משרד הרווחה חטף תינוק לאימוץ ללא ידיעת האב

נובמבר 2016 – התרגילים המלוכלכים של משרד הרווחה להעברת תינוקות ממשפחות במשבר למקורביהם. והפעם מסירת תינוק לאימוץ ללא ידיעת האב.
אם התינוק, בת 18 שנים, יולדת את התינוק ומשרד הרווחה משכנע אותה לחתום על התינוק לאימוץ. כעבור 4 חודשים מגלה האבא שנולד לו תינוק, והוא יוצא למאבק על בנו.
ראיון ראשון ובלעדי עם האב הביולוגי שבנו נמסר לאימוץ ללא ידיעתו.
האב דורש את בנו בחזרה.
השופטת עפרה גיא, פוסקת לטובת האב ומורה להחזיר את התינוק לאביו. המדינה ערערה, ובימים הקרובים צפוי לצאת פסק דין בעניין זה.
הראיון המלא בחדשות סוף השבוע.
— איך נודע לך על התינוק?
נודע לי דרך אחותי. היא גילתה את זה, ואז ביררתי אם זה באמת נכון. הדבר הראשון ששאלתי אותה זה איפה הילד ו"אני רוצה אותו עכשיו". לא תיארתי לרגע שיהיה לי ילד והוא לא יגדל אצלי, בשר מבשרי. אם הם (משרד הרווחה) היו מתאמצים עוד קצת, אני מבטיח לך שהם היו מגיעים אליי.


השופטת חנה בן עמי מדברת על פשעי עובדות סוציאליות


השופטת חנה בן עמי מדברת על פשעי עובדות סוציאליות

באדיבות "הרהורים על משפחה וילדים" – במסגרת ועידת הציבור לביקורת על דרכי הפעולה של פקידות הסעד, מיסודה של הקואליציה למען הילדים והמשפחה, שהתקיימה בנמל תל אביב, 29 אוקטובר 2013, הרצתה כבוד השופטת המחוזית בדימוס חנה בן-עמי על תופעת העבריינות בקרב עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה.

להלן חלק מדבריה של השופטת (בתחתית המאמר מובא הנאום המלא בסרטון):

"מאד קל לסווג את האנשים הפגועים האלה כאנשים סהרוריים ואלימים, וממילא לקפוץ למסקנה כי אין לייחס משקל לדבריהם.

בכך אינני אומרת כי כשאדם שרוי במצוקה קשה, והדברים שהוא אומר אינם מצטיינים בנחמדות וברוגע, יש לתייג אותו כאדם אלים, ולהתעלם מטענותיו לגופן. נכון שחשוב להיות נחמד ולדבר בנימוס, אך תפקידם של אלו שעושים במלאכה, להתייחס לעיקר. אם מישהו מבצע עבירה, יש להעמידו לדין, אך לא יכול להיות שמי שסגנונו אינו מוצא חן בעיני פקיד סעד, יתוייג כ"מסוכן", ויישללו ממנו זכויות יסוד, כמו למשל, ימנעו ממנו בפועל לראות את ילדיו.

תפקידם של עובדי ציבור שמקבלים את שכרם מהקופה הציבורית, להכיל את אלו שמרגישים שנגרם להם עוול, שנגזל מהם היקר להם מכל, והעיקר, בטרם קפיצה למסקנות, יש לאסוף נתונים, לבדוק את העובדות לאשורן, וללא משוא פנים ושיקולים זרים, ולהביא בפני בית המשפט תמונה אמיתית של הממצאים אליהם הגיעו אחרי חקירה ובדיקה את הלבטים, את מכלול הדעות, ואת המסקנות המנומקות. גם אז, מלאכת ההכרעה היא של השופט וההמלצה (של פקידת הסעד) צריכה להשאר בגדר המלצה בלבד."
תפקידו של פקיד הסעד איננו לכתוב פסק דין לשופט, התסקיר זה לא טיוטא של פסק דין
"תפקידו של התסקיר הוא לתת לשופט מידע אמיתי, אובייקטיבי, מהימן ושלם. התסקיר צריך להציג עובדות. התסקיר זה לא טיוטא של פסק דין.
השופט צריך לשקול שיקולים רחבים, ולהגיע למסקנה שהוא יגיע אליה.
תפקידו של פקיד הסעד איננו לכתוב פסק דין לשופט, בוודאי לא להיות המוציא לפועל של פסק הדין.
הוא בסך הכל, צריך להביא נתונים, צריך להביא עובדות, וצריך לאפשר לשופט לראות את התמונה בכללותה."
השופטים נוטים לסמוך על התסקירים המוגשים להם על ידי פקידות הסעד
"לצערי, מאז שהדברים האלה נכתבו, המצב לא השתפר. על השופטים מוטל עומס אדיר, וכשיש פקיד סעד שמתוקף החוק, כך נראה, יכול להקל עליהם את העבודה, וכשמדובר באיש ציבור מקצועי ולכאורה נייטרלי, הם נוטים לסמוך על התסקירים המוגשים על ידו, וממילא זונחים במשהו את החובה המוטלת עליהם, להגיע למסקנה שלהם, לאחר בדיקת מכלול הראיות והטענות, ואיזון בין הדברים."
פקידי סעד אינם נחקרים בחקירה נגדית בבית משפט. הדברים (של פקיד הסעד) נלקחים כתורה למשה מסיני
"יתר על כן, כשיש תביעת נזיקין שעניינה כסף, ומומחה רפואי נותן חוות דעת, ומציין שאחוז הנכות של אדם מסויים הוא כזה או אחר. אותו מומחה מוזמן לעלות על דוכן העדים, הוא נחקר בחקירה נגדית, ולא מניחים לו עד שבודקים כל משפט וכל טענה שלו.

כשמדובר בעובד סוציאלי שנותן תסקיר, למרבה הצער, לא ניתן לצדדים לחקור את פקיד הסעד.
הדברים (של פקיד הסעד) נלקחים כתורה למשה מסיני. על זה מסתמכים, ועל זה בונים תוצאות, שבעצם התוצאה שלהם יכולה להוות נזק, לא רק לקטין, אלא לכל המערכת המשפחתית שבתוכה הוא גדל.

זה לא סוד שלפקידי סעד אין מיומנויות של חקירה, ובדיקת מהימנות הדברים המושמעים באזניהם.
ולמרבה הצער, גם כאשר לא קיימת אצלם אג'נדה כזו או אחרת, נטיית ליבם היא להתרשם מן הצד החיצוני של בעל הדין העומד בפניהם, ממתק שפתיו, מהחיוך שלו, מהאחריות שהוא לוקח על עצמו. מהבעת חרטה על מעשיו,ולא פעם ההתייחסות שלו לפקיד הסעד שבפניו הוא עומד, מנחמדותו ומהכושר שלו להרשים את פקיד הסעד."פקידות הסעד כותבות תסקירים המתבססים על דעות קדומות
"מהתיקים שבהם דנתי, והם לא מעטים. ההתרשמות שלי, שכשמדובר בפקיד סעד, גם בהנחה שמדובר באנשי מקצוע מוכשרים בתחומם, לא זאת שאין להם הכלים או המיומנויות הדרושים לצורך חקירה ובדיקת הראיות, אלא שגם במיומנויות שיש להן, הן לא עושות שימוש מושכל, אלא ההתרשמות שלהן בנושאים מסויימים.
מלכתחילה הן מגיעות עם נטיות לב, ועם דעות קדומות, ולמרבה הצער, נוכח הכח שניתן בידיהן, הן ע"י המחוקק והן ע"י השופט, הם רואים את העמדה שלהן, שכאמור היא פרי של עמדות ראשוניות מוטות, ובדיקה לא מיומנת את השורה האחרונה, את פסק הדין אליו יש להוביל את השופט.
ובסופו של יום, להכתיב לו את עמדתן, ובמקרים שאותם הם רואים מתאימים, לא להשאיר לשופט ברירה, אלא להגיע ליעד, לשם הם מובילים אותו."

ביצוע נתק מכוון של הילד מהוריו, כדי ליצור תשתית להכרזתו כבר אימוץ

"כאשר מוציאים ילד מהבית והם מעוניינים להעבירו להליך של אימוץ למשל, מחזיקים אותו בבית מעבר, רחוק מאד מהבית של ההורים, לא מאפשרים ביקורים. מציירים דמות דמונית, בסופו של יום, כעבור שנים, כשמגישים בסופו של דבר בקשה להכרזת הילד בר אימוץ, אפילו אם השופט מגיע למסקנה,

שמלכתחילה לא היה מקום להוציא את הילד הזה מהבית, הילד הזה כבר שנתיים לא היה בבית, כל המערכת כבר השתנתה, הוא כבר גדל בבית של משפחה אחרת.

אומר השופט לעצמו: נכון, מלכתחילה לא היה צריך להוציא את הילד מהבית, אבל עכשיו אני לא יודע אם זה טוב להחזיר אותו. האם טובתו שאני אחזיר אותו, כי הנסיבות השתנו. ילד זה לא חפץ, זה לא עציץ, לא מניחים אותו ומשקים אותו ומסיימים בזה את הפעולה. ילד גדל, והוא גדל בנסיבות מסויימות ובמערכות מסויימות, אחרי שנתיים כבר אין טעם להחזיר את המצב לקדמותו, זה לא יהיה לטובת אף אחד מן הצדדים…"במקרים רבים, התסקירים של העובדות הסוציאליות, מהווים אבן נגף בדרכו של השופט להגיע לחקר האמת
"למרבה הצער, התרשמותי היא, כי במקרים רבים עמדות העובדים הסוציאליים, והתסקירים המוגשים על ידם, לא רק שאינם עוזרים לבית המשפט להגיע לחקר האמת, אלא שהם מהווים אבן נגף בדרכו של השופט להגיע לחקר האמת.
ההנחה שלי היתה שכשמוגשת בקשה להכריז על קטין בר אימוץ, נעשה הדבר לאחר שכל פרט נבדק לגופו, ושנשות המקצוע החתומות על הבקשה והתסקירים, הגיעו למסקנה שהצעד הדרסטי כל כך שהן מבקשות – קריעת ילד מחיק משפחתו הביולוגית, הינו הצעד ההכרחי בנסיבות הענין.
לצערי, עד מהרה נוכחתי שלא כך הם פני הדברים.פעם אחר פעם נדהמתי לגלות, כי לפקידות הסעד יש ענין בתוצאה שאליה הן חותרות, ולצורך זה כמעט כל דרך כשרה בעיניהן. החל מהנתק שהן יוצרות בין הקטין למשפחתו, אחזקתו בבית מעבר המרוחק ממקום מגורי ההורה, השמת מגבלות על דרכו של ההורה לקיים ביקורים.
כשלוקחים ילד ומרחיקים אותו מנצרת לירושלים, מגבילים את ההורה לביקור של שעה בחודש, ואז כשהוא מאחר בחצי שעה באוטובוסים, ובדרכים הקשות שהוא צריך בהן להגיע, אומרים לו: "סליחה איחרת, הילד כבר לא יכול לראות אותך…", ושולחים אותו חזרה לביתו.
ואם חס וחלילה, הוא פעם אחת איננו מסוגל להגיע, כי חלה איזו תקלה, אז מייד פונים לבית המשפט ואומרים "שההורה אינו מעוניין בילד…הנה עובדה שהוא לא הגיע…"
שיבוש הליכי משפט: מקרים של מצג שווא, העלמת מסמכים, העברת מידע מוטעה לשופט ובזיון בית משפט
"יתר על כן, נתקלתי במקרים של הצגת מצג לא אמיתי בפני בית המשפט. העלמת מסמכים מעיני בית המשפט, העברת מידע מוטעה לצדדים, אפילו בהתייחס להחלטות כתובות, ותקצר היריעה
אני רוצה להתייחס לשני מקרים, שבהם ההתרשמות שלי היתה כל כך קשה מדרך פעולתן של פקידות הסעד.
אמנם לקראת סוף הדיון הבהרתי שלדעתי יש מקום לבדוק את האפשרות להחזיר את הילדים למשפחתם.
הוספתי שלאחר הנתק הממושך ובנסיבות שנוצרו, יש מקום לעשות זאת בהדרגה, תחת פיקוח וליווי צמוד.
התשובה החד משמעית של פקידות הסעד היתה: שאם בדעתי להחזיר את הילדים לרשות האם או ההורים, הן לא ישתפו פעולה! (בזיון בית משפט).
חשבתי כי אם הן סבורות שטובת הילד מחייבת אחרת, הן תעמודנה על מתן פסק דין עליו יוכלו לערער, או יאפשרו החזרת הילדים תחת פיקוח כדי להגן עליהם מהבית "המסוכן", ממנו חששו כל כך כשהוציאו אותם, אבל שום דבר מאלו לא קרה, וכך הוחזרו הילדים למשפחותיהם, כשהשאלה שליוותה אותי לאורך זמן היתה:
אם אמנם באיזשהו שלב באמת הן שקלו את טובת הילדים, כשלעצמי סברתי כי הילדים הוחזרו לאלתר כדי למנוע כתיבת פסקי דין שיפרטו את המצב. כדי שקלונם (של פקידי הסעד) לא יתגלה ברבים.
למרות שלא נזקקתי לכתוב פסק דין, כי הילדים הוחזרו בהסכמה של פקידות הסעד, טרחתי וכתבתי פסקי דין מפורטים, וטרחתי להעביר את זה ליועץ המשפטי לממשלה, כמו גם לנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שהיה אמור להוות ערכאת ערעור על פסקי דין של בתי המשפט למשפחה.
נשיא בית המשפט השיב לי במלים אלו:
"קראתי את פסקי הדין בעיון רב ובהתרגשות מרובה, ונראה לי כי היטבת להאיר בפסקי הדין את כל הזוויות הראויות להארה. נראה לי גם שפסקי הדין הללו מצביעים על מידה רבה של אומץ לב שיפוטי ועל כך את ראויה למלוא ההערכה."
אני לא סבורה שצריך אומץ לב שיפוטי כדי לכתוב פסק דין. תפקידו של השופט לראות, להאזין, להיות רגיש ולהגיע לתוצאה הנכונה ללא משוא פנים. בשביל זה לא צריך אומץ. בשביל זה צריך יושר לב, ורצון לבדוק את הדברים לגופם."
התנהלות פקידות הסעד גובלות בפלילים
עוד ציינה השופטת כי התנהלות עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה גובלת בפלילים.
להלן חלק מן העבירות המבוצעות על ידן:
עבירות של סחיטה ואיומים על מומחים והדחת עדים
המומחים של משרד הרווחה, שמעידים בבית משפט, מקבלים את שכרם ממשרד הרווחה, ולכן, הם תופרים לרוב, חוות דעת על פי דרישת הלקוח. אם המומחה מעז לכתוב חוות דעת שמנוגדת לדעתן של פקידות הסעד, הן מאיימות עליו, כי אם לא יישר עימן קו, תקופח פרנסתו.
העברת דיסאינפורמציה למשפחות אומנה עם אופק לאימוץ
פקידות סעד משקרות למשפחת האומנה אצלה נמצא הילד ונוטעות בה תקוות שווא, זאת באומרן למשפחה כי הילד יגיע לאימוץ, למרות שכלל לא ניתן פסק דין בנושא. כל זאת, בניגוד לכללי האתיקה.
הפרת חסיון בניגוד לחוק
עבירות מידע חסוי ומסווג לגורמים שונים, בכלל זה, העברת מסמכים חסויים. כל זאת, בניגוד לחוק המחייב אותן לחסיון.
בזיון בית משפט
אינן משתפות פעולה עם השופט, ומבזות את בית המשפט. מתעלמות מקביעותיה של השופטת, שהן עבורן בבחינת אות מתה.
חטיפת ילדים בחסות פרצות החוק, תוך שימוש לרעה בכח המשרה
ילדים מוחזקים בני ערובה במתקני כליאה של משרד הרווחה. כל זאת בחסות פרצות בחוק.
את מהלך החטיפה הן מפעילות תוך שימוש לרעה בכח המשרה, ובכח הרב שנתן להן המחוקק.
פועלות בניגוד לאמנת זכויות האדם של האו"ם
מתנהלות כמו במשטרים טוטאליטריים, ופועלות בניגוד לאמנת האו"ם לזכויות אדם, הקובעת כי זכותו של כל אדם להליך משפטי הוגן.
מנסות למנוע זכות יסוד זו של ההורים להשתתף בדיונים משפטיים הנוגעים לילדיהם. מסתירות את חומר הראיות מפני ההורים.
מניפולטיביות ומוציאות דיבה על הורים
ממציאות סיפורי מעשיות על ההורים. הבדיה המפורסמת, השגורה, והאהובה ביותר בפי עובדות סוציאליות היא – "ההורים אלימים",
כל זאת תוך שימוש במלים גבוהות וסופרלטיבים, על מנת להפעיל הליך שכנוע פסיכולוגי על השופט.
סחר בילדים לאימוץ
יוצרות מעגל שמוביל לאימוץ כפוי. מסרבות לפיתוח תכנית טיפול מתאימה של תמיכה בקהילה, כי תכניות טיפול כאלו יקטינו את מספר הילדים לאימוץ, והדבר יפגע במשפחות שמבקשות לאמץ ילדים. נוקטות סחבת משפטית על מנת להתיש את ההורים
שיבוש הליכי משפט, העלמת ראיות, ופגיעה בסמכותו של השופט
מעלימות מסמכים משפטיים, לעיתים בתואנה המעוררת גיחוך שהיא: "חסוי מפני שופט…"
פגיעה והתעללות בילדים חסרי ישע
העבירה החמורה ביותר של פקידות הסעד היא התעללות נפשית קשה, והזנחה רגשית, זאת באמצעות ניתוק אכזרי מהוריהם, וכליאתם בבתי מעבר למשך תקופה ארוכה. עבירה זו נובעת בראש וראשונה מכך שהן מתייחסות לילדים חסרי ישע כאל חפצים דוממים, שאפשר לאפסן אותם לתקופה ארוכה בבוידם, ואז לשלוף אותם בעיתוי המתאים, ולשנע אותם ליעד אחר.
כך מעידה העובדת הסוציאלית על ההידרדרות שחלה במצבם של ילדים, בשל השהות בבית המעבר:
"במשך התקופה הארוכה שהילדים היו בבית המעבר, בלא שהיתה להם הזדמנות לפגוש את אמא להם, חלה הדרדרות במצב הילדים הגדולים במיוחד. במיוחד במצבו של הגדול. בן 5 וחצי, ילד חכם, אינטליגנט. מבחינה רגשית נמצא בייאוש טוטאלי. סימני דכאון ותופעות אלימות כלפי הילדים וכלפי עצמו. מצבים שבהם נמצא בהשתוללות גמורה. הסכנה הן כלפי עצמו והן כלפי ילדים. כשלא משתולל, יש התכנסות בתוך עצמו. עיניו בוהות ועצובות.עד הזמן האחרון נאחז במטפל האישי שלו. לאחרונה נחבל ופוגע בקשרים אותו מטפל. מקלל ויורק."
ומסיימת השופטת בדבריה:
"לצערי, שום דבר לא תוקן מאז, ואנחנו נמצאים באותו מקום שהיינו, כשפקידות הסעד צוברות כח.
בטוחות שעמדתן היא בעצם פסק הדין שעל השופט לחתום עליו".
גילוי נאות:
אותן עובדות סוציאליות עברייניות, המשיכו לעבוד במשרד הרווחה כרגיל, ולא הועמדו לדין פלילי ו/או אזרחי, זאת בשל מסגרת מדיניות טיוח של משרד הרווחה, שהיא דבר שבשגרה.

דוד גולן וצ'רלי בוזגלו רודפים באמוק אחר עיתונאית שאינה רואה את ילדיה כעשור

נובמבר 2016 – דוד גולן יחצ"ן איגוד העובדים הסוציאליים ועו"ד צ'ארלי בוזגלו ברדיפה אובססיבית בתביעת אזרחית נגד עיתונאית שאינה רואה את ילדיה מזה מספר שנים. בתום דיון משפטי שלא פעל ע"פ תכנונם יצאו נסערים מאולם הדיונים. מדף פייסבוק מוטי לייבל.

העיתונאית לורי שם טוב נרדפת על ידי משרד הרווחה והפרקליטות עקב חשיפת פשעיהם

אוקטובר 2016 – העיתונאית לורי שם טוב חושפת פשעי משרד הרווחה נגד האנושות התולש מידי שנה אלפי ילדים וקשישים מבתיהם וסוחר בהם במוסדות תוך הלעטתם בסמים פסיכיאטריים.
העתונאים לורי שם טוב ומוטי לייבל חושפי פשעי משרד הרווחה נגד האנושות נתבעים בתביעות סרק דיבה ותלונות סרק במשטרה.

ביטוח לאומי אינו משלם חובותיו לאזרח

אוקטובר 2016 – כל מי שהתנהל אי-פעם מול הביטוח הלאומי יודע שחובות אף פעם לא ״נעלמים״ – הביטוח הלאומי יכול למצוא אתכם ולדרוש חוב עם ריביות, הצמדה, קנסות ומה לא, אפילו על חוב שנוצר לפני 7 שנים. אבל אם המקרה הפוך, ודווקא הביטוח הלאומי הוא זה שחייב לכם כסף, זה כבר סיפור אחר לגמרי – אז יש מגבלה של תשלום רטרואקטיבי של שנה אחת בלבד.

אין שום הצדקה לא-סימטריה הזו. אם הביטוח הלאומי יכול לגבות מהציבור חוב 7 שנים אחורנית, זו צריכה להיות גם זכותו של הציבור לתבוע מהביטוח הלאומי קצבאות ל-7 שנים אחורנית.

לאחרונה פנו למשרד הרווחה, וביקשו להבין כמה נפוצה התופעה של קצבאות שאנשים זכאים להן אך לא מקבלים בגלל שתקופת התביעה מוגבלת רטרואקטיבית לשנה אחת בלבד. הנתונים מציירים תמונה מדהימה – אילו ניתן היה למשוך קצבה 4 שנים רטרואקטיבית, ביטוח לאומי היה משלם לציבור עוד 11,640 קצבאות, בשווי כולל של 82 מיליון ש״ח! ואילו הנתונים היו מתייחסים לקצבאות המשולמות 7 שנים רטרואקטיבית, כפי שדרשתי, הסכומים היו גבוהים בהרבה.

מדובר על אלפי מקרים של קצבאות ילדים, זקנה, נכות ועוד, שהציבור זכאי להם כחוק אך אינו נהנה מהם בגלל ההגבלה הדרקונית הזו. הצעת חוק שהגשתי יחד עם חברי למרצ ח״כ אילן גילאון נועדה לתקן את המחדל הזה, ולהשוות את זכויות התביעה של הציבור לאלה של הביטוח הלאומי. ההגבלה של הביטוח הלאומי מנסה לסגור גירעונות על חשבון קשישים, נכים, ואוכלוסיות מוחלשות שלא הספיקו להגיש את הטפסים שלהם בזמן, אם בכלל היו מודעים לזכאותם לקצבה. הצעת החוק שהגשנו נועדה לשים לעוול הזה סוף.

הפתרון למצב הקשה בו אבות ואמהות פורקים את זעמם ברחבי הרשת הוא הקמה מיידית של נציבות קבילות ציבור במשרד הרווחה

תהיו הוגנים: איך להתמודד עם כעס ההורים על העובדות הסוציאליות? , עו"ד משכית בנדל , 09/25/2016  , מעריב

הפתרון למצב הקשה בו אבות ואמהות פורקים את זעמם ברחבי הרשת הוא הקמה מיידית של נציבות קבילות ציבור במשרד הרווחה

בשנים האחרונות הרשת מלאה באתרים, בבלוגים ובדפי פייסבוק שבהם הורים שילדיהם נלקחו מהם על ידי מערכת הרווחה פורקים את כעסם וצערם על עובדות סוציאליות. לפעמים הם בהחלט עוברים את הגבול, אבל האמת היא שגם למשרד הרווחה עצמו יש חלק בכך. רק לאחרונה הגישה פרקליטות המדינה תביעה בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות נגד שלושה פעילים בשם פקידה בכירה במשרד הרווחה. התביעה פורשת התבטאויות קשות, נוטפות שנאה ובעלות היבטים מגדריים מבזים ומקוממים. הביקורת שמוטחת בעובדות הסוציאליות לעתים חוצה את הגבול שבין ביקורת לגיטימית לבין התבטאות אסורה. אלא שכתב התביעה מתעלם, ולא בכדי, מדבר אחד חשוב – והוא שלמשרד הרווחה יש אחריות רבה מאוד לדינמיקה הזאת.

פלייליסט – הוצאת ילדים מביתם ומשפחתם

הבעיה היא שלאנשים מסוגם של הנתבעים אין כל ערוץ או דרך להשמיע את הביקורת שלהם על משרד הרווחה ועובדיו, אפילו כשהדבר נוגע לפעולתם בנוגע לילדיהם. כיום ניתן להוציא ילדים מבית הוריהם בלי הליך הוגן, ולו הבסיסי ביותר. להורים אין זכות ערר ואין כמעט ייצוג משפטי, לא בתוך המערכת ולא בבית המשפט. מנגד, יש הפעלת כוח וסמכות כדי לסחוט הורים שייתנו הסכמתם לטיפול מסוגים שונים.

למעשה, במשרד הרווחה, האחראי לטיפול פרטני בחייהם של מאות אלפי אנשים בישראל, אין נציב קבילות, ואין שקיפות אלמנטרית או בקרה רצינית. גם אין לו כל רצון שיהיו כאלו, והוא מתנגד לכך באופן עקבי. הסיבה להתנגדות פשוטה: הוא לא מעוניין לוותר על הכוח העצום שיש לו לעומת האוכלוסיות הכי פגיעות במדינת ישראל – עניים, בעלי השכלה נמוכה וחסרי מעגלי השפעה ותמיכה חברתית, שמהווים את האנשים השקופים בחברה הישראלית. על רקע זה, למשרד הרווחה יש אחריות לכך שזכויות בסיסיות של בני אדם, הורים וילדים, נפגעות, וגם להפקרה של העובדות הסוציאליות, לאלימות מילולית ופיזית פסולה ומגונה שמופנית אליהן, בין השאר, על הבמה היחידה שקיימת לביקורת כזאת – רשת האינטרנט.

העובדות הסוציאליות הן הראשונות שצריכות להתקומם על כך שבמדינת ישראל יש מערכת שעובדת בצורה שאינה הולמת מדינת חוק שבה לכל אדם זכויות בסיסיות. הן שצריכות לדרוש הגנה אמיתית על שלומן ועל יכולתן למלא את תפקידן במקצועיות לטובת האוכלוסייה שהן משרתות. טעות היא להתעלם מכך שהשתקת ההורים תפגע בעובדות הסוציאליות מכיוון שהתסכול והכעס מוצאים את פורקנם במקום היחיד שבו ניתן לעשות זאת, במשולב עם לא מעט ביקורת לגיטימית.

הפתרון למצב הקשה הוא הקמה מיידית של נציבות קבילות ציבור במשרד הרווחה, כפי שהמליצו גורמים מקצועיים בעבר. נציבות זו צריכה להיות חיצונית ועצמאית, ועליה לטפל בתלונות של אנשים מסוג הנתבעים ועוד עשרות אלפים כמוהם. יש לכונן, בחקיקה מנגנון מודרני שהולם מדינת חוק ומגן על זכויות האדם של כל המעורבים בהליכים בתוך מערכת הרווחה. הדבר הזה הוא בראש ובראשונה אינטרס מובהק של מערכת הרווחה ועובדיה, והוא יעיל וצודק פי כמה מניהול הליכים בבתי משפט.

הכותבת היא ראש תחום רווחה וקיום בכבוד באגודה לזכויות האזרח

יצאנו מבית המשפט עם עגלה ריקה פקידת הסעד לקחה לי את התינוקת מהידיים אחרי שלושה חודשים

ספטמבר 2016 – חדשות ערוץ 2
מדי שנה מוצאים מבתיהם בישראל 10,533 ילדים. במרבית המקרים להורים כלל אין ייצוג בערכאות השונות ובבית המשפט, ומבלי להבין מה מתרחש – הילד נלקח מהוריו על ידי הרשויות. "לא האמנו שזה משהו שיכול בכלל לקרות", אמרה יעל לחדשות 2. "לא היינו עם ייצוג של עורך דין ויצאנו מבית המשפט עם עגלה ריקה ופקידת הסעד לקחה לי את התינוקת מהידיים אחרי שלושה חודשים".

יעל היא דוגמה למצב המורכב שעוברות המשפחות. בעלה הקודם, לפני 14 שנים, היה אלכוהוליסט ולמרות ניסיונותיה לשכנע אותו להיגמל היא לא הצליחה. היא לא חשבה שהמחיר שתשלם יהיה לאבד את ילדיה. "אני הייתי בהלם טוטאלי, לא יכולתי ברגע אחד להיות בלי התינוקת שלי", היא תיארה.

עכשיו, כשהצליחה לשכור עורך דין, היא מחדשת את המאבק להחזרתם של הילדים לחיקה, אבל בלי הייעוץ שלו זה לא היה מתאפשר. על פי נייר שהוכן באחרונה בסיוע המשפטי במשרד המשפטים – ב-93% מהמקרים שבהם להורים לא היה עורך דין, הבקשה להוציא את הילד מהבית התקבלה בבית המשפט, לעומת רק כ-63% מהמקרים כשההורים היו מיוצגים.

מבין כ-850 הליכים חדשים מדי שנה העוסקים בהוצאה ממשמורת, פחות ממחצית מיוצגים – כ-370 בלבד. מדי שנה מוציאה המדינה 685 מיליון שקלים על מסגרות חוץ ביתיות. עלות לכל ילד או ילדה נעה בין 5,000 ל-14 אלף שקלים לחודש. גם הדס שבנה הוצא מהבית לפני חמש שנים לא הבינה שהיא לבד במערכה הזו.

"אין כסף לממן עורך דין, המצב על הפנים"

"לא יכולנו לעשות כלום, לא יכולנו להתנגד, לעשות כלום, כלום, שום דבר", היא טענה. "לא היה לנו עורך דין. ממש אין לי כסף לממן עורך דין. המצב שלי ממש ממש ממש על הפנים".

כדי לקבל סיוע משפטי מהמדינה צריך לעמוד במבחן זכאות מחמיר מאוד, למרות העובדה שגם כך מרבית המשפחות המגיעות לדיונים כאלה נמצאות במצב כלכלי חמור. שר הרווחה חיים כץ אימץ חלק ממסקנות ועדת סילמן שבחנה את הנושא, ונתן להורים אפשרות לערער על הוועדות בטרם מגיעים לבית המשפט, אבל בבית המשפט המצב נמשך. אם אדם יגנוב לחמניה מהמכולת ויעמוד לדין, הוא יזכה להגנה מלאה מטעם המדינה, אבל מי שילדיו עשויים להיות מוצאים בכוח לפנימייה יהיה חשוף לגמרי בבית המשפט.

גם העובדים הסוציאליים שחושבים שלמרות הקושי צריך להוציא ילדים מהבית, סבורים שבכל מקרה צריך לדאוג גם לזכויות של ההורים. בתצהירים שהגישה האגודה לזכויות האזרח בעתירה לבג"ץ כתב עובד סוציאלי: "פעם נכחתי בוועדה עם סבתא ממוצא אתיופי, שלא הבינה בכלל עברית. אמנם הייתה מתורגמנית, אבל דיברו שם על אפשרות של הכרזה על הנכד כקטין 'נזקק' והיה ברור שהסבתא לא מבינה בכלל מה זה ומה המשמעות של זה למרות שהיא הסכימה לזה… זו בעיה, הורים לא לגמרי מבינים מה קורה".

גם בתחום של ייצוג ילדים בבתי משפט, ישראל נמצאת מאחור. זה נתון לשיקול דעתו של השופט ורק מחצית מהילדים מיוצגים בארץ, בניגוד למצב בחו"ל שבו יש חובה להצמיד לילד עורך דין בכל הליך של הוצאה מהבית. כעת צריכה המדינה להכריע אם תספק לכל אזרח את זכות הייצוג, גם כשזה נוגע לתא המשפחתי.

מירי אלוני מספרת על פשעי משרד הרווחה נגד משפחתה

12.09.2016 – אודיטוריום בת ים – כנס לזכרה של חה"כ ד"ר מרינה סולודקין ז"ל, בנושא הקהילה למען ילדים ונוער במצוקה. מירי אלוני מספרת על פשעי משרד הרווחה נגד משפחתה
ד"ר מרינה סולודקין. אנחנו כאן בנושא של הוצאת ילדים מביתם. זה נושא שאני סבלתי ממנו ועדיין סובלת ממנו. אחת הפוליטיקאיות היחידות שניסתה לעזור, לא רק לי באופן אישי, אלא גם לעמותה שנקראת "עוללים בשבי" (הוקמה על ידי האמא רמית בר), פגשה אותנו והיא גרמה לכך ששר הרווחה דאז, בניזרי, היחידי שפגש אותנו והזיז דברים.

לזכרה של מרינה ולכבוד כל האימהות, והאימהות הכואבות בעיקר שניתקו את ילדיהן מעליהן.

הנושא של הוצאת ילדים מביתם, הוא נושא מאוד טעון באופן אישי אצלי. אני אף פעם לא פתחתי את זה כך בצורה הזו. קצת דיברתי פה ושם בראיונות, אבל לא ממש. אין לנו זמן להיכנס לכל הסיפור האישי שלי, שהוא סיפור של שנים ומאוד מורכב, אבל אני אכלתי אותה קשות מעובדות סוציאליות, ואני יכולה להגיד לכם, עם כל הכבוד לנשות הרווחה כאן, קודם כל בתור משפט פתיחה, אני יכולה לומר לכם כאן שאני סוציאליסטית. אני חושבת שחברה שאינה דואגת לחלשים, היא לא חברה אנושית.

איך עוזרים להם? אני תמיד הופעתי בהתנדבות לעובדות סוציאליות, נשים מוכות, כל מיני אירועים, והכרתי אותם רק מהצד שלי כזמרת שבאה להתנדב. לא הכרתי אותם באופן אישי אחד-לאחד. לא הזדקקתי להם, לא ליועצים פסיכולוגים ולא לשום דבר. קיימנו, אני ובעלי שמוליק, משפחה עם שני בנים, משפחה נורמטיבית, לא רוצה להתפאר יותר מידי, לא נכנסו לחיים שלנו עובדות סוציאליות, לא נזקקנו ליועצים פסיכולוגים וליועצות חברתיות בבתי הספר שהילדים למדו. אף פעם לא הייתה בעיה כזו.

כשרבין נרצח, למי שזוכר, אני הייתי איתו על הבמה, ואני הפכתי לפלאקט הזיכרון של הערב הזה. בעקבות כך, למרות שהתפרסמתי בכל העולם ובכל הטלוויזיות וכו', באופן אישי לקריירה שלי זה מאוד הזיק. פשוט לא הזמינו אותי להופעות. לא רק הימניים. גם השמאלנים. לא רצו לראות אותי. לא הייתה לי עבודה, והסיבה לכך היא פשוטה, מכיוון שזו אחת הטראומות הגדולות ביותר, בייחוד שזה היה טרי בשנים הראשונות, אף אחד לא רצה להיזכר בזה. כל מי שרואה אותי, עד היום, מדבר איתי על הלילה ההוא. אז היום זה מביא כבוד, אבל אז, זה היה כל כך טרי, כל כך כואב וכל כך טראומתי שלהופעות, והופעה זה בדרך כלל בידור. אנשים באים לצחוק, לשמוח. אף אחד לא רצה להזמין אותי, וכבר שמישהו הזמין אותי להופעה בערב יום העצמאות, הוא ביקש ממני שזה לא יהיה פוליטי.

מירי אלוני בכנס לזכרה של חה"כ מרינה סולודקין – ספטמבר 2016

פתאום, שלא מרצוני, כזמרת השלום שבאה להופיע בעצרת של כן לשלום ולא לאלימות, הפכתי שלא מרצוני לזמרת פוליטית. שיר השלום אף פעם לא היה פוליטי, עד אותו ערב כנראה.

לא הייתה לי עבודה. עברנו מתל-אביב לכפר-סבא, ושם הופעתי בבתי אבות, לימדתי פיתוח קול. מאוד נהניתי מזה אבל, כסף קטן. המשפחה חייתה מאובר-דראפט לאובר-דראפט, ואם לא מנהל הבנק שלי היה לארג' איתנו, ונתן לנו אובר-דראפט של עשרות אלפים, לא יודעת אם היינו מצליחים לשרוד. אבל שרדנו והתגלגלנו. יום אחד הגיע לארץ אמרגן ישראלי שעזב את הארץ בשנות השבעים והוא אמרגן מאוד ידוע בברלין. הוא הזמין אותי לסיבוב הופעות בגרמניה, וכך קרה שהתגלגלתי לשם. בהתחלה זה לא היה מתוכנן להישאר שם, אבל מאחר וכבר הייתי שם ומאוד מאוד הצלחתי לקהל עולמי, החלטנו שמאחר ואין פרנסה בארץ מהשירה שלי, אולי שם אפשר להתחיל מחדש ולהרוויח יותר, וכך יש משפחות שאחד ההורים יוצא לעבוד בסולל בונה, או כיועץ צבאי, אחד מבני המשפחה עובר לגור בחו"ל כדי לפרנס את משפחתו. יש סידורים כאלה. ולא מעט. במקרה שלנו, זו הייתי אני. זו הייתה האישה. בעלי אז יצא לגמלאות, והמקצוע שלו לא איפשר לו להמשיך לעבוד. הוא עבד בבניין כמפעיל ציוד מכני כבד. הוא כבר לא יכול היה לעבוד בזה.

יצא שהוא נשאר לבד עם הילדים בארץ, וטיפל בהם במסירות רבה. כך עברה לה שנה. אני הגחתי מידי פעם לארץ, גיחות קצרות, והוא היה איתם רוב הזמן וגם מגיע איתם לברלין ששם חייתי, מידי פעם.

כעבור שנה וקצת, התגלו אצלו חורים מוקולריים במרכז האישונים. הוא היה צריך לעבור ניתוח מאוד קשה, ובבית הספר שהילדים למדו, היועצת, הציעה לו בתקופה שהוא היה צריך להחלים, זו החלמה מאוד קשה. הוא צריך לשכב עם הפנים כלפי מטה, כדי שכל הגז שהכניסו לאישון, יצא.

אני לא יכולתי לחזור לארץ, היו לי שם התחייבויות ולתהליך ההבראה, היועצת הציעה לו, "יש איזה פנימיה, ברח' פרופ' שור בתל-אביב, קוראים לה פנימיית בית הילד, תכניס לשם את הילדים לתקופה שאתה צריך להחלים". כך עשינו.

באתי לארץ כדי לראות את המקום. המקום עבר שיפוץ, נראה מצוין. בחדר האוכל שניצל וסלט, והחדרים משופצים עם מחשבים, והכל נראה נהדר, ואחרי זה אמרו לי "את רק צריכה לגשת ללשכת הרווחה בדרום תל אביב, לחתום שאת מוכנה שהילדים יהיו".

בהתחלה הם הציעו לנו את זה ללא תשלום. וכך הנזל וגרטל נכנסו למלכודת. אני חתמתי ונסעתי חזרה לגרמניה, והשערים תמיד היו פתוחים, נכנסת ויצאת. הילדים היו בני 13.5 ו- 14.5 לקראת 14 ו- 15 כבר. היו בתחילת גילאי הבגרות, ובאותה שנה הם היו בגרמניה והעלינו בפניהם את האפשרות להישאר בגרמניה, אבל זה גיל מאוד קשה. זה לא כמו לקחת ילד בגיל 6 לחו"ל, כשהוא נכנס לבית ספר ולומד וכו' ויותר קל לו. זה גיל שיש את הקשיים שלו, וקשה מאוד… הם לא רצו לחיות שם, ובהחלט כיבדנו את זה. הסיסמא של העובדות הסוציאליות "רצון הילדים הוא הקובע".

אז רצון הילדים קבע אצלנו ובעלי נשאר איתם בארץ. הכנסנו אותם לבית הילד מרצוננו, כשפיתו אותנו שהילדים יהיו שם ללא תשלום, והתוכנית הייתה שבחופש הגדול הם יבואו אלי לברלין ויהיו איתי שם. ואז, מנהלת בית הילד, רינה כוכבי המכשפה, התחילה להסית אותם נגד אבא שלהם. את כל הדברים האלה אני יודעת בדיעבד. לא ידעתי אותם אז, כי הבן שלי סיפר לי. "מה אתם צריכים, אמא שלכם עזבה אותכם, מה אתם צריכים את אבא שלכם?, תעזבו את אבא שלכם הקשוח הזה. יש לכם פה בית, אתם לא צריכים אותם". היא התחילה פשוט לפתות אותם להישאר שם. לנו לא הייתה כוונה להוציא אותם משם. חשבנו שאולי זו אפילו אפשרות נהדרת שהם יישארו, כי הם קשורים לבית הספר שלהם, לחברים שלהם, לתל-אביב והכל טוב.

מה שהיא לא אמרה לי כשאני באתי אליה אז, היא לא אמרה לי שכל הילדים באותה פנימייה, נמצאים שם תחת צו של בית משפט לנוער. כלומר זה ילדים שהוצאו ממשפחות. היום אני יודעת שבהרבה מקרים בעוולה, והיא לא אמרה לי את זה.

קשה לי לספר לכם את זה בקיצור, מה שהיא עשתה, היא התחילה להגיד לבעלי, על הילד שלי יוסף, הצעיר בן 13.5 שנים, שהוא נוסע כל הזמן בחצר עם הסקייטבורד שלו, שזה בלתי אפשרי, בלתי נסבל "תיקח לו את הסקייטבורד!".

הילדים סיפרו לה שהם עומדים לנסוע לגרמניה בחופש, והיא התחילה להסית אותם "מה אתם צריכים לנסוע לגרמניה, שפה זרה, לא יהיה לכם טוב שם". אז יום אחד יוסף בא עם הסקייטבורד הבייתה, ובעלי שמוליק אמר לו "תשאיר את הסקייטבורד", והוא אמר "מה פתאום?", כי הוא היה נורא קשור לסקייטבורד שלו, והתפתח ויכוח ומריבה ביניהם והם צריכים היו לחזור כבר, והם לא חזרו לבית הילד, והיו צריכים לצאת מהבית והלכו לשבוע הספר, כמו שכל שנה הם היו עושים. מורידים את כל הספרים הישנים מהמדף בבית והולכים למכור אותם כדי להרוויח כמה גרושים. אז הם הלכו לשבוע הספר, ושם בבית הילד מחכים להם והם לא מגיעים. מצלצלים לשמוליק, "איפה הילדים?". הילדים חזרו לבית הילד בשעה 24:00 בלילה, אבל בינתיים הם כבר הזעיקו את המשטרה, ולמחרת כששמוליק הגיע לבית הילד, כדי לפגוש את המנהלת גב' כוכבי, לשאול מה קרה ולדבר איתם, השער היה נעול.

בשער עמד שומר מזויין עם נשק שלא נתן לשמוליק להיכנס. שמוליק אמר "תן לי בבקשה להיכנס. אני רוצה לדבר עם המנהלת", אז המאבטח אמר "אני אלך לברר". הוא חזר אליו, היא לא באה לשער. המאבטח אמר: "המנהלת אמרה שתבוא לפה ביום ראשון". שמוליק הגיע ביום ראשון ואז חיכו לו שם פאנל שלם של דיות, כל העובדות הסוציאליות של אגף הרווחה, וירדו עליו "מה אתה עושה לילדים?", ולא נתנו לו לדבר, ובאותו יום לא נתנו לו לפגוש את הילדים, הוציאו צו הפרדה לשבעה ימים, צו הרחקה. זאת אומרת "האבא והאמא המסוכנים", הצו היה גורף, וכעבור שבעה ימים האריכו את זה לחודש, ואחרי חודש האריכו את זה לעוד שלושה חודשים, וזה הכל בעקבות מה שאמרו לבית המשפט העובדות הסוציאליות.

כעבור שלושה חודשים כשהגעתי לארץ, עמדנו ליד הגדר, ופתאום ראיתי שהגדר היא ענקית. לא נתנו לי להיכנס. גדר בגובה 2 קומות, שומר מזויין, לא נותנים לי להיכנס. אני.

עמדנו ליד השער והתחלנו לצעוק "יוסי, ירמי, ירמי, יוסי", והתחלנו לשרוק את השריקה. הילדים יצאו והם ישבו על מדרגה. המדרגות הם רחוקות, מרחק של כ- 70 מ"ר, ואנחנו מעבר לגדר, עומדים וירמי ישב על המדרגות, יוסף ניגש אל הגדר. מנהלת הפנימיה כוכבי, באה אליו, וקרעה אותו מעלינו. כמו בשואה. כמו נאצית בשואה. קרעה אותו מאיתנו ואמרה לו "אסור לך לדבר איתם!", וסחבה אותו בחזרה.
זה היה עינוי. השקענו אלפי שקלים במשפט כדי לבטל את הצו. ירמי בחר להישאר שם, ויוסף ביקש לצאת. הוא אמר "זה בית סוהר. אני לא יכול להיות פה". משרד הרווחה לא שחררו אותו מהצו. לא היתה להם ברירה, אז הם אמרו לשופטת שתכתוב שיוסף יכול לעזוב את הפנימייה, כי אין לו אפשרות היפרדות מאביו. משפט מטומטם. בחור בן 14 פלוס. רק בגלל זה הן מוותרות, אבל הן לא ביטלו את הצו. עברנו עם הרווחה ויה דולורוזה. אני לא רוצה לגזול מזמנכם, ובפעם הבאה אני אספר את המשך הסיפור.

אריאלה גרבוז – עובדת סוציאלית מפקחת על הורים במרכז קשר ואם למבריח הסמים צבי רדנר

אריאלה גרבוז - מנהלת מרכז קשר קינג ג'ורג' תל אביב
אריאלה גרבוז – מנהלת מרכז קשר קינג ג'ורג' תל אביב

פברואר 2015 – צבי רדנר בנה של עובדת סוציאלית אריאלה גרבוז המשמשת כמנהלת מרכז קשר במעון ויצו ברחוב קינג ג'ורג' 35 בתל אביב הורשע ע"פ הודאתו כי ייבא לארץ מהודו סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 1279 גרם.

כסף קל – החינוך החלול של אריאלה גרבוז

עשיית כסף קל בהברחת סמים מסוכנים לארץ אינו דבר חדש בסביבתה של עובדת סוציאלית אריאלה גרבוז. מזה עשרות שנים היא משמשת במרכז קשר ברחוב המלך ג'ורג בתל אביב כמפקחת על מפגשים בין הורים לילדיהם תוך השפלת ההורים והילדים עד כדי ניתוק הקשר ביניהם לצמיתות. מרכזים אלו הם מעמסה על החברה הישראלית ומקבלים גיבוי מפקידים מושחתים במשרד הרווחה ואיגוד העובדים הסוציאליים לעשיית כסף קל על גבם של משפחות קשות יום.

תרבות סחר בילדים בשנות החמישים – מוסד "אם וילד"

מעון ויצו בקינג ג'ורג' בתל אביב אותו מנהלת אריאלה גרבוז נקרא בשנות החמישים מוסד "אם וילד" של ויצו ושימש תחנת מעבר לחטיפת ילדי תימן. המעון היה מקבל ילדים מבתי חולים אשר ניטען ע"י עובדות סוציאליות בדרך רמיה כי ננטשו ע"י הוריהם, ומהמעון הועברו למאמצים לללא ידיעת ההורים. להורים נמסר מבית החולים כי הילדים מתו.

המעגל הגרבוזי

התעסקותו של צבי רדנר בהברחת סמים קשים לארץ אינה מקרית. סמים אלו אמורים היו לשלשל לכיסו הון כסף קל מצד אחד, מהצד השני להפיל אזרחים אחרים לסמים אשר יעברו לטיפולן של עובדות סוציאליות כדוגמת אימו אריאלה גרבוז שגם תעשנה כסף קל על גבם של אומללים אלו.

סוף דבר

מדובר ביצירת ג'ובים לכסף קל במינוי עובדות סוציאליות המשמשות פטרוניות למשפחות בעוד משפחותיהן שלהם מבצעים פשעים קשים נגד משפחות בישראל.

מתוך פרוטוקול הארכת מעצר של מבריח הסמים הקשים צבי רודנר בנה של עובדת סוציאלית אריאלה גרבוז
מתוך פרוטוקול הארכת מעצר של מבריח הסמים הקשים צבי רדנר בנה של עובדת סוציאלית אריאלה גרבוז

מתוך גזר הדין של מבריח הסמים הקשים צבי רודנר בנה של עובדת סוציאלית אריאלה גרבוז
מתוך גזר הדין של מבריח הסמים הקשים צבי רדנר בנה של עובדת סוציאלית אריאלה גרבוז

טיפול משפחתי פקידות סעד – סרטון סאטירי דוקומנטרי

מרץ 2016 – סרטון סאטירי דוקומנטרי. חובת צפיה לכל משפחה בישראל.
אזהרה! תמונות קשות לצפיה. השגחת מבוגרים מומלצת.
ניסינו לקבל את עזרת הרווחה בהפקת הסרטון אך לצערנו סורבנו מאחר ואין הן רוצות שהאמת תצא לאור.

קריינות : מוטי לייבל
הפקה : אלי דניאל