שוברים קשירה! – רק רציתי עוד קצת שמש

אייל נקשר באשפוז פסיכיאטרי למשך 72 שעות ו- 17 שעות ברציפות במוסדות פסיכיאטריים אברבנאל בת ים, ומחלקה פסיכיאטרית בבית חולים תל השומר.
קרן נויבך: אני באמת לא מבינה איך יכול לעזור לבן אדם אם קושרים אותו, זה סבל נוראי! זה פשוט עינוי! זה אינקויזיציה!
מתוך "סדר יום עם קרן נויבך", רשת ב', 7-12-2015.

יהודה ברוך מנהל מוסד פסיכיאטרי אברבנאל קיים יחסי מין עם חוסה


"הוא ניצל את המצב הכי קשה שלי. רציתי למות, והוא ניצל אותי מינית"
מאיה ברגר כמעט שמה קץ לחייה – עד שנתקלה בפסיכיאטר יהודה ברוך מנהל מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים שאמור היה להציל אותה. אלא שלאחר שפיתחה בו תלות מסוכנת, הוא ניצל אותה מינית – כך לטענתה: "הוא אסף אותי מהמצב הכי נמוך שבו רציתי ותכננתי למות. הוא פשוט נהיה הכל בשבילי". הפסיכיאטר בתגובה: "טענות סרק"
עמליה דואק, כתבת כלכלה | יונה לייבזון, כתבת רווחה | חדשות 2 | פורסם 12/02/16 

היא ניסתה לשים קץ לחייה ואושפזה בכפייה, אלא שבמקום שאמור היה להציל אותה מעצמה – היא נפלה, לטענתה, קורבן לניצול מיני: מאיה ברגר הייתה בת 26 כשנכנסה בפעם הראשונה לבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל, אחרי שניסתה להתאבד. היא עשתה זאת לאחר שהפסיכולוגית שלה הפסיקה לטפל בה אחרי שמאיה פיתחה בה תלות.

"אני לא חושבת שכבר יש לי משהו להגיד לו", אומרת מאיה בדרך למקום שבו הכירה את הפסיכיאטר. "אני מדמיינת את השער, את השלט בכניסה, וזה מזכיר לי אותו", היא מספרת. "הייתי במשבר הכי נוראי שלי והוא ניצל את זה כדי לספק את היצר הכי בסיסי שלו".

על ההחלטה להיחשף ולהתראיין בפנים גלויות, אומרת מאיה: "אני לא עשיתי שום דבר רע והוא צריך להתבייש. אמא שלי אמרה לי שאני צריכה להתבייש רק אם עשיתי משהו רע – ואני לא עשיתי".

החוק אוסר מפורשות קיום של קשר מיני בין מטפל למטופל בתחום בריאות הנפש. בבתי המשפט אף נטו להקביל בין קשר מיני של מטפל ומטופל לגילוי עריות.
הרופא שטיפל במאיה הוא פסיכיאטר מוכר וידוע, חבר המשפחה. עקב כך, כשהתאשפזה בבית החולים "אברבנאל", הוא הוזעק מיד לסייע. אחרי ששוחררה מהאשפוז, הקשר בין מאיה לבינו החל להתהדק. "הוא המשיך לשלוח לי הודעות ושאל לשלומי. ראיתי זאת כמחווה מאוד יפה", היא מספרת.

מאיה, סטודנטית שנה חמישית לרפואה, שבה לבודפשט – שם למדה בסוף 2014. מדי פעם חזרה לחופשות בארץ, ופנתה למטפל שלה כשמצבה הנפשי הידרדר: "ניצלנו את שהייתי בארץ לפגישות, אחת ליומיים. הגענו למצב של תקשורת 3-4 פעמים ביום, בנוסף לשיחות טלפון, זה היה מאוד אינטנסיבי".

"הוא אסף אותי מהמצב הכי נמוך שלי"
צילום: חדשות 2

"זה הגיע למצב שהייתה נגיעה בשיער ונוצר נוהל חיבוק עם כל הגוף. וחיבוק מאוד ארוך בסוף כל פגישה. פעם הוא רצה להציע לי חמלה בצורה גופנית ומאז זה היה הנוהל, וכשניסיתי לשבור את הנוהל הוא אמר לי 'מה עם החיבוק?'".

"תכננתי למות – והוא ניצל אותי. כל הגוף שלי קפא"

אלא שאז הגיעה הפגישה שלא הותירה מקום לספק – כך לטענתה של מאיה. "התיישבתי מולו, והוא אמר לי: 'אני רוצה לזיין אותך פה, על השולחן, ולא אכפת לי מי ישמע'. כל הגוף שלי קפא. ניסיתי להיות חזקה ולא התרגשתי מזה, ואז הוא חיבק אותי צמוד לשולחן, הרגשתי את הארקציה שלו. לא דיברנו על זה והלכנו כל אחד לדרכו".

זמן קצר לאחר הפגישה הזו -מאיה שוב מנסה להתאבד מול עיניו, לאחר עוד טיפול. "הוא אסף אותי מהמצב הכי נמוך שבו רציתי ותכננתי למות. הוא פשוט נהיה הכל בשבילי".

יותר מ-30 שנים מפרידות ביניהם – והיא הייתה מוכנה לעשות כל מה שנדרש על מנת שימשיך את הטיפול בה: "פיתחתי תלות כזו נוראית שהפחד לאבד אותו היה יותר מהכל. אמרתי לעצמי שאתן לו מה שהוא רוצה ונמשיך את הטיפול, הייתי עושה הכל. זה משהו שאי אפשר להסביר במילים".

הקשר המעוות נמשך קרוב לשנה

"אני זוכרת שישבנו בנמל תל אביב והוא אמר לי בפעם הראשונה: 'אני חושב שאני מעורב רגשית יותר מדי, שאולי כדאי שתלכי למטפל אחר' . אמרתי לו שאני לא מוכנה, אז זה נגמר באמצע היום באוטו שלו. בשלב הזה קיימנו יחסי מין על בסיס קבוע, אצלי בבית או באיזה מקום בו אפשר היה להשכיר חדר. ההורים שלי לא ידעו מה קורה בינינו".

היחסים הובילו להיריון אסור – ולהפלה

הקשר האסור והמעוות הזה נמשך כמעט שנה. היא לבד – ולא משתפת איש בסוד של שניהם. עד שבאוקטובר האחרון היא נכנסה להיריון, וחשפה בפני אמה את מה שקרה בחדר הטיפולים. אז היא החליטה לעבור הפלה.

"רשמתי לו שעשיתי הפלה והוא ענה לי: 'זה כואב'. הוא כתב שהכל כואב. רשמתי שאני פונה לוועדת האתיקה, למשרד הבריאות ולמשטרה והוא כתב שקיבל את זה בצער וכאב", היא מספרת.

זו הייתה השיחה האחרונה ביניהם. לפני ארבעה חודשים היא הגישה תלונה נגדו והתיק הועבר לפרקליטות. מה שהיה אמור להיות קשר רגיל בין מטפל ומטופלת הפך, לטענתה, לניצול מיני של מטופלת שפיתחה תלות מוחלטת במטפל שלה.

מטעמו של הפסיכיאטר המוזכר בידיעה נמסר בתגובה: "מדובר בטענות סרק שהן חלק ממסע איומים שתכליתו להסב נזק. גב' ברגר הביעה את רצונה להסב נזק בפניי וגם בנוכחות אחרים. תלונתה היא ניסיון לממש את איומיה".

בישראל קושרים מטופלים במוסדות פסיכיאטריים פי 4 עד 10 ממדינות העולם

אחד מכל ארבעה מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים נקשר למיטתו  , עידו אפרתי , 23.03.2016  , הארץ

מידע על קשירות מטופלים בישראל פורסם בפעם האחרונה לפני יותר מ-20 שנה. נתונים שמובאים כאן לראשונה מצביעים על עליה בשימוש בפרקטיקה וכוללים עדויות על השפלה וענישת מטופלים

  "הראש שלי היה מפוצץ מרוב כעס על כך שקשרו אותי והשפילו אותי, למרות שלא עשיתי כלום ולא הייתי מסוכן לאף אחד. הכי מתסכל, שלא משחררים אותך אם אתה לא נרגע. שאלתי אותם: 'איך אני אמור להירגע במצב כזה?'. נשארתי קשור חמש שעות, עד שנמאס להם" (אלכס, בן 30, שאושפז באחד ממוסדות לבריאות הנפש במרכז הארץ).

עדות זו של מטופל בן 30, שאושפז בשנים האחרונות באחד ממוסדות הנפש במרכז הארץ, אינה אנקדוטה. קשירת מטופלים היא פרקטיקה מקובלת בבתי חולים פסיכיאטריים. היא כלולה בחוק ויש לה כללים, נהלים, ומיטות קשירה שנמצאות בכל אחד מ-13 בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל. רק דבר אחד בסיסי ומהותי חסר בה: שקיפות מינימלית – מידע אמין ועדכני על השימוש שנעשה בה.

כמו בעניינים רבים אחרים הנוגעים לשירותי בריאות הנפש, גם קשירת מטופלים – פעולה הרחוקה מלהיכלל בהגדרה "פרוצדורה רפואית שגרתית", שרויה בערפל כבד.

בקהילה הפסיכיאטרית לא אוהבים לעסוק בפרהסיה בדרכי הריסון של "מטופלים סוערים" (מושג שחוזר על עצמו בהקשר זה), אבל לא רק שם. גם במשרד הבריאות – הרגולטור והבעלים של מרבית בתי החולים – מקפידים כבר שנים ארוכות שלא להאיר את הפינה האפלה הזו. המדיניות הלא רשמית הזו צורמת במיוחד נוכח סקר חוויית המטופל בבתי חולים פסיכיאטריים שעשה המשרד לאחרונה. הסקר עורר גאווה גדולה במשרד ואצל מנהלי בתי החולים, והוליד ממצאים מחמיאים במיוחד. אבל בין 40 השאלות שהוצגו למטופלים (בעודם מאושפזים) לא היתה שאלה מפורשת אחת שנוגעה לקשירת מטופלים ולאופן שהיא מבוצעת. למעשה, הפעם האחרונה שפורסמו נתונים על שיעורי קשירות מטופלים בישראל היתה לפני יותר משני עשורים, בשנת 1995.

קשירות מטופלים במוסדות פסיכיאטריים

לשתיקה הארוכה שגזרה המערכת עשויות להיות כמה סיבות, אך שכיחות נמוכה של שימוש בקשירת מטופלים היא בוודאי לא אחת מהן. נתונים שנחשפים כאן לראשונה מראים כי קרוב לרבע מהמטופלים בממוצע (23.2%) שמאושפזים בבתי החולים פסיכיאטריים ובמחלקות הפסיכיאטריות בישראל, נקשרים פעם אחת לפחות. כלומר, כאחד מכל ארבעה מטופלים.

זהו רק אחד הממצאים המטלטלים בדו"ח שמפרסם בימים אלה ארגון "בזכות" – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות – בנוגע לשכיחות השימוש בקשירת מטופלים בבתי החולים הפסיכיאטריים והמחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים. הדו"ח מבוסס על משאל אנונימי בקרב כ-250 מטופלים שנקשרו (שני שלישים מהם בחמש השנים האחרונות), על נתונים חדשים שהתקבלו ממשרד הבריאות לבקשת הארגון במסגרת חוק חופש המידע, ועל ספרות מחקרית וחוות דעת מומחים בנוגע לשימוש הקשירות.

התמונה שעולה מהמסמך מטרידה כמעט בכל היבט: בהיקף הקשירות, בקלות שבה הן ננקטות, ובאופן המעשי בו הן מבוצעות. הדו"ח מלווה לכל אורכו בקטעי עדויות אישיות קשות של מטופלים שנקשרו. הם מתארים השפלה, פגיעה פיזית ורמיסת זכויותיהם, כבודם ופרטיותם. הקשירה משמשת לא פעם אמצעי ענישה, הרתעה, או השגת שקט במחלקה. אבל מה שמטריד עוד יותר היא העובדה שאת תמונת המצב הזו חושף ארגון חברתי וולונטרי ולא מי שאמור, לפי הגדרתו, לשמור על בריאות הציבור וזכויות החולים.

"הייתי קשור 16 שעות ברצף, כאשר אני מתחנן לכוס מים וללכת לשירותים, ואין יחס, אין טיפול, ואין מענה. גם בבית חולים אחר בו הייתי מאושפז הייתי קשור בעבר 72 שעות", מספר אלעד בן 41, שאושפז בבית חולי פסיכיאטרי בצפון הארץ. מטופלת בת 20 שנקשרה בבית חולים במרכז הארץ מספרת: "קשרו אותי ארבעה אחים ואחיות. הפריע לי שנגעו בי בחזה, ושהאחים שראו זאת צחקו. יש לציין שאני דתייה, כך שאי הנעימות היתה גדולה". מטופלת בת 20 שנקשרה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע מספרת: "הייתי בזמן דימום של המחזור החודשי וצרחתי שייתנו לי לצאת לשירותים, אבל במשך שעות ארוכות לא היה יחס. התמלאתי בדם של עצמי. לבסוף שחררו אותי מהמיטה והבגדים שלי היו ספוגים".

סעיף 34 לחוק טיפול בחולי נפש קובע כי ניתן לקשור מטופלים כדי במצבים שבהם קיימת סכנה שהמטופל יפגע בעצמו או בזולתו או על מנת להעניק לו טיפול רפואי. עוד מפרט החוק, כי החולה ייקשר בחדר המיועד לכך בהוראת רופא, לפרק זמן שלא עולה על ארבע שעות ושניתן להאריכו רק לאחר בדיקת רופא. במקרה חירום ובהעדר רופא רשאית האחות האחראית להורות על קשירת מטופל ולקבל מהר ככל הניתן אישור מרופא.

בפועל, כפי שניתן לראות, מרחב הפרשנות של החוק גדול. בסופו של דבר הוא נתון לשיקול הדעת של צוות בית החולים, ולעתים לגחמה או לתפיסת עולם של דמות מרכזית אחת במוסד או במחלקה, שלא נדרשת לדין וחשבון משום גורם פיקוח או אכיפה חיצוני. המציאות הזאת מאפשרת לעשות שימוש נרחב בקשירת מטופלים למטרות שונות ובהיקפים שאינם מתקבלים על הדעת – גם בתרחישים קיצוניים. במדינות רבות נעשו בעשורים האחרונים מאמצים להפחית שימוש בקשירת מטופלים, אך בישראל המגמה הפוכה. בשנת 2014 אושפזו כ-14,300 מטופלים בבתי חולים או במחלקות פסיכיאטריות בישראל, ו–3,316 מהם נקשרו. כאמור, יותר מ-23%, לעומת 13.4% ב-1995. בגרמניה, למשל, לאחר מאמצים לצמצום שיעור הקשירה הוא הגיע ל-6.2% מהמאושפזים. נתונים שפורסמו בעשור האחרון הציגו שיעורים נמוכים. בשווייץ היה שיעור הקשירות 3.4% בממוצע, בניו זילנד 6.5%, ביפן 4.1%, בפינלנד 5% ובנורבגיה 2.6%.

שיעורי הקשירה הגבוהים בישראל אינם מבטאים בהכרח אג'נדה רפואית מנומקת, שרואה את טובת החולה ואת התרומה לשיפור מצבו הנפשי. במרבית המקרים הקשירות מבטאות מצוקה מערכתית שמציבה את הצוות המטפל במצבי עומס ושחיקה בלתי סבירים. בעשור האחרון עבר מערך האשפוז בבריאות הנפש תהליך התכווצות מתוכנן ומודע, שנועד לצמצם את הטיפול באשפוז לטובת טיפול בקהילה. במסגרת זו הופחת מספר מיטות האשפוז מכ-10,000 לפחות מ-3,500 מיטות. כוח האדם והמשאבים צומצמו בהתאם. למערכת האשפוזית מגיעים היום המקרים הקשים ביותר, שמחייבים תשומת לב וטיפול אינטנסיבי. לפי סקר משרד הבריאות בבתי החולים הפסיכיאטריים שפורסם לאחרונה, שביעות הרצון של המטופלים היא גבוהה, ויותר מ-90% שיבחו את יחס הצוות, את האכפתיות והאמון בחולים, וגם את התנאים הפיזיים נראו פתאום סבירים.

ארגון "בזכות" מציג תמונה פחות מחמיאה. בין אוקטובר לדצמבר 2015 ערך הארגון משאל אנונימי אינטרנטי שהתמקד כולו בקשירות מטופלים, ופנה למי שנקשרו בעת אשפוזם. לא מדובר בסקר או מחקר אקדמי, אלא במשאל שנועד לחוש באופן ממוקד יותר את ההתרחשויות בשטח. זאת לאור תלונות רבות של חולים ובני משפחה שהצטברו בארגון במהלך השנים. במשאל התקבלו עדויות ושאלונים מכ-240 מטופלים, שאושפזו רובם בחמש השנים האחרונות. מחציתם נקשרו יותר מפעם אחת, 12% נקשרו בין ארבע לשש פעמים, ו-12% נקשרו יותר משבע פעמים. "היו הרבה פעמים שקשרו אותי. אני זוכרת שספרתי ביחד 32 פעמים בשני האשפוזים שלי", סיפרה בסקר מטופלת בת 16 שאושפזה במרכז הארץ. "בשני האשפוזים שלי, שהיו שנה אחרי שנה… היו אחים שנראה לי שלקחו את ההתנהגות שלי אישית והיו מפעילים עלי הרבה כוח".

אם יש ויכוח מקצועי בעניין ההחלטה לקשור או לא לקשור מטופל מסוים, כשהדבר נוגע לרגישותם ובכבודם של המטופלים, יש כללים ברורים. אבל לפחות בחלק מהמקרים, הם אינם נשמרים.

על פי המשאל, פחות מ-10% מהאנשים אמרו שהצוות אפשר להם להתפנות בליווי לשירותים. כ-30% מהאנשים דיווחו שאנשי הצוות לא אפשרו להם להתפנות לשירותים לעשות צרכים בכל שעות הקשירה. כ-25% ממשתתפי המשאל ציינו כי נאלצו לעשות את צרכיהם על עצמם, וכ-8% ציינו שהלבישו להם חיתול ספיגה. 60% מהאנשים שענו במשאל דיווחו שלא שתו ולא אכלו בכל שעות הקשירה. רק 16% מהם דיווחו שהצוות הציע להם לאכול או לשתות. 10% מהם ציינו כי נתנו להם לאכול או לשתות רק לאחר שביקשו.

כ-77% מהמשתתפים במשאל דיווחו כי הופעל עליהם כוח פיזי בזמן הקשירה. "הקשירות לוו באלימות ובכוחניות. לרוב, כשקשרו אותי, הזמינו כוח עזר ואחים כלליים כדי לעשות זאת. בדרך כלל בין ארבעה לשישה גברים", סיפרה מורן, מטופלת בת 26 מאזור המרכז. כ-40% מהמשתתפים דיווחו כי נחבלו בעת קשירתם. במענה לשאלה "מה הרגשת במהלך הקשירה", השיבו 70% מהנשאלים כי חשו השפלה. רק 10% ציינו כי הרגישו ביטחון ורגיעה.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המשרד בוחן שיטות חדשניות שישמשו תחליף לקשירות, במטרה לצמצם את הקשירות למינימום ואף לבטלן. הגבלת מטופלים במערך בתי החולים הפסיכיאטריים היא כלי טיפולי. ככזו היא מבוצעת אך ורק כמוצא אחרון לאחר שדרכי טיפול אחרות כשלו (בין אם התנהגותית, שיחתית או תרופתית) ורק במקרים של סכנה ממשית לפגיעה עצמית או לפגיעה בסובבים על רקע החמרה במצב הנפשי, ובוודאי לא כ'ענישה' או השגת 'שקט'. משרד הבריאות אינו רואה בהגבלה פיזית אמצעי אידיאלי, ובוחן כל העת שיטות חדשניות (כגון טכניקות דה־אסקלציה) על מנת לצמצם מקרים אלו למינימום ואולי אף להפסיקם לגמרי". לפי המשרד, "לאחרונה יצאו נציגי המשרד ללמוד על הנושא במערכת הבריאות בבריטניה (שם אין כלל הגבלה מכנית של מטופלים) ונבנית כיום תוכנית כדי להתאים את הגישה הטיפולית שנלמדה לבתי החולים בישראל. הנושא נמצא בסדר העדיפויות של משרד הבריאות ומנכ"ל המשרד פועל באופן אישי לקדמו".

היועצת המשפטית של ארגון "בזכות", עו"ד שרון פרימור, אמרה: "ממצאי הדו"ח, בכלל זה עדויות המטופלים ונתוני משרד הבריאות, העלו תמונה שמימדיה הצליחו לזעזע גם אותנו. הפתיע אותנו שמשרד הבריאות במהלך שני העשורים האחרונים לא מצא לנכון לבחון את הסוגיה ולבדוק את הנתונים שנמצאו תחת ידיו. אנו קוראים למשרד ליזום תכנית ממשלתית, בשיתוף עם ארגוני החברה אזרחית והמטופלים כדי למגר את הפרקטיקה הפוגענית שפסה מן העולם במרבית מדינות המערב".

אחד מכל ארבעה מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים נקשר למיטתו  , עידו אפרתי , 23.03.2016  , הארץ

ביקור אצל פסיכיאטר

צפו בסרטון החושף כיצד באמת מתנהל ביקור אצל פסיכיאטר. הסרטון מספק מענה לשאלה: טיפול פסיכיאטרי – מדע או בדיחה?

הוגשו תלונות כנגד מנהל תחנה לבריאות נפש ופסיכיאטרית מאזור חיפה

אוגוסט 2015 – הוגשו תלונות כנגד מנהל תחנה לבריאות נפש ופסיכיאטרית מאזור חיפה

שתי תלונות; כנגד פסיכיאטר, מנהל תחנת בריאות הנפש באזור חיפה, וכנגד פסיכיאטרית מאותה מרפאה, הוגשו השבוע לראש שירותי בריאות הנפש על ידי תושבת חיפה. התלונות, שהוגשו בסיוע עמותת 'מגן לזכויות אנוש', חושפות הפרה לכאורה של חוק זכויות החולה והתנהלות שגובלת בבגידה ביחסים שבין רופא למטופל.

המתלוננת פנתה לפני יותר משנה לתחנה לבריאות הנפש באזור מגוריה. היא ביקשה לקבל שיחות עקב מצב נפשי קשה שהיה קשור בנסיבות משפחתיות.

רק במהלך הפגישה השלישית התברר לה שהמטפלת שקיבלה איננה פסיכולוגית אלא עובדת סוציאלית, כמו כן התברר לה כי פסיכיאטרית כלשהי בתחנה, שסירבו למסור לה את שמה, וכמובן שלא נפגשה עימה כלל, קבעה כי לא תוכל להמשיך לקבל שיחות אם לא תיטול תרופות פסיכיאטריות במקביל לטיפול.

חוק זכויות החולה מעניק לכל מטופל את הזכות להסכים או לסרב להמלצות הטיפוליות המוצעות לו לאחר שקיבל את מלוא המידע לגביהן. במקרה המדובר ניתן לומר כי "סחטו" את המטופלת להסכים לטיפול תרופתי, בכך שאיימו עליה שישללו ממנה את האפשרות לקבל טיפול באמצעות שיחות אם לא תיטול אותן.

תרופות פסיכיאטריות אמורות להיות מוצעות למטופלים רק בתור מוצא אחרון ורק לאחר שטיפול פסיכולוגי בהיקף מתקבל על הדעת לא הצליח לעזור לאדם לשפר את מצבו. הסיבה לכך היא נטייתן של תרופות פסיכיאטריות לגרום במקביל להשפעתן הרצויה גם לתלות, לתופעות לוואי ולנזקים לא מבוטלים. במבנה הקיים של תחנות לבריאות הנפש, ובמיוחד בעידן הרפורמה בבריאות הנפש קיימת סכנה מוחשית מפני היעלמותה של עזרה נפשית אנושית באמצעות שיחות והחלפתה בפסיקה מוקדמת מדי של פסיכיאטר ליטול סמים פסיכיאטריים וכך להפוך ציבור שלם לצרכן קבוע שלהם.

ההקפדה על טיפול נפשי מידתי וזהירות מוגברת מפני טיפול פסיכיאטרי תרופתי לא הכרחי חייבת להיות מעוגנת בתקנות ברורות על בסיס ועדה מקצועית שתכלול גם פסיכולוגים ולא רק פסיכיאטרים. כפייה לא חוקית של טיפול תרופתי פסיכיאטרי באמצעות מניפולציות ועיוות של תקנות מנהליות צריכה להיחשב לעבירה פלילית.

התלונות מצויות כרגע בבירור.

העדות המתוארת בכתבה זו מבוססת על תלונה אשר תועדה על ידי עמותת "מגן לזכויות אנוש". התלונה נשלחה לכל הגורמים המתאימים. עמותת "מגן לזכויות אנוש" תיעדה עד היום מאות תלונות על הפרת זכויות אדם בתחום בריאות הנפש, ומתנדביה ממשיכים בכל יום לחשוף הפרות נוספות. כל הרואה עצמו נפגע, או המעוניין לדווח על פגיעה בחבריו או במשפחתו, מוזמן לפנות לעמותת "מגן לזכויות אנוש".

למידע נוסף:

יהודה קורן, דובר העמותה. טלפון 03-5660699 נייד: 052-3350928 מייל: yodak8@gmail.com

עמותת "מגן לזכויות אנוש" היא הנציגה הישראלית של Citizens Commision on Human Rights – (CCHR) ארגון בין-לאומי המונה למעלה מ-300 סניפים ברחבי העולם. הארגון נוסד בשנת 1969 על ידי ארגון הסיינטולוגיה בשיתוף עם הפרופ' לפסיכיאטריה ד"ר תומאס זאס, במטרה לחקור ולחשוף הפרות זכויות אדם בתחום בריאות הנפש. הארגון עובד עם האו"ם ועם קבוצות רבות אחרות, במטרה לנקות את תחום בריאות הנפש מהתעללויות, טיפולים הרסניים ובלתי הפיכים והפרות זכויות אדם.

שאטר איילנד – קורטוב מהשררה האלימות והתחלואים של הפסיכיאטריה

להלן מובאות מהמאמר שאטר איילנד – חקירה אפלה , ריקי פרנקל , 02/09/2010
.

גיבור הסרט "שאטר איילנד" הוא מרשל פדרלי בשם טדי דניאלס, הנשלח למוסד פסיכיאטרי לעבריינים שביצעו פשעים חמורים (הנמצא בתוך בית כלא על אי ליד בוסטון), במטרה לחקור את פרשת היעלמותה של אחת המטופלות במוסד. במהלך החקירה מתעורר חשדו של הגיבור שבמוסד מתנהלים ניסויים על המוח האנושי. בסופו של הסרט מתברר לגיבור שהוא אינו נמצא במוסד כחוקר מטעם המדינה, אלא כאחד המטופלים, וכי הוא סובל מהפרעות נפשיות קשות כתוצאה מטראומה שעבר בעבר…

…בסרט "שאטר איילנד" כשטדי דניאלס ושותפו צ'אק מגיעים אל המוסד, מספר להם הסוהר הראשי, שהפסיכיאטר הראשי, ד"ר קולי, "שימש פעמים רבות כיועץ לסקוטלנד יארד, לשירות הבטחון הבריטי, ולסוכנות הביון האמריקנית". "ולמה סוכנויות מודיעין מתייעצות עם פסיכיאטר?", שואל טדי דניאלס, אבל שאלתו נשארת ללא מענה. בהמשך מספר טדי לשותף שלו, שכבר זמן מה הוא מתעניין במוסד הזה, וכי הוא חושד שנערכים בו ניסויים על המוח האנושי: "רבים יודעים על המקום הזה, אבל איש מהם לא רוצה לדבר, כאילו הם פוחדים או משהו. המקום הזה ממומן על ידי מענק מיוחד מטעם 'ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקנית", לשאלתו של צ'אק: "איך בדיוק אנחנו נלחמים בקומוניסטים מאי בנמל בוסטון?", עונה טדי: "כפי שאמרתי, אף אחד לא היה מוכן לדבר, עד שמצאתי מישהו שהיה מאושפז פה. בחור ששמו ג'ורג' נויס, תלמיד מכללה חביב, סוציאליסט. הציעו לשלם לו אם יסכים להשתתף במחקר פסיכולוגי. תנחש מה הם בדקו?", וטדי מספר על ההשפעות שהיו לניסוי על הסטודנט: "[הוא] התחיל לראות דרקונים בכל מקום, כמעט היכה את המרצה שלו למוות. בסוף הוא הגיע לכאן, לאשקליף, למחלקה ג'. שחררו אותו אחרי שנה… שבועיים אחרי שהשתחרר, הוא נכנס לפאב ודקר למוות שלושה אנשים. העו"ד שלו טען לאי-שפיות, אבל נויס נעמד בבית המשפט והתחנן לשבת בכיסא החשמלי. הכל, רק לא מוסד לחולי נפש". בהמשך, מספר טדי לצ'אק, נשלח נויס לכלא "דדהאם", ושם טדי נפגש איתו: "עולה בבירור ממה שהוא סיפר לי שהם עורכים כאן ניסויים בבני אדם".

… נעמי קליין, בספרה "דוקטרינת ההלם", מתארת את הניסויים שנערכו בשנות החמישים על סטודנטים ועל מטופלים פסיכיאטריים במסגרת תוכנית סודית של ה-CIA, שהוקדשה למחקר "טכניקות חקירה מיוחדות", ואשר ב-1953 קיבלה את השם "אם-קיי-אולטרה". היתה זו תקופת המלחמה הקרה, ובקהילת המודיעין של ארצות המערב נפוצה שמועה שהקומוניסטים גילו דרך לבצע "שטיפת מוח" בשבויי מלחמה. בפגישה של נציגים של סוכנויות המודיעין של קנדה, בריטניה וארה"ב עם חוקרים אקדמיים, שהתקיימה ביוני 1951 במונטריאול, הועלה הצורך לגלות בדחיפות מהן השיטות באמצעותן מצליחים הקומוניסטים לבצע שטיפת המוח. בין המשתתפים היה ד"ר דונלד הֶב, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מקגיל, והוא העלה את ההשערה, שהקומוניסטים משתלטים על תודעת השבויים באמצעות בידוד חמור וחסימת גירויים חושיים. שלושה חודשים לאחר מכן קיבל הב מענק מחקר ממשרד הבטחון של קנדה כדי לנהל סדרת ניסויים מסווגים בחסך חושי. הב שילם לקבוצה של סטודנטים 20 דולר ליום כדי שישהו בבידוד בתנאים מיוחדים המייצרים חסך חושי (משקפי מגן שחורים, אוזניות שמהן נשמע רעש לבן, שפופרות קרטון על זרועותיהם וכפות ידיהם, החוסמות את חוש המישוש). במשך ימים שלמים ריחפו הסטודנטים בתוך הלא-כלום, בלי יכולת להיעזר בחושיהם לשם קבלת מידע חיצוני כלשהו. בהמשך, כדי לבדוק אם החסך משפיע על הפגיעות לשטיפת מוח, הושמעו באוזניהם הקלטות של קולות שדיברו על קיומם של רוחות רפאים ועוד רעיונות, שלפני תחילת הניסוי נדחו על ידי הסטודנטים על הסף.

הממצאים העלו שהחסך החושי גרם לבלבול קיצוני ולהזיות בקרב הסטודנטים שהשתתפו במחקר, ולירידה זמנית משמעותית של היכולות האינטלקטואליות שלהם במהלך תקופת הניסוי ובתקופה שלאחריה. כן עלתה נכונותם לקבל את הרעיונות שהושמעו להם בהקלטות. ההשערה היתה שהבלבול שגרם החסך החושי מחק חלקית את נפשם, ולכן הנכונות הגוברת לקבל גירויים חדשים ללא התנגדות.

מי שהמשיך והרחיב בהתלהבות יתירה את ניסוייו של הב, היה פסיכיאטר בשם יואן קמרון, שהגיע למעמד מכובד בתחומו (כיהן בשנות הארבעים כנשיא האגודה הפסיכיאטרית של אמריקה, נשיא האגודה הפסיכיאטרית של קנדה ונשיא האגודה הפסיכיאטרית העולמית). קמרון ביצע את ניסוייו במכון ע"ש אלן לטיפול בבעיות פסיכיאטריות, שהיה שייך לאוניברסיטת מקגיל בקנדה. הוא לא הסתפק בשאיפה לרפא את מטופליו או לשפר את מצבם, אלא התיימר לברוא אותם מחדש באמצעות שיטה שפיתח. קמרון האמין, שעל מנת ש"הבריאה מחדש" תתאפשר, יש להרוס את האישיות הנוכחית, לנתץ את הדפוסים הפתולוגיים הקיימים, עד שיתקבל מצב של "לוח חלק", עליו ייחרטו הדפוסים החדשים. "הטיפול" כלל שני שלבים: בשלב הראשון ננקטה סדרת פעולות יוצרות מצבי הלם ביולוגיים במטרה למחוק את האישיות הקיימת: הוא נתן למטופלים מנות עצומות של אינסולין (שידוע שגורמים לרגרסיה ולמצבי תרדמת), חשף אותם למכות הלם חשמלי במינונים עצומים (על מנת ליצור מצבים של רגרסיה מוחלטת, ובדרך זו החזיר את מטופליו לתקופת הילדות), טיפל בהם בתערובות של סמים ממריצים, סמים מדכאים וסמי הזיה (על מנת "לשחרר" את המטופלים מעכבות ולהחליש את ההגנות שלהם). לאחר שגרם למטופלים להגיע למצב של צמח כמעט – ספוגי הלם ומסוממים, והם היו במצב שבו האישיות הקודמת נמחקה, במידה שהשביעה את רצונו, התחיל השלב השני של הטיפול – שלב "התנעת הנפש" – תהליך שבמהלכו השמיע קמרון למטופליו מסרים מוקלטים כמו "את אמא טובה ורעיה טובה ואנשים נהנים מחברתך", לעתים במשך 16 עד 20 שעות ביממה במשך שבועות.

ה-CIA שהתעניין בניסוייו של קמרון, התחיל בשלב מסויים לתת לו מענקים. קליין מציינת ש"ככל שהוסיפו הדולרים מה-CIA לזרום, כן נראה המכון ע"ש אלן פחות כבית חולים ויותר כבית כלא מבעית". הניסויים של קמרון דרדרו את המטופלים לשלבי הינקות הטרום-מילוליים, הם בוצעו ללא ידיעתם ובלי רשותם, וגרמו להם נזקים חמורים ובלתי-הפיכים. מטופלים שהגיעו בבקשת טיפול לחוליים פסיכיאטריים קלים – כמו דיכאון אחרי לידה, חרדה ואפילו קשיים בחיי הנישואים – יצאו לאחר הטיפול כשהם נכים נפשית לכל החיים. בשנות השבעים נחשפה הפרשה בתקשורת. בעקבות הפרסום התאגדו תשעה ממטופליו לשעבר של קמרון ותבעו את ה-CIA ואת ממשלת קנדה, שהשתתפה גם היא במימון מחקרו של קמרון. טענתם של עורכי הדין היתה שהמטופלים שימשו כשפני ניסוי "לשם סיפוק תאוותו של ה-CIA למידע על אמצעי שליטה בנפש האדם" (ראה קליין, עמ' 41). ב-1988 הגיע ה-CIA לעסקת טיעון ושילם לתשעת התובעים דמי נזיקין בסכום כולל של 750,000 דולר. ארבע שנים לאחר מכן הסכימה ממשלת קנדה לשלם פיצויים של 100,000 דולר לכל אחד מהמטופלים שהשתתפו בניסויים.

קמרון קיבל מימון מה-CIA במשך מספר שנים עד 1961. קליין מציינת שבשנות ה-70 וה-80, כשנחשפה עובדת המימון של הניסויים על ידי ה-CIA, עדיין האמינו העיתונאים והמחוקקים, שמטרת הניסויים היתה לחקור טכניקות של שטיפת מוח על מנת להגן על החיילים האמריקאים שנפלו בשבי. באותה עת כבר ידעו הכל שהסיפורים על שטיפות המוח היו מיתוס מימי המלחמה הקרה, כך שהיה נדמה שלמחקר לא היה שום ערך, וכי ה-CIA טעה טעות איומה בהשקיעו 25 מיליון דולר (!) בפרוייקט שלא הניב כל תוצאה בעלת ערך חיובי ממשי! ואולם ב-1988 בעקבות חקירה של הניו-יורק טיימס על מעורבותה של ארה"ב בעינויים וברציחות הפוליטיות בהונדורס, התגלו עדויות לכך שה-CIA היה מעורב באימונם של החוקרים של הונדורס בשיטות עינויים פסיכולוגיות. במסגרת חוק חופש המידע ובעקבות דרישות העיתונים הוגש תשע שנים לאחר מכן מסמך בשם "קוברק: חקירות מודיעין מסכל" לעיונם של עיתונאים. מסמך זה התברר כמדריך לשיטות חקירה של ה-CIA, הוכן בשנת 1963 (שהיתה השנה האחרונה להפעלת תוכנית "אם-קיי-אולטרה", שנתיים לאחר הפסקת הניסויים שערך קמרון במימון ה-CIA), כלל 128 עמודים, והתבסס ברובו על ממצאי מחקריהם של הב וקמרון. במסמך מצויין שהטכניקות המפורטות בו מאפשרות "לטפל" ב"מקור מתנגד" ו"להשמיד את יכולת ההתנגדות שלו". אחד הפרקים בו עוסק בחסך חושי, ומספק הנחיות לבניית תאי בידוד. במסמך מצויין, ש"מניעת גירויים, השוללת מנפשו של הסובייקט כל מגע עם העולם החיצוני, אוסרת את הנפש בכבלי עצמה וכך גורמת לרגרסיה. בה בעת, מתן מינון מחושב ומדוד של גירויים בזמן החקירה יביא את הסובייקט השרוי ברגרסיה לראות בחוקר דמות אב" (אצל קליין, עמ' 53). בגרסה של המסמך משנת 1983 נכתב: "יש לקבוע את החלונות גבוה בקיר, עם אפשרות למנוע חדירת אור" (שם). קליין מציינת, שמסמכים אלה מעידים על כך שהמטרה האמיתית של תוכנית "אם-קיי-אולטרה" לא היתה חקירה של אמצעים לשטיפת מוח, אלא "תכנון מערכת מבוססת מדעית, שמטרתה לסחוט מידע מ'מקורות מתנגדים'", ו"במילים אחרות, מדובר בעינויים" (קליין, עמ' 53).

שיטות החקירה עברו אם כן שינוי משיטות של עינויים פיסיים לשיטות של עינויים פסיכולוגיים. אלפרד מקוי, היסטוריון מאוניברסיטת ויסקונסין, כותב בספרו "שאלה של עינויים", שהנוסחה של "קוברק", המבוססת על גרימת הלם על ידי חסך חושי ולאחר מכן הצפה חושית, מהווה מהפיכה בתולדות התפתחותן של שיטות העינויים. לדברי מקוי, מהפיכה זו לא היתה יכולה להתרחש ללא הניסויים שנערכו באוניברסיטת מקגיל בשנות ה-50: "הניסויים של ד"ר קמרון, שהסתמכו על פריצת הדרך הקודמת של ד"ר הב, הם שהניחו את היסודות המדעיים לשיטה הדו-שלבית של ה-CIA לעינוי פסיכולוגי" (ראה קליין, עמ' 53).

המונח "שאטר איילנד" מקבל עתה משמעות נוספת. המילה shutter משמעה "לצמצם, להגיף תריסים", ובסרט שעוסק בניסויים על השפעותיו של חסך חושי, מהווים איי הצמצום והאפלה גם תיאור למצב החושי-נפשי אליו הוטלו הנבדקים. באחד הקטעים בסרט מוצא טדי דניאלס במהלך שיטוטיו באי את רייצ'ל סולנדו "האמיתית", כשהיא מסתתרת במערה. היא מספרת לו שלפני שהפכה למטופלת באשקליף, עבדה במוסד כרופאה. וכיצד קרה שהפכה למטופלת? "התחלתי לשאול שאלות בעניין המשלוחים הגדולים של סודיום אמיטל וסמי ההזייה המבוססים על אופיום… שאלתי גם על הניתוחים. שמעת פעם על לובוטומיה? מחשמלים את החולה במכת חשמל, ואז מחדירים דוקרן קרח דרך העין, ושולפים מבפנים סיבי עצבים. זה גורם לחולים להיות הרבה יתר צייתנים, ממושמעים… אתה יודע איך כאב נכנס לגוף, מרשל?… זה [הכאב] לא קשור לבשר [flash]. המוח שולט בכאב. המוח שולט בפחד, בחמלה, בשינה, ברעב, בכעס, בכל! תאר לך שיכולת לשלוט בזה. ליצור אדם חדש שלא יחוש כאב או אהבה או אהדה. אדם שלא ניתן לחקור אותו כי אין לו זיכרונות לחשוף". וכשטדי מוחה וטוען שאי אפשר לקחת את כל זיכרונותיו של אדם, היא מציינת: "הצפון-קוריאנים השתמשו בשבויי מלחמה אמריקנים כדי לערוך ניסויים בשטיפת מוח. הם הפכו חיילים לבוגדים, וזה מה שהם עושים כאן. הם יוצרים רוחות רפאים שייצאו ויעשו דברים שאנשים שפויים לא היו עושים… בעוד 50 שנה אנשים יביטו לאחור ויאמרו: 'כאן, במקום הזה, הכל התחיל'. הנאצים השתמשו ביהודים, הסובייטים השתמשו באסירים בגולאגים, ואנחנו עורכים ניסויים בחולים בשאטר איילנד".

הסרט "שאטר איילנד" נעשה בשנת 2010, 50 שנה לאחר התרחשות הניסויים שעליהם הסרט רומז.

ביבליוגרפיה

פרידריך אוטו, לפני המבול: ברלין 1918 – 1933, הוצאת כרמל, ירושלים 2009.
קליין נעמי, "דוקטרינת ההלם – עליית הקפיטליזם של האסון, הוצאת לאנדלוס, תל אביב 2009.

קישורים:

שלושה כדורים כחולים של פסיכיאטר הרסו לי את החיים

מאי 2015 – עדות מצמררת של בחור צעיר חושפת שוב את נזקי התרופות הפסיכיאטריות והטיפול חסר הכבוד לו זוכים המטופלים חסרי הישע המשוועים לעזרה כנה אמיתית.

בחור צעיר, בן 25, לאחר ניתוח בהרדמה כללית לטיפול בבעיית טחורים פנה לעזרת פסיכיאטר, אשר בהינף יד אבחן וקבע כי דבר לא עוזר לבחור והורה לו ליטול 3 תרופות בצבע כחול ללא כל הסבר בנוגע לתופעות הלוואי שלהן ומבלי להציע טיפולים חלופיים, תוך ניצול מצוקתו וחולשתו של המטופל.

כתוצאה מנטילת הכדורים הכחולים המטופל החל לסבול מתופעות לוואי קשות ביותר לרבות רעד בקרקפת, הקאות רבות, נפילות, אי שליטה על הצרכים ועוד.

חייו נהרסו לחלוטין תוך הפסקת תפקוד בכל תחומי החיים, עד להגעה לאשפוז במחלקה סגורה בבית החולים בבאר יעקב, אך גם שם לא נמצא מזור לכאביו.

ניסיונותיו של הבחור לזכות בתשובה מהפסיכיאטר, מה היו הכדורים שאותם נטל בהוראתו, לא זכו למענה.

הנה כי כן, אנו עדים שוב ושוב להתנהגות משוללת רסן, ולקלות הבלתי נסבלת בה הפסיכיאטרים מנצלים את מעמדם ורומסים כל פיסת כבוד אפשרית של המטופל.

יש להורות לגופי האכיפה להטיל הגבלות ופיקוח משמעותיים על הפסיכיאטרים, בכדי לרסן את ההתנהגות הבלתי חוקית, אשר פוגעת במטופלים, ובחברה.

העדות המתוארת בכתבה זו מבוססת על תלונה אשר תועדה על ידי עמותת "מגן לזכויות אנוש". התלונה נשלחה לכל הגורמים המתאימים. עמותת "מגן לזכויות אנוש" תיעדה עד היום מאות תלונות על הפרת זכויות אדם בתחום בריאות הנפש, ומתנדביה ממשיכים בכל יום לחשוף הפרות נוספות. כל הרואה עצמו נפגע, או המעוניין לדווח על פגיעה בחבריו או במשפחתו, מוזמן לפנות לעמותת "מגן לזכויות אנוש".

למידע נוסף: יהודה קורן, דובר העמותה. טלפון 03-5660699 נייד 052-3350928 מייל: yodak8@gmail.com

עמותת "מגן לזכויות אנוש" היא הנציגה הישראלית של Citizens Commision on Human Rights – (CCHR) ארגון בין-לאומי המונה למעלה מ-300 סניפים ברחבי העולם. הארגון נוסד בשנת 1969 על ידי ארגון הסיינטולוגיה בשיתוף עם ד"ר תומאס סזאס, פרופסור לפסיכיאטריה, כגוף עצמאי, במטרה לחקור ולחשוף מקרים של הפרת זכויות אדם בידי פסיכיאטרים. הארגון עובד עם האו"ם ועם קבוצות רבות אחרות, במטרה לנקות את תחום בריאות הנפש. העמותה רואה בפסיכיאטריה את האלמנט ההרסני ביותר בחברה כיום.

לצורך סיפוקם המיני

לצורך סיפוקם המינירן רזניק , מוסף הארץ 3.9.99

פסיכיאטר בכיר ומכובד קיים (ואף צילם) יחסי מין סאדו-מזוכיסטים עם נערים שהיו בטיפולו. פסיכיאטר מתמחה הסתבך בקשר מיני אינטנסיווי עם מטופלת נשואה. שניהם טוענים שהפעילות המינית היתה מחוץ לטיפול ושנפלו קורבן לסחיטה. שניהם עומדים (רק) לדין משמעתי. האתיקה, הפרקטיקה והארוטיקה על ספת הטיפולים.

להורדת המאמר – קובץ PDF

 בלשכה המשפטית של משרד הבריאות אומרים שזוהי תלונה מהחמורות שנידונו אי פעם נגד רופא בישראל. ולא מדובר בסתם רופא מן השורה, אלא במי שהיה מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה בירושלים.

על פי הקובלנה, הופנה בשנת 1986 ע', בן 17, אל הפסיכיאטר, שהוא גם מומחה לטיפול בילדים ובנוער, כדי לקבל ממנו חוות דעת ללשכת הגיוס. הפסיכיאטר החל בטיפול שנמשך בהפסקות 13 שים ובמהלכו, כך טוען המטופל קיים איתו הפסיכיאטר יחסי מין דרך שגרה, שכללו יחסים סאדו-מאזוכיסטיים וצילומים בשעת מעשה.

הפרשה התגלתה דווקא בעקבות תלונה של הפסיכיאטר. ביוני 96' הוא התלונן במשטרת ירושלים שהמטופל שלו ניסה לסחוט ממנו כ- 20 אלף דולר, כדי שלא יספר לאשתו, לעיתונות ולמשטרה על מערכת היחסים המינית ביניהם. בחקירת המשטרה ופרקליטות מחוז ירושלים התגלה כי נער נוסף, ג', טופל אצל הפסיכיאטר מאז שהיה בן 17, וגם איתו קיים המטפל יחסי מין. בעדויותיהם סיפרו שני המטופלים כי אף קיימו יחסי מין במשולש עם הפסיכיאטר.

הפסיכיאטר מצא את עצמו במעמד כפול: מתלונן, וחשוד במעשי סדום ובהפרת אמונים. ביוני 97' החליטה פרקליטות מחוז ירושלים לסגור את התיק הפלילי נגד הפסיכיאטר, בנימוק שאשמת מעשי הסדום לא הוכחה, ואילו על האשמה השנייה, הפרת אמונים, חלה התיישנות.

הפרקליטות סגרה גם את התיק נגד ע' על סחיטה באיומים, מ"חוסר עניין לציבור".

אבל הפרקליטות לא ראתה בזה סוף פסוק. היא דרשה ממשרד הבריאות לנקוט נגד הפסיכיאטר הליכים משעתיים על פי פקודת הרופאים. באוקטובר 96' הוגשה קובלנה נגד הפסיכיאטר. הוא מואשם ב"ניצול מעמדו כרופא לצורך סיפוקו המיני וקיום קשר מיני ויחסי מין עם מטופלים צעירים בטיפולו". בניסוח היבש של הקוד המשמעתי, משמעות ההאשמות היא שהפסיכיאטר "נהג בדרך שאינה הולמת רופא".

בדיוני ועדת הקובלנה, שעוד לא הסתיימו, התגלה שהפסיכיאטר צילם בעירום את המטופלים בביתו וגם צילם בווידאו את ע' מאונן. מקצת התמונות הוצגו לחברי הוועדה. ע' העיד, כי ליחסי המין עם הפסיכיאטר שלו היה פן סאדו-מאזוכיסטי שכלל הטלת שתן ופגיעה גופנית, ובמקרים אחרים – "בתור קטע של שליטה והשפלות" – הפסיכיאטר גם פגע בו במברג לוהט שהותיר בחזהו צלקות. אם יורשע הפסיכיאטר, רשאית הוועדה לשלול את רשיונו הרפואי לתקופה ארוכה או לצמיתות.

בעת שנחקרה הפרשה, בספטמבר 96', התפטר הפסיכיאטר מעבודתו בטלביה, לאחר שחתם על הסכם פיטורין עם קופת חולים הכללית, שבית החולים שייך לה. בשנים האחרונות הוא לימד באוניברסיטה קורסים בפסיכיאטריה משפטית ומבוא לפסיכופתולוגיה; היום הוא אינו מועסק במוסד ציבורי כלשהו.

לצורך סיפוקם המיני - מוסף הארץ 3.9.99
לצורך סיפוקם המיני – מוסף הארץ 3.9.99

שרות מין חריג בהפניית עובדת סוציאלית במרכז הכוונה לנוער בעיריית ירושלים (מתוך המאמר "לצורך סיפוקם המיני")

מי מממן את הפסיכיאטרים?

יולי 2014 – אם הפסיכיאטרים מספקים טיפול כל כך ארוך, יקר ולא יעיל – אז מי מממן אותם, וכיצד זה פוגע בכיס שלך? צפה בפרק 7 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה".