פרקליטות המדינה ופרשת העלמות ילדי תימן – אילוסטרציה

דצמבר 2017 – היכן הייתה פרקליטות המדינה בפרשת חטיפת ילדי תימן?
מתברר שלא הוגש כתב אישום אחד על העלמותם של ילדי תימן בשנות החמישים, למעשה לא נפתחה אפילו חקירה אחת.
כיום פרקליטות המדינה אקטיביסטית מאוד בנושא הוצאת ילדים מהבית, ע"י רדיפת הורים שמביעים ההתנגדות ולו הקטנה ביותר נגד רשויות הרווחה.

פרקליטות המדינה ופרשת חטיפת ילדי תימן

האם בן גוריון ידע על חטיפת ילדי תימן?

מתוך דף פייסבוק "אחים וקיימים" , 14.11.2017

*** בן גוריון – ידע או לא ידע? ***

ראו מכתב שכתב ועד התימנים במושב קרית יוסף לבן גוריון בשנת 1951:

לכבוד ראש הממשלה
מר דוד בן גוריון
השלום והברכה

א.נ.,
הודעה לכבודך אנחנו נמצאים בקרית שמונה (חלסה) היום משך שנה וחצי ולא ראינו מנוחה עד היום באופן מיוחד מהילדים שלנו ובפרט בימים האלה. כל אחד רוצה לחטוף את הילדים ממנו בלתי רצוננו ובלי ידיעתנו. נהפכנו ח"ו לצאן טבחה. בפרט אנחנו התימנים – זה בא בלילה מבית זרע "השומר הצעיר" וזה גם מ"הנוער העובד" כפר גלעדי. אנחנו לא ידענו לאן לברוח, אם פנינו למערב יש לבנון, ואם פנינו למזרח יש סורים, ואם פנינו לדרום לפנינו ים כנרת, וח"ו היינו כעדר שלא ידע לאן לברוח.
דרושה לנו האפשרות לחיות בא"י בשקט בין אח לאחיו לפי שמתוך זה נבוא לידי סכנת נפשות בינינו ובין אחינו הוותיקים בארץ.

בכבוד רב

שו"ב שעיבי שמעון
ב. סעירא
זכריה יוסף אהרון

מכתב בן גוריון

מכתב לבן גוריון

פרשת ילדי תימן: האם דרשה לראות את גופתה של בתה, אך הוצגה בפניה גופה של אדם מבוגר עם זקן

מתוך דף פייסבוק אחים וקיימים , 13.11.2017

כמה זלזול…

קראו את אחת התלונות שעמדו בפני וועדת החקירה הממלכתית:

"האם דרשה לראות את גופתה של בתה, אך הוצגה בפניה גופה של אדם מבוגר עם זקן, וכשקבלה על כך האם, נאמר לה כי 'כשמתים בארץ הגוויות גודלות', והיא סולקה מהמקום".

לא נרפה עד שיגידו את האמת!

אירוע ילדי תימןדך פייסבוק אחים וקיימים

עדות שולמית מליק בפרשת ילדי תימן: "באתי בבוקר והתינוקות לא היו"

עדות דרמטית של שולמית מליק בפרשת ילדי תימן: "באתי בבוקר והתינוקות לא היו" , 11.08.2017 , ידיעות אחרונות , תמר קפלנסקי

להורדת / צפיה בכתבה המלאה מ- 7 ימים הקלק כאן

היא הייתה מטפלת בת 18 במעברת קדימה. כעת, 66 שנים אחרי, שולמית מליק שוברת שתיקה ובעדות שמתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" מתארת את שאירע בבית התינוקות: "ידעתי שכל פעם אחרי שמגיעה קבוצת נשים מחו"ל, היו נעלמים לי תינוקות. זה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים"

"היו מגיעות לבית התינוקות קבוצות של נשים מחוץ לארץ. ידעתי שכל פעם שמגיעה משלחת, אחרי יום-יומיים היו נעלמים לי תינוקות: כל פעם ילד, עוד ילדה, עוד מישהי. באתי בבוקר והם לא היו. בהתחלה חשבתי שלא הביאו אותם. לא עלה בדעתי שמישהו יכול לתת ילד או לקנות ילד. אחר כך התחלתי לחשוד".

בגיל 83, שולמית מליק כבר לא יכולה לשתוק עוד. בעדות דרמטית וראשונה מסוגה, שמתפרסמת היום (ו') במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", היא מספרת, בפנים גלויות ובשם מלא, את מה שקרה לפני 66 שנה, כשעבדה בבית התינוקות במעברת קדימה: מליק ראתה איך פעוטות נמסרים לזרים בזמן שהוריהם בעבודה, ושמעה את זעקת האמהות שחזרו וגילו שילדיהן אינם. עדותה שופכת אור חדש על פרשת ילדי תימן.

בדצמבר 1951 החלה שולמית, אז בת 18, לעבוד בבית התינוקות שהיה שייך למפלגת הפועל המזרחי ופעל ליד מעברת קדימה. מהר מאוד הבחינה במשלחות הנשים שהגיעו למעברה מחו"ל. "אמרו לנו: היום תבוא משלחת, תלבישו יפה את הילדים. הן היו עוברות בין החדרים ומסתכלות. זאת הייתה אומרת: יש לו עיניים יפות. או: מממ… זה יהיה גבוה. הן באו לאמץ ילדים פה. אלה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים. אני רק הייתי מקשיבה. אסור היה לי לדבר".

מליק מספרת כי להורים היו אומרים שהילד בבית חולים: "זה מה שאמרו לי להגיד. שהילד חולה". לדבריה, היא ראתה את תהליך ה"אימוץ": "כן, כן. הלבשתי את הילד, ואז באו האחראית והגברת (ה"מאמצת" – ת"ק) ונתתי דף, אילו חיסונים הוא קיבל והכול. אף אחד לא אמר לי שלוקחים אותו לאימוץ. זאת הייתה ההרגשה שלי, כי הילד לא היה חוזר. הבנתי שלוקחים את הילד, כמו מתנה כזאת".

וילד אחד נשאר בראשה כל אותם שנים. "ציון הוא בלב שלי. הייתי באה בבוקר לעבודה. בזמן שהייתי מנגבת רגליים מהבוץ – הוא רק היה שומע את הקול שלי ומתחיל לרקוד עם המיטה עד שהגיע עם המיטה לדלת", מספרת מליק שעבדה אז כמטפלת. "מי שלקח אותו לקח ילד מקסים. מלא חיים הילד הזה היה".

מליק סיפרה כי אמרו לה שהיה לו חום גבוה, "אבל הוא היה בריא. אני השארתי אותו בריא. הוא אף פעם לא היה חולה". לדבריה, "את ציון אני לא שוכחת. חשבתי שתמיד נהיה בקשר, כזאת אהבה הייתה לי אליו. אבל לקחת אותו? איך אפשר לחשוב על דברים כאלה".

לדבריה, זה לא המקרה היחיד של ילד בריא שנאמר לה שהוא חולה. "היו אולי חמישה-שישה בתקופה שעבדתי שם", היא אומרת ושוללת את הטענות לפיהם מדובר במקרים ספורים. "אלו לא היו מקרים בודדים, זאת הייתה שיטה". מליק מספרת כי רק אחרי שנים רבות, עקב הפרסומים על הפרשה, הבינה לאן נעלמו התינוקות. "יש הרבה שיודעים מזה", היא אומרת. "מה, אני הייתי יחידה שם?".

היא משחזרת את ביקורי הנשים ואומרת: "אישה מבוגרת באה עם אישה צעירה והן התייעצו על הילדים. זה יפה, זה לא יפה. זה היה חשוד. כל הזמן הייתי שומעת – לקחו לבית חולים. ראיתי שזה מסריח, כל העניין הזה. אפילו שהייתי רק בת 18. אבל זו הייתה העבודה שלי, ושתקתי".

מליק מפרטת בעדותה מקרים נוספים שבהם נכחה כשפעוטות מבית התינוקות נמסרו לזרים – ולא שבו. "זו פעם ראשונה שקמה מישהי וביוזמתה מעידה שנכחה במסירות של ילדים כשידוע שלילדים יש הורים, ולהורים נאמר שהילד חולה", אומרת נעמה קטיעי מעמותת עמר"ם, החוקרת את פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. "בניגוד לעדויות קודמות, שולמית מעידה ישירות בפני הציבור, בפירוט חסר תקדים למיטב ידיעתנו, ועומדת באומץ רב חשופה בכיכר העיר".

להורדת / צפיה בכתבה המלאה מ- 7 ימים הקלק כאן

ת1ת2ת3ת4ת5ת6

משפחת גמליאל על העלמו של הבן יוחנן

20.06.2017 – סדר יום עם קרן נויבך – החלטה של בית המשפט השלום בירושלים שפסק פיצויים בסך 220 אלף שקלים למשפחת גמליאל שתבעה את החברה קדישא "קהילת ירושלים" מכיוון שלא ידעה לומר למשפחה היכן קבור בנה, בניגוד לתצהיר מטעמה. משפחת גמליאל מנהלת שנים מאבק לאיתור בנה יוחנן. כשיוחנן היה בן 9 חודשים נמסר לה שהוא נפטר אבל מעולם לא התאפשר להם לראות את גופתו. הם מעולם לא זכו לקבור אותו ובמקום בו טענו בחברה קדישא שהוא קבור, נקבר בכלל אדם אחר. מבחינת משפחת גמליאל אגב, יתכן מאוד שיוחנן עדיין חי. אוריה אלקיים כתבנו הביא את הסיפור הזה, נדבר איתו ועם אחיו של יוחנן, יוסי.

ניסויים בילדים יוצאי תימן הובילו למותם

20.06.2017 – סדר יום עם קרן נויבך – ניסויים בילדים. ניסויים בילדים שככל הנראה הובילו למותם. המוח מסרב לתפוס אבל הפרוטוקולים מתוך ועדות החקירה הממלכתיות שנחשפו ב"ישראל היום" מאשרים את מה שפעילים רבים יודעים כבר זמן. את העדויות של הורים ושל ילדים למעשים שהמוח מסרב לתפוס אבל נעשו. עדויות שכבר נשמעו בעבר. מה אנחנו יודעים ומה עוד מוסתר מאיתנו? בשיחה משתתפים הפעילים בנושא נעמה קטיעי ושלומי חתוכה.

ניסויים בילדים יוצאי תימן הובילו למותם
ניסויים בילדי תימן – ישראל היום 14.06.2017

 

ניסויים בילדים יוצאי תימן הובילו למותם – סדר יום עם קרן נויבך – 20.06.2017

הניסויים בילדי תימן נחשפים: "מוכרח להיות להם דם כושי"

הניסויים בילדי תימן נחשפים: "מוכרח להיות להם דם כושי" , יאיר אלטמן , ישראל היום , 14.06.2017
רופאים סיפרו: כך ביצענו ניסויים בילדי תימן • עדויות מזעזעות שאספה ועדת החקירה ומעולם לא פורסמו, מעלות תמונה קשה של ניצול וטיוח • הפרוטוקולים הגיעו לידי "ישראל היום" ויוצגו היום בכנסת
פרשת היעלמותם של ילדי תימן שעלו ארצה היא פצע פעור בחברה הישראלית לאורך שנים. זהו פצע שנפתח בכל פעם מחדש עם מחאות סוערות, ועדות, מינויים ובעיקר הבטחות למשפחות לטפל באחת הסוגיות הכואבות שסוחבת איתה המדינה משנותיה הראשונות ועד היום.

במהלך השנים מונו שלוש ועדות שונות לחקור את הפרשה: ועדת בהלול־מינקובסקי (1967), ועדת שלגי (1988) וועדת החקירה הממלכתית כהן־קדמי, שהתמנתה בינואר 1995 והגישה דו"ח מקיף ב־2001. כל הוועדות קבעו כי לא נחטפו ילדים במסגרת הפרשה. עם זאת, ועדת כהן־קדמי הצביעה על עשרות מקרים שבהם לא נמצאו ראיות לכך שהילדים נפטרו ולגביהם היא מעלה אפשרות של "מסירה לאימוץ".

הפרוטוקולים שבהם מתוארות עדויות – הנחשפות כאן לראשונה – לניסויים שבוצעו בילדים עוד בחייהם ללא אישור או יידוע של משפחתם, לטיפול ניסויי שהביא למותם של לפחות ארבעה ילדים, לחטיפה של ילדה בבית החולים רמב"ם בחיפה ולאימוץ ילדה על ידי איש צוות רפואי ברמב"ם.

 

ת1

לידי "ישראל היום" הגיעו גם תמונות שלא פורסמו מעולם, המעידות לכאורה על תיעוד של חלק מהניסויים שבוצעו. התמונות נחשפות כאן לראשונה וממחישות באופן ברור את הניסויים שבוצעו בילדים. כך, למשל, באחת התמונות – שבהן מצולמים הילדים עירומים – נכתב "טחול" באזור בטנו של ילד, כחלק ממה שנראה כניסיון ללמוד על גוף האדם. נתונים ותמונות אלו יוצגו במהלך הדיון על ידי ח"כ נורית קורן, יו"ר הוועדה המיוחדת בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן.
"התינוקות קיבלו עירוי – ומתו"
באחד מעמודי הפרוטוקולים הרבים של ועדת החקירה הממלכתית מתואר כיצד ביצעו הרופאים בארבעה תינוקות, שסבלו מתת־תזונה, טיפול ניסויי אשר כלל החדרת חלבון יבש דרך עירוי וגרם למותם. באחד המקרים מנסה עו"ד דרורה נחמני רוט, פרקליטה מטעם היועץ המשפטי לממשלה שהיתה חברה בוועדת כהן־קדמי, לרענן את זיכרונו של ד"ר ג'ורג' מנדל, מנהל בית החולים לילדים בראש העין.
"בבית החולים שלך, הטיפולים של ילדים שסבלו מתת־תזונה לא היו טובים, לא היו מוצלחים וגרמו להחמרת מצבו של הילד, האם זכור לך?" שואלת עו"ד נחמני רוט. ד"ר מנדל: "יכול להיות. אני לא יודע". היא מקשה: "כשאתה אומר 'יכול להיות' זה נראה לי קצת מוזר, כי זו היתה תופעה מאוד נדירה בסוג טיפול כזה לגבי ילדים אחרים". ד"ר מנדל: "אני זוכר מקרה אחד או שניים שד"ר מטות נתן הוראה לתת עירוי של חלבון יבש שהיינו מפרידים. סרום, פלסמה יבש… והתגובות לא היו טובות". הפרקליטה: "אתה זוכר רק שני מקרים? אני רוצה להציג לך מכתב שכתב ד"ר מן".
בפרוטוקולים צוטט מכתב של ד"ר קלמן יעקב מן, סגן מנהל רפואי של בית החולים, שאותו שלח ב־21 בנובמבר 1949 לד"ר מנדל: "ביקרתי בבית החולים שלנו בראש העין, ומצאתי כי באותו בוקר מתו שם ארבעה תינוקות שקיבלו טיפול אקטיבי. תינוקות אלו היו פחות או יותר במצב מאוזן לפי התנאים הפיזיו־פתולוגיים שלהם, אך לאחר שעירו להם תמיסות שונות… התרופף מאזן זה והם מתו".

ת2

בפרוטוקול אחר מתואר כיצד אומצה ילדה תימנייה בבית החולים רמב"ם, דבר העשוי לאשש את החשדות שלפיהם ילדים שהובאו לטיפול רפואי נחטפו ממשפחותיהם הביולוגיות. ובעוד נמסר להן כי הילד נפטר, הוא למעשה הועבר לאימוץ. על כך התוודה פרופ' גלי ברוך, מצוות הרופאים של רמב"ם בשנים המדוברות, בעדותו בפני ועדת החקירה: "הכרתי רופא אחד בחיפה, שהם (משפחתו) אימצו ילדה תימנייה מבית החולים רמב"ם". על מקרה אחר סיפר ד"ר מנדל בעדותו: "אחרי שעברתי לעבוד ברמב"ם עברנו לכפר שמריהו. שכרנו בית קטן ולאחד מהשכנים היתה ילדה מאומצת, שהיתה לגמרי לא דומה להם. היתה שחומת עור ואני נזכרתי שראיתי את זה… אני לא יודע עליהם יותר פרטים".
"השמידו את הרישומים"
בפרוטוקול אחר מודה ד"ר מנדל כי ביצע מחקר על ילדים תימניים חיים, שבאמצעותו ניסה לבדוק אם הם נושאים תאי דם חרמשי (מחלת דם המצויה אצל ילידי אפריקה וגורמת לאנמיה): "היה איש ידוע ומפורסם בשם פרופ' דמשק שהוא היה המטולוג ידוע. הוא הסתכל על התימנים וחשב שמוכרח להיות אצלם דם כושי. הוא אמר – למה לא לבדוק את זה?… פרופ' פריץ דרייפוס (מהדסה ירושלים) – הוא היה אחראי על זה. הוא נתן הוראות ואנחנו היינו עושים את זה. פרופ' דרייפוס התלהב וכבר כתב מאמר באחד מכתבי העת הרפואיים, עם תיאוריה גדולה איך התימנים הגיעו ואיפה הם הסתובבו בעולם וככה, הכל יפה מאוד".
ד"ר מנדל נשאל כיצד בדק את הילדים וענה: "לקחנו דמים לספירות הדם וכו'… פעם בא רופא, ידוע שבלונדון עשה את הבדיקות המיוחדות בהמוגלובין, שמו היה ד"ר ליימן, ומצא שזה הכל לא נכון. כל הדבר נפל וכבר אמרו לתימנים שיש בהם דם כושים!".
בעדות נוספת סיפר ד"ר מנדל: "היה מחקר אחד שיש סיפור. ביקר במחנה רופא מפורסם ידוע בשם דנשה מארה"ב. והוא הסתכל על התימנים ואמר – הוא חושב שיש להם דם של כושים. והוא יודע שבארה"ב הכושים סובלים ממחלת דם שנקראת מחלת החרמש אז התעניין בזה וביקש שאנחנו נעשה משטחים מהדם. בהתחלה כמעט כל ילד היה לו קדחת, מלריה והיינו לוקחים בדיקות דם.

ת3
"לא היה צורך לבקש רשות מההורים… רצו לדעת מה קורה אצל הילדים התימנים… לקחו ילדים שמתו מכל מיני סיבות ובדקו את העורקים שלהם… בדקו את הלבבות שלהם".

עו"ד נחמני רוט: "האם זה לא יצר בעיות, שהורים באו ורצו לראות את הילדים המתים שלהם, ואמרתם – לא מראים את התינוקות?" ד"ר מנדל: "אני לא חושב, היות שאחרי שגומרים את הנתיחה אז היו מסדרים את התינוק, כך שהם יכולים לראות את הפנים של הילד, שזה נראה שלם… אבל זה היה לגמרי חוקי. לא היו בעיות". הפרקליטה: "לא מבחינה חוקית, מבחינת הרגש והמוסר כלפי ההורים. האם לא ייתכן שבצורה שיטתית, ילדים שעשיתם בהם נתיחות שלאחר המוות, לא הראיתם אותם (את הגופות) להורים?" ד"ר מנדל: "לא זוכר שהיו לנו בעיות מיוחדות עם המצב הזה".
ד"ר מנדל העיד כי היו רישומים מדויקים של המחקרים, אך לפי שמועות שהגיעו אליו, "מישהו השמיד אותם לאחר 7 שנים".
ח"כ נורית קורן אמרה לאחר שנחשפה לעדויות ולתמונות הקשות: "במסגרת הוועדה שבראשותי אני נחשפת לעדויות, למסמכים ולסיפורים מצמררים שמזעזעים כל בן אנוש. הצוות הרפואי ביצע מחקרים ונתן טיפול לא מתאים לילדים, שבעקבותיו מצבם הבריאותי הידרדר וברוב המקרים הוביל לפטירתם. התייחסות הצוות אל הילדים ומשפחותיהם היתה כחומר ביד היוצר, הסתירו מההורים את נתיחת הגופות ולא ביקשו את רשותם על פי חוק. פרשת היעלמותם של הילדים היא פצע מדמם בחברה הישראלית, על כן אמשיך לפעול ביתר שאת למען גילוי האמת והשלמת כל חלקי הפאזל".

התינוקות עברו נתיחות בתנאים מחפירים לפסולת ביולוגית

"היה פה פשע גדול שפשוט לא פורסם" ,  יאיר אלטמן , פורסם ב: 14.06.2017 , ישראל היום

הוועדה המיוחדת בכנסת שהוקמה במסגרת חקירת פרשת חטופי תימן, דנה בעדויות הרופאים שנחשפו היום ב"ישראל היום". ח"כ נורית קורן: "הסברות שהשתמשו בגופות של ילדים לצורך מחקר הולכות ועולות כל הזמן"

הוועדה המיוחדת בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן התכנסה בכנסת על רקע הפרסום ב"ישראל היום", ובו עדויות של רופאים שביצעו ניסויים בילדי תימן. במהלך דיון הוועדה, בה נחשפו פרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית, הובאו גם עדויות לפיהן טיפול ניסויי הביא למותם של ילדים.

ח"כ נורית קורן, שעומדת בראש הוועדה, אמרה בדיון: "דווקא במקום שהיו אמורים לשמור עליהם, הילדים נעלמו. חלק מהילדים נעלמו וההורים לא קיבלו תעודת פטירה, רק אמרו להם שהילד נפטר. למרות שהם ביקשו לראות גופה הם לא קיבלו שום דבר ולא ביצעו את האקט של הלוויה. הסברות שהשתמשו בגופות של ילדים לצורך מחקר הולכות ועולות כל הזמן".

עוד הוסיפה חברת הכנסת מהליכוד: "יש פה פרוטוקולים שעולה מהם שנעשו מחקרים גם בילדים חיים וגם בניתוח גופות שלא שמרו על כבודם. לצוות הרפואי היה יחס מתנשא לעולים והם לא הכירו בזכות הבסיסית של החולה עצמו וגם של ההורים לתת רשות לטיפול מסויים, ואנחנו למדים מהפרוטוקולים ומהעדות של ד"ר מנדל".

לסיכום אמרה: "אני אומרת שהיה פה פשע גדול שפשוט לא פורסם. מסקנות הוועדה לא התייחסו לשום מחקר ולשום ניתוח גופות. והכל היה מונח לפניה וזה פשוט לא ייתכן שככה אנחנו נעבור על זה". חבר הכנסת דב חנין מהרשימה המשותפת הוסיף: "העדויות האלה קורעות את הלב. זה פשוט מזעזע לחשוב באיזה מציאות דבר כזה יכול להתרחש. אור השמש הוא המחטא היחיד במקרים האלה".

מאיר ברודר מהלשכה המשפטית של משרד הבריאות, טען: "הדוחות הם באמת חמורים וצריך לגנות אותם. אבל צריך לזכור שאת כל הדברים האלה אנחנו רואים בפריזמה של היום, במציאות של היום. זאת לא הייתה המציאות באותם ימים. הייתה אווירה של מחקר. דוח מבקר המדינה באותם ימים מראה שכל בתי החולים שנבדקו ביצעו 50 אחוזים של נתיחות אחרי המוות, מתוך רצון לברר את סיבת המוות".

נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי

"נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי" , 18.04.2016 , יגאל משיח , הארץ
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 29/12/1995

עוד עובדה ועוד פרט, עוד עדות ועוד חשיפה, ומתוך רסיסי המידע מתחילה להתבהר תמונה שונה מאוד מהגרסה הרשמית על היעלמם של "ילדי תימן". שתי ילדות שנלקחו מהוריהן לאימוץ לפני יותר מ-45 שנה חושפות כאן את סיפוריהן, אחת מהן פגשה את הוריה הביולוגיים, השנייה אינה מוצאת אותם

אפילו האדם התמים ביותר היה רואה את הטיוח, אילו טרח להתעמק בעובדות. שתי הוועדות הראשונות לחקירת היעלמם של "ילדי תימן", זו של בהלול-מינקובסקי שהוקמה בסוף שנות ה-60 וזו שבראשות השופט משה שלגי, כעבור 20 שנה, דיווחו על מאות ילדים שמתו ועל כמה עשרות בלבד שגורלם אינו ידוע. ועדת בהלול-מינקובסקי מצאה 22 כאלה, ועדת שלגי ציינה 68, ביחד 90 ילדים מתוך 609 שהוכרו כנעדרים.

גם על מספר זה יש חילוקי דעות. כל מי שמעורב בעניין, באופן רשמי ולא רשמי, נוקב במספרים גבוהים בהרבה. ועדיין נשאלת השאלה: איפה כל הילדים האלה? האם ייתכן שכולם מתו? ואם מתו, היכן נקברו? שנות החמישים, אחרי הכל, לא היו שנים חשוכות כל כך. מה עשו אז עם גופות ילדים שמתו בבתי החולים? טמנו אותם באדמה בלי וסימון, סתם ככה, מאות גופות ללא שם?

הספקות שעוררו תשובותיהן של הוועדות הקודמות לשאלות אלו המשיכו לנקר, ובעקבות הלחץ הציבורי הוקמה השנה ועדת חקירה נוספת, בראשות השופט יהודה כהן. עובדות רבות שנאספו באחרונה מחזקות את החשד שרבים מילדים אלה נמצאים עדיין בחיים. רוב ההיעלמויות ארעו בשנים 1951-1949. היה אי סדר, אבל גם באי-סדר היתה שיטה: מישהו, בדרך כלל אחות, הודיע להורים שהילד חולה ויש להעבירו לבית חולים. במקרים רבים היו המחלות קלות ושכיחות, שלשול לדוגמה, עילה לאשפוז, ולהורים המבוהלים סיפרו שהילד בסכנת מוות. את הילדים היו לוקחים ללא רישום, לעתים מהאוהל אבל בדרך כלל ממעון הילדים שאליו נלקחו עוד קודם לכן, פעמים רבות באישון לילה.

להורים לא ניתן ללוות את הילד. לעתים הובא הילד אל בית החולים על ידי נהג אמבולנס, בלי מלווה רפואי. בידי ועדת החקירה הנוכחית מכתב תלונה משני מנהלי בתי חולים, הקובלים על רשלנותם של נהגי האמבולנס: הם מביאים ילדים ללא רישום, עוזבים אותם ומסתלקים. זה אחד הגורמים שאיפשרו את אסון ילדי תימן: בכוונה או בחוסר אכפתיות נלקחו תינוקות לאשפוז בלי פרטים מזהים, וכשהחלימו – לא הצליחו האחראים לאתר את הוריהם. מאחר שכך, נמסרו הילדים לאימוץ.

אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב רוקאס

נהג אמבולנס מחדרה, יצחק בוסי, סיפר בראיון ל"הארץ" כיצד חזר פעם עם ילד מבית החולים למעברת עין שמר, וכשלא אותרו הוריו החזיר אותו לבית החולים רמב"ם. זו, אגב, היתה הפעם היחידה שבה התבקש להסיע ילד מבית החולים למעברה. בכל שאר המקרים, והיו עשרות כאלה, על פי עדותו, הוזעק להסיע ילדים בכיוון אחד בלבד, מהמעברה לרמב"ם.

מעדויות רבות שגבה "הארץ" בשבועות האחרונים מסתמנת התמונה הבאה: במקרים רבים נלקחו הילדים מאמהות שהיו צעירות מאוד, כאלו שנותקו מבעליהן. היו בהן נשים שעברו טראומה, כמו מוות במשפחה, או גירושים, זמן קצר לפני שילדיהן נלקחו. אחר כך, כשבאו להתעניין בגורל הילד, הודיעו להן שהילד מת. מת וזהו. לא התבקשו לזהות את הגופה, כי לא קיבלו גופה לקבור, אפילו תעודת פטירה לא קיבלו. בעין שמר היתה באה מכונית וסובבת במעברה, ומישהו היה מכריז מתוכה על מותו של הילד, לפעמים ברמקול. מכריז ומסתלק.

למרות הקשיים, אי ידיעת השפה והסביבה הלא מוכרת, ההורים לא האמינו ולא ויתרו בנקל. בדרכם התמימה הם ניסו להשיב את האבידה. הם הלכו, לפעמים ברגל, לבתי החולים, הסתובבו הלומי חרדה בין הקומות, הציקו לאנשי המשרד, לאחיות, גורשו ושבו. הם חזרו כי לא היה ספק בלבם שהילד בחיים.

לא האמינו, אבל רק מעטים התקוממו. למי שחי בישראל של שנות ה-90 קשה להבין זאת. "היינו בהמות", אמרו לי כמה מההורים שילדיהם נעלמו, במלים כאלו או בוטות פחות. זו היתה כנראה גם דעתם של ישראלים רבים בשרשרת האחראים לטיפול בעולי תימן. אי אפשר להסביר אחרת את הזלזול הבוטה בהורים.

הניסיונות לטשטש את העקבות נעשו כלאחר יד: משרד הפנים ולשכות הגיוס של צה"ל המשיכו במשך שנים לשלוח להורים צווי גיוס והודעות לבוחר על שמות הילדים ה"מתים".

וחברה קדישא? גם כאן חוזרים על עצמם דפוסי הזלזול. ההורים שנשלחו מבתי החולים לחפש את ילדיהם בבתי הקברות, לא ראו תעודת פטירה ולא קבר. במקרים רבים, איש אף לא טרח לדווח לחברה קדישא על הצורך לטייח, וכשהגיעו ההורים אמרו להם "אין, מצטערים". כעבור שנים, כשהתחזק הלחץ הציבורי של יוצאי תימן לחשוף את פרטי הפרשה, נכתבו, פוסט מורטם, דוחות פטירה יומיים. ראיתי דפים רבים כאלה של חברה קדישא מראש העין, ובהם דיווח יום-יומי על מות ילדים. על פי דפים אלה, הילדים מתו בקצב ממוצע של חמישה-שישה ליום. מעניין ששיעור תמותה כזה לא עורר צעקה ציבורית.

לימים, בשל העניין התקופתי בפרשה, עודכנו גם ספרי חברה קדישא. רבים מהילדים המתים רשומים פתאום בספרים. אבל איפה הקברים? בבית הקברות סגולה בפתח תקווה יש אוטוסטרדת קברים ענקית. פלטות בטון ועליהן שמות. עזרא סירי, ששני אחיו נעלמו במחנה עין שמר, הלך אל בית הקברות הזה על פי האינפורמציה שאספה ועדת שלגי, ונמסרה לו רק על ידי ועדת החקירה הנוכחית. הקבר נמצא תחת פלטת בטון גדולה, השם כתוב בצבע בין עשרות שמות אחרים. למה ככה, שאל סירי את פקיד חברה קדישא. היה כאן שיטפון, אמר לו הפקיד.

אין תיאום בין הגרסאות האלה לבין המידע הפתוח לכל של מינהל האוכלוסין. משרד הפנים הוציא לאחרונה תעודת פטירה לאח של סירי שאמור להיות קבור בסגולה. תאריך המוות: 1950. סיבת המוות: דלקת ריאות. אבל על פי מינהל האוכלוסין, שהוא גוף של משרד הפנים, "עזב" האח המת ו"חדל להיות תושב" ב-1962.

שני מסלולים

במקביל למסלול שנגמר בקברים ללא שם, היה גם נתיב אחר, שהסתיים באימוץ. לאחרונה התגלה לוועדת החקירה כי ילדים רבים נשלחו מבית החולים רמב"ם, כמו מבתי חולים אחרים בארץ, אל בית הבראה בצפת. מוסד זה היה שייך לתנועת ויצ"ו העולמית, "דבר המעורר סימן קריאה", אמרה דרורה נחמני-רוט מפרקליטות המדינה, שהושאלה לוועדת החקירה. על פי עדויות של כמה מבאי בית ההבראה, שכנים, ספקים ועובדים שנותרו בחיים, לא היה כל קשר בין הילדים להוריהם. הורים תימנים לא הגיעו לבית ההבראה הזה.

לאן נעלמו הילדים שנשלחו אל המוסד הזה? לוועדה נאמר כי רבים מהם נפטרו. בבית הקברות בצפת אין זכר לילדים תימנים שמתו באותה תקופה. עדה אחת, שהיתה עובדת ניקיון במעון הילדים במעברת עין שמר, סיפרה לוועדה בישיבה שהתקיימה בדלתיים סגורות בבית המשפט בחדרה, שראתה בני זוג אמריקאים באים למעון הילדים להתעניין באימוץ. גם זה היה המסלול: מהאוהל למעון הילדים, מהמעון לבית החולים, ומשם לצפת – לבית ההבראה של ויצ"ו.

היה אז שוק של ילדי תימנים, כך מהעדויות שהולכות ומצטברות, אולי לא למטרות בצע. אנשים ידעו שקיימת האפשרות לקבל ילד ומי שהיו לו קשרים, מי שהכיר רופאים במחנות העולים, או הכיר עובדות של ויצ"ו, הצליח לאמץ. אז מה, עוזי משולם צודק? השאלה הזאת מטרידה ישראלים רבים המתעמתים עם העובדות. בדבר אחד אין ספק: לפעילותו הקיצונית של משולם היתה השפעה על הקמת הוועדה הממלכתית החוקרת עכשיו את היעלמם של "ילדי תימן". ותופעת עוזי משולם היא במידה רבה תולדה של אי האמון בממצאיהן של שתי הוועדות הקודמות שהוקמו לאותה מטרה.

השבוע הסכימו שתי נשים, שנולדו להורים יוצאי תימן ונלקחו מהם בשנים 1948-1950, לחשוף את סיפוריהן. אחת מהן אומצה דרך ויצ"ו, כפי שסיפרה לה אמה המאמצת. השנייה מספרת על רופא רחמן אחד ששמע על מצוקת הוריה וסידר להם ילדה מראש העין. לאב שחיפש את בתו במשך שנים נאמר על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי שהליך האימוץ היה חוקי. אולי.

עדינה, האחות שנעלמה: "לא ידעתי שנחטפתי. לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום"

האם יש עוד עשרות או מאות ילדים שאומצו באופן חוקי אחרי שנלקחו מהוריהם בדרכים לא חוקיות? לפני שבועיים נתן היועץ המשפטי לממשלה לוועדת החקירה ייפוי כוח לעיין באלפי תיקי אימוץ חסויים מהשנים ההן. אולי שם תימצא התשובה.

אמא נפלאה

עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה"

לפגישה השנייה באותו יום עם עדינה הצטרפה אסתר מגיד, אחותה הביולוגית. הן יושבות זו ליד זו בחדר האורחים המרווח של מרים שוקר, שמה של עדינה לפני שנלקחה לאימוץ. על רקע החלון הרחב, השכונה הממורקת בחוץ ומסך הטלוויזיה הענקי, באמצע הסלון, אולי כהערה אירונית על סיפורי חיים שלפעמים הם פנטסטיים יותר מכל מה שהמצלמה עשויה להעלות על המסך. האחיות די דומות, ההתנהגות שונה. את אסתר קשה לעצור: על הפגישה לפני שמונה שנים היא עדיין מספרת בדמעות, התיאורים ציוריים, הלשון מלאת פתוס, הכל ניעור מחדש עם השיחה.

עדינה, האחות שנעלמה, מאופקת יותר. פה ושם היא ממתנת את המליצות. דווקא היא, קורבן החטיפה לפני שנים, נשמעת כמו מי שבאה לעטר את הסיפור הכואב הזה בהערות שוליים מפוכחות. כשנכנסתי לביתה בבוקר סיפרה לי מיד על הפגישה שלה עם אמה המאמצת בערב הקודם. האם הסכימה להחלטתה להיחשף, עודדה אותה. "אני חושבת שכל הפרשה הזאת היא לא רק עניין פרטי, ביני לביני, צריך לספר את הסיפור הזה, זה עניינו של כל עם ישראל. יש כאן פרק היסטורי נורא שצריך למסור הלאה. בגלל זה החלטנו, אמא ואני, שכדאי להיחשף. היא היתה כאן אתמול בערב".

לפני שלושה חודשים התראיינת פעמיים. זו לא היתה חשיפה?

"לא כלפי אמי המאמצת. עם שוש מדמוני מ'ידיעות' שוחחתי אצל עורך דין. הייתי מאוד מאופקת, חששתי לגלות פרטים אישיים. בראיון אצל שלי יחימוביץ' ברדיו ביקשתי שיעוותו לי את הקול".

למה בעצם?

"חששתי שאמי המאמצת תכיר את הקול. שמונה שנים מאז שגיליתי את משפחתי הביולוגית אני מנסה להגן עליה. היא אמי. היא היתה אמא נפלאה. הכי טובה שיש, חששתי שתיפגע. ורוצה המזל ואמא שלי מאזינה לשידור, ולמרות עיוות הקול מזהה אותי".

איך היא הגיבה?

"זה היה קשה, אבל היא אשה נפלאה. אתה צריך להבין, הסתרתי ממנה את התגלית שמונה שנים, מתוך דאגה. ולפתע היא מגלה שאני בקשר הדוק עם משפחתי השנייה.

לא קל. היא גידלה אותי. היא היתה אמי לכל דבר".

והיום?

"זה הסתדר נפלא. בגלל זה אני קוראת לכל המאומצים להיחשף, ולמצוא את משפחתם הביולוגית. לא כדי לעשות חשבון, להעניש מישהו, או להתנקם, חלילה וחס. אני קוראת למאומצים להיחשף בשביל שני הצדדים. העולם של ההורים הביולוגיים יתמלא כשייפגשו עם הילדים. זו מצווה. רק לשם המפגש, עזוב את כל השאר. החיים אחרים אחר כך, מלאים יותר".

מאיזו בחינה?

"מה זאת אומרת. היום גם לי יש משפחה. בתי בת השתים-עשרה גילתה את הסיפור רק לפני חודשיים. היא ביטאה את העניין הכי נכון: 'עכשיו יש לי בני דודים', אומרת לי הילדה. אחרי שגיליתי את משפחתי הביולוגית נוצר בינינו קשר מאוד הדוק, הייתי באה לבקר אותם עם בתי הקטנה, היא היתה משחקת עם בני הדודים כמו עם חברים. לא סיפרתי לה שאלה קרובי משפחה. חששתי מההתמודדות. יום אחד ביקרנו את אחי, ובתו הקטנה מספרת לבתי שאמא שלה מאומצת. היה צריך לטפל מיד בעניין".

איך הגיבה הבת?

"זה כל העניין. היא הגיבה בשמחה עצומה. המשפחה שלה הורחבה פתאום".

והבן?

"אצלו זה קצת שונה. הקשר שלו עם אבי המאמץ, הסבא שלו, היה עמוק מאוד. הקשר שלו עם משפחתי החדשה מאופק יותר. הוא מתייחס אליהם כמו אל חברים טובים, לא כמו אל משפחה. אגב, לבן ולבת הצעירה קראנו על שם הורי המאמצים".

אולי נחזור אלייך, הבת המאומצת שגילתה הורים ביולוגיים. איך זה השפיע על יחסך להורייך המאמצים?

"הכל השתנה. פתאום הבנתי מה עבר עליהם כל השנים. אמרתי לך, הם היו ההורים הכי נפלאים שיש. פתאום הרגשתי שאני צריכה לפצות אותם, לפנק אותם יותר, לגונן עליהם. הרבה הכרת טובה פתאומית והרבה אשם. שמונה שנים לא חשפתי לפני הורי המאמצים את משפחתי הביולוגית, בגלל רגשות אשם ובגידה. כשגיליתי את הורי הביולוגיים היה אבי המאמץ חולה מאוד, הוא נפטר לפני שנה, וחששתי שהתגלית תחמיר את מצבו".

לא כעסת עליהם?

"על הורי המאמצים? אפילו לא שמץ. גדלתי עם כעס קשה כנגד אמי הביולוגית שהפקירה אותי. לא הבנתי מעולם למה ואיך זה ייתכן. אמי המאמצת גילתה לי את הסוד כשהייתי בת שתים-עשרה. תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה. תאר לך מה זה עושה לנפש ולהתפתחות. אחרי שמצאתי את אמי הביולוגית נוכחתי שזה לא הסיפור. לא היה כאן שום סיפור הזנחה או הפקרה. היה כאן סיפור רמייה. וגם מהסיבה הזאת אני מציעה לכל המאומצים לנסות להיחשף, למצוא את המשפחות הביולוגיות, כדי לא לטפח כעס שאינו במקומו. הרי רוב הילדים לא הופקרו".

ואין בך שום כעס נגד ההורים המאמצים?

"חלילה, שום כעס. אמי תמיד טענה שלא עשתה דבר בלתי חוקי. הורי סיפרו לי שפירסמו מודעה באחד העיתונים על כוונתם לאמץ אותי, ובה הם מבקשים מכל מי שיש לו השגות לפנות אליהם".

מודעה בעיתון ב-1950, שעולים חדשים מתימן במעברת ראש העין אמורים לקרוא ולבטא את השגותיהם. יש כאן איזו היתממות, לא?

"אולי. אבל זה מה שאמרו להם לעשות".

מי אמר להם?

"אני לא יודעת בדיוק. הם גרו במושב צור משה. עובדי אדמה תמימים. אנשים טובים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם ולא הצליחו. ואז הלכו אל רופא אחד ביפו. הדוקטור סיפר להם ששמע על ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין".

זה מה שאמר? ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין?

"כן, על פי סיפורים שסיפרה לי אמא. הדוקטור היה המתווך. אמא לא הכירה אותו ישירות. זה כל מה שאני יודעת. לא ידעתי שנחטפתי, לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום. יום אחד, לפני שמונה שנים, צילצלה אלי אלה בלס ממשרד הרווחה: 'יש לך אבא ויש לך אמא'. תאר לך".

והפגישה?

"מה הפגישה? תאר לך מה עברתי לפניה: ההלם. המחשבות. המחשבות לאחור. התמונות שאת מציירת לעצמך. כשהגעתי הייתי גוש קרח. ואז הגיע דוד. הוא דומה לי בחזות החיצונית והקרח הפשיר מיד. ואז שמעתי את הסיפור לראשונה. הוא חיפש שנים, לא הפסיק לחפש. קיבל צווי גיוס, הודעות של מרשם האוכלוסין, מה לא".

זמן קצר אחרי שהביאו הוריה המאמצים של טוביה ברקה הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים. השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת"

"הם באו לאסור את אמא", מצטרפת אחותה, אסתר מגיד, לשיחה. "אמא בכלל לא ידעה כלום. ההודעות נשלחו לאבא, והם הרי גרושים מאז ראש העין".

שמעתי על מקרה דומה ביקנעם. שם אסרו את האם, יונה עומיסי, כי חשבו שהיא הבת שצריכה להתגייס.

"אצלנו באו לאסור אותה, ואמא אומרת לנו, 'אתם רואים, היא חיה. היא בחיים. ידעתי שלא מתה. יש לי בת'".

גדלת בידיעה שיש לך עוד אחות?

"תמיד. אני זוכרת את אמא מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה', היא היתה אומרת לנו, 'שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי, אמא מתפללת בשביל מרים. אם אנחנו אוכלים – מתפללת שמישהו יאכיל אותה. אם קר – מתפללת שמישהו יכסה אותה".

מה קרה שם בראש העין? מה סיפרה לכם אמא?

"היא הגיעה לארץ בחודש החמישי להריונה. אחרי שילדה את מרים, במעברה בראש העין, לקחו את התינוקת למעון הילדים. אחרי זמן היא ובעלה, דוד – זה אבא של מרים, לא אבא שלי – נפרדו והיא הלכה להורים שלה במעברת עין שמר. פעם בשבוע היתה חוזרת לראש העין לבקר את הילדה במעון. ויום אחד באה ואמרו לה שנפטרה. איך נפטרה? מרים היתה בת עשרה חודשים, בריאה, מלאה, יפה. לא הראו לה קבר, לא נתנו לה תעודה. כלום. אמרו לה שהקבר רחוק מאוד, אי אפשר לנסוע. מה תעשה אמא? אשה תימנייה לבד, בלי בעל, מבוהלת".

מתי שמעתם שמרים מצאה אתכם?

"זה לא נודע לנו מיד. אחרי זמן באו אלינו מצד המשפחה של אבא של מרים ואמרו שמצאו אותה והיא מבקרת אותו ויש תמונות. אמא היתה אז בבית חולים. פחדתי לספר לה. אני לא ישנתי לילות. דיברתי עם אשתו של אביה, דוד שוקר, והיא לא כל כך פירגנה. אמרו לנו שהעניין בטיפולה של העובדת הסוציאלית, אלה בלס. היא המחליטה והיא בחוץ לארץ. תאר לך איך ציפינו שתחזור. זה לקח זמן. היו המון בירורים. היה צריך לוודא שמרים מסכימה לפגוש אותנו. ויום אחד מצאנו את עצמנו אצל העובדת הסוציאלית ממתינים לה. אחרי יותר מארבעים שנה.

"אלה בלס שאלה אותנו אם אנחנו זקוקים למים ואמרנו לה, לא, אנחנו חזקים. ואז אנחנו נכנסים ומרים מולנו, בשר ודם. היא היתה חזקה מאוד. אמא לא. היא התחילה לבכות ולרעוד בכל הגוף. התחלנו כולנו לבכות. רק יגאל אחי נשאר מאוד חזק ומאופק. טוב, הוא גבר, הוא מוכרח".

"אלה בלס השאירה את ההחלטה בידי", מספרת עדינה-מרים. "היתה לי הזכות לא להמשיך בקשר".

"היתה לה הזכות, אבל היא הזמינה אותנו מיד אליה הביתה", אומרת אסתר. "הגעתי הביתה אחרי הפגישה וכל האחיות מחכות בדלת לראות איך היה ואם מותר להן לנסוע מיד לבקר את מרים. מרים ביקשה קצת זמן להירגע. מאז אנחנו משפחה אחת. עוד מעט נכיר את האמא המאמצת. נשאר עכשיו למצוא את גיסתי נג'מה שנחטפה. יש לה נקודת חן גדולה על המותן. אולי הכתבה תעזור: נג'מה עם נקודת חן על המותן".

הילדה חיה

דוד שוקר, אביה של מרים, לא הפסיק לחפש אותה, מיום שנעלמה בראש העין. הוא שמע על כך כשהגיע למעון הילדים, שם אמרו לו שאשה אחת באה ולקחה אותה, והוא לתומו חשב שזו גרושתו שהעלימה אותה ממנו. לאחר שהתברר לו שהילדה לא נמצאת אצל אמה, החל לחפש אותה ברחבי הארץ.

בשנת 1968, כשהוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי לחקור את גורלם של ילדי תימן הנעדרים, היא בדקה גם את תלונתו של דוד שוקר. הנה תשובתה של הוועדה לתלונתו (עמוד 51 בדו"ח הוועדה):

"א. בעניין התינוקת הנ"ל, מרים בת דוד שוקר, נעשתה חקירה ענפה ומייגעת אשר בסופה הביאה לגילוי הילדה שנעלמה. החקירה גילתה כי הילדה חיה ונמצאת היום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל.

"ב. בהתחשב בסודיות הממצאים, ובהתאם לחוק האימוץ, אין הוועדה רשאית לפרט בדו"ח זה את דרכי החקירה וממצאיה, עד אשר יוחלט על ידי הגורמים המוסמכים מה לעשות בעובדות שנתגלו. תיק החקירה, המכיל את כל המסמכים, יישאר בידי הוועדה עד להחלטה סופית"

סיפור מרים שוקר שהועלמה מהוריה בשנות ה- 50 ונמסרה למאמצים 
 

הייתי פקיד קטן

אברהם עובדיה היה מנהל מחנה העולים א' בראש העין, בשנת 1950. ב-1985 הופיע ספר זיכרונות שכתב, "נתיבות תימן וציון" (הוצאת "אפיקים", בחסות הוועד הכללי לקהילת התימנים בירושלים והמחלקה להשכלה גבוהה של ההסתדרות הכללית). בעמוד 170 כתב עובדיה: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר.

"כנופייה זו היתה מאורגנת היטב. ברגע רדת העולים מן האווירון, ובעיקר בלילות, נוצרה בכוונה תחילה מהומה מדומה על ידי קבלני הנסיעות המובילים את העולים משדה התעופה למחנות יחד עם אנשי מגן-דוד-אדום ואחרים. האמהות התמימות מסרו את ילדיהן-יקיריהן בתקווה ובאמונה שיחזירום להן. ארגון זה כלל גורמים שונים: הרופא, האחות, הנהג והאיש שקנה את היצור המסכן. יום-יום היו באות הנשים האומללות, בוכות ומבכות את שומעיהן. כל אחת היתה צועקת: 'איה בני? איה בתי?' היו שהיתה זו לידתן הראשונה ועוד לא הספיקו להניק דיין. והאב היה צועק: 'איך יכול להיות שיהודים יחטפו ילדי יהודים?'.

טובה ברקה: "הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו"

"לעובדי המחנה לא היתה שום אפשרות ויכולת לעזור לאומללים האלה, משום שהדבר נעשה מחוץ למחנה, בדרך משדה התעופה למחנה. הנשים הגיעו בלי הילדים, ואלה שקיבלו את הילדים נעלמו עם שללם לבתיהם. זו היתה אחת הטרגדיות שהעיבו את שמחת הנגאלים והגואלים. רבות עשינו לפענח את התעלומה ולא עלה בידינו. וכשהיינו שואלים את נהגי מגן-דוד-אדום היו מושכים בכתפיהם וטוענים שאין להם מושג מכל העניין. גם מן המשטרה לא זכינו לעזרה, ואף הסוכנות היהודית היתה אדישה. גם מוסדות התאחדות התימנים, שייצגו את העדה כביכול, לא השיגו מאומה והעניין נשאר סתום עד היום הזה.

"לאור המצב הנ"ל קבענו שיטה לקבלת העולים שיגיעו משדה התעופה: עוד טרם ירדו מן המכוניות שאלנו אם ילדיהם איתם. עיכבנו את הנהגים עד שביררנו אם יש להם ילדים חולים ואיפה הם, בייחוד אלה שהיו מגיעים בלילה. וכשהוברר שהכל בסדר שחררנו את הנהג".

ביום שני השבוע שוחחתי עם המחבר.

בספרך, בעמוד 170, אתה מתאר תמונה מזעזעת. הורים מחפשים את ילדיהם שנלקחו מהם בטענה שהם חולים ועלולים למות. היית עד ראייה לכך?

"לא, לא, לא הייתי עד ראייה, שמעתי. היו באים לבכות אצלי. זו עדות שמיעה, אבל אני מאמין במה שתיארתי באמונה שלמה".

היית מנהל המחנה, מה עשית כששמעת את התלונות הללו?

"הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים לסוכנות ואף אחד לא ענה. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות".

למי כתבת?

"כתבתי לאדם אחד, נחמד ואנושי. תן לי להיזכר בשם שלו. יש שכונה על שמו בחולון. יוספטל היה שמו. גיורא יוספטל".

כתבת מכתבים והוא לא ענה לך?

"אולי המכתבים לא הגיעו".

מה היה תפקידו של מנהל המחנה?

"לדאוג לניקיון ולסדר. לדאוג לחולים ולתינוקות, להביא אוכל. במחנה שלי לא היו קטטות ומלחמות".

מתי עלית ארצה?

"עליתי ארצה מתימן ב-1927 ואני בן 13".

הוזמנת להעיד בוועדת החקירה?

"לא. לא הוזמנתי".

זה היה כמו שוק – סיפור חטיפתה של לאה סעדיה

זמן קצר אחרי שהביאו אותה הוריה המאמצים הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים.

השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת. אבל אמא שלי אמרה להן, 'על מה אתן מדברות?

לקחתי אותה ומאז זו הילדה שלי, בטוב וברע. הילדה שלי. לו הייתי יולדת אותה, גם אז הייתי עוזבת אותה אם היתה חולה?'"

נראה לי שהיא היתה אמא נפלאה.

"גם אבא וגם אמא היו הורים טובים ומסורים. נתנו לי הכל. אהבה, טיפול. זה לא היה קל אז לטפל בילדה חולת שיתוק ילדים".

שמה היום טובה ברקה, מאומצת שהחליטה לחשוף את זהותה הנוכחית. היא נשואה ומתגוררת עם בעלה בדירה צנועה בדרום תל אביב.

זה צעד אמיץ מאוד. מדוע החלטת להיחשף בשמך הנוכחי?

"להגיד את האמת, חשבתי הרבה עד שהעזתי. הגיע הזמן שיאמינו לסיפור הזה. זה קרה. אם כולם יסתתרו, מי יאמין לסיפור? אבל נכון, לא נוח להיחשף".

מתי נודע לך שאת מאומצת?

"בערך בגיל שתים-עשרה".

מי סיפר לך, אמך?

"לא, הדודה שלי. אולי לאמא לא היה אומץ, מי יודע".

אבל אחר כך שוחחת עם אמא שלך על האימוץ?

"כן. היא סיפרה שהיא לא יכלה ללדת, והיא ואבא הלכו לויצ"ו וביקשו לאמץ. אמרו להם, בסדר. מויצ"ו באו הביתה ודיברו אתם. בדקו כנראה אם הם מסוגלים לאמץ ילדה. אחר כך אמרו להם שזה בסדר. עברו את הבחינה".

מאיזה מוצא היו הורייך המאמצים?

"הם היו טורקים, אבל ותיקים בארץ".

סיפרו לך איך הגעת הביתה?

"אבא שלי ואמא שלי הלכו יום אחד לויצ"ו…"

לבית חולים, למעון ילדים, לאחת המעברות?

"לא יודעת. סיפרו לי שזה היה באזור תל אביב. הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו".

מתי החלטת לנסות לאתר את הורייך הביולוגיים?

"בפעם האחרונה לפני שמונה שנים".

בפעם האחרונה? ניסית כמה פעמים?

"כמה פעמים, אבל לבסוף התייאשתי".

אני לא מבין, היה תיק אימוץ?

"כן, היה. כשבאתי בפעם הראשונה לברר, הפקידה מצאה אותו מהר מאוד. זה מה שהיה חשוד בעיני".

כמה מהר?

"כמה דקות. הלכה והביאה אותו. כמה דקות. היא הסתכלה בתיק, אמרה לי שאמא שלי עלתה לבד מתימן ושאי אפשר לראות יותר, הכל בתיק מטושטש וקשה לקרוא. לא נתנה להביט בעצמי".

וחזרת עוד כמה פעמים?

"כן, כמה פעמים".

ובכל פעם סירבו לתת לך לעיין בתיק?

"כן. רק אמרו לי שאמי היתה ממוצא תימני, שעלתה לארץ לבד ב-1946. זה כבר נראה לי חשוד, איזה תימנייה עולה לבד לארץ".

וזהו? זה כל מה שסיפרו לך מהתיק?

"אמרו לי גם ששם אמא שלי היה מזל וששמי לפני האימוץ היה לאה סעדיה".

פגשת אי פעם את הורייך הביולוגיים?

"לא. אף פעם. וזה כואב לי מאוד".

לאה סעדיה, על פי צו בית משפט שנמצא בידי, אומצה על ידי יעקב ורבקה חסיד ב-21 בנובמבר 1948: "נוסף לכך הנני מצווה שהקטנה האמורה לאה סעדיה תכונה מכאן ואילך טובה חסיד, בתם של יעקב ורבקה חסיד, וכי פנקס רישום הלידות יתוקן בהתאם לכך".

החוק מתיר לפקיד הסעד לחשוף את תיק האימוץ בפני המאומץ. אם הוא מסרב לעשות זאת, המאומץ רשאי לערער על כך בבית המשפט. טובה ברקה לא ידעה זאת.

ועדת בהלול מינקובסקי – לאן נעלמו ילדי תימן – עתון דבר 13 באוגסט 1968

 ועדת בהלול מינקובסקי – לאן נעלמו ילדי תימן – עמוס כרמלי, עתון דבר, 13 באוגסט 1968

להורדת הכתבה בקובץ PDF הקלק כאן

במשך 17 שנה ריחפה בארץ תעלומת היעלמם של ילדי תימן ממחנות העולים של ראשית שנות הוזמישים. על מספר הילדים הנעדרים התהלכו גירסות שונות: היו שהעריכו אותם בעשרה, בחמישים או במאה מקרים. אך איש לא שיער בי מספרם מסתכם במאות נעדרים.
חוברת כחולה שהונחה בסוף השביע שעבר על שולחן ועדת השירותים הציבוריים של הכנסת פתרה חלק גדול מן התעלומה. ב- 196 דפיה מקפלת החוברת טראגדיה מזעזעת אודות 342 ילדים שהוריהם התלוננו על היעלמם.
מחבריה — חברי ועדת החקירה המיוחדת שמינתה על־ידי שרי המשפטים והמשטרה — קובעים, כי רק ארבעה מבין 342 הילדים נמצאים בחיים אצל משפחות מאמצות או אומנות בישראל. 316 ילדים נפטרו ו- 22  נעדרים.

ועדת החקירה בראשותם של יוסף בהלול, פרקליט מחוז חיפה והצפון ורב־פקד ראובן מינקובסקי מהמטה הארצי של המשטרה, מונתה ב־ 3 בינואר 1967 להוות ועדה אשר מתפקידה לחקור ביחס לבירור הטענות בדבר היעלמם של תינוקות ממחנות העולים בשנים 1949 – 1951 וגורלם.

הצורך בחקירה נולד כשהורים קיבלו צווי גיוס לבניהם

הצורך בהקמתה נולד בעקבות זעקה ציבורית שהקימו הלק מן ההורים, שחשדותיהם גברו בשנת 1966 כאשר קיבלו צווי גיוס עבור בניהם הנעדרים. צריך היה מי שייחלץ לעזרת ההורים הממורמרים, יעזור בהסרת הלוט מעל התעלומה המחרידה ויפתור את ההורים מן הסיוט הנורא אחת ולתמיד.
בהתחלה נרתמו לפעולה שניים מתושבי קריית-אונו, שלום צדוק וחיים עמראני, שקיבלו על עצמם לארגן כנס של הורי הילדים שנעלמו. הכנס בחר ועדה ציבורית, אשר הצליחה במרוצת פעולתה לגלגל את הנושא עד לשולחן הכנסת. הטיפול הועבר בהמלצת שר המשפטים לוועדת השירותים הציבוריים וזו החליטה על מינוי ועדת החקירה.

 בכתב המינוי הודגש גי על חברי ועדת־החקירה לעמוד בקשר עם נציגי הוועדה הציבורית (ושניים מהם, יועצה המשפטי ה. קהן והחוקר עמי חובב הצטרפו אליה כנציגים) וכן נקבע שהמפקח הכללי של המשטרה יעמיד לרשות הוועדה את העזרה הנאותה בכוח אדם, ברכב ובציוד. הוועדה השתכנה בארבעה חדרים במטה נפת פתח-תקווה. ולרשותה הועמדו  4 חוקרים קבועים, קצין ניהול, ארכיבאר, מזכירה, נהג ורכב. לאחר
שהסתבר כי החקירה היא עניפה ומטתעפת הצטרפו אליה הוקרי משטרה נוספים.

נבדקו ארכיונים ומיםמכים, רואיינו עשרות אנשים

ראשית מעשה שמה הוועדה את ידה על כל הארכיברים והמיסמכים הנוגעים לעליית יהודי תימן והנמצאים בידי המוסדות שטיפלו בשעתו בעליית יהודי תימן, כגון: הסוכנות היהודית, משרד הסעד, משרד הבריאות, בתי־חולים וכוי.
היא פנתתה בקריאה לציבור באמצעות העתונות והרדיו לבוא לעזרתה ולמסור לה את כל הידיעות הנוגעות להיעלמם של ילדי תימן. אנשיה התפרשו על ששת מחנות העולים שבהט שהו עולי תימן והעלו מהריסות הבניינים ומצריפים נטושים ופרוצים אלפי תיקים, מיסמכיט וקטעי יומנים שתיו לעזר רב

רואיינו עשרות אנשים, מנהלים ועובדי מחלקות של מוסדות ציבוריים וממשלתיים, שסיפקו מידע על מיכלול הבעיות הנוגעות לעליית יהודי תימן, וניגבו עדויות מ־ 339 ההורים המתלוננים כשלכל תלונה נפתח תיק חקירה לחוד.

 תחלואה קשה במחנה עין שמר

איסוף החומר על־ידי הוועדה גתקל בקשיים מרובים שהזמן גרמם. רוב התלונות התייחסו לשנות החמישים המוקדמות, בעוד שמרבית המוסדות בהם שהו עולי תימן נתחסלו בינתיים והארכיונים שלהם חלקם הושמדו וחלקם נמצאו חסרים כתוצאה מטילטולים והעבדות.
הוועדה עשתה מאמץ עליון לאסוף כל מיסמך, היכול להפיץ אור על היעלמם של הילדים ואף הגיעה למרתפי אותם המוסדות שעסקו בעליית יהודי תימן כדי לחפש בהם מיסמכים מתאימים.

בין השאר, הגיעה הוועדה בחיפושיה אל יהודי יוצא תימן בשם י. אריכא, המתגורר ביום במרכז הארץ ואשר היה אחד האחראים על מחנה העולים בעין שמר…

להמשך קריאה, להלן צילומי הכתבה