקרה, יש לפעול להחלשת כוחם השרירותי של פקידי הסעד לחרוץ גורלות של ילדים ומשפחות.
במקביל, יש להמשיך ולחשוף את השרלטנות של האבחונים והטיפולים הפסיכיאטריים, שכן אלו חודרים לכל תחום בחיינו, ולא רק לתחום הרווחה.

באדיבות:

יהודה קורן
דובר
 עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
http://www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03

פשעי הרווחה והפסיכיאטריה – החריבו חיי ילדה מגיל 11

"הרסתם את הילדה שלנו": ההורים שיוצאים למלחמה בתרופות , עמית תומר , מעריב , 07/27/2015

בגיל 11 אובחנה מ' כסכיזופרנית וכלוקה בפיגור קשה, אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים וטופלה בתרופות חזקות. כבר לפני שבע שנים התברר כי האבחון היה שגוי, אולם עד היום לא נמחק הרישום

התרחיש הזה הוא ודאי הסיוט של רבים: להגיע לבית חולים פסיכיאטרי עם בעיה קלה ולהיקלע למערבולת של שרשרת אבחונים שגויים, שבסופם נגזר עליך לשהות במשך שנים במוסד סגור תוך קבלת תרופות, שצריכה ארוכת טווח שלהן גורמת לנזקים בריאותיים, וכל זאת שלא לצורך.

זה נשמע כמעט בדיוני אבל הוריה המאמצים של מ', כיום בת 23, טוענים שזה בדיוק מה שקרה לבתם. כשהייתה בת 11 אובחנה מ' כסובלת מסכיזופרניה ומפיגור שכלי קשה. היא אושפזה לסירוגין במוסדות סגורים וקיבלה תרופות פסיכיאטריות רבות. ההורים שבו והתריעו כי מצבה רק מחמיר בעקבות הטיפול שהיא מקבלת, אבל פעם אחר פעם נאמר להם שהסיבה לכך היא הידרדרות המחלה.

לפני חמש שנים התברר כי האבחון שנעשה לה היה שגוי, אבל אפילו זה לא סיים את הסאגה. רופאיה טוענים עד היום שאי אפשר לשנות רישום רפואי, ולכן היא מקבלת אותו טיפול שגוי לכאורה. כעת תובעים ההורים את המוסדות נס ציונה וגהה, שבהם טופלה מ'. "גם ככה כבר הרסתם את הילדה שלנו", הם קובלים, "לפחות כעת תנו לה לקבל טיפול התואם את מצבה".

מ' הגיעה להוריה המאמצים – זוג בשנות ה־60 לחייו המתגורר במרכז הארץ – כשהייתה בת 5. "רצינו מאוד ילדים אבל הייתה לי בעיה להיכנס להריון, אז החלטנו לאמץ", מספרת אמה, "אביה הביולוגי של מ' נפטר והאם חלתה, וכך היא הגיעה אלינו".

בהתחלה הכל היה בסדר: "היא הייתה ילדה רגילה לגמרי, חכמה וחריפה. כשהתחילה את הלימודים בבית הספר הייתה לה קליטה מהירה והיא שלטה בחומר, אבל אחרי כמה זמן התחילו להגיד לנו שהיא מפריעה בשיעורים ומתקשה לשבת בשקט", מספרים ההורים.

כשהייתה בכיתה ג' המליצה יועצת בית הספר שמ' תתחיל ליטול ריטלין על בסיס קבוע. "נתנו לה כמעט שנתיים, אבל לא היינו בטוחים שזה עושה לה טוב", הם אומרים, "במקביל התחילו הפרסומים נגד התרופה, אז החלטנו להפסיק. בבית הספר ביקשו שניגש לשירות הפסיכולוגי בעיר ושם רשמו לה תרופה חלופית".

אז העניינים החלו להסתבך: "לאחר יומיים שבהם מ' לקחה את הכדור היא נהייתה תוקפנית ואלימה מאוד. הבאנו אותה למרכז לבריאות הנפש בנס ציונה להסתכלות. היא הייתה מפוחדת ועוד סבלה מתופעות הלוואי של הכדור. אמרו לנו שלא יאשפזו אותה אלא שהיא תהיה שבועיים במחלקה הפתוחה, כדי שיוכלו להעריך את מצבה".

מרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. צילום: אמיר המאירי
מרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. צילום: אמיר המאירי

 יום לפני השחרור עוד סיפר הרופא להורים שלא מצא כלום, אבל ביום האחרון הגיעה שיחת טלפון שהפכה את הקערה על פיה. "בישרו לנו שמ' שומעת קולות ולכן צריכה להישאר בבית החולים ולקבל תרופות לסכיזופרניה".

לדברי ההורים, כשדיברו על כך עם מ' הבינו שיש לתופעה הסבר הגיוני, אבל אף אחד לא הסכים להקשיב. "היא בסך הכל שמעה קול דומה לזה של אשתי, אז היא התבלבלה והחלה לקרוא 'אמא'", מוסיף האב, "מאז המקרה לא חזר אבל כבר הלבישו עליה את המחלה. היא התחילה לקבל 'ריספרדל', תרופה פסיכיאטרית חזקה מאוד. הודיעו לנו על כך רק בדיעבד. על טופס ההסכמה נתנו לנו לחתום רק אחרי חודש שלם שבו קיבלה את התרופה, ובעקבותיה תרופות פסיכיאטריות נוספות".

"חייה הפכו לסבל ולסיוט"

"ריספרדל" היא תרופה אנטי־פסיכוטית, המשמשת לטיפול בחולים הסובלים מסכיזופרניה. היא עלולה לגרום לשורה של תופעות לוואי וביניהן עייפות, סחרחורות, עלייה במשקל ועצירות. "שימוש ממושך בתרופות נוגדות פסיכוזה יכולות לגרום לנזק מוחי", קובע ד"ר ריצ'רד שיפר, המומחה מטעם התביעה ששימש בעבר פסיכיאטר ראשי במחוז מרכז במשרד הבריאות, "כשאדם חולה זו הקרבה שאין ברירה אלא לעשותה בשביל התועלת שתביא התרופה לבריאותו, אבל במקרה של מ' המצב רק הידרדר".

"הבאתי למרכז לבריאות הנפש ילדה כמעט בריאה, אבל מאז שהחלה לקבל את התרופה הפכו חייה לסבל ולסיוט", אומר האב, "היא גרמה לה לכאבי ראש חזקים מאוד, לעצבים ולהתפרצויות. הרופאים אמרו שזה תוצר של המחלה ושצריך להעלות את מינון התרופה. העיניים שלה היו מתהפכות, רוק נזל לה מהפה, היו לה תנועות בלתי רצוניות וצמרמורות בכל הגוף. לפעמים חששתי שבכל רגע היא עלולה ללקות בהתקף לב".

כשראו הרופאים שגם המינונים הגבוהים לא מסייעים, החליטו להחליף למ' את התרופה לכדור פסיכיאטרי חזק עוד יותר – "לפונקס". "אמרו לנו שהוא יעשה אותה ילדה חדשה, אז הסכמנו", אומר האב, "אבל הוא פשוט שיתק אותה. היא הייתה ערה בכל יום חמש־שש שעות ובשאר הזמן ישנה. התחילו לתת לה תרופה פסיכיאטרית נוספת שנועדה לטפל רק בתופעות הלוואי".

"כל מי שהכיר אותה לא האמין", אומרת האם בצער, "היא התחילה להשמין, צבע העור שלה התחלף, נשר לה חלק גדול משערות ראשה ובמקומו החל לצמוח שיער על כל הגוף. לא היה אפשר לזהות אותה. מבחורה שכולם אהבו היא הפכה לצל הרוס".

לאחר כשנה של אשפוז לסירוגין שוחררה מ', אבל תופעות הלוואי הקשות מהתרופות שהמשיכה ליטול לא אפשרו לה לחיות בביתה ללא השגחה רפואית. היא אושפזה שוב, הפעם בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. כשהוריה ביקשו שוב לגמול אותה מהתרופות הפסיכיאטריות הורידו לה במעט את המינון, אך היא המשיכה ליטול אותן. בשלב מסוים הוחלט לשלבה בפנימייה לילדים עם הפרעות נפשיות והתנהגותיות, תקופה שההורים מכנים במילים הקשות "ניסיון לרצח".
"מנהלת המחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הייתה גם פסיכיאטרית במקום והיא המליצה על ההעברה כדי שתחזור למסגרת לימודית, אבל התרופות המרדימות לא אפשרו לה להישאר ערה בשיעורים. במקביל היא המשיכה להשמין ומשקלה הגיע למעל למאה קילו". בתקופה הזאת המשיכה לסבול מ' מתוקפנות, מפגיעות עצמיות ומכאבים פיזיים שרק החמירו. לבסוף הוחלט שאינה מתאימה גם למסגרת הזאת והוחזרה לאשפוז בגהה.

המרכז לבריאות הנפש בגהה. צילום: ויקיפדיה
המרכז לבריאות הנפש בגהה. צילום: ויקיפדיה

 כשהייתה בת 16 החליטו הוריה, שנותרו משוכנעים כי הטיפול שהיא מקבלת לא מתאים לה, לקחת אותה לאבחון נוסף. מכון הדר, המרכז לאבחון לקויות, קבע ב־2008 לאחר התייעצות של ועדה בת כמה מומחים כי: "מ' מתפקדת ברמה שאינה פיגור שכלי". כלומר, האבחון המקורי היה מוטעה. האגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה אישר את הממצאים.

באותה תקופה נלקחה מ' לאשפוז בבית חולים שערי מנשה שבצפון ושם קבעו הרופאים כי "הורדת מינון ה'רספידל' שיפרה את התנהגותה ואת מצבה הנפשי". אבל כל זה לא הספיק לפסיכיאטרים המטפלים בה. למרות האבחון החדש והפצרות ההורים הוחלט שתמשיך לקבל אותו הטיפול.

"המומחים שבדקו אותה המליצו בפירוש להפסיק לתת את התרופות האלה", אומרת האם, "אבל אחרי שנים שבהן קיבלה מינונים גבוהים הגוף שלה כבר מכור, היא צריך לעבור גמילה הדרגתית ומתונה כשבכל פעם פוחתת הכמות – עד שתוכל להפסיק לגמרי, אחרת זה גורם לתגובות קיצוניות והרופאים לא מוכנים לעשות זאת. אומנם הורידו לה את המינונים אבל הם מתעקשים להמשיך לתת לה את התרופה, שנים אחרי שהתברר שהייתה טעות.

"כל מומחה חדש שאנחנו לוקחים אותה אליו לבדיקות רואה את הרישומים הרפואיים של הסכיזופרניה והפיגור, כי לא ניתן למחוק אותם. הוא אומר שאם היא סבלה מכך – יש צורך בתרופות. הציבו לנו תנאי: או שמ' תמשיך לקבל את התרופות או שנצטרך לקחת אותה מההוסטל הביתה. אחרי שנים שהתרופות גרמו לה נזקים היא אינה מסוגלת לחיות מחוץ למסגרת מתאימה וללא השגחה. אין לנו ברירה".

"רשלנות על גבי רשלנות"

כמוצא אחרון החליטו ההורים לפנות לבית המשפט כדי לתבוע את המוסדות ששגו והתרשלו, ולבקש להורות להוסטל לעצור את השימוש בתרופות. "האבחנות המוטעות לאורך השנים גרמו לטיפולים פסיכיאטריים כבדים עם הרבה תופעות לוואי שהוסיפו להחמיר את בעיות ההתנהגות שלה", קובע ד"ר שיפר בחוות דעתו המצורפת לתביעה, "השילוב בין ההשפעה של התרופות למסגרות שאינן תואמות את מצבה הובילו לעיכוב התפתחותי הן מבחינה נפשית הן מבחינה קוגנטיבית. החזקתה במוסדות טיפוליים זמן רב והטיפול המתמשך הקשו על חזרתה לחיים נורמטיביים בסביבה הביתית שלה".

"אם הייתה מקבלת טיפול מתאים היא הייתה משתלבת בחברה, מתפקדת בכוחות עצמה וחיה חיים רגילים", אומרת עו"ד גלית קרנר המייצגת את מ', "אבל כל אדם בריא שידחפו לו תרופות שאינו צריך במשך שנים – יסבול מנזקים עצומים. האמון בין מטפל למטופל מבוסס על אבחנה מדויקת ככל האפשר, וכשמדובר בילדים גדלה חובה זו עשרות מונים. זה מקרה מובהק לכך שהרופאים כשלו מההתחלה ועד הסוף, והכשל נמשך. לא משנה כמה פעמים המשפחה פונה – מסרבים לשנות את האבחנה הראשונית של מ' במחשב, כך שבכל פעם שיש לה בעיה הדורשת טיפול, אפילו כזו פיזית שלא קשורה למצבה הנפשי, זה מופיע שם כמו כתם".

עו"ד קרנר מזועזעת מהמקרה, אבל כבר אינה מופתעת. השולחן במשרדה שבהוד השרון מלא תיקים דומים, שבהם רשומה רפואית לא־עדכנית או שגויה הממשיכה ללוות את החולה ולהשפיע על הטיפול בו גם לאחר שמתבררת הטעות.

מזועזעת אבל לא מופתעת, עו"ד גלית קרנר.

"רק השבוע הגיע אלי בחור בתחילת שנות ה־30 לחייו, שעבר לאחרונה תאונת דרכים שפגעה בכושר עבודתו. במסגרת הליך השיקום נפגש עם פסיכיאטר שקבע כי מלבד הפגיעות הגופניות לא נגרם לו נזק נפשי", אומרת עו"ד קרנר, "הבחור הופנה למכון לרפואת כאב כדי לקבל טיפול, ולאחר חודש קיבל את סיכום הביקור, ובו נכתב כי הוא סובל מהפרעה דו־קוטבית ועל כן החל לקבל תרופה פסיכיאטרית. אמו פנתה למרפאה ודרשה שיתקנו מיד את הטעות, אך נענתה שרישום רפואי במחשב לא ניתן לשנות. היא הגיעה אלי ולאחר ששתינו הפעלנו עליהם לחצים והבהרנו כי אין כל שחר להערה הזאת שנכנסה לתיקו – הם נכנעו לבסוף ומחקו את הטעות".

הדוגמה הזאת, כמו הסיפור של מ', היא רק אחת מני רבות: "אנחנו חיים בעידן שבו המחשב והמופיע בו קובעים את אופן ההתייחסות של הגורמים המטפלים לחולה המגיע לטיפול המשך. לכן חייבים לערוך בדק בית, ולטעמי אף לקבוע הנחיות ברורות שיחייבו את הצוותים הרפואיים לתקן רשומות בהתאם למצב הרפואי האחרון. כמו בכל מערכת גם ברפואה ישנן טעויות שקורות לעתים בתום לב, אבל ברגע שמסרבים לחזור מהטעות ולתקן אותה זה הופך לרשלנות, ובמקרה של מ' זוהי רשלנות על גבי רשלנות על גבי רשלנות".

"נלמד את המקרה"

מבית חולים גהה נמסר: "אנו סבורים שאין כל ממש בתביעה, אך מנועים מלהגיב לכך בשל החובה לשמירת הסודיות הרפואית של הקטינה. עמדה מפורטת לטענות התביעה תינתן במסגרת ההליך המשפטי".

מבית חולים נס ציונה וממשרד הבריאות נמסר: "ניתן לשנות אבחנות אם לאחר בחינה קלינית מעמיקה נמצא כי אדם אינו לוקה במחלה. עם זאת יש לציין כי תרופות מתחום בריאות הנפש משמשות לטיפול במצבים שונים ובסימפטומים שונים, ולא בהכרח רק לטיפול במחלות הנפש הקשות. נלמד את המקרה הפרטני ואת התביעה, ונפעל כמקובל".

לשכת הרווחה נתניה רוצים לחטוף ילד בן 12 לאשפוז כפוי עקב משקל עודף

עושים צהריים עם יעל דן – יוני 2015 – לשכת הרווחה נתניה, עובדת סוציאלית לחוק הנוער רויטל דויטש רוצים לחטוף ילד בן 12 לאשפוז כפוי עקב משקל עודף לטענתם.
איציק, כמעט בן 12, שוקל 200 ק"ג. רשויות הרווחה רוצות לאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי • "אני רק מבקשת שיאפשרו לי לטפל בו בבית או בקהילה. שהילד יוכל להחזיק לעצמו את האמון באנשים, בלי שירחף האיום שיסגרו אותו במקום שבו אין לנו שליטה על מה שנעשה איתו"

"אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות"

"אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות"  , נעמה לנסקי , ישראל היום ,  12.06.2015

איציק, כמעט בן 12, שוקל 200 ק"ג. רשויות הרווחה רוצות לאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי • "אני רק מבקשת שיאפשרו לי לטפל בו בבית או בקהילה. שהילד יוכל להחזיק לעצמו את האמון באנשים, בלי שירחף האיום שיסגרו אותו במקום שבו אין לנו שליטה על מה שנעשה איתו"

  • איציק. חולם לטוס לראות את מסי משחק בברצלונה, ולהיות וטרינר , צילום: מהאלבום המשפחתי

קרוב איציק יהיה בן 12. יום ההולדת שלו יחול בחופש הגדול, והוא מקווה מאוד לחגוג אותו בבית, בחיק משפחתו. בני כיתתו עסוקים בימים אלה בהכנות לקראת מסיבת הסיום של כיתה ו'. אבל איציק לא ייקח חלק במסיבה. הוא לא רוצה. גם לו רצה, הוא לא יכול.
איציק שוקל קרוב ל־200 קילו.
במסמכים הרפואיים מכנים את זה "עודף משקל קיצוני", או "השמנת יתר חולנית". מבחינתו של ילד שעדיין לא מלאו לו 12, המשמעות היא שאיציק (שם בדוי) בקושי מסוגל לעמוד על רגליו וללכת, מתקשה לנשום, מתאשפז לסירוגין בבתי חולים כבר שנים, ולאחרונה מתמודד עם האיום שמפחיד אותו ואת משפחתו יותר מכל: אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
בשבועות הקרובים יתבקש בית המשפט להכריע במאבק שמנהלת אמו של איציק נגד אשפוז להערכה פסיכיאטרית, שגורמי הרווחה רוצים לכפות על בנה היחיד, בטענה שמצבו הנפשי קשה והעלייה הדרמטית במשקלו נמשכת ומסכנת אותו.
"אני חוששת לחייו אם יאשפזו אותו במחלקה פסיכיאטרית", אומרת אמו, "הוא לא יעמוד בזה. היו לו חיים לא קלים, הוא עבר כל כך הרבה תלאות, ואין לו אמון באנשים שאינם בני המשפחה שלו. אני רק מבקשת שיניחו לנו. שיאפשרו לי ולמטפלים שעליהם אני סומכת לטפל בו בבית או במסגרת הקהילה. שלא ינתקו את הבן שלי ממני. שייתנו לילד שקט ושלווה להחזיר לעצמו את האמון ואת הביטחון בעולם, בלי שכל הזמן ירחף מעל הראש שלנו האיום שניפרד, שיסגרו אותו במקום שבו אין לו ולי שליטה על מה שנעשה איתו. שייתנו לו להתייצב, להתיישר. לחזור להיות הילד המקסים והשמח שהוא היה פעם". 

רוצה חיים רגילים

הם מתגוררים בדירה קטנה באזור השרון. הוא מרכז עולמה והיא מרכז עולמו. מעולם לא עזבה אותו. בארבע השנים האחרונות העבירה איתו חודשים על גבי חודשים במסדרונות בתי חולים. בלילות ישבה ערה ודרוכה ליד מיטתו כדי לוודא שמצבו לא מידרדר ונשימתו סדירה.

בחודשים האחרונים מאז שחזר הביתה מעוד אשפוז, שנמשך כשנה, איציק מבלה את רוב שעות היום בחדרו, ישוב בכורסה גדולה, מול שולחן שעליו ניצב המחשב שלו. הוא אלוף במשחקי מחשב, מפעיל אתר של משחקי מחשב, יוצר סרטונים ליו־טיוב, פעיל בפייסבוק ואוהד שרוף של קבוצת הכדורגל של ברצלונה. במוצאי השבת האחרונה קרן מאושר כשהקבוצה זכתה בגמר ליגת האלופות. כל שער שהבקיעו שחקני הקבוצה לווה בקריאות רמות ונרגשות מצידו ובהתכתבות נמרצת עם אוהדים אחרים בפייסבוק.

יש לו שני חלומות גדולים. האחד, לטוס לברצלונה ולראות את מסי משחק בקאמפ נואו. האחר הוא להיות וטרינר. בינתיים הוא מגדל תוכי מדבר ותוכית דררה.

בשנים האחרונות איציק מדבר אך ורק עם בני המשפחה הקרובים. עם אחרים הוא מתקשר באמצעות מחוות גופניות קלות, כגון הנדת ראש ומשיכת כתפיים, או לכל היותר כתיבת מילים בודדות. זה מצב שמכונה "אילמות סלקטיבית". ניסיונות ראשוניים ליצור איתו קשר נענים במצמוץ, בחיוך מבויש או בהתעלמות. לאחרונה, מציינת האם, הוא החל לתקשר גם עם מדריך הכושר, שמגיע לביתם פעמיים בשבוע.

איציק מתקשה מאוד בהליכה, ולדברי אמו מסוגל לצעוד עד 100 מטרים. בעבר התקשה לצלוח יותר מ־50 מטרים מבלי להתנשם בכבדות ולהתעייף, אבל ככל שעובדים איתו, כך הוא מצליח להשתפר. אמו מספרת שמאמן הכושר שלו, שיצר איתו יחסי אמון, מצליח לעזור לו באימונים ביתיים, לאט ובהדרגה.

הוא לא יוצא מהבית. ארבע פעמים נתקע במעלית הבניין, ומאז הוא מסרב להשתמש בה. לרדת ברגל את 15 המדרגות המפרידות בין פתח הבית לבין העולם שבחוץ אינו מסוגל. הוא ישן הרבה, במהלך היום והלילה, או בכורסתו הגדולה, כשמשענתה משוכה לאחור, או במיטתו. לפעמים הוא אוהב לישון בסלון, הצמוד לחדרו. כדי להתקלח ולהתלבש הוא זקוק לסיוע, בעיקר כשהוא לובש מכנסיים, מאחר שאינו מסוגל להתכופף.


איציק. "מדובר בילד נבון, עם פוטנציאל בשמיים" // צילום: מהאלבום המשפחתי

עד גיל 3 מצבו של איציק לא היה חריג במיוחד. אמו (39) מציינת שהוא נולד עם בעיה בכליות, שהתגלתה כשהיה בן חודש וחצי, ולכן טופל תרופתית במשך כמה שנים. "הוא היה תינוק קצת מלא, אבל לא משהו קיצוני", היא אומרת ומראה תמונות מאותם ימים, "בגיל 3 החלה העלייה המשמעותית שלו במשקל, די במקביל להפסקת הטיפול התרופתי. אני מרגישה שיש קשר בין הדברים, אבל כמו בכל הטיפול בו, לא ממש יודעים מהם הגורמים למצב שלו. אני עצמי מלאה, ולכן חשבתי תמיד שייתכן שיש מרכיב גנטי שהביא למצבו.

"כשהוא היה קטן, לקחתי אותו לפעילויות ספורט, להידרותרפיה, למעקב אצל דיאטנית, אבל ראיתי שהוא מתנפח ומתנפח. זאת לא היתה בדיוק השמנה, זה לא ילד שהיה יושב ואוכל כל הזמן או פותח את המקרר ומחפש אוכל. ממש לא".

הוא למד בגן רגיל, "והיה מאוד קשה", מספרת האם. "הצוות בגן שלו היה נהדר, אהב אותו מאוד ושמר שהילדים יקבלו ויכבדו אותו. אבל ילדים בגנים סמוכים היו מצביעים עליו, צוחקים, מעירים הערות. שואלים בקול רם בן כמה הוא ולמה הוא כזה שמן.

"אני תמיד אמרתי לו, 'אתה ילד מקסים ומתוק. זה מי שאתה, והכל בסדר'. הסברתי לו שזה כנראה נובע מבעיה רפואית, והרגשתי שלמרות שזה פוגע בו, הוא מקבל את העובדה שהוא שוקל הרבה ופשוט רוצה לחיות חיים של ילד, כמו כל הילדים סביבו".

אמו של איציק התגרשה מאביו כשהוא היה בן כמה חודשים, ומאז היא מגדלת אותו לבד, בסיוע צמוד של הוריה, ובשנים האחרונות בן זוגה, המתגורר עימם. היא עוסקת בתחום החינוך המיוחד ועובדת עם בני נוער בעלי צרכים מיוחדים.

במהלך ילדותו החל איציק להתקשות בהתנהלות עצמאית בשל משקלו ונעזר באמו ובסבתו גם במטלות בסיסיות כמו רחצה והלבשה. למרות התלות הפיזית והנפשית, התעקשה האם שהוא לא יסטה מחיי השיגרה של ילד בגילו.

"חששתי מאוד כשהוא עלה לכיתה א'", מספרת האם, "חששתי שיעליבו אותו, שיתעללו בו. אבל הוא הפתיע אותי ונכנס בגאווה ובשמחה לבית הספר. הייתי כל כך גאה בו. היו לו חברים, הוא היה מוזמן לחברים. הרגשתי שמקבלים אותו. הוא אפילו היה משחק כדורגל בהפסקות. לא ויתר לעצמו.

"הכיתה שלו היתה ממוקמת בקומה השלישית של בית הספר, וחברים היו עוזרים לו לעלות ולרדת במדרגות. כבר אז היה לו קשה עם המדרגות. הוא היה הולך בצורה מסורבלת, לא רואה מה קורה מקדימה ועלול ליפול. תמיד פחדתי שהטלפון יצלצל ויבשרו לי שהוא נפל בבית הספר ונפצע. אבל זה לא קרה.

"היתה לו סייעת צמודה, מטעם העירייה, שעזרה לו בהיבט הפיזי. למשל, הוא לא היה יכול להוציא לבד את הקלמר מהתיק, כי היד שלו, בגלל הרוחב שלה, היתה נפצעת מהרוכסן. או שהיה מתעייף מכתיבה ממושכת, וגם בזה סייעו".

בסוף כיתה א' נמצא איציק מתאים להשתתף במסגרת לימודית לילדים מחוננים. "מדובר בילד נבון, עם פוטנציאל בשמיים", אומרת האם, "אבל בשלב מסוים היועצת של בית הספר נכנסה לתמונה ועירבה את שירותי הרווחה. לפי מה שהבנתי, בית הספר כתב לרשויות הרווחה. עד היום לא נתנו לי לראות את המכתבים ולהגיב על תוכנם.

"מאותה נקודה, לפני חמש שנים, הרגשתי שאני מאבדת שליטה על החיים שלנו. פקידת סעד התקשרה אלי ואמרה לי שהיא רוצה להיפגש איתי בגלל 'הזנחה רפואית של איציק'. שמעתי את המילה הזנחה והזדעקתי. מעולם לא הזנחתי אותו. איך יכולים להגיד לי שאני מזניחה את הדבר הכי יקר בחיים שלי? את הילד שאני אעשה הכל בשבילו?"

טראומה מהאשפוז הראשון

כשהיה בכיתה ב' פנתה האם לבדיקה רפואית, שתבחן את מצב כליותיו של איציק, מה שהוביל להחלטה לאשפזו בבית החולים בשל ההשמנה הקיצונית וקשיי נשימה שנלוו לה. רקמת השומן בגופו הכבידה על בית החזה, הריאות והלב וגרמה לקושי נשימתי.

הוא היה בן 8 כשאושפז לראשונה. משקלו היה 150 קילוגרם. במהלך השנתיים שקדמו לאשפוז, מגיל 6 ועד 8, הוסיף 50 ק"ג למשקלו.

כשאמו נזכרת בתקופת האשפוז, היא נסערת. "זה היה בלתי נסבל. כדי לעשות לו בדיקת דם פשוטה הפעילו כוח, כי קשה למצוא אצלו ורידים, והוא מפחד מבדיקות. מצאו שבלילה יש לו הפסקות נשימה, ולכן הוא חויב לישון עם מסיכה מיוחדת והיה בוכה ומתחנן שלא ישימו לו אותה. התחנונים שלו היו כל כך נוגעים ללב, שהיו כמה אחיות רגישות שוויתרו לו. הן אמרו לי, 'אנחנו לא יכולות לראות אותו ככה'. בהדרגה הוא התרגל, אבל החוויות האלו משאירות את החותם שלהן.

"עד האשפוז הוא דיבר בחופשיות ובביטחון. בבדיקות הראשונות בבית החולים כתבו שהוא ילד חברותי, משתף פעולה באופן מלא, מדבר באופן חופשי ומנהל דו־שיח. בדיקה פסיכיאטרית שנעשתה לו מצאה שמצבו הנפשי תקין ומותאם לגילו.

"במהלך האשפוז הוא הוצף פחדים וחוסר אונים. חשש מבדיקות רפואיות, פחד מהסביבה שהיא לא הבית שלו, ומעל הכל, פחד שיפרידו אותו ממני. חברים לא באו לבקר אותו. בית החולים רחוק מהעיר שלנו, ואיציק לא רצה שיראו אותו במצב הזה.

"אחרי כמה שבועות, בגלל שהיה לו קשה כל כך, הוא ביקש לצאת הביתה. כשביקשתי מבית החולים להוציא אותו לחופשה בבית, שוב עורבה פקידת הסעד והבהירה לי שאני לא מוציאה אותו לשום מקום. שאם אעשה משהו, יש לה סמכות לפעול נגדי".

המצב הרפואי שלו איפשר את שחרורו?
"הרופאים אמרו שזה לא מומלץ. לא קיבלתי את התוקפנות כלפיי, את זה שאין לי יכולת בחירה, כאמא. הבנתי שאני נמצאת במצב לא פשוט. איציק השתוקק לצאת הביתה. הוא אמר לי, 'מה, אני בכלא?' כשאמרתי לו שהוא לא יוצא מבית החולים, הוא בכה מאוד. תוך כדי ניסיונות להרגיע אותו, ביקשו ממני לחתום על הסכמה להמשך האשפוז במחלקה לרפואה פסיכולוגית.
"פקידת הסעד אמרה לי: 'את לא יוצאת מפה עד שאת חותמת, אחרת ניפגש בבית המשפט. את לא תראי את הילד'. חתמתי על ההסכמה. לא היתה ברירה. תוך כדי כך שאלתי את עצמי איך אני אומרת לילד שלי שבמקום חופש בבית הוא הולך למחלקה סגורה.
"ארבעת החודשים הבאים היו סיוט. איציק היה תופס את הדלת וצורח שהוא רוצה לצאת מהמקום הסגור הזה. הוא היה הכי צעיר שם, ולמעט נערה אחת, היה היחיד שסבל מהשמנת יתר. כל יתר הילדים סבלו מאנורקסיה או מבולימיה. אני הייתי ישנה איתו בלילה כדי לסייע עם המסיכה ולוודא שהיא עובדת.
"רק אני ואמא שלי נגענו בו. מקלחת, שירותים, להתלבש, להתפשט, הכל אנחנו עשינו. הוא לא נתן לצוות להתקרב אליו, רק לנו. כיבדתי את זה. זכותו".
במהלך האשפוז חל שיפור מסוים במצבו של איציק. הוא השיל יותר מעשרה אחוזים ממשקלו והתקדם מבחינת עצמאותו. הוא שוחרר מבית החולים עם המלצה להמשך מעקב רפואי ותזונתי ולטיפול פסיכולוגי, המשלב הדרכת הורים.
בינואר 2012 שב איציק בהדרגה ללמוד בבית הספר. "עברנו לאשפוז יום, ומדי פעם איציק היה הולך לבית הספר. בתקופה שהיה מאושפז הבאתי לו את חומר הלימודים, כך שלא נוצרו פערים מאוד גדולים. רציתי לעזור לו לחזור לחיים בשקט ובאהבה. הלכתי איתו גם לטיפול רגשי.
"באחד הימים נודע לי שעובדת סוציאלית, חוקרת ילדים, הגיעה לבית הספר וניסתה לתחקר את איציק ללא אישורי. הגעתי למצב שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד. אני מרגישה שלאן שלא אפנה, עושים נגדי יד אחת. רוצים לכפות עלי דרכי טיפול בבן שלי, ובעיקר מפקפקים בי כאמא. גם הוא כבר לא מאמין באף אחד".
לאחר כמה חודשים, כשמלאו לו 10, איציק אושפז שוב, בבית חולים אחר, בשל כאבים קשים ברגליו, שלא הגיבו לטיפול תרופתי. משקלו היה 183 ק"ג.

איציק בזרועות אמו. "היה תינוק רגיל" // צילום: מהאלבום המשפחתי
"הפעם הוא שיתף פעולה עם הצוות הרפואי, למרות החששות שלו מפני בדיקות רפואיות. הוא שוחרר עם המלצה להמשך מעקב ולטיפול על בסיס יומי במכון להפרעות אכילה. אבל הטיפול לא הצליח, והוא היה חרד ומתוסכל.
"אני הגעתי להדרכה והרגשתי שזה לא מועיל. באותו זמן הוא התחיל להשתעל שיעול טורדני והתקשה לישון בלילות. הזמנתי רופא ילדים, וכשהוא הגיע אלינו הביתה איציק בכה, השתנק, נחנק. הוא לא היה מסוגל שיבדוק אותו.
"הרופא פנה אל גורמי הרווחה והוציאו לי צו חירום להביא אותו לבית חולים. אני רציתי בית חולים מסוים, קרוב לבית, אבל היתה התעקשות שהוא יישלח לבית החולים הראשון שבו אושפז. יצא שאני לא משתפת פעולה, כי הרגשתי שלא רצוי שיחזור למקום שבו היה לו כל כך קשה.
"פקידת הסעד אמרה לו שלא ידאג, כי לוקחים אותו רק לבדיקה, אבל נשארנו לאשפוז של חצי שנה במחלקה פנימית. איציק ירד במשקל, אבל בשלב מסוים הירידה נפסקה. הוא הצליח להתקדם בהליכה, הפיזיותרפיה עזרה לו. ועדיין, הירידה במשקל לא היתה מספקת, ולא הצליחו להסביר למה.
"משם הוא הועבר לבית חולים שיקומי, כדי שיסייעו לו להתנייד ולהיות עצמאי יותר במטלות היומיום. באמת חל שיפור ניכר בניידות שלו. הוא הצליח ללכת עד 100 מטרים ללא מנוחה, ועד 200 מטרים עם סיוע. הצליח לעלות ולרדת במדרגות טיפוליות. הוא פחות התנשף במהלך פעילות כזאת והצליח להחזיק בה מעמד עשר דקות ללא הפסקה – כפול מפרק הזמן שהצליח לעשות את זה בעבר. 
"גם בהיבט הרגשי היתה התקדמות. המטפלת, שטיפלה בו באמצעות הבעה ויצירה, דיווחה שאיציק הוא בעל חוש הומור, יצירתי מאוד, נבון. הוא באמת כזה. היא המליצה על המשך טיפול באמנות, וזה בדיוק מה שאני רוצה.
"בבית החולים ביקשו לעשות לו בדיקה פסיכיאטרית, אבל לא הסכמתי, בגלל הגישה של הפסיכיאטר כלפיי. הוא דיבר אלי בגסות, ולא הרגשתי בטוחה שינהג באיציק כמו שצריך. כששוחררנו הביתה, הפסיכיאטר כתב שבגלל ההתנגדות שלי לבדיקות 'לא ניתן לומר דבר על מצבו הנפשי של הילד', ולמרות זאת המליץ 'לשקול אשפוז פסיכיאטרי להסתכלות'". 

"הכי קל להאשים את האם"

ההחלטה להעביר את איציק לאשפוז פסיכיאטרי התקבלה לאחר שאשפוזיו החוזרים ונשנים לא סייעו לירידה במשקל. עליו להשיל לפחות מחצית ממשקלו כדי שיהיה בתחום הנורמה. בקופת חולים כללית, שאליה הוא משויך, התכנסה ישיבה ללא ידיעתה ונוכחותה של האם, שבה סוכם שהפתרון היחיד שאפשר להציע לאיציק הוא אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה לילדים ולנוער.

"באותה פגישה נטען כי שירותי הרווחה לא יכולים להציע פתרונות אחרים לאיציק", אומר בא כוחה של האם, עו"ד יוסי נקר, "אין שום מסגרת רווחה שיכולה לקלוט אותו ולטפל בו במצבו הרפואי הנוכחי, ושירותי הרווחה יסייעו בהבאתו למסגרת הפסיכיאטרית".

בשבוע שעבר קבעה שופטת בית המשפט לנוער בנתניה, ליזי פרוינד, שיש לקיים את הצו של פקידת הסעד ולאשפז את איציק, בניגוד לרצונה של אמו. האם כלל לא זומנה לדיון, ולא ניתן לה להשמיע את טענותיה. עו"ד נקר עירער לבית המשפט המחוזי בלוד, והשופטת דנה מרשק מרום קיבלה את הערעור וקבעה שיש לערוך דיון מחדש בבית המשפט לנוער, שבו תינתן לאמו של איציק האפשרות להשמיע את עמדתה.

"השופטת אמרה שמדובר במקרה סבוך, שבגינו חייבים לקיים דיון רציני, תוך שמיעת מכלול טענות הצדדים ושקילתן", אומר נקר, "אין ספק שמדובר בילד חולה, שזקוק לטיפול רפואי, אבל לא לטיפול פסיכיאטרי. בתי החולים לא הצליחו לסייע לו בינתיים, אבל עוד לפני שמיצו את התהליכים הרפואיים מיהרו לתהליך הפסיכיאטרי. למשל, הוא עבר עכשיו בדיקה גנטית, שנשלחה לפענוח בחו"ל כדי לבדוק עוד פן רפואי, ואנחנו ממתינים לתוצאות.

"מבחינה חוקית, כדי לאשפז אותו אשפוז פסיכיאטרי צריכה להיות אפשרות של ממש שהוא חולה במחלת נפש, או שיש לו הפרעה נפשית קשה. זה לא הוכח ולא אובחן בשום מקום. האמא לא חולקת על כך שמצבו החריג גרם לו לבעיות רגשיות, והיא, יותר מכל אחד אחר, רוצה שהוא יקבל טיפול רגשי.

"אין מחלוקת שלמדינה יש סמכות להורות על בדיקת קטין בכל מקום שיורה בית המשפט, אבל כאן כבר רתמו את העגלה לפני הסוסים, ואפילו תיאמו מראש את האשפוז עם בית החולים הפסיכיאטרי, שמוכן לקבלו. אין מסגרת מתאימה למצבו של איציק, אז בחרו במסגרת פסיכיאטרית? אנחנו נילחם באשפוז הפסיכיאטרי בכל דרך משפטית אפשרית.

"הכי קל להאשים את האם, כשאין הסברים למצבו של איציק. במיוחד קל להאשים אותה כשהיא עצמה אישה עם עודף משקל. שולחים רמזים לכל עבר כאילו היא מפטמת את בנה במזון, בלי שהדבר הוכח. מתעלמים מכך שהיא עצמה ביקשה שיתקינו מצלמות בחדר האשפוז שלו, כדי שנגמור עם הטענות האלו אחת ולתמיד".

לבקשת המשפחה הגיע לאחרונה ד"ר אהרון פלשמן, פסיכיאטר ילדים ונוער, לבדוק את איציק בביתו. "הוא קבע, כמו שנקבע גם בבית החולים, שאיציק לא סובל ממצב פסיכוטי", אומרת האם ומראה את המסמכים הרפואיים, "החרדה שלו נובעת מהאשפוזים ומהפחד שינתקו אותו ממני.

"הפסיכיאטר קבע חד־משמעית שניתוק ממני יגביר את המצוקה של איציק. הוא האמין בי שאני מגויסת למענו ולא פוגעת בו, כפי שמעזים לטעון כלפיי. הוא קבע שטיפול בקהילה – בזמן שאיציק ימשיך לחיות בבית – הוא האופציה המועדפת, והמליץ לאפשר לנו לחיות חיים שגרתיים, אחרי שנים איומות. בלי הפחדות ואיומים מצד גורמי הרווחה.

"לאפשר לאיציק להשתקם בבית, בחום ובאהבה, בלי שאני אפחד שתבוא משטרה ותיקח אותו ממני. שייתנו לנו, כאמא ובן, את המרחב להחזיר לו את האמון בעולם, שאבד לו לגמרי".

בתקופה האחרונה היא חוששת לצאת מהבית. נועלת את הדלת היטב, וכל דפיקה מקפיצה אותה ממקומה. "תסתכלי עליו", היא אומרת, "תחשבי על הילדוּת שלו. היא עברה עליו מאשפוז לאשפוז, מנותק מבית ספר, מחברים, מחיות המחמד שלו. ותמיד קיים האיום, שהוא שמע במו אוזניו, שיילקח למקום סגור, כך שאני לא אהיה לידו. את חושבת שהוא יצליח להחזיק מעמד לבד? שהוא יצליח לשרוד במוסד סגור, בלעדיי?"

למה לא מעוניינים שתהיי לידו?

"טוענים שהוא תלוי בי מדי. שניתוק ממני יעזור לו להחזיר לעצמו את העצמאות שלו. שאני לא מאפשרת גישה אליו. מפרשים את הרצון שלי להחליט מי יטפל בו כמניעת גישה. הוא לא מוכן שייגעו בו, בטח לא בלי נוכחותי, ואני לא מוכנה שיכפו עליו או יפעילו כוח".

מאגף הרווחה של הרשות המקומית שבה מתגורר איציק נמסר: "מפאת החיסיון על קטינים, לא נוכל לפרט בנושא. נציין רק כי אגף הרווחה פועל מתוך שיקולים מקצועיים, כשטובת הילד לנגד עיניו. לדאבוננו, יש לעיתים מחלוקות לגבי דרך הטיפול, והנושא מובא לפתחו של בית המשפט. מקרה זה עדיין נדון בבית המשפט, ואנו נפעל על פי כל החלטה שתתקבל".

מקופת חולים כללית נמסר: "מפאת הגנת הפרטיות וחוק זכויות החולה, אנו מנועים מלהתייחס פרטנית. נציין כי שלומו וטובתו של הקטין עומדים לנגד עינינו לאורך כל הדרך".

יפעת מילר – פקידת סעד לשכת רווחה בת ים – תלישת פעוט מביתו לטיפול פסיכיאטרי בכפייה

יפעט מילר - עובדת סוציאלית לשכת הרווחה בת ים
יפעט מילר – עובדת סוציאלית לשכת הרווחה בת ים

ינואר 2015 – מתוך סטטוס בפייסבוק מוטי לייבל – כך הופכת הרווחה ילד מתוק בן 8 והופכת אותו לפסיכי באישפוז :
תכירו את העובדת הסוציאלית מלשכת רווחה בת יםיפעת מילר !!!
יפעת מילר לקחה ילד מתוק בשם ס' מאימו והרסה לו את החיים מאז שהיה בן 4,
לאמא ר' היא לא נותנת לראות אותו ושלא יהיו אי הבנות !!!! האמא ר' גידלה ילד אחד לתפארת… אבל לחוטפת "יפעת מילר" יש רעיונות אחרים לגבי שלמות המשפחה והיא מתעללת ב ר' כבר שנים…
מחר בבוקר ביקשה החוטפת מבית המשפט בשוקן תל אביב דיון דחוף בבית המשפט בשוקן כדי להכניס את ס' לאישפוז כפוי בשלוותה (מוסד פסיכיאטרי).
למה? כי הוא מתפרע וכולי…
עכשיו תארו לכם שאתם ילד בן 4 וחצי שמנתקים אותו מאמא שלו – לא תתפרעו? לא תשתוללו? לא תבכו? לא תצרחו?
תסתכלו טוב טוב בתמונה של יפעת מילר, אלפי סליחות מהסובלים מתסמונת דאון אבל בחיאת…. היא לא נראית לכם מאותגרת שכלית?

מחר בבוקר עומדת המאותגרת לאשפז את ס' המתוק !!!!!
מה נשאר לנו חוץ מלהתחנן אליכם להפיץ בכל מקום? רק לבכות על מר גורלו של ס'

יפעט מילר - פקידת סעד לשכת רווחה בת ים - תלישת פעוט מביתו לטיפול פסיכיאטרי בכפייה
יפעט מילר – פקידת סעד לשכת רווחה בת ים – תלישת פעוט מביתו לטיפול פסיכיאטרי בכפייה

על ריטלין, הפרעת קשב, ואבחון תינוקות

דצמבר 2014 – על ריטלין, הפרעת קשב, ואבחון תינוקות
מהי באמת "הפרעת קשב וריכוז"? מה למעשה עושים לילד כשנותנים לו ריטלין? האם קיים מדריך איבחוני מיוחד לתינוקות? צפה בפרק 9 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה"

האם להשקיע בילד לנהוג נכון או לפעול בדרך של סמים פסיכיאטריים

חדשות 2 – אוגוסט 2014 – האם להשקיע בלימוד הילד מה נכון לעשות ומה לא או לפעול בדרך של סמים פסיכיאטריים כגון ריטלין , סטרטרה , קונצרטה , אדרל ועוד.

להלן כתבה של חדשות 2 בנושא.

//player.vimeo.com/video/104897047

קישורים: