הוגשה תלונה לרשויות כנגד פסיכיאטר בגין טיפול רשלני ומזיק

אוגוסט 2016 – השבוע שיגרה עמותת "מגן לזכויות אנוש" תלונה לרשויות הבריאות בשם בעלה של צעירה בת 36.
לטענתו עברה אשתו אבחון וטיפול פסיכיאטריים רשלניים שלא יכלה להתגונן מפניהם כיון שכאשר הסכימה לטיפול לא סופק לה כל מידע באשר לסיכונים ולנזקים שעלולים להתרחש.

הצעירה נטלה תרופה נגד חרדות. במהלך הריונה החרדות התגברו. יומיים לאחר הלידה החלה לבכות ונשלחה מיד לפסיכיאטר המדובר.
לטענת המתלונן, שהמתין מחוץ לחדר, הביקור נמשך חמש דקות בלבד, פרק זמן קצר מכדי לאפשר אבחון מעמיק או יסודי. מה שמעיד לטענתו על אבחון רשלני.
מבחינת טיפול החליט הפסיכיאטר להכפיל את מינון התרופה שנטלה ואף הוסיף לה תרופה פסיכיאטרית נוספת, מה שבדיעבד התברר כמינון יתר מופרז שלכשעצמו גרם לאשתו לנמנום ועייפות כרונית, אובדן חשק מיני, עלייה במשקל, הפסקה כמעט מוחלטת של המחזור החודשי ועוד.
נקודה חריגה נוספת הייתה היעדר מוחלט של מידע על תופעות הלוואי והסיכונים שהתרופות הללו היו יכולות לגרום לאשתו, מכדי שתוכל לקבל החלטה שקולה אם ליטול את הטיפול או לא, בהתאם לסעיף ה"הסכמה מדעת" בחוק זכויות החולה.
בנוסף, כאשר המינון המוגבר התחיל להשפיע סירב הרופא לבקשה להפחית את מינון התרופות בטענה שצריך לשמור על יציבותה של המטופלת, וזאת למרות תופעות הלוואי הקשות שסבלה מהן.
בתלונה ביקשה העמותה לבדוק את התנהלותו של הפסיכיאטר בחשד לאבחון וטיפול רשלני, ובהיעדר הסכמה מדעת לטיפול שהציע למטופלת שלו.
יהודה קורן, דובר העמותה, אומר שדרך פעולה זו מאד שגורה בתחום הפסיכיאטריה, וכי הגיע העת שהאזרח יהיה מודע לכך שטיפול תרופתי פסיכיאטרי עלול להיות מבוסס על אבחון שרירותי שמתעלם מנסיבות החיים שהמטופל נמצא בהם, טיפול לא מידתי בסמים פסיכיאטריים ממכרים והיעדר מידע מלא ונאות בנודע לנזקים ולסיכוני התרופות החזקות שניתנות על ידי פסיכיאטרים. התוצאה של טיפולים כאלה הינה תלות קשה בפסיכיאטר ובתרופות שלו, ולכן נזק בלתי הפיך ברמה הגופנית וברמה הנפשית. בעקבות טיפולים פסיכיאטריים אנו מוצאים יותר ויותר מטופלים שיוצאים לחלוטין מכלל שליטה, והופכים אלימים ומסוכנים באופן שאפילו תרופות לא מצליחות להשתלט על התנהגותם.

הוגשה תלונה לרשויות כנגד פסיכיאטר בגין טיפול רשלני ומזיק

מאי 2016 – וגשה תלונה לרשויות כנגד פסיכיאטר בגין טיפול רשלני ומזיק

השבוע שיגרה עמותת "מגן לזכויות אנוש" תלונה לרשויות הבריאות בשם בעלה של צעירה בת 36.

לטענתו עברה אשתו אבחון וטיפול פסיכיאטריים רשלניים שלא יכלה להתגונן מפניהם כיון שכאשר הסכימה לטיפול לא סופק לה כל מידע באשר לסיכונים ולנזקים שעלולים להתרחש.

הצעירה נטלה תרופה נוגדת חרדות. במהלך הריונה החרדות התגברו. יומיים לאחר הלידה החלה לבכות ונשלחה מיד לפסיכיאטר המדובר.

לטענת המתלונן, שהמתין מחוץ לחדר, הביקור נמשך חמש דקות בלבד, פרק זמן קצר מכדי לאפשר אבחון מעמיק או יסודי. מה שמעיד לטענתו על אבחון רשלני.

מבחינת טיפול החליט הפסיכיאטר להכפיל את מינון התרופה שנטלה ואף הוסיף לה תרופה פסיכיאטרית נוספת, מה שבדיעבד התברר כמינון יתר מופרז שלכשעצמו גרם לאשתו לנמנום ועייפות כרונית, אובדן חשק מיני, עלייה במשקל, הפסקה כמעט מוחלטת של המחזור החודשי ועוד.

נקודה חריגה נוספת הייתה היעדר מוחלט של מידע על תופעות הלוואי והסיכונים שהתרופות הללו היו יכולות לגרום לאשתו מכדי שתוכל לקבל החלטה שקולה אם ליטול את הטיפול או לא, בהתאם לסעיף ה"הסכמה מדעת" בחוק זכויות החולה.

בנוסף, כאשר המינון המוגבר התחיל להשפיע סירב הרופא לבקשה להפחית את מינון התרופות בטענה שצריך לשמור על יציבותה של המטופלת, וזאת למרות תופעות הלוואי הקשות שסבלה מהן.

בתלונה ביקשה העמותה לבדוק את התנהלותו של הפסיכיאטר בחשד לאבחון וטיפול רשלני, ובהיעדר הסכמה מדעת לטיפול שהציע למטופלת שלו.

יהודה קורן, דובר העמותה, אומר שדרך פעולה זו מאד שגורה בתחום הפסיכיאטריה, וכי הגיע העת שהאזרח יהיה מודע לכך שטיפול תרופתי פסיכיאטרי עלול להיות מבוסס על אבחון שרירותי שמתעלם מנסיבות החיים שהמטופל נמצא בהם, טיפול לא מידתי בסמים פסיכיאטריים ממכרים והיעדר מידע מלא ונאות בנודע לנזקים ולסיכוני התרופות החזקות שניתנות על ידי פסיכיאטרים. התוצאה של טיפולים כאלה הינה תלות קשה בפסיכיאטר ובתרופות שלו, ולכן נזק בלתי הפיך ברמה הגופנית וברמה הנפשית. בעקבות טיפולים פסיכיאטריים אנו מוצאים יותר ויותר מטופלים שיוצאים לחלוטין מכלל שליטה, והופכים אלימים ומסוכנים באופן שאפילו תרופות לא מצליחות להשתלט על התנהגותם.

למידע נוסף בנוגע לתלונה,
יהודה קורן טל: 052-3350928
דובר עמותת מגן לזכויות אנוש

נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית

cchr
http://www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
http://www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03

תלונה נגד פסיכיאטרית בגין הפרת חוק זכויות החולה והתנהגות רשלנית שאינה הולמת רופא

מרץ 2016 – הוגשה תלונה לרשויות כנגד פסיכיאטרית ממרכז הארץ בגין הפרה לכאורה של חוק זכויות החולה והתנהגות רשלנית שאינה הולמת רופא מורשה

עמותת "מגן לזכויות אנוש" הגישה השבוע תלונה לרשויות בגין פסיכיאטרית מבית חולים במרכז הארץ. התלונה הוגשה בשם תושבת רמת גן, אם לילד בן תשע.

לטענת האם, כאשר היה בנה בן שבע פנו ההורים לאותה פסיכיאטרית על מנת שתאבחן את הילד. הפסיכיאטרית, שטענה שהילד סובל מהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, רשמה לו נגזרת של ריטלין בשם קונצרטה. אולם היא לא טרחה להסביר להורים מה תופעות הלוואי ומה עלולים להיות הסיכונים שיתלוו לנטילתה על ידי ילד בן 7. יתר על כן, כאשר שאלה האם את הרופאה על הסיכונים ועל תופעות הלוואי האפשריות, הפחיתה הפסיכיאטרית בערכן, ואמרה "זה מונע תיאבון, לא משהו מיוחד, לא משהו שאין לאחרים".

לאחר מספר חדשים התחיל הילד לסבול מהתפרצויות זעם שלא היו קיימות לפני השימוש בקונצרטה, אלה החמירו עד למצב שחייב את האם להפסיק את הטיפול בתרופה.

התלונה מסבירה שעל פי חוק זכויות החולה נדרשת הסכמה מדעת נאותה לפני טיפול רפואי, שמשמעה איננו רק הסכמה לטיפול, אלא כזו שמגיעה מתוך הבנה מלאה של ההשלכות האפשריות של הטיפול. כאשר לא מספקים לחולה מידע על הסיכונים שבנטילת תרופה ההסכמה שלו לטיפול מתבססת על מידע חלקי בלבד. עוד נטען בתלונה כי התנהלות שכזו מצד הפסיכיאטרית הינה רשלנית ואינה הולמת את אמות המידה הנדרשות מרופא מורשה על פי פקודת הרופאים, שכן לא רק שלא הסבירה את הסיכונים אלא גם הפחיתה בערכם בשעה שמעלון התרופה המצוטט גם הוא בתלונה ניתן ללמוד כי לקונצרטה שפע של תופעות לוואי וסיכונים, שהיא מוחזקת בכספת בית המרקחת ואכן עלולה לגרום בין השאר להתקפי חרדה, אי שקט, תוקפנות, דיכאון, כאבי ראש, דפיקות לב ועוד.

יהודה קורן, דובר העמותה מוסיף כי דווקא בגלל העובדה שממריצים כדוגמת הקונצרטה ניתנים לילדים, חשיבות ההסכמה מדעת של ההורים גוברת אף יותר, וכי אילו היו ההורים מיודעים יותר לגבי המידע הזה היו ודאי רבים נמנעים מהניסוי של התרופה על הילדים שבסופו הם מפסיקים אותו רק כדי לגלות את התופעות שלא הוסברו להם בעת רישום התרופה.

התלונה מצויה כעת בבירור.

עמותת "מגן לזכויות אנוש" היא הנציגה הישראלית של Citizens Commision on Human Rights –(CCHRארגון בין-לאומי המונה למעלה מ-300 סניפים ברחבי העולם. הארגון נוסד בשנת 1969 על ידי ארגון ( הסיינטולוגיה בשיתוף עם ד"ר תומאס סזאס, פרופסור לפסיכיאטריה, כגוף עצמאי, במטרה לחקור ולחשוף מקרים של הפרת זכויות אדם בידי פסיכיאטרים. הארגון עובד עם האו"ם ועם קבוצות רבות אחרות, במטרה לנקות את תחום בריאות הנפש. העמותה רואה בפסיכיאטריה את האלמנט ההרסני ביותר בחברה כיום.

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
http://www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
http://www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03

פשעי הרווחה והפסיכיאטריה – החריבו חיי ילדה מגיל 11

"הרסתם את הילדה שלנו": ההורים שיוצאים למלחמה בתרופות , עמית תומר , מעריב , 07/27/2015

בגיל 11 אובחנה מ' כסכיזופרנית וכלוקה בפיגור קשה, אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים וטופלה בתרופות חזקות. כבר לפני שבע שנים התברר כי האבחון היה שגוי, אולם עד היום לא נמחק הרישום

התרחיש הזה הוא ודאי הסיוט של רבים: להגיע לבית חולים פסיכיאטרי עם בעיה קלה ולהיקלע למערבולת של שרשרת אבחונים שגויים, שבסופם נגזר עליך לשהות במשך שנים במוסד סגור תוך קבלת תרופות, שצריכה ארוכת טווח שלהן גורמת לנזקים בריאותיים, וכל זאת שלא לצורך.

זה נשמע כמעט בדיוני אבל הוריה המאמצים של מ', כיום בת 23, טוענים שזה בדיוק מה שקרה לבתם. כשהייתה בת 11 אובחנה מ' כסובלת מסכיזופרניה ומפיגור שכלי קשה. היא אושפזה לסירוגין במוסדות סגורים וקיבלה תרופות פסיכיאטריות רבות. ההורים שבו והתריעו כי מצבה רק מחמיר בעקבות הטיפול שהיא מקבלת, אבל פעם אחר פעם נאמר להם שהסיבה לכך היא הידרדרות המחלה.

לפני חמש שנים התברר כי האבחון שנעשה לה היה שגוי, אבל אפילו זה לא סיים את הסאגה. רופאיה טוענים עד היום שאי אפשר לשנות רישום רפואי, ולכן היא מקבלת אותו טיפול שגוי לכאורה. כעת תובעים ההורים את המוסדות נס ציונה וגהה, שבהם טופלה מ'. "גם ככה כבר הרסתם את הילדה שלנו", הם קובלים, "לפחות כעת תנו לה לקבל טיפול התואם את מצבה".

מ' הגיעה להוריה המאמצים – זוג בשנות ה־60 לחייו המתגורר במרכז הארץ – כשהייתה בת 5. "רצינו מאוד ילדים אבל הייתה לי בעיה להיכנס להריון, אז החלטנו לאמץ", מספרת אמה, "אביה הביולוגי של מ' נפטר והאם חלתה, וכך היא הגיעה אלינו".

בהתחלה הכל היה בסדר: "היא הייתה ילדה רגילה לגמרי, חכמה וחריפה. כשהתחילה את הלימודים בבית הספר הייתה לה קליטה מהירה והיא שלטה בחומר, אבל אחרי כמה זמן התחילו להגיד לנו שהיא מפריעה בשיעורים ומתקשה לשבת בשקט", מספרים ההורים.

כשהייתה בכיתה ג' המליצה יועצת בית הספר שמ' תתחיל ליטול ריטלין על בסיס קבוע. "נתנו לה כמעט שנתיים, אבל לא היינו בטוחים שזה עושה לה טוב", הם אומרים, "במקביל התחילו הפרסומים נגד התרופה, אז החלטנו להפסיק. בבית הספר ביקשו שניגש לשירות הפסיכולוגי בעיר ושם רשמו לה תרופה חלופית".

אז העניינים החלו להסתבך: "לאחר יומיים שבהם מ' לקחה את הכדור היא נהייתה תוקפנית ואלימה מאוד. הבאנו אותה למרכז לבריאות הנפש בנס ציונה להסתכלות. היא הייתה מפוחדת ועוד סבלה מתופעות הלוואי של הכדור. אמרו לנו שלא יאשפזו אותה אלא שהיא תהיה שבועיים במחלקה הפתוחה, כדי שיוכלו להעריך את מצבה".

מרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. צילום: אמיר המאירי
מרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. צילום: אמיר המאירי

 יום לפני השחרור עוד סיפר הרופא להורים שלא מצא כלום, אבל ביום האחרון הגיעה שיחת טלפון שהפכה את הקערה על פיה. "בישרו לנו שמ' שומעת קולות ולכן צריכה להישאר בבית החולים ולקבל תרופות לסכיזופרניה".

לדברי ההורים, כשדיברו על כך עם מ' הבינו שיש לתופעה הסבר הגיוני, אבל אף אחד לא הסכים להקשיב. "היא בסך הכל שמעה קול דומה לזה של אשתי, אז היא התבלבלה והחלה לקרוא 'אמא'", מוסיף האב, "מאז המקרה לא חזר אבל כבר הלבישו עליה את המחלה. היא התחילה לקבל 'ריספרדל', תרופה פסיכיאטרית חזקה מאוד. הודיעו לנו על כך רק בדיעבד. על טופס ההסכמה נתנו לנו לחתום רק אחרי חודש שלם שבו קיבלה את התרופה, ובעקבותיה תרופות פסיכיאטריות נוספות".

"חייה הפכו לסבל ולסיוט"

"ריספרדל" היא תרופה אנטי־פסיכוטית, המשמשת לטיפול בחולים הסובלים מסכיזופרניה. היא עלולה לגרום לשורה של תופעות לוואי וביניהן עייפות, סחרחורות, עלייה במשקל ועצירות. "שימוש ממושך בתרופות נוגדות פסיכוזה יכולות לגרום לנזק מוחי", קובע ד"ר ריצ'רד שיפר, המומחה מטעם התביעה ששימש בעבר פסיכיאטר ראשי במחוז מרכז במשרד הבריאות, "כשאדם חולה זו הקרבה שאין ברירה אלא לעשותה בשביל התועלת שתביא התרופה לבריאותו, אבל במקרה של מ' המצב רק הידרדר".

"הבאתי למרכז לבריאות הנפש ילדה כמעט בריאה, אבל מאז שהחלה לקבל את התרופה הפכו חייה לסבל ולסיוט", אומר האב, "היא גרמה לה לכאבי ראש חזקים מאוד, לעצבים ולהתפרצויות. הרופאים אמרו שזה תוצר של המחלה ושצריך להעלות את מינון התרופה. העיניים שלה היו מתהפכות, רוק נזל לה מהפה, היו לה תנועות בלתי רצוניות וצמרמורות בכל הגוף. לפעמים חששתי שבכל רגע היא עלולה ללקות בהתקף לב".

כשראו הרופאים שגם המינונים הגבוהים לא מסייעים, החליטו להחליף למ' את התרופה לכדור פסיכיאטרי חזק עוד יותר – "לפונקס". "אמרו לנו שהוא יעשה אותה ילדה חדשה, אז הסכמנו", אומר האב, "אבל הוא פשוט שיתק אותה. היא הייתה ערה בכל יום חמש־שש שעות ובשאר הזמן ישנה. התחילו לתת לה תרופה פסיכיאטרית נוספת שנועדה לטפל רק בתופעות הלוואי".

"כל מי שהכיר אותה לא האמין", אומרת האם בצער, "היא התחילה להשמין, צבע העור שלה התחלף, נשר לה חלק גדול משערות ראשה ובמקומו החל לצמוח שיער על כל הגוף. לא היה אפשר לזהות אותה. מבחורה שכולם אהבו היא הפכה לצל הרוס".

לאחר כשנה של אשפוז לסירוגין שוחררה מ', אבל תופעות הלוואי הקשות מהתרופות שהמשיכה ליטול לא אפשרו לה לחיות בביתה ללא השגחה רפואית. היא אושפזה שוב, הפעם בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. כשהוריה ביקשו שוב לגמול אותה מהתרופות הפסיכיאטריות הורידו לה במעט את המינון, אך היא המשיכה ליטול אותן. בשלב מסוים הוחלט לשלבה בפנימייה לילדים עם הפרעות נפשיות והתנהגותיות, תקופה שההורים מכנים במילים הקשות "ניסיון לרצח".
"מנהלת המחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הייתה גם פסיכיאטרית במקום והיא המליצה על ההעברה כדי שתחזור למסגרת לימודית, אבל התרופות המרדימות לא אפשרו לה להישאר ערה בשיעורים. במקביל היא המשיכה להשמין ומשקלה הגיע למעל למאה קילו". בתקופה הזאת המשיכה לסבול מ' מתוקפנות, מפגיעות עצמיות ומכאבים פיזיים שרק החמירו. לבסוף הוחלט שאינה מתאימה גם למסגרת הזאת והוחזרה לאשפוז בגהה.

המרכז לבריאות הנפש בגהה. צילום: ויקיפדיה
המרכז לבריאות הנפש בגהה. צילום: ויקיפדיה

 כשהייתה בת 16 החליטו הוריה, שנותרו משוכנעים כי הטיפול שהיא מקבלת לא מתאים לה, לקחת אותה לאבחון נוסף. מכון הדר, המרכז לאבחון לקויות, קבע ב־2008 לאחר התייעצות של ועדה בת כמה מומחים כי: "מ' מתפקדת ברמה שאינה פיגור שכלי". כלומר, האבחון המקורי היה מוטעה. האגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה אישר את הממצאים.

באותה תקופה נלקחה מ' לאשפוז בבית חולים שערי מנשה שבצפון ושם קבעו הרופאים כי "הורדת מינון ה'רספידל' שיפרה את התנהגותה ואת מצבה הנפשי". אבל כל זה לא הספיק לפסיכיאטרים המטפלים בה. למרות האבחון החדש והפצרות ההורים הוחלט שתמשיך לקבל אותו הטיפול.

"המומחים שבדקו אותה המליצו בפירוש להפסיק לתת את התרופות האלה", אומרת האם, "אבל אחרי שנים שבהן קיבלה מינונים גבוהים הגוף שלה כבר מכור, היא צריך לעבור גמילה הדרגתית ומתונה כשבכל פעם פוחתת הכמות – עד שתוכל להפסיק לגמרי, אחרת זה גורם לתגובות קיצוניות והרופאים לא מוכנים לעשות זאת. אומנם הורידו לה את המינונים אבל הם מתעקשים להמשיך לתת לה את התרופה, שנים אחרי שהתברר שהייתה טעות.

"כל מומחה חדש שאנחנו לוקחים אותה אליו לבדיקות רואה את הרישומים הרפואיים של הסכיזופרניה והפיגור, כי לא ניתן למחוק אותם. הוא אומר שאם היא סבלה מכך – יש צורך בתרופות. הציבו לנו תנאי: או שמ' תמשיך לקבל את התרופות או שנצטרך לקחת אותה מההוסטל הביתה. אחרי שנים שהתרופות גרמו לה נזקים היא אינה מסוגלת לחיות מחוץ למסגרת מתאימה וללא השגחה. אין לנו ברירה".

"רשלנות על גבי רשלנות"

כמוצא אחרון החליטו ההורים לפנות לבית המשפט כדי לתבוע את המוסדות ששגו והתרשלו, ולבקש להורות להוסטל לעצור את השימוש בתרופות. "האבחנות המוטעות לאורך השנים גרמו לטיפולים פסיכיאטריים כבדים עם הרבה תופעות לוואי שהוסיפו להחמיר את בעיות ההתנהגות שלה", קובע ד"ר שיפר בחוות דעתו המצורפת לתביעה, "השילוב בין ההשפעה של התרופות למסגרות שאינן תואמות את מצבה הובילו לעיכוב התפתחותי הן מבחינה נפשית הן מבחינה קוגנטיבית. החזקתה במוסדות טיפוליים זמן רב והטיפול המתמשך הקשו על חזרתה לחיים נורמטיביים בסביבה הביתית שלה".

"אם הייתה מקבלת טיפול מתאים היא הייתה משתלבת בחברה, מתפקדת בכוחות עצמה וחיה חיים רגילים", אומרת עו"ד גלית קרנר המייצגת את מ', "אבל כל אדם בריא שידחפו לו תרופות שאינו צריך במשך שנים – יסבול מנזקים עצומים. האמון בין מטפל למטופל מבוסס על אבחנה מדויקת ככל האפשר, וכשמדובר בילדים גדלה חובה זו עשרות מונים. זה מקרה מובהק לכך שהרופאים כשלו מההתחלה ועד הסוף, והכשל נמשך. לא משנה כמה פעמים המשפחה פונה – מסרבים לשנות את האבחנה הראשונית של מ' במחשב, כך שבכל פעם שיש לה בעיה הדורשת טיפול, אפילו כזו פיזית שלא קשורה למצבה הנפשי, זה מופיע שם כמו כתם".

עו"ד קרנר מזועזעת מהמקרה, אבל כבר אינה מופתעת. השולחן במשרדה שבהוד השרון מלא תיקים דומים, שבהם רשומה רפואית לא־עדכנית או שגויה הממשיכה ללוות את החולה ולהשפיע על הטיפול בו גם לאחר שמתבררת הטעות.

מזועזעת אבל לא מופתעת, עו"ד גלית קרנר.

"רק השבוע הגיע אלי בחור בתחילת שנות ה־30 לחייו, שעבר לאחרונה תאונת דרכים שפגעה בכושר עבודתו. במסגרת הליך השיקום נפגש עם פסיכיאטר שקבע כי מלבד הפגיעות הגופניות לא נגרם לו נזק נפשי", אומרת עו"ד קרנר, "הבחור הופנה למכון לרפואת כאב כדי לקבל טיפול, ולאחר חודש קיבל את סיכום הביקור, ובו נכתב כי הוא סובל מהפרעה דו־קוטבית ועל כן החל לקבל תרופה פסיכיאטרית. אמו פנתה למרפאה ודרשה שיתקנו מיד את הטעות, אך נענתה שרישום רפואי במחשב לא ניתן לשנות. היא הגיעה אלי ולאחר ששתינו הפעלנו עליהם לחצים והבהרנו כי אין כל שחר להערה הזאת שנכנסה לתיקו – הם נכנעו לבסוף ומחקו את הטעות".

הדוגמה הזאת, כמו הסיפור של מ', היא רק אחת מני רבות: "אנחנו חיים בעידן שבו המחשב והמופיע בו קובעים את אופן ההתייחסות של הגורמים המטפלים לחולה המגיע לטיפול המשך. לכן חייבים לערוך בדק בית, ולטעמי אף לקבוע הנחיות ברורות שיחייבו את הצוותים הרפואיים לתקן רשומות בהתאם למצב הרפואי האחרון. כמו בכל מערכת גם ברפואה ישנן טעויות שקורות לעתים בתום לב, אבל ברגע שמסרבים לחזור מהטעות ולתקן אותה זה הופך לרשלנות, ובמקרה של מ' זוהי רשלנות על גבי רשלנות על גבי רשלנות".

"נלמד את המקרה"

מבית חולים גהה נמסר: "אנו סבורים שאין כל ממש בתביעה, אך מנועים מלהגיב לכך בשל החובה לשמירת הסודיות הרפואית של הקטינה. עמדה מפורטת לטענות התביעה תינתן במסגרת ההליך המשפטי".

מבית חולים נס ציונה וממשרד הבריאות נמסר: "ניתן לשנות אבחנות אם לאחר בחינה קלינית מעמיקה נמצא כי אדם אינו לוקה במחלה. עם זאת יש לציין כי תרופות מתחום בריאות הנפש משמשות לטיפול במצבים שונים ובסימפטומים שונים, ולא בהכרח רק לטיפול במחלות הנפש הקשות. נלמד את המקרה הפרטני ואת התביעה, ונפעל כמקובל".

חוסר רגישות, יחס משפיל, סיכונים רפואיים. האם מערכת הבריאות מפרה באופן שיטתי את זכויות האשה היולדת?

חוסר רגישות, יחס משפיל, סיכונים רפואיים. האם מערכת הבריאות מפרה באופן שיטתי את זכויות האשה היולדת? , נועה לימונה , הארץ , יוני 2015

מדוע משרד הבריאות מערים קשיים על נשים המבקשות ללדת בסביבה שקטה וללא התערבות רפואית? נשים רבות מתלוננות על ניצול חולשתן בחדרי הלידה, התעלמות מצורכיהן וחוויות שגרמו להן לחבלות פיזיות ורגשיות. בדרכן למצוא את הגישה שאינה רואה בלידה אירוע רפואי 
ובאשה היולדת אסון בפוטנציה הן נתקלות בעוד ועוד משוכות

כשקשת קורם, בת 28 מתל אביב, הגיעה לבית החולים שיבא כדי ללדת, היא לא תיארה לעצמה שהחוויה תהפוך למסכת של השפלות וכאב. ב–14 בינואר 2014 הגיעה קורם לחדר המיון עם צירים חזקים. "אחרי המתנה ארוכה נכנסתי לבדיקה אצל הרופאה, שחיברה אותי למוניטור. היא הכניסה את היד בדיוק כשהיה לי ציר. בגלל עוצמת הכאב עצמתי עיניים, ואז, משום מקום, היא סטרה לי שלוש פעמים ואמרה: 'תהיי איתי! אני יודעת שזה לא נעים, אבל תסתכלי עלי כשאני בודקת אותך'".

כדוקטורנטית למגדר, קורם מודעת היטב לזכויותיה, ובכל זאת, לדבריה, באותו רגע נאלמה דום. "את פגיעה ונזקקת לעזרה רפואית", היא מסבירה. "זאת היתה החוויה הקשה והמשפילה ביותר שעברתי".

ההמשך לא היה טוב יותר. "תוך כדי לידה המיילדות מדברות בטלפון, רופאים יוצאים ונכנסים בזמן שאני עם רגליים פשוקות, וזה דבר שבשגרה. אחד הרופאים לחץ לי על הבטן כדי שהתינוק ייצא, שזה מהלך שאסור לעשות. איבדתי המון דם, היו לי קרעים בדרגה שלוש, ובזמן התפרים הרופא טפח לי על הרגל ואמר, 'חמודה אל תזוזי, את מפריעה'".

שעתיים מאוחר יותר התעוררו סיבוכים. "במשך כמה שעות לא ידעו מה לעשות, כי לא היה צוות. היה לחץ. הייתי עם סטז'ר אובד עצות, בלי משככי כאבים, צעקתי מכאב והוא השתיק אותי. כשהגיע המרדים הוא צעק על הסטז'ר ואמר, 'הייתי כאן כל הזמן. למה לא קראת לי?' נכנסתי לניתוח, אבל אף אחד לא הודיע למשפחה שלי. בחדר הניתוח קיבלתי טשטוש. כשהתעוררתי, הייתי על כיסא גינקולוגי, עירומה בחלק התחתון, וסביבי כ–20 סטודנטים לרפואה שדיברו על דברים אחרים לחלוטין".

קורם היתה מאושפזת בשיבא שבוע. לדבריה, איש הצוות שתפר אותה התרשל בטיפולו וגרם לה לנזקים חמורים. "במהלך האשפוז קיבלתי עירויי דם והתעלפתי כמה וכמה פעמים, אבל ציפו ממני לטפל בתינוק לבד. אני שנה וחודש אחרי הלידה ועדיין יש נזקים. זה מעיד הרבה על היחס, על ההתעלמות, על חוסר הראייה שלך כיצור אנושי".

משיבא נמסר: "לדאבוננו, תיאור המקרה בידי המטופלת לא תואם את זיכרון המטפלים וגם לא את הרשומות והגישה המקובלת אצלנו באגף. צר לנו שהמטופלת לא מצאה לנכון להביע תלונותיה בפנינו בזמן אמיתי ולא בסמוך לזמן האירוע או במסגרת ביקוריה הנוספים אצלנו לאחר הלידה. אנחנו מקפידים תמיד להיות קשובים להערות היולדות ומנסים לתקן במידת הצורך בזמן אמת. אין להקיש ממקרה בודד לגבי הכלל. אנו מכבדים כל פנייה אלינו".

בשנים האחרונות ניכרת בישראל התעוררות מסוימת ביחס לזכויות האשה בלידה. מגוון מאמרים, קבוצות בפייסבוק ועמותות כמו "נשים קוראות ללדת" ו"לנל"ק ישראל" החלו להפנות תשומת לב לכך שמשהו בסיפור השמח של הבאת חיים לעולם השתבש מאוד. בינתיים, בישראל — בשונה מהמתרחש ברוב מדינות המערב — ההתעוררות הזאת עדיין לא היתרגמה לשינויים מעשיים במדיניות, ויותר מכך — נראה כי מבחינות רבות הגישה הממסדית ללידה בישראל צועדת בכיוון ההפוך.

במאי 2013 התקיים באוניברסיטת בר־אילן כנס בנושא, בהשתתפות מיילדות, רופאים ופעילות. בכנס הוקרן סרטון, שהציג עדויות של נשים שחוו, לדעתן, יחס מבזה, משפיל ופעמים רבות לא חוקי מצד הצוות המטפל בבתי החולים בבואן ללדת. כמה מהן מספרות שהגיעו עם תוכנית לידה מפורטת — מסמך המציג את האופן שבו הן רוצות ללדת — וכי הצוות הפגין זלזול כלפיו, ובמקרים מסוימים אף נאמר להן במפורש שתוכנית הלידה לא מעניינת אף אחד. דיווחים אחרים כללו ביצוע פרוצדורות רפואיות ללא קבלת אישור מהיולדת וללא מתן הסבר על השלכותיהן ושימוש בלחץ, הפחדות ואיומים.

"אחת המיילדות אמרה לי, 'למה את עושה כל כך הרבה רעש? את עושה לי כאב ראש, תפסיקי לצעוק'", מספרת רויטל, אחת הנשים בסרט, ומוסיפה ש"המיילדת איימה עלי שאם לא אשכב על הגב היא לא תיילד אותי". ליסה, אשה נוספת שמופיעה בסרט, מספרת שבעקבות ניסיונותיה לקבל מידע על הפעולות הרפואיות שנעשות לה, איימו עליה שייקחו ממנה את האפוטרופסות על העובר ואף הזעיקו למקום פסיכיאטר.

שרון אנקווה, בת 31 מתל אביב, הגיעה לבית חולים סוראסקי־ליס באוגוסט האחרון כשהיא בשבוע 38 להריון. לאחר שבדקו אותה איבחנו שהיא סובלת מרעלת הריון. אנקווה קיבלה שורה של מזרזים שונים, שלדבריה לא הניעו את התקדמות הלידה אך גרמו לה לכאבי תופת. "לא הייתי יכולה לתאר את הכאבים האלה גם אם הייתי רוצה", היא כותבת באתר סלונה. "לא את תהליך החדרת הבלון, לא את התחושה שהוא בפנים, לא את צירי הפיטוצין, שהם איומים, לא טבעיים ומייסרים אותי בגיהנום כל כמה דקות".

שרון אנקווהשרון אנקווה

אנקווה קיבלה זריקת אפידורל, אך הכאבים לא פחתו. "אמא שלי שמה לב שהאפידורל מטפטף מהגב, והפנתה את תשומת לב הרופאים", היא אומרת בראיון למוסף "הארץ". "אמרתי שאני מרגישה כאבים כל הזמן. אמרו לי, 'ככה זה אמור להיות'. שלושה ימים הייתי ככה — הלידה לא מתקדמת, האפידורל לא עובד. אחרי שלושה ימים אמרתי שאני רוצה קיסרי. הם אמרו שהתינוקת לא במצוקה, אמרתי, 'אבל אני במצוקה'. הייתי מחוברת למכשור ולכן למיטה. כבר איבדתי צלם אנוש, השתנתי במיטה".

"בזמן הזה התחלפו לי שש מיילדות", היא אומרת. בסופו של דבר, לאחר תחנונים, הסכים הצוות לשלוח את אנקווה לניתוח. "כשהגעתי לחדר ניתוח היה צריך להחליף לי את האפידורל לסוג אחר, והמרדים, שהתחלף בינתיים — כבר הרבה התחלפו — קילל ואמר שהאפידורל לא היה מחובר לי בכלל לגוף ואז, כשחיבר את זה, הרגשתי סוף־סוף הקלה".

"היחס בחדר ההתאוששות היה מחריד", ממשיכה אנקווה. "היתה שם אחות שלא צריך לתת לה לעבוד עם נשים אחרי לידה. היא צעקה עלינו, רדתה בנו, לעסה לי אוכל מול הפרצוף. היא לא רצתה שבני משפחה ייכנסו לחדר — שהיה ענק וכמעט ריק — כי זה דרש ממנה ללחוץ על כפתור. הייתי שם חמש שעות, עדיין עם רעלת ומגנזיום לווריד, וכשקראתי לעזרתה חלק מהפעמים היא כלל לא ענתה".

מסוראסקי־ליס נמסר: "אין תגובה".

"כחלק מהמחקר שלי אני קוראת שאלונים איכותניים של נשים שמספרות על הלידה שלהן", אומרת קורם. "נשים מספרות שאמרו להן דברים מזעזעים, כמו 'אם לא היית כל כך שמנה, היית יולדת יותר בקלות', או 'תגובה אחת שלך ואני עושה אותך נכה לכל החיים'".

גם ד"ר אבנר שיפטן, רופא העוסק בלידות בית, מעיד שבקריירה שלו נתקל בהרבה מאוד מקרים של פגיעה בזכויות היולדות — "המון. המון. עשרות אחוזים מהלידות", הוא אומר.

באיזה אופן פוגעים בזכויותיהן של יולדות?

"כשאומרים ליולדת 'עכשיו אנחנו לא שואלים אותך, אנחנו מחליטים'. כשאומרים 'אצלנו עושים חיתוך חיץ (חתך יזום בפתח הנרתיק, נ"ל) ליולדת בלידה ראשונה — ככה זה'. כשלא מסבירים לאשה עד הסוף אילו טיפולים היא הולכת לקבל. כשמחתימים אותה על אפידורל ורק אחר כך היא מגלה איזה השלכות יש לזה; פקיעת מים ללא אישור, סטריפינג ללא אישור. רוב הנשים לא מודעות לזכויותיהן ורוב הרופאים לא מודעים לחובתם לקבל הסכמה. אין להם סמכות להחליט במקומה. הם כמו פקיד בבנק, שיכול להציע לך ולעשות בשבילך, אבל לא להחליט במקומך. זה נכון גם לגבי התינוק — רופאים לא מסבירים, לא מבקשים רשות, פשוט לוקחים את התינוק — ברוב בתי החולים ללא נוכחות ההורים. אם יבואו הורים עוד חצי שנה עם תינוק לבית החולים ויעזבו אותו לחצי דקה ישלחו להם עובד סוציאלי, אבל תינוק שנולד זה עתה לוקחים אותו, שוטפים לו, מזריקים לו — בלי לשאול ובלי שיהיה איתו ליווי. לתינוק יש זכות להיות תחת השגחה של אמא שלו בזמן הבדיקה".

נילי אלכסנדרוביץ'תומר אפלבאום

"לפי סעיף 13 בחוק זכויות החולה, צריכה להיות הסכמה מדעת לכל פרוצדורה רפואית", אומרת נילי אלכסנדרוביץ', עורכת דין מהקליניקה המשפטית לזכויות החולה במכללה למינהל ופעילה ב"נשים קוראות ללדת". "אסייג ואומר שכל הנושא של הסכמה מדעת הוא בעייתי ולא מוטמע מספיק, אבל בלידה זה ממש זועק לשמים".

באחת הכתבות בנושא, שהתפרסמה ב"הארץ", אמר פרופ' יעקב בר, מנהל בוולפסון, על חתך חיץ: "בלתי אפשרי להחתים כל יולדת על הסכמה לביצוע. יש 38 פעולות שאפשר לבצע בחדר לידה ואי אפשר להחתים על כל פרוצדורה. אחרת נצטרך לעשות את הלידות בבתי משפט".

האם זה ריאלי לקבל הסכמה על כל פעולה ופעולה שנעשית בחדר הלידה?

אלכסנדרוביץ': "החוק לא דורש להחתים, אלא ליידע לגבי סיכונים וסיכויים ולקבל הסכמה וזה לא קורה. בחתך חיץ זה מאוד שכיח. במקרה הטוב מודיעים ליולדת, במקרה הרע מאיימים, מפחידים, אומרים דברים כמו 'זה יהיה על המצפון שלך'. איומים והפחדות הם לא דרך לקבל הסכמה מדעת. זה לא חוקי. כל השיח סביב ענייני לידה הוא יאשרו או לא יאשרו לי לעשות משהו — ניטור לא רציף, לידה וגינלית אחרי ניתוח קיסרי וכיוצא בזה. זה היפוך של מה שצריך מבחינה חוקית. רופא צריך להציג את האפשרויות ולתת למטופל לבחור".

פרופ' נעם זהר, ראש התוכנית ללימודי ביואתיקה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן, חבר המועצה הלאומית לביואתיקה ויועץ בכיר לממשלה בנושאים אלה, שאירגן את הכנס בבר־אילן: "הגרעין המוצק של זכויות האדם מתחיל בזכות לחיים ולחירות אישית והחירות הראשית נוגעת לסמכותו של אדם על גופו שלו. אם רשויות המדינה והמערכת הרפואית שוללות סמכות זו, כופות על אשה התערבויות שאינה רוצה בהן או מונעות ממנה את סוג התמיכה והתנאים הנחוצים והרצויים לה בלידה — מדובר בהפרה חמורה של זכויות אדם".

מה היו מסקנותיך מן הכנס?

זהר: "שיש בארץ קהילה מקצועית נהדרת של מיילדות ורופאים מסורים, ושאף על פי כן, יש כנראה פגיעות משמעותיות בזכויות האדם בלידה, עקב גורמים מערכתיים רבי עוצמה — אדמיניסטרטיביים, כלכליים ואחרים. אני רואה אצל רופאים ורופאות בכירים נטייה לתת משקל לא לגיטימי לטענות בשם בטיחות היילוד להצדקת הפעלת לחץ או אפילו כפייה על היולדת. אם היולדת בוחרת בהליך לידה מסוים ואינה מסכימה לחלופה רפואית המוצעת או המומלצת לה, לא ייתכן שישללו את בחירתה בטענה שהיא מסכנת את היילוד".
לנצל את הפגיעות

"חוויתי סוג של הטרדה מינית", מספרת רויטל, אחת הנשים בסרט, המתארת כיצד ללא שום אזהרה, "הרופא דחף לי אצבע ואמר — אני בוקע לך את הפקק הרירי". הוא לא ביקש את אישורה לפרוצדורה הפולשנית. רויטל לא לבד. "את לא יודעת כמה נשים מגיעות אלי עם חוויות אונס מחדר הלידה", אומרת אלה שלומקוביץ', מארגון "נשים קוראות ללדת". "זה נראה טריוויאלי, אבל זה לא חוקי ולא אתי".

אלה שלומקוביץ'גיא מנדלין

הטרדה מינית? אונס? זה עשוי להישמע מוגזם. הרי רובו הגדול של הצוות הרפואי מורכב מאנשים טובים ומסורים, שאין להם כל רצון להרע ליולדות. אבל אדם יכול להפוך לקורבן גם בלי שיעמוד מולו תוקף. עוול הוא לעתים תולדה של נסיבות שאין בהן כוונת מכוון.

"אני פעילה בנושא הזה כבר כמה שנים טובות וחברה בקבוצות בפייסבוק ושומעת כל הזמן סיפורים ממקור ראשון או דרך דולות. אלה דברים סיסטמטיים. זה לא נדיר", אומרת אלכסנדרוביץ'. "יולדות רבות מספרות, למשל, שאחרי לידה, בבדיקה, הכניסו להן אצבע לפי הטבעת. אני לא נכנסת לזה מבחינה רפואית, אבל לעשות דבר כזה בלי להודיע מראש ולבקש אישור, זו הפרה של זכויות החולה וזו בעיני תקיפה. אני גם מכירה לפחות מקרה אחד של אשה שעשו לה את זה בניגוד לרצונה המפורש".

באתר mamy, המאגד פורומים שונים התומכים בהריון ובלידה, מתארת הגולשת תמר את לידתה כחוויה של אונס. "רופאים נכנסו ויצאו מחדר הלידה כל הזמן. כל מי שנכנס רצה לבדוק אותי… ביקשתי שינסו לבדוק אותי כשאני שוכבת על הצד, כי הכאבים על הגב היו בלתי נסבלים. הם ביקשו 'רק לרגע', אבל לא הצליחו להחליט באיזה מנח הראש של התינוקת נמצא… שני רופאים עומדים מעל הנרתיק שלי, מכניסים לתוכי אצבעות (בלי שמן, כמובן, הם רופאים, אז מה אם הם מכאיבים לי?) ומתייעצים ביניהם. מוציאים, מכניסים, מוציאים, מכניסים. בפירוש מפריעים לי ללדת".

למרות רצונה בניתוח קיסרי, הרופאים שיכנעו את תמר לנסות ואקום. "נסו לחשוב מה זה להפעיל כוח של ואקום על האזור הכי מפוצץ בעצבים בגוף האשה כשהוא נפוח וכאוב ממילא… הסכמתי לניסיון אחד בלבד. הם עשו ואקום ארבע פעמים. ארבע". בהמשך היא כותבת: "אני על מיטה. הרגליים שלי למעלה. קשורות. אחות חדר הניתוח מרימה לי את הראש כדי לעזור לי ללחוץ אבל לא שמה לב שהיא חונקת אותי תוך כדי…שני רופאים, גברים חזקים, מנסים לעשות ואקום עם כל השרירים שלהם וזה לא הולך. כל פעם שהוואקום התנתק הם עפו אחורה".

"צריך להבין שאשה בלידה מאוד פגיעה והיא לא פנויה נפשית וגופנית להילחם ולהיות אסרטיבית ורציונלית", אומרת אלכסנדרוביץ'. "לכן צריכות להיות דווקא זהירות ורגישות יתר ליולדות סביב הצרכים והרצונות שלהן. לדעתי מה שקורה הפוך — יש ניצול של המצב המיוחד של היולדת, כדי לא לכבד את זכויותיה ולייצר אווירה של 'אנחנו מנהלים את הלידה ואת פה רק כדי לקבל הוראות'. זו לא דרך נכונה ללדת וזה גם מגביר את הסיכונים לסיבוכים בלידה".

אחת הסיבות לכך שהנושא אינו מטופל כיאות קשורה כנראה לכך שבשונה מפגיעות מיניות, או מפגיעות אחרות בזכויות החולה, בסיומה של לידה, טראומטית ככל שהיתה, היולדת חובקת תינוק, עניין שלכאורה מגמד את התלאות שעברה כדי שיבוא לעולם. "יש כל כך הרבה סיפורי לידה קשים ועם זאת ברגע שהתינוק בסדר, אומרים לך לעזוב את זה", מסכימה קורם. "החוויה שלך נמחקת ומבוטלת וזו אחת הבעיות של קשר השתיקה הזה, כי אם היה גל אמיתי של תלונות היה קורה עם זה משהו. הצוות הרפואי צריך לעבור סדנאות, כמו שקורה עכשיו עם השוטרים".

"אנשים אומרים לי, 'מה זה חשוב, העיקר שהיא (התינוקת) פה, זה היה שווה את כל הסבל של הלידה", כותבת תמר. "אני לא מסכימה… זה לא מפצה. עדיף היה שתהיה לי תינוקת נפלאה ובריאה בלי הלידה המזוויעה הזאת".

נראה, אפוא, שהגישה השלטת בחדרי הלידה היא שכל האמצעים כשרים על מנת לסיים את הלידה בתוצאה טובה. דהיינו, עם אם ותינוק חיים. אבל לגישה זו יש גם מחיר, ופעמים רבות מדובר במחיר כבד.

קשת קורם

אלינה נשים, בת 28 מצפון הארץ, סבורה שמהלך הלידה הטראומטית של בתה הוביל לדיכאון לאחר הלידה שסבלה ממנו ולקושי שלה להיקשר לתינוקת בחודשים הראשונים לחייה. אלינה היתה בשבוע 40 ושלושה ימים להריונה כשהגיעה לבית חולים בצפון הארץ למעקב הריון עודף (הריון שעבר את שבוע 40 — נ"ל). בהמלצת הרופאה בוצע בה סטריפינג, זירוז טבעי. "לא הוסבר לי שסטריפינג יכול לגרום לצירים תכופים וארוכים יותר. אמרו רק שזה לגמרי טבעי ולא תמיד מצליח ויכול להיות דימום קל", היא מספרת.

בבית, אחרי 15 שעות עם צירים קלים, ירדו לאלינה המים והיא החלה להרגיש שהיא מאבדת שליטה על גופה. היא חזרה לבית החולים, שם חיברו אותה למוניטור, שאילץ אותה לשכב על גבה, מה שהגביר את כאבי הצירים. "בסקאלת הכאב הכאבים היו כבר קרובים לעשר, וצרחתי שאני חייבת אפידורל". גם בשלב הזה, לדבריה, לא הסבירו לה מה עלולות להיות ההשלכות של מתן אפידורל. לפי ארגון המיילדות בישראל (א.מ.י), השימוש באלחוש אפידורלי נקשר לתופעות לוואי שונות, כמו ירידה בלחץ הדם, גרד, רעד, עצירת שתן, חום וניקוב הדורה (הקרום שעוטף את חוט השדרה) עקב הזרקה לא מדויקת. השפעה שלילית על הלידה כוללת בין השאר הפחתה בתנועתיות, הארכת השלב השני של הלידה ומצב לא תקין של העובר. גם התערבויות נוספות בתכיפות גבוהה יותר נקשרו לאפידורל: עירוי נוזלים, שימוש בפיטוצין, צנתור שלפוחית השתן, לידה מכשירנית (באמצעות מכשיר ואקום או מלקחיים) וחיתוך חיץ.

לפי בורנשטיין ונהיר־בידרמן, אלחוש אפידורלי מוקדם מדי בלידה "עלול לגרום לראש העובר להתבסס באגן בזווית לא מתאימה, כך שהוא יתקשה להתברג בתעלת הלידה והלידה עלולה להתארך ו'להיתקע', מה שעלול להוביל להתערבות רפואית, כגון לידה מכשירנית, לחילוץ ראש העובר". במרץ 2014 פורסם מחקר בכתב העת של הקונגרס האמריקאי של רופאים מיילדים וגינקולוגים (ACOG) שהראה כי אלחוש אפידורלי מאריך את זמן הלידה ב–90 דקות. ב–The Cochrane Collaboration, ארגון בינלאומי שמפרסם סקירות שיטתיות של מחקרים השוואתיים, נצפתה בסקירה מ–2011 של 23 מחקרים שנערכו בקרב 7,935 נשים, עלייה של 42% ביילוד מכשירני בעקבות אלחוש אפידורלי, וניתוח קיסרי עקב מצוקה עוברית ב–43% מהמקרים.

"האפידורל לא רק מפריע להתברגות הראש באגן. הוא מקשה על האשה ללחוץ, ומעלה את הסיכון לחתכי חיץ ולחום אצל האם, עניין שדורש הפרדה של התינוק מהאם אחרי הלידה", מסבירה מיכל בונשטיין, יו"ר ארגון מיילדות הבית בישראל. "ומובן שלידת ואקום היא פעולה שמכאיבה לתינוק ועלולה לגרום לשברים בגולגולת".

לאחר מתן האפידורל נעצרה התקדמות הלידה של אלינה נשים. הצוות החליט לתת לה פיטוצין, זרז לידה נוסף, אבל גם הוא, לדבריה, לא השפיע, והיא קיבלה מנה נוספת. "הרגשתי כמו מכונה, שמנסים להוציא ממני את האוצר שטמון בי באופן מלאכותי", היא אומרת. "בינתיים הצוות הרפואי היה נכנס פעם בשעה או שעתיים ובודק את ההתקדמות בשביל הפרוטוקול. הם פיספסו את העובדה שהתינוקת לא סיימה את כל הסיבוב ונתקעה בתעלת הלידה לכמה שעות טובות". בסופו של דבר, לאחר 14 שעות וחצי, ילדה אלינה את בתה בלידת ואקום. "היא נלקחה מיד להנשמה, כך שלא היה בונדינג. בזמן שתפרו אותי, שמעתי את המיילדת אומרת 'מעכשיו היא תלד רק בניתוחים'. המשפט הזה נחרת אצלי היטב". Getty Images

"הצוות הרפואי מעדיף שקט על פני לידה מוצלחת בשביל האם", מוסיפה אלינה. "צוות רפואי נמדד לא לפי סיבוכי לידה, אלא לפי לידות עם עובר חי. הרגשתי שלאף אחת מהמיילדות לא אכפת מה קורה עם הגוף שלי. במשך 12 שעות לאחר הלידה לא ראיתי ולא שמעתי בכלל את בתי. סבלתי מכאבים ותחושת השפלה". אלינה בילתה את הלילה הראשון אחרי הלידה לבדה. "בכיתי כל הלילה — גם מכאבים מהאינפוזיה עם האנטיביוטיקה, גם מהתפרים הרבים, מכך שלא יכולתי לזוז והתקשיתי לנשום. נסגרתי כמו קונכייה וזה הוביל לדיכאון שנמשך לאורך חופשת הלידה. התפרקתי לרסיסים".

טראומה שנשארת

"זירוז או 'השראת לידה' פירושם יצירת צירים כאשר היולדת כלל לא בלידה", מסבירים באתר א.מ.י. "מטרתה לסיים את ההריון כאשר התועלת בלידה גוברת על המשך ההריון. אולם צריך גם לשקול את התועלת בפעולה לעומת הנזק שעלול להיגרם ליולדת כתוצאה מהפעלת הלידה". לפי הארגון, "רופאים היום מרגישים בטוחים יותר לזרז לידות משום שהטכנולוגיה הרפואית מאפשרת ליילד פגים יותר בבטחה. לכן מפעילים זירוז לידה גם במקרים שאינם מהווים סכנה להמשך ההריון או שהסכנה בהם מזערית. למשל, הריון שעבר 40 שבועות, לחץ דם הריוני, פער קטן בגדילת העובר, מיעוט מי שפיר אידיופתי, עובר גדול לאם לא סוכרתית, מקום מגורים מרוחק מבית החולים וכיוצא באלה".

במאמר ב"הארץ" מ–2014 כותבים פרופ' יעקב בורנשטיין, מנהל האגף לבריאות האשה, מרכז רפואי הגליל וסגן יו"ר האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה, ושרי נהיר־בידרמן, אחות אחראית חדר לידה במרכז רפואי הגליל, כי המחיר של זירוז לידה עלול להיות "לידה ממושכת וכואבת שעלולה להסתיים בהתערבות נוספת — לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי. עם זאת, הם תומכים במתן זירוז לאחר שבוע 41 גם כשמצב העובר תקין, שכן "באופן סטטיסטי, הסיכון לתחלואה ותמותה של העובר עולה ככל שחולף הזמן מתאריך הלידה המשוער".

"פעם היה מקובל שמחכים עד שבוע 42 לפני מתן זירוזים", אומר שיפטן. "היום בחלק מבתי החולים מחכים רק עד שבוע 41 וחלק אפילו 40. בעיני זו עבריינות של רופאים. הם גורמים לכך שזה יישמע כאילו מדובר באחוזי סיכון גבוהים, אבל זה לא המצב".

להשראת לידה יש השלכות שרוב היולדות אינן מודעות אליהן, והצוות הרפואי לא תמיד דואג ליידען. מחקר מ–2005 הראה כי השראת לידה מעלה פי 1.5 את הסיכוי לתבנית דופק עוברי לא תקין, פי שניים צורך באלחוש אפידורלי ופי 1.5 יותר סיכוי שהלידה תסתיים בניתוח קיסרי. בנוסף, משך זמן השהייה של היולדת בחדר הלידה עולה, כמו גם זמן השהייה במחלקת יולדות. מחקר קנדי שסקר כשלושה מיליון לידות שהתבצעו בבתי חולים בקנדה ב–1991–2002 מצא שזירוזי לידה העלו את הסיכון לתסחיף מי שפיר בכמעט פי שניים. תסחיף מי שפיר הוא תופעה נדירה, אך קטלנית. מבין 180 המקרים של תסחיף מי שפיר שנסקרו במחקר זה, 24 (13%) הסתיימו במוות של היולדת.

מה היה קורה אילו לא היו מזרזים את לידתה של אלינה נשים, שהיתה בריאה ועם הריון תקין לחלוטין? מה היה קורה אילו היו לפחות נותנים בידה את המידע המלא על השלכות מתן הזירוז ומתן האפידורל? מבחינת הנתונים היבשים, הלידה של אלינה, כמו זו של תמר, נחשבת ללידה מוצלחת. אך שתיהן, ואינספור נשים כמותן, מספרות שעברו חוויה טראומטית, מחלישה ומשפילה, באחד הצמתים החשובים בחייהן, באופן שהשפיע לרעה על האמהות שלהן בחודשים הראשונים לחיי ילדיהן.

"אם רק היו מחייכים קצת, אומרים איזו מילה טובה ומסבירים שצריך להתנועע", אומרת אלינה. "אם רק היו נותנים קצת תמיכה ומתייחסים אלי כאל אשה שיולדת בפעם הראשונה ולא כמו אל פרה או חיה אחרת. במשך כמעט חמישה חודשים היה לי נורא קשה לטפל בתינוקת, שכביכול גרמה לי נכות זמנית", היא אומרת. כיום מנהלת אלינה, שעברה מאז הלידה הכשרה כדולה, קבוצת תמיכה לנשים לאחר לידה בחדרה.

אחרי הלידה, כותבת תמר, "הרגשתי מחוללת. פגועה. חסרת אונים. הרגשתי שהשפילו אותי. שפגעו לי בגוף ובנפש… לקח לי הרבה זמן להתחיל לחשוב על מה היה שם. ולקח לי זמן לכנות את זה אונס. נכון, אין שם אנס. כנראה אפילו לא היתה כוונה להרע לי. אבל היתה אדישות, זלזול, החפצה, מגע באיברים המיניים שלי שלא לצורך ולא תוך ניסיון למנוע כאב שהיה לא הכרחי". על יחסה לבתה לאחר הלידה היא כותבת: "היתה לי תחושה שהיא תינוקת של התינוקייה, הם הרי טיפלו בה במשך שבוע… לפעמים חיכיתי שההורים שלה יבואו לקחת אותה… לקח לי שלושה חודשים לאהוב אותה… הייתי יותר מדי בטראומה של עצמי".

לפי ארגון PSI, ארגון בינלאומי לתמיכה בנשים לאחר לידה, 1%–6% מכלל היולדות סובלות מפוסט טראומה לאחר לידה. מחקר שוודי מ–2014 בדק 21 נשים עם פחד חמור מלידה, ומצא שבלידתן הקודמת חוו סבל שקשור בטיפול הלקוי בהן, ואת חדר הלידה כמקום מסוכן, כמבנה כוח שהפך את גופן למכונה. הן תיארו תחושת ניתוק מהגוף ואי אמון ביכולתן ללדת בעצמן.

  יעל גרמן. הבטיחה לטפל ונעלמהאייל טואג

מחקר ישראלי מ–2012, שכלל 89 נשים לאחר לידה, מצא ש–3.4% מהן סבלו מ–PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית) מלא, 7.9% מ–PTSD כמעט מלא ו–25.9% סבלו מ–PTSD חלקי אך משמעותי. כלומר, לפי המחקר, כרבע מהנשים בישראל סובלות מתופעות פוסט־טראומטיות לאחר הלידה. הסימפטומים כוללים פלאשבקים לטראומת הלידה, סיוטים, התפרצויות כעס, קושי בשינה, חרדה, עצבנות, מצוקה פסיכולוגית קשה בעת היחשפות לדברים המזכירים את הטראומה וניסיונות להימנע מהם. אם הסינדרום לא מטופל הוא עלול להוביל להתמכרויות, הפרעות אכילה, נטיות התאבדותיות, פגיעה עצמית, התקפי פאניקה, דיכאון ועוד.

לעצור את מפל ההתערבות

משיחות רבות עם נשים שילדו מצטיירת תמונה עגומה של הלידה בישראל, ומדובר ברוב בתי החולים ברחבי הארץ. מעבר לכך שחשו מושפלות וחלשות בלידה, רוב המרואיינות סבורות שלפחות חלק מההתערבויות הרפואיות בלידה נעשו שלא לצורך. הנתונים תומכים בדבריהן.

לפי נתוני "החברה הישראלית לרפואת האם והעובר", ב–2013 התבצעה השראת לידה ב–14.2% מהלידות בבתי חולים בישראל. בית החולים המדורג במקום הראשון מבחינה זו הוא המרכז הרפואי לגליל, שם עומד ממוצע השראות הלידה על כמעט חצי: 47.6%. במרכז הרפואי רבין (בילינסון), ברזילי ושיבא עומד הממוצע על יותר מ–20%.

מתוך 172,563 לידות חי בישראל ב–2013 היו 29,818 ניתוחים קיסריים (19.5%). בהשוואה לשנים קודמות ניכרת עלייה מתמדת בניתוחים: ב–2001 היו כ–17%, ב–2006 היו 18%. בבתי החולים נרשמו 8,892 לידות מכשירניות (7.2%), שיעור שמעיד על מגמת עלייה ברורה לאורך השנים, שכן ב–2002 היו 5.0% וב–2012 היו 5.5%. שיעור האלחוש האפידורלי עומד על ממוצע של 43.4%. השיעור הגבוה ביותר באותה שנה נמצא בבית היולדות ליס במרכז הרפואי סוראסקי: 74.9%. ממוצע חתכי החיץ הוא 14.7%.

"הבעיה היא שמשתמשים בכל הטכנולוגיה בכל הלידות ללא הבחנה בין לידה פיזיולוגית ללידה בסיכון גבוה", אומרת דבי גדל, מזכירת ארגון המיילדות בישראל ומרכזת לימודי בריאות נשים ומיילדות בבית הספר האקדמי לסיעוד על שם זיוה טל, שיבא. "יש לנו אפשרות לטפל ביולדות במצבים מאוד קשים וזה גורם לכך ששיעורי התמותה והתחלואה בישראל טובים, אבל צריך להבחין בין לידות בסיכון גבוה, שאכן זקוקות לכל הטכנולוגיה וההתערבויות, לבין לידות פיזיולוגיות, שבהן לא דרושה התערבות כל כך מסיבית. למשל, השימוש בהרכבת עירוי לכל יולדת, גם אם היא לא מקבלת טיפול נגד כאבים, או השימוש במוניטור רציף במקום לסירוגין גם במקרים של אשה שלא מקבלת טיפול תרופתי".

גם ד"ר שיפטן מסכים עם הטענה שההתערבות הרפואית בלידות מוגזמת. "יש טיפולים מיותרים בגלל האווירה המשפטית מסביב", הוא אומר. "צוות רפואי בן זמננו מתודרך היטב על ידי היועצים המשפטיים של בית החולים על הקריטריונים לתביעה בעקבות לידה שהסתבכה", כתבה רותי קרני הורוביץ ב"הארץ" ב־2011. "כמו שאמר לי רופא בכיר — 'מבחינה ביטוחית, עדיף לי לבצע כל לידה בניתוח קיסרי'".

"רפואה מתגוננת משמע עשייה רפואית שלא היתה לה הצדקה עניינית ומקורה אימת החרב המשפטית", כתב פרופ' אריה הרמן בתצהיר שהוגש ערב הכרעת בית המשפט העליון בסוגיית ה"הולדה בעוולה", יולי 2011. "כדוגמה לכך ניתן לציין את התופעה העולמית של עלייה תלולה במספר הניתוחים הקיסריים, למרות שלא חל שינוי בשיעור התמותה והתחלואה הסב־לידתיים ועל אף הסיכונים הכרוכים בניתוח עצמו וההשלכות לגבי הריונות ולידות בעתיד".

במאמר מ–2007 כתב פרופ' משה בן עמי כי הסיכון לזיהום לאחר ניתוח קיסרי גבוה פי 2.2 מאשר בלידה רגילה, ומשך האשפוז לאחר ניתוח קיסרי ארוך יותר. הוא מצטט מחקר מ–2006 שמצא שהתמותה האמהית לאחר ניתוח קיסרי מתוכנן היא פי 3.3 מאשר בלידה רגילה במועד. בן עמי מונה עוד סיבוכים רבים שהסיכון להם עולה בניתוח קיסרי, הן לאם והן לעובר, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, כגון: דימום, כריתת רחם, היפרדות שליה, שליה נעוצה (שליה החודרת בצורה לא תקינה לשריר), תחלואה נשימתית של היילוד, דימום תוך גולגולתי של היילוד, תמותה של העובר בהריון הבא ועוד, ומסיק ש"הסיכונים והסיבוכים בהריון הנוכחי ובהריונות הבאים הם לאין ערוך רבים יותר בניתוח מאשר בלידה לדנית". ב–2010, לאחר שאסף נתונים מ–137 ארצות, קבע ארגון הבריאות העולמי ששיעור ניתוחים קיסריים העולה על 15% נחשב כעודף, והעריך שהעלות הגלובלית של הניתוחים העודפים היא כ–2.32 מיליארד דולר.

במחקר מקיף מ–2011, שמימנה ממשלת אנגליה וניהלו חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, נמצא שאצל נשים בלידה שאינה ראשונה, עצם האשפוז (בניגוד ללידה בבית או במרכז לידה טבעית) מעלה את הסיכון שהלידה תסתיים בסיבוכים כמו חתך חיץ (56 נשים ל–1,000 בבית חולים, לעומת 15 בלידות בית או מרכז לידה), ניתוח קיסרי (35 נשים ל–1,000 בבית חולים לעומת שבע מחוצה לו), לידה מכשירנית (38 נשים לעומת תשע) ועירוי דם (שמונה לעומת ארבע). בנוסף עולה הסבירות שהיולדת תקבל זריקה אפידורלית (121 נשים בבתי חולים לעומת 28 מחוץ לבית החולים). מסקנות דומות הופיעו בדוח מטעם The Cochrane Collaboration, שפורסם ב–2013, שלפיו נגישות מרובה לטכנולוגיה רפואית במחלקות יולדות מסורתיות מביאה לידי התערבות יתר בלידה.

  מיכל בונשטייןלימור אדרי

"אני מדברת עם המון נשים שעומדות ללדת ורוצות ללדת באופן טבעי וכמעט כולן לא מצליחות לעשות את זה בסופו של דבר", אומרת שלומקוביץ'.

למה?

"כי המדיקליזציה של הלידה בישראל מאוד חזקה. את מגיעה לבית חולים וברור מיד שזה אירוע רפואי. גם אם לא חשבת ככה לפני כן, את נשאבת לזה. את רואה ירידת דופק במוניטור ואת מתעסקת רק בזה ולא בגוף שלך. אני הייתי צריכה להתנתק מהמוניטור כי הסטרס עיכב את הלידה, ועד שלא התנתקתי ולא עזבו אותי בשקט הלידה לא התקדמה".

כפי שמציינת שלומקוביץ', רוב הנשים לא מודעות לזכותן לעצור את מה שנהוג לכנות "מפל ההתערבות", וממילא המצב המנטלי של האשה בלידה לרוב לא מאפשר זאת. במקום מפל, אפשר לכנות את זה גם "פלונטר", שכן היעדר הפרטיות, אווירת הפחד, הניטור הרציף של דופק העובר, הבדיקות הווגינליות החוזרות ונשנות, השימוש בתרופות לשיכוך כאבים ולזירוז הלידה, השימוש במכשירים על מנת ליילד את האשה ועצם ההתייחסות השגרתית ללידה כאל מצב שמצריך את שליטת המטפל — כל אלה יוצרים תרשים סבוך, שבו כל אחד מהגורמים מוביל לשני, וביחד — הלידה הופכת לעניין רפואי מובהק.

"לכל התערבות יש מחיר", אומרת בונשטיין. "ברור שלפעמים זה מציל חיים וזה נחוץ, אבל צריך לבדוק היטב מתי ההתערבות מיותרת ולהימנע ממנה". לדברי בונשטיין, ההפרעה לתהליך הלידה הטבעי מתחילה כבר כשהאשה יוצאת מן הבית, מחכה בקבלה למיון ולאחר מכן מקבלת הוראות מן הצוות הרפואי. "ברגע שנותנים לך הוראות, את מצפה להוראות. כמו בנהיגה — את נכנסת לערוץ אחר, ואז את מאבדת את חוש ההתמצאות הטבעי שלך, את הגישה לאינטואיציה שלך. לכן כל התערבות קטנה נורא משמעותית".

"בחדרי לידה רגילים בבתי חולים, הצוות, ובמיוחד הרופאים, מסתכלים על היולדת כעל דבר שעלול להפוך לבעיה בכל רגע", אומר ד"ר שיפטן. "הם שבויים בכל מיני תפיסות, שבסופו של דבר באמת גורמות לבעיות. אשה לא צריכה שיפריעו לה בלידה. היא לא צריכה אפידורל או מוניטור. כל המחקרים מראים שהמוניטור לא מקדם את המיילדות, רק גורם ליותר קיסריים. עשו מחקר שהשווה בין מוניטור רצוף למוניטור לסירוגין — ולא מצאו הבדל, מלבד זה שאצל הנשים שהיו מנוטרות לאורך זמן היו יותר קיסריים ויותר התערבויות, כלומר רק נזק. גם בחוזר משרד הבריאות הבריטי מ–2014 נקבע שאין לבצע ניטור עוברי ממושך, אלא במצבי סיכון מוגדרים מראש".

לפי הנתונים, ובהתאם להיגיון הבריא, הדרך להימנע או לצמצם את הפלונטר הרפואי הזה, עבור יולדות עם הריון בסיכון נמוך, היא ללדת מחוץ לחדר הלידה הרפואי. ואמנם, לאחר שאסף נתונים מ–70 אלף לידות קבע שירות הבריאות הלאומי של בריטניה (NICE) באופן חד־משמעי שלידה בבית חולים משמעה יותר התערבויות מיותרות בתהליך. בעקבות זאת המליץ לכל הנשים בהריון בסיכון נמוך ללדת במרכזי לידה — בתוך בית חולים או מחוץ לו, ולנשים בהריון בסיכון נמוך שזו לא לידתן הראשונה ללדת במרכזי לידה או בבית. הבריטיות, אגב, לא משלמות על הלידה, והעובדים במרכזי הלידה הם שכירי הממשלה. אבל בישראל 2015, האפשרות ללדת מחוץ לחדר לידה רפואי הולכת ומצטמצמת, ודאי וודאי כשמדובר בנשים שהאפשרויות הכלכליות שלהן מוגבלות.

מקום הלידה

בתחילת 2014 נכנסה לתוקף הוראת משרד הבריאות לבתי החולים הציבוריים לבטל את שירותי המיילדת האישית בתשלום ואת מרכזי הלידה הטבעית בתשלום. בעקבות כך נסגרו מרכזי הלידה הטבעית בבתי החולים שיבא וליס־סוראסקי. לדברי המומחים, המשמעות המעשית של סגירת מרכזי הלידה היא שנשים שרוצות ויכולות ללדת בלידה פיזיולוגית רגילה יתקשו מאוד לעשות זאת, שכן קשה עד בלתי אפשרי ללדת כך בחדר לידה רגיל בבית חולים. מעבר לסיבות שצוינו קודם, מרכיב מרכזי בלידה טבעית, החסר בחדר הלידה הרפואי, הוא נוכחותה של מיילדת צמודה לכל אורך הלידה.

כך כותב פרופ' אריאל מני, מנהל חדרי הלידה בבית החולים ליס במרכז הרפואי תל אביב וגזבר האיגוד הישראלי לגינקולוגיה ומיילדות: "בעולם המערבי כיום יש הסכמה מקצועית שברוב המקרים תהליך הלידה אצל אשה בריאה הוא תהליך טבעי, שאינו דורש התערבות רפואית. אך תהליך זה לא יכול להתקיים בלי מיילדת מקצועית הצמודה ליולדת בכל רגע ורגע. יחס של מיילדת אחת לכל יולדת הוא תנאי הכרחי ללידה טבעית ובטוחה שלא דורשת התערבות רפואית וניטור רציף של דופק העובר".

מחקרים רבים תומכים בצורך במיילדת אישית בלידה. אחד מהם, שנערך על ידי קרן המחקר הרפואי ב–2011, בחן 15 אלף לידות שלוו בתמיכה אישית וריכז נתונים מ–21 מחקרים שנערכו במדינות שונות בעולם. במחקר נמצא באופן חד־משמעי שתמיכה אישית בלידה מעלה את שיעור הלידות הטבעיות, מפחיתה את השימוש במשככי כאבים, מפחיתה את שיעור הלידות המחייבות ניתוח קיסרי, מפחיתה את הסבירות ללידות מכשירניות, מקצרת את משך הלידה ומשפרת את חוויית הלידה.

לפי הנחיות NICE, שירותי מיילדות חייבים לספק טיפול מיילדותי ביחס של אחת לאחת לכל יולדת במהלך הלידה. לפי נתוני החברה הישראלית לרפואת האם והעובר, בישראל יש בממוצע 43.4 מיילדות לכל מאה אלף יולדות. לשם השוואה, ב–OECD הממוצע הוא 69.9.

"אנחנו רוצים שלכל אשה שהגיעה ללדת בלידה נורמלית תהיה מיילדת", אומרת איריס בדרק, שניהלה את מרכז הלידה הטבעי בשיבא מיום שהוקם. "יולדת זקוקה לתחושה של ביטחון, אינטימיות ושקט, היא צריכה תמיכה בכל ציר וציר. עכשיו מצפים מנשים לעשות את זה לבד. בחדר לידה רגיל המיילדת מטפלת בו זמנית בשלוש יולדות שונות, היא לא יכולה להיות עם היולדת כל הזמן. בית חולים הוא מקום הומה — אנשים כל הזמן נכנסים ויוצאים. חסרה בו תחושת הביטחון שנובעת ממטפל מוכר אחד. פרטיות וביטחון זה מה שעוזר להורמונים שלנו לעבוד בזמן הלידה. אחרת הצירים יכולים להיפסק לגמרי. אם האשה לא היתה בחדר לידה רגיל, לא היו צריכים כל כך הרבה זירוזים. הלידות אצלנו כל כך קצרות כשלא מפריעים".

במרכז הלידה הטבעי בשיבא בוצעו כ–2,500 לידות טבעיות. כ–90% מהלידות הסתיימו ללא סיבוכים ובלי שנדרשה התערבות רפואית של צוות בית החולים. כ–4% מהלידות בלבד חייבו ניתוח קיסרי. "כבר ב–96' המליץ ארגון הבריאות העולמי על מיילדת לכל יולדת", מוסיפה בדרק, "ואנחנו אי שם מפגרים, כי נשים הן לא פונקציה במדינה הזאת".

"אחד היתרונות של טיפול אחד על אחד", אומרת דבי גדל, "הוא שיש לך מיילדת שיכולה לעקוב אחרי התקדמות הלידה באופן רציף ולזהות שינויים קודם וכך למנוע סיבוכים. המיילדת מספקת נקודת מבט של בריאות ולא של חולי". אלכסנדרוביץ': "עדיין ניתנים בבתי חולים שירותים בתשלום של מלונית ורופא אישי, אז למה התחילו דווקא מסגירת האופציה של המיילדת האישית? למה אשה שרוצה ניתוח קיסרי בלי סיבה רפואית מקבלת את זה, כשניתוח קיסרי עולה יותר כסף למערכת ויש בו סיכונים?" מוסיפה בדרק. "מיילדת לא נותנים בחינם — אבל ניתוח כן. מי יושב שם ומחליט את זה? בטח לא נשים".

מבחינה כלכלית, אכן קיימת מוטיבציה ללידה טבעית. "באנגליה לידה בבית חולים עולה למערכת הבריאות כ–1,600 פאונד, במרכז לידה הצמוד לבית חולים כ–1,460 פאונד ולידה בבית כ–1,060 פאונד", אומרת ד"ר אומי לייסנר, חוקרת ומרצה בנושא זכויות נשים בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן ובמכון שכטר למדעי היהדות. "במילים אחרות, התרבות הלידות מחוץ לבתי החולים היא בפירוש חסכונית יותר".

גם מבחינת בתי החולים, סגירת המרכזים הטבעיים מהווה בעיה, שכן משמעותה הגדלת העומס על המיילדות, שהוא רב כבר עתה, הסטת היולדת שמעוניינת בשירות של בתי החולים הלא ממשלתיים או ללידות בית ופגיעה בהכנסה הפרטית של המיילדות. "אני לא מבינה מה הבעיה להפעיל מרכזי לידה על ידי תקינה של משרד הבריאות", אומרת בדרק. "זה הרי לטובת היולדת, זה עולה פחות למדינה, הלידות פחות יסתבכו, כולם ייצאו בריאים ומועצמים יותר. אני רואה רק מפסידים מהסיפור הזה. המדינה צריכה לתת מענה ולפתוח מרכזי לידה".

בתחילה ההתנגדות הציבורית והמשפטית לסגירת המרכזים נתקלה בקיר אטום. לדברי איריס בדרק, בפגישה אצל שרת הבריאות אז יעל גרמן, שהתקיימה במרץ 2014, היא ביקשה לדעת מה נעשה במדינות אחרות. "שלחתי לה ערימות של מאמרים. היא הבטיחה לחזור אלינו בתוך חודש עם תשובה. לא שמעתי ממנה מאז". לדברי בדרק, באותה פגישה הנחתה גרמן את רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות אז, להפגיש את הצדדים ולבדוק אפשרות של הפעלת מרכזי הלידה בבתי חולים ציבוריים ללא תשלום של היולדת, בתוך חודש. גם הפגישה הזאת לא התקיימה מעולם.

לדברי עו"ד מיטל בן בסט, ממשרד עורכי הדין "פישר בכר חן וול אוריון ושות'", שנטל על עצמו את העתירה לבג"ץ פרו בונו, חלק מהוויכוח בין משרד הבריאות לעותרות נוגע להגדרה של לידה טבעית ולשאלה מהם התנאים הנדרשים לקיומה. "לפי משרד הבריאות, לידה טבעית היא פשוט לידה ללא אפידורל", אומרת בן בסט. באמצעות ההגדרה המצומצמת הזאת, משרד הבריאות יכול לטעון שלידה טבעית יכולה להתקיים בחדרי הלידה הרגילים בבתי החולים, ללא צורך בשירותים ייעודיים כלשהם. אך כפי שראינו, לידה טבעית לא תלויה רק באי מתן אפידורל, והימנעות משימוש באפידורל לבדה אינה נותנת מענה לרצונן של נשים ללדת בשיטת הלידה הטבעית.

מבית חולים שיבא נמסר: "אנו מצפים מסגן השר יעקב ליצמן שיתייחס לנקודה כואבת זו של הפסקת שירותי לידה טבעית בבתי החולים הממשלתיים. אין סיבה להמשיך הגזירות הקומוניסטיות של שרת הבריאות הקודמת, הגב' יעל גרמן. הגיע הזמן שנבין שאם ניתן לעזור, צריך לעזור, ולו גם במחיר שבו הציבור משתתף בחלק מהטיפולים. אנו מקווים שנקבל אור ירוק להמשיך בפרויקט חשוב זה".

בינתיים, אומרת בן בסט, בג"ץ הורה למשרד הבריאות לפנות למועצה הלאומית לגינקולוגיה ומיילדות (גוף מקצועי שתפקידו לייעץ למשרד הבריאות בעניינים הקשורים ברפואת נשים ולידה) על מנת לבחון מהם התנאים ואמות המידה לקיומן של לידות טבעיות, ואם וכיצד ניתן לקיימן בתוך בתי חולים ממשלתיים, באמצעות תקציב משרד הבריאות.

דיון נוסף בבג"ץ, לאחר שיוגשו מסקנות המועצה, צפוי להתקיים באוקטובר, והסימנים, לדברי בן בסט, מעודדים. "בג"ץ יכול היה להחליט שהוא לא מתערב ולדחות את העתירה על הסף, אבל הוא לא עשה זאת. העובדה שהפנה את משרד הבריאות למועצה היא סימן טוב לכך שבית המשפט מכיר בקיומה של בעיה עם חוסר הנגישות של לידות טבעיות וחותר למצוא לה פתרון".

לדברי ד"ר לייסנר, "זו זכות של כל אשה לא לקבל התערבות רפואית שהיא לא מעוניינת בה בלידה. זו לא צריכה להיות זכות שאת משלמת עבורה. המדינה ויתרה על היולדות ועל זכויותיהן ואף אחד לא דואג לזה. בעצם מכרו אותן. יש הרבה גופים שמניבים מגוף האשה היולדת רווחים".

לאילו גופים את מתכוונת?

"על פי חוק הביטוח הלאומי שנחקק ב–1953, רק יולדות שמתאשפזות ללידה יזכו לכיסוי הוצאות הלידה שלהן: מענק אשפוז הוא סכום שמגיע לבית החולים ומענק לידה מגיע ליולדת ונועד לרכישת ציוד בסיסי לתינוק. במקור היו שני המענקים כמעט זהים, אבל כיום מקבל בית החולים כ–13 אלף שקל על כל לידה, ואילו האם הטרייה מקבלת כ–1,700 שקל ללידה ראשונה, כ–800 שקל ללידה שנייה וכ–500 שקל על לידה שלישית והלאה. כלומר כארבעה אחוזים בלבד מהסכום שמקבל בית החולים על חשבונה.

"בית החולים מקבל את הסכום על כל יולדת, וזה לא משנה אם ילדה בפרוזדור והשתחררה אחרי 30 שעות בבית החולים", מוסיפה לייסנר. "זה פיתוי גדול לבית החולים ולמשרד הבריאות והסכום הזה עולה כל שנה. הם פשוט סוחטים את ביטוח לאומי — לכן הם מאוד רוצים את היולדות".

נשים חוזרות הביתה

בעניין מענק הלידה נשים הבוחרות ללדת בבית מופלות לרעה באופן מובהק. אף שלידות בית חוקיות בישראל, אשה שבוחרת ללדת בבית לא זכאית למענק לידה. "ההתעקשות לא לממן לידות בית למרות שזה הרבה יותר זול מבית חולים היא סוג של משחק ברגשות הציבור. מדברים על סכנות בלידות בית, אבל זה לא הוכח. הסכנות בבית חולים דווקא הוכחו, אבל הן לא מובאות בחשבון", אומרת לייסנר.

בהמלצות משרד הבריאות הבריטי נקבע שיש להסביר לכל היולדות כי באפשרותן לבחור כל מסגרת ללידה (בית, מרכז לידה עצמאי מחוץ לבית חולים או בתוכו, או חדר לידה רפואי) וכאמור, נקבע שעבור נשים עם הריון בסיכון נמוך שזו אינה לידתן הראשונה, לידת בית ולידה במרכז לידה טבעי בטוחות כמו לידה בבית חולים ומומלצות.

בישראל, לעומת זאת, חוזר משרד הבריאות ללידות בית נפתח כך: "משרד הבריאות מכבד את הזכות והחופש של כל אשה לבחור היכן ללדת. עם זאת, כאחראי על בריאות הציבור רואה המשרד כחובתו המקצועית והמוסרית להדגיש, כי לידות בחדרי לידה מוכרים ומורשים הן בטוחות יותר ליולדת וליילוד. לאור העובדה כי בישראל מתקיימות לידות בית, ניתנות בזה הנחיות לביצוען, תוך קביעת איזון בין חופש הבחירה של היולדת לבין הצורך לשמור על בטיחות היולדת והיילוד (שאינו נהנה מחופש בחירה)".

ד"ר אבנר שיפטן , גיל אליהו

אלכסנדרוביץ': "זהו טקסט פטרוני ומקומם. הטענה שלידות בבית חולים בטוחות יותר אינה נכונה מחקרית, ועל כן לא מפתיע שהאמירה לא מלווה בשום הפניות למחקרים. יתרה מזאת, הניסוח 'חובתו המקצועית והמוסרית' מרתיח. עם כל הכבוד, משרד הבריאות לא ממונה על שמירת המוסר בישראל וקביעת קריטריונים ללידת בית בטוחה היא לא סוגיה מוסרית. הסאבטקסט ברור: אנחנו חושבים שאתן, יולדות הבית, משוגעות ומסכנות את היילודים ולכן חובתנו המוסרית היא להציל אותם ואתכן".

לדברי אלכסנדרוביץ', בחוזר המעודכן מ–2012 נוספו קריטריונים שמקשים עוד יותר על נשים שרוצות ללדת בבית, ולחלקם "אין דבר וחצי דבר עם בטיחות". אחד הסעיפים קובע, למשל, שאם הלידה טרם התרחשה 12 שעות אחרי ירידת המים, יש להתפנות לבית החולים. "זו מגבלה חסרת שחר, שאין לה כל הצדקה רפואית", אומרת בונשטיין. "לפי סעיף אחר, מי שגילו אצלה GBS (חיידק שנוכחותו בדם האם מסכנת את העובר בלידה — נ"ל) בתרבית הריון לא יכולה ללדת בבית. אין לזה שום בסיס במחקרים, ואין סיבה שמיילדת בית, שהיא אחות, לא תיתן אנטיביוטיקה במידת הצורך. באופן כללי, החוזר הזה קובע שורה ארוכה של התוויות נגד ללידת בית שמצמצמות מאוד את האפשרות ללדת בבית ולא מגובות במחקרים. וזה אחרי שהוסיפו סעיף שדרש שהיולדת תוכיח שהיא בריאה בנפשה. הסעיף הזה ירד לבסוף אחרי מחאה של מיילדות הבית".

לדברי אלכסנדרוביץ', "גם אם מכניסים את כל הקריטריונים האלה, היו צריכים להוסיף סעיף שמאפשר ליולדת לחתום על כך שהמיילדת הסבירה לה את ההשלכות והסכנות והיא בוחרת בכל זאת בלידת בית, בדומה לטופס ויתור שעליו את חותמת בבית חולים כשאת מחליטה, למשל, לא להתאשפז בניגוד להמלצת הרופאים. מעבר לפגיעה בזכות לחירות ולאוטונומיה של היולדת, שהיא זכות חוקתית, זה גם מעמיד את מיילדות הבית במצב בלתי אפשרי — לכאורה, עליהן לנטוש יולדת שמסרבת לעבור לבית חולים כשהדבר נדרש על פי תנאי החוזר. זה מנוגד לשבועת היפוקרטס, לאתיקה הרפואית ולשכל הישר. העובדה שאין אפשרות לסעיף ויתור בחוזר היא חוסר אחריות של משרד הבריאות והיא מעידה שלא בריאות היולדות והיילודים עומדת בראש מעייניו".

בישראל אין גוף רשמי שאוסף נתונים על לידות בית. ד"ר אבנר שיפטן לקח את המשימה על עצמו. לפי רישומיו, ב–2012 התקיימו 721 לידות בית, מתוכן 19 הסתיימו בניתוח קיסרי (דהיינו 2.6%, לעומת ממוצע של 20.6% ניתוחים קיסריים בבתי החולים באותה שנה), 0.7% מלידות הבית ב–2012 הסתיימו בלידות מכשירניות, לעומת 5.5% בבתי החולים.

לכל 1,000 לידות שהתקיימו ב–2012 בבתי חולים נרשם ממוצע של 5.5 מיתות של יילודים. ב–2012 נרשם מוות של תינוק אחד שנולד בבית, ומת "כיומיים לאחר לידתו לאחר הריון ולידה תקינים. סיבת המוות: מוות בעריסה", כך על פי הרישומים של שיפטן.

סיכום נתוני לידות הבית מ–2003 ועד 2012 מראה שרק 2.31% מהן הסתיימו בניתוח קיסרי, 0.97% הסתיימו בלידות מכשירניות ו–96.71% מהלידות היו תקינות. אמנם צריך לזכור שבין היולדות המאושפזות יש יותר יולדות המוגדרות בסיכון גבוה, ובכל זאת שיעור זה אינו מסביר הבדל כל כך מובהק בין תוצאות לידות הבית ולידות בית החולים.

ראוי לציין שקיימים גם מחקרים שקובעים שלידות בית מסוכנות יותר מלידות בבית חולים, מבחינת תמותת יילודים ואמהות. רוב המחקרים האלה מצביעים על הפרש נמוך מאוד של אחוזי סיכון, אך מחקר גדול שהתפרסם ב–2014 בארצות הברית ציין הבדל משמעותי בסיכון וקבע שלידות בית מסוכנות פי ארבעה מלידות בבתי חולים. עם זאת, החוקרים מציינים שבלידות הבית שנכללו במחקר היו גם יולדות עם הריונות בסיכון גבוה ומיילדות שאינן מוסמכות דיין. "לידת בית בטוחה זו לידה שמנוהלת על ידי צוות מקצועי לפי הנחיות מקצועיות", אומרת בונשטיין. "לא מדובר פה באיזו התפרעות, רק כשזה מתנהל כהלכה זה יהיה שווה בסיכון לבית חולים".

לדברי אלכסנדרוביץ', יחסם של המוסדות הרשמיים בישראל ללידות בית הוא ממש "ציד מכשפות. כל העוסקים בלידות בית — דולות, מיילדות ורופאים — נמצאים תחת עינו הבוחנת של משרד הבריאות וזה גובל ברדיפה. הרי בבתי החולים אין פיקוח ברמה כזאת".

בימים אלה מנהל ד"ר שיפטן מאבק משפטי, לאחר שנתבע על ידי משרד הבריאות. לדבריו, הוא נמצא אשם בהתנהגות שאינה הולמת רופא ורשלנות חמורה "בסעיפים שעליהם לא היו מעמידים לדין אף רופא שעובד בבית חולים וכמובן עם מחשבה שחייבים להעניש אותי בשיא החומרה. היום זה עומד בפני הכרעת ועדת הקובלנה איזה עונש יטילו עלי. משרד הבריאות דורש שלילת רישיון שלי לתקופה מסוימת או לחלוטין".

בינתיים, ההתנגדות הממסדית ללידות מחוץ לבתי החולים הולכת ומחריפה. בשנה האחרונה הורה משרד הבריאות למיילדות בית, המפעילות מרכזי לידה עצמאיים מחוץ לבתי החולים, להפסיק את פעילותם. רבים מה"צימרים ללידה" הללו נוצרו מתוך הצורך לאפשר ליולדות שרוצות ללדת מחוץ לבית החולים, אך דירותיהן לא עומדות בקריטריונים של משרד הבריאות. "הצימרים נועדו להחליף את חדר השינה של האשה", אומרת בונשטיין. "אם זה יותר נוח לה, וזה קרוב יותר לבית חולים, זו זכות הבחירה שלה ואי אפשר להגיד למיילדת לא להסכים לזה. זה מגוחך".

לדברי דבי גדל, "אחרי הסגירה של מרכז הלידה, היה אחוז גבוה של נשים בלידות חוזרות שבחרו ללדת בבית". אם משרד הבריאות סבור שלידות הבית מסוכנות כל כך, מדוע הוא נמנע מלספק אפשרות לנשים שמעוניינות בלידה רגילה ללא התערבויות מיותרות, וממשיך להערים עוד ועוד קשיים המאלצים את הנשים האלה ללדת בבית?

"מטאפורה טובה לעניין היחס ללידות מחוץ לחדרי לידה רגילים בישראל היא זו של הזכות לשאת נשק בארצות הברית", אומרת לייסנר. "אחרי 'שארלי הבדו', התומכים בנשיאת נשק אמרו, 'אתם רואים, האסון הזה יכול היה להימנע אם למישהו שם היה רובה'. כנגד זה אפשר לומר — תראו את הנזקים שקורים מעצם הזכות לשאת נשק. יש הרבה נזקים בגלל רפואה הגנתית ומתערבת — הרופאים עצמם מדברים על זה. הגיע הזמן שנהיה אדונים לגופנו".

"לא סומכים על הנשים, וזה השורש של הרבה בעיות", מסכם ד"ר שיפטן. "גדל כאן דור של נשים שבטוחות שהן לא יכולות לבד. היום נשים לא יולדות, אלא 'מיילדים אותן'. אבל זה שטויות, הן יכולות ללדת בעצמן".

תגובת משרד הבריאות: "מטרת חוזר מינהל הרפואה מספר 17/2012 בנושא 'לידות בית' היא לשמור על בטיחות היולדות והוא מיועד למיילדות ולא ליולדות. החוזר הנוגע ללידות בית נכתב בשיתוף פעולה של המועצה הלאומית למיילדות וגניקולוגיה. ועבר בחינה נוספת לאחרונה.

"עמדתו המקצועית של משרד הבריאות היא כי לידה היא אירוע רב־סיכונים, שבו עלולים להתפתח מצבי חירום בתוך דקות ספורות ואף באופן בלתי צפוי, ולכן יש עדיפות ללידה בבית חולים — ליולדת וליילוד. החוזר הדן בלידות בית מגדיר את הסטנדרטים המקצועיים הרפואיים, לדעת משרד הבריאות, כדי לנהל לידה בבית היולדת באופן בטוח ככל הניתן.

"משרד הבריאות אסר על גביית תשלום פרטי למיילדת אישית, אך אין קשר לנושא הלידות הטבעיות, המוצע כיום בבתי חולים ציבוריים שונים ללא כל התניה בשירות מיילדת אישית.

"אני מקדמים בימים אלה גיבוש הנחיות מקצועיות ביחס לניהול שירותי לידה טבעית, מתוך תקווה שסטנדרטיזציה בנושא תוביל לכך שבתי חולים נוספים יציעו שירות זה ליולדות, ללא תלות ברצונן או ביכולתן לשלם תשלום נוסף מכיסן".

שי "גורש" מהוסטל ללוקים בנפשם – ומת; "הרשויות הרגו אותו"

שי "גורש" מהוסטל ללוקים בנפשם – ומת; "הרשויות הרגו אותו" , יוסי אלי ומור שמעוני , וואלה חדשות, 03 במרץ 2015

בשבוע שעבר נמצאה בים המלח גופתו של שי יעקב נועם, לוקה בנפשו שנעלם במהלך הסופה האחרונה. בשיחה עם וואלה חדשות, טוען דודו שרשלנות משרדי הבריאות והתחבורה הביאה למותו: "הושלך מההוסטל לרחוב ולא ביטלו את רישיונו"

"זו טרגדיה אנושית ורשלנות קשה של משרד הבריאות", כך טוענים בני משפחתו של שי יעקב נועם, הגבר הלוקה בנפשו שגופתו נמצאה בשבוע שעבר באזור ים המלח בתום חמישה ימי חיפושים. בשיחה עם וואלה חדשות, הפנה אתמול (שני) דודו של נועם אצבע מאשימה לרשויות, שלדבריו אפשרו את שחרורו של נועם מהוסטל ללוקים בנפשם ואף לא נענו לבקשה לשלול את רישיון הנהיגה שלו.

נועם, בן 31 מרחובות, הגיע ביום חמישי, 19 בפברואר, לאזור שמורת הטבע עין גדי. בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי הוא נראה בפעם האחרונה באכסניית הנוער בעין גדי. לאחר שרכבו נמצא נטוש במגרש החנייה של נחל ערוגות, החלו חיפושים נרחבים אחריו – במזג האוויר הסוער של אותו סוף שבוע. ביום שלישי, 24 בפברואר, מסוק שהשתתף במאמצי האיתור זיהה את גופתו צפה במי הים, בסמוך ליישוב אבנת שבצפון ים המלח.

רופאים ללא גבולות: טיוח וכשלים במחיר סיכון החולים , רן רזניק , ישראל היום , 14.01.2015

רופאים ללא גבולות: טיוח וכשלים במחיר סיכון החולים , רן רזניק , ישראל היום , 14.01.2015

מדי שנה נופלים מאות חולים קורבן לניסיונות הסתרה של טעויות שעשו הרופאים במהלך הטיפול • תחקיר "שישבת" חושף שורה של פרשות קשות, שבהן נטען כי רופאים בכירים ובתי חולים טייחו טעויות בניסיון להגן על שמם הטוב

רק לאחר יותר מעשרים שנה גילו הוריה של ס', היום בת 24, על הכשלים הקשים שאירעו בעת הטיפול בבתם בבית החולים סורוקה בבאר שבע. לטענתם במשך כל אותן שנים הסתיר מהם בית החולים את מה שבאמת אירע לס' והפרטים המלאים התגלו להם רק בעקבות החלטתם לערוך בירור משפטי בנושא.
 

תחילתו של המקרה באפריל 93', כשהוריה של ס', אז בת שנתיים וחצי, הבחינו, לחרדתם, שליד מיטתה יש בקבוק פתוח של אקמול נוזלי. מחשש שהתינוקת שתתה ממנו, הם הבהילו אותה לחדר מיון ילדים בבית החולים סורוקה, ושם הסתמכו על דברי המשפחה וטיפלו בילדה כאילו היא סובלת מהרעלת אקמול. היא קיבלה תרופה נוגדת הרעלה, שאמורה לנטרל את האקמול מהגוף.
אלא שהתרופה הזו היא כשלעצמה בעלת סיכונים גדולים מאוד, ולטענת ההורים היא גרמה לתינוקת לפגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה. מאז, בין השאר, סובלת ס' ממחלת האפילפסיה ומפגיעה קשה בראייה.
הוריה של ס' היו בטוחים שהתופעות שמהן היא סובלת קשורות להרעלת האקמול; אולם לפני כשנה החליטו בכל זאת לפנות לייעוץ משפטי. רק אז התברר להם, לתדהמתם, כי הרופאים הבכירים במחלקת הילדים בסורוקה ידעו כל השנים כי בטיפול הרפואי שקיבלה ס' היו כשלים רבים, וכי התרופה שגרמה לה נזקים ניתנה במשך זמן רב מדי – מאחר שבעת הטיפול, בסוף השבוע, לא פעלה בבית החולים מעבדה שיכלה לבדוק בזמן אמת אם התינוקת בכלל סובלת מהרעלת אקמול.
עובדות אלו התבררו לא מדו"ח פנימי חסוי, אלא ממאמר מדעי שפירסמו ב־1996 ארבעה רופאי ילדים בכירים בסורוקה בכתב עת בינלאומי לרפואה. במאמר הם מתארים את המקרה של ס' וכותבים כי הטיפול בתרופה נוגדת האקמול הוא שהביא כנראה לפגיעה המוחית אצלה.
הרופאים כותבים כי למדו מהמקרה שאסור לסמוך רק על דברי ההורים בקביעת היקף ההרעלה מתרופה שנלקחה בבית, וכי חשוב שהמעבדה תפעל סביב השעון – כדי לוודא את הרמה האמיתית של התרופה החשודה כמרעילה וכדי לתת את הטיפול נגד הרעלה רק במקרים הנחוצים. גם אז, יש לתת טיפול רק במינון הנכון ולמשך הזמן המתאים. ממצאים אלה לא דווחו מעולם למשפחתה של ס'.
בעקבות המידע החדש, הגישה המשפחה במאי האחרון תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים כללית, הבעלים של בית החולים סורוקה, באמצעות עורכי הדין צפריר אושרי ושי פויירינג. בכתב התביעה נטען כי אילו נבדק דמה של התינוקת (באמצעות דגימת דם ובדיקת מעבדה בזמן אמת), היה מתברר כי התינוקת לא סבלה כלל מהרעלת אקמול, וקיבלה את התרופה נוגדת האקמול לשווא.
לטענת התביעה, "דגימת הדם נלקחה רק אחרי 48 שעות, ואז התברר כי לא היתה כלל הרעלת אקמול, ולכן הטיפול בתרופה היה בלתי סביר ומיותר לחלוטין, ורק הזיק לתובעת. אולם הרופאים לא דיווחו להורים על ממצאי דגימת הדם". התביעה גובתה בשתי חוות דעת, שכתבו שניים מבכירי רופאי הילדים בארץ.
"מאז פרסום המאמר, במשך כמעט 20 שנה, הסתירו הרופאים מהמשפחה את העובדות והתובנות הללו", אומר עו"ד פויירינג. "תחת זאת הם סיפרו למשפחה שמה שקרה נגרם מהרעלת אקמול שקרתה בביתם. הדבר רק העצים את רגשות האשם של ההורים כאילו הנזק נגרם בגללם". 
בית החולים דחה בתוקף את כל טענות המשפחה וטען בין השאר כי "בזמן אמת, לאור הסיכון הנמוך הגלום במתן התרופה נוגדת האקמול, והסיכון המשמעותי והממשי לנזק בלתי הפיך לכבד – לא היה מקום לפעול אחרת. כל טענות התביעה והמומחה מטעמה אינן אלא בגדר חוכמה שלאחר מעשה…
"עד למקרה של התובעת לא דווח בספרות הרפואית על סיכון להתפרצות אפילפסיה כתוצאה ממתן התרופה נוגדת האקמול. לא אחת מתרחש אצל הילדים התקף אפילפטי ראשון בשנות הילדות המוקדמות, ולכן אין בנסיבות האירוע כל דבר חריג שיש בו כדי להוכיח קשר סיבתי…
"ס' טופלה במסירות ובמקצועיות ובאופן הולם וראוי על ידי בית החולים, והתייחסו אליה במלוא כובד הראש, האחריות והרצינות. להוריה ניתנו הסברים מלאים על אודות הסיכונים והסיבוכים בהתייחס למצבה ובאשר לאפשרויות הטיפול השונות".

כעס, מרירות ותחושת בגידה

המקרה החמור של ס' עדיין מתברר בבית המשפט, אולם הוא לא היחיד שבו מיוחסים לרופאים ניסיונות טיוח של מחדלים שעשו לכאורה. תחקיר "שישבת" חושף כיצד רופאים, אנשי צוות רפואי ובתי חולים בישראל אינם מדווחים, מטייחים ואף מסתירים באופן יזום טעויות וכשלים שביצעו במהלך טיפולים – הכל בניסיון להגן על שמם הטוב, לעיתים אפילו במחיר סיכון חייו של החולה.
משיחות עם עשרות רופאים, מנהלים, מטופלים ועורכי דין, ועל פי נתונים שאוספים בכירים במערכת הרפואית בישראל, עולה כי מאות חולים נופלים מדי שנה קורבן לניסיונות הסתרה וטיוח של תקלות שהתרחשו במהלך טיפול רפואי שעברו. הטיוח הוא לעיתים כל כך מוצלח, שהטעויות מתגלות במקרה רק אחרי שנים, לאחר שלחולה כבר נגרמו נזקים קשים ובלתי הפיכים. שורה של פרשות רפואיות קשות, הנחשפות כאן לראשונה, מאפשרות לשפוך אור על התופעה, ששותפים לה מיטב המוסדות הרפואיים ובכירי הרופאים בארץ.
נוסף על ניסיונות הטיוח, בתי החולים מסתירים פעמים רבות את תוצאותיהן, ואפילו את עצם קיומן, של בדיקות פנימיות שהם עורכים בעקבות מקרים של טעויות ותאונות רפואיות. לאחרונה ניתנו בנושא שני פסקי דין חשובים, שכפו על שני בתי חולים גדולים להעביר למטופלים את ממצאי הבדיקות שערכו בשני מקרים של טיפולים כושלים, בדיקות שאכן העלו שאלות רבות על טיב הטיפולים.
חשוב להבהיר: התשתית החוקית למלחמה בתופעת הטיוח במערכת הרפואית קיימת, והיא מקיפה וברורה מאוד. כבר ב־1995 קבע פסק דין מכונן של נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרן ברק, כי "מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון, אלא פתיחות וגילוי האמת".
פסק הדין, שעליו חתומים גם שופטי העליון מישאל חשין ודליה דורנר, ניתן בפרשה של חולה שהצליח לקפוץ אל מותו מחלון הקומה השמינית בבית החולים הדסה עין כרם ביולי 1991, וזאת לאחר שאושפז בעקבות ניסיון התאבדות קודם. בעקבות ההתאבדות בדק בית החולים את הטיפול בחולה על ידי צוות רופאים פנימי. משפחתו של החולה דרשה לקבל את ממצאי החקירה הפנימית, ונתקלה בסירוב; אולם בית המשפט המחוזי בירושלים לא קיבל את עמדת בית החולים והורה לו להעביר למשפחה את דו"ח הבדיקה הפנימי. בית החולים הדסה עירער לבית המשפט העליון – וערעורו נדחה.
בפסיקתו קבע ברק כי חובה על בית חולים למסור לידיהם של המטופלים וקרוביהם כל מידע על הטיפול שהם עוברים, כולל דו"חות של בדיקות פנימיות שערך בית החולים. "עניינו של הרופא הוא האדם החולה ולא המחלה שבאדם", נכתב בפסק הדין, "ועל כן זכאי האדם, אם הוא רוצה בכך, לדעת מה הטיפול שהוא עומד לקבל ומהו הטיפול שהוא כבר קיבל. הוא זכאי לדעת על אירועים, מעשים, מחדלים והוראות שהביאו אותו למצב שבו הוא נתון עתה, לאחר הטיפול".
הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית קבעה כבר במאי 2004 כי "בכל מקרה של תקלה בטיפול בחולה יש ליידע אותו בדבר התקלה. גילוי התקלה לחולה ייעשה מוקדם ככל האפשר, וזאת תוך הבעת אמפתיה וצער על התקלה שהתרחשה. הגילוי ייעשה על ידי הרופא האחראי, והוא יכלול מידע שישיב על השאלות: מה קרה, מתי קרה, כיצד קרה ואילו צעדים ננקטו כדי שתקלה כזו לא תישנה בעתיד. הגילוי יכלול גם מידע לגבי השפעה אפשרית של התקלה על בריאותו של המטופל ועל הצעדים הננקטים כדי לתקן תקלה זו.
"עבודות מחקר רבות מורות כי אנו, הרופאים, נוטים להעלים מידע מהחולים שלנו, ואין אנו נוטים לחשוף טעויות שעשינו. פער זה, הנגלה במהירות בפני החולה, פוגם קשות ביחסי האמון בינו לבין הרופא, והוא שעומד ביסודן של מרבית התביעות בגין רשלנות רפואית המוגשות נגד רופאים. מרבית החולים התובעים מבטאים תחושות של כעס, מרירות, בגידה והשפלה כאשר הם חשים כי מידע חיוני הוסתר מהם".
עו"ד ד"ר פויירינג, שהוא רופא בהכשרתו, טוען כי במאות מקרים של פרשות ותביעות רשלנות שבהם טיפל, "היה זה מחזה נדיר שהרופא והצוות הרפואי מסרו לחולה בפתיחות, בהגינות ובתום לב שחלה תקלה בטיפול. היו גם מקרים של הסתרה מכוונת מהחולה, ובכמה מהמקרים הדבר העמיד אותו בסכנת חיים. אין ספק שהדבר הזה מנוגד באופן גמור לפסיקות בית המשפט, לאתיקה הרפואית ולחובה המוסרית והחוקית שחלה על הרופא.
"עם זאת, פעמים רבות, כשמתרחשת תקלה או טעות בטיפול, חל שינוי מחפיר ביחס של הצוות הרפואי לחולה, שהופך בבת אחת ממטופל לתובע ולאויב, לאיום שיש להיפטר ממנו ולהסתיר ממנו את מה שקרה. ברגע זה, כל האתיקה הרפואית מתפוגגת ומגיעים כללים חדשים של ניתוק, ניכור, התעלמות, הסתרה והכחשה. מערכת שלמה מתגייסת כדי לסכל את האפשרות של החולה האומלל, שנפגע מהטיפול הרפואי, לקבל פיצוי שיאפשר לו לחיות חיים ראויים למרות הנזקים שגרם לו הצוות הרפואי".
פויירינג מספר על מקרה שבו נתקל, של אישה שחשדה כי טיפול רשלני שקיבלה באחד מבתי החולים במרכז הארץ גרם לכך שהעובר ברחמה נפטר. "בעקבות התלונה, זימן בית החולים את האישה לפגישה עם גינקולוג בכיר מאוד. בהתחלת השיחה שלל הרופא את האפשרות שהעובר מת כתוצאה מטעות של הצוות הרפואי, אבל בהמשך אמר לה, 'לאוזניה בלבד', שאכן היתה שם רשלנות קשה. בסוף הפגישה הוא נתן לה מכתב שבו טען שהטיפול שקיבלה היה ראוי. לאחר הפגישה התקשרה האישה לרופא ושאלה אותו שוב לפשר הפער, והוא אמר לה: 'את לא באמת מצפה שאני אכתוב את האמת במכתב. אני לא יכול לעשות דבר כזה'".
מקרה נוסף שבו טיפל פויירינג אירע לפני כארבע שנים. חולה בשנות ה־60 לחייו, שעבר ניתוח להסרת גידול בראשו בבית חולים ציבורי גדול, נותר בעקבותיו עם נזק מוחי. בני משפחתו סברו שמדובר בסיבוך אופייני למקרים כאלה, אבל לאחר שבדקו את התיק הרפואי גילו כי במהלך הטיפול נתקלו הרופאים המרדימים בבעיה בביצוע ההרדמה, אך לא הודיעו על כך בזמן לרופא המנתח, שאילו ידע, היה מפסיק את הניתוח.
"גם במקרה הזה הצוות הסתיר מהחולה את מה שקרה באמת בניתוח, את הכשלים בהרדמה ואת העובדה שהיה נתק חמור בתקשורת בין הרופאים", אומר עורך הדין. "הנתק הזה יצר נזק מוחי קשה ובלתי הפיך".

רגישות הציבור לנושא עלתה

"התמונה בנושא הזה עגומה מאוד", מודה אריה פז, שכיהן כ־30 שנה כמבקר הפנים של משרד הבריאות. "ההסתרה נעשית בדרכים שונות ומשונות. מדובר בתופעה מבישה שמנוגדת לחוק זכויות החולה, לשבועת הרופא ולבסיס האתיקה הרפואית. אבל קשה מאוד למגר אותה, בעיקר מכיוון שפעמים רבות שותפים לה גורמים רבים במערכת הרפואית, נוסף על הרופא שביצע את השגיאה.
"התופעה הזו זוכה לסלחנות גלויה או סמויה של חלק מהממסד הרפואי, שרואה בהסתרה אמצעי לגיטימי במאבק של רופאים בכירים נגד תביעות רשלנות. היה מצופה שהנהלות בתי החולים יפעלו למיגור התופעה".
פרופ' אלכסנדר (אליק) אבירם, יו"ר המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות ומי שכיהן בעבר כמנהל של בתי חולים ושל קופת חולים מכבי, טוען שמדובר בבעיה ארוכת שנים, שבתקופה האחרונה ניכר בה שיפור. "כללי המשחק השתנו", הוא מסביר, "האווירה הציבורית בנושא השתנתה, והרגישות הציבורית לשקיפות גדלה. ברור שלא כל הרופאים הפנימו את זה ושעדיין יש מקום רב לשיפור, ברור שיש רופאים שמתנהגים בדרך של הסתרה ויש כאלה שמנצלים את התמימות של החולים ואת הפרצות בחוק. אבל אני זוכר מקרים שבהם לפני 50-40 שנה ממש רימו את החולים בכוונה.
"אני זוכר מקרה שבו השאירו מכשיר כירורגי בבטן של חולה ואמרו לו שהוא צריך ניתוח נוסף בגלל שהתפתח בגופו זיהום. לאף אחד לא נעים לספר על הפאשלות שלו, ובתחום הזה, ההתנהגות של הרופא תלויה תמיד בחינוך הרפואי שקיבל ובאופי שלו".
גם ד"ר מיקי דור, מרצה בכיר למינהל מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל ולשעבר ראש אגף בתי החולים במשרד הבריאות, סבור שמדובר בבעיה מערכתית. "בעקבות הפסיקות של בתי המשפט, שמחייבות את בתי החולים להעביר לחולים את הבדיקות הפנימיות על כשלים בטיפול הרפואי, מחנכים את הרופאים שכל מילה יכולה לשמש נגדם בתביעה אזרחית או פלילית. למעשה, מחנכים אותם שהכסת"ח חשוב יותר מהטיפול בחולה.
"המצב הזה רע מאוד. הוא פוגע ביושרה של הרופאים ובהפקת הלקחים המערכתית בגלל טעות או תקלה רפואית. כולנו נפגעים מזה, גם הרופאים וגם החולים".

אביאל שיפמן. "לפרופ' שכנר היה קשה להודות בזמן אמת שהוא טעה"  // צילום: אפרת אשל

המשפחה התריעה

א', בשנות השישים לחייו, עבר ביוני 2012 טיפול שיניים שכיח ומקובל במרפאה של רופא השיניים שלו, ולקה בזיהום. כשהזיהום התפשט מחלל הפה אל הצוואר ודרכי הנשימה, אושפז א' בבית החולים בילינסון בפתח תקווה.
הצוות הרפואי החליט כי יש לנתחו, כדי לנקז את הזיהום. הוא עבר ניתוח אחד שלא עלה יפה, ואחריו עוד אחד, שגם בו לא הצליחו הרופאים להפסיק את הזיהום. אחרי שגם ניתוח שלישי כשל, והזיהום הלך והתפשט, אושפז א' ביחידה לטיפול נמרץ של בית החולים.
בשעת לילה, למרות שא' היה מונשם, מורדם וקשור בשתי ידיו כדי שלא יוציא את המכשירים שאליהם היה מחובר, הוא התעורר מההרדמה והתכופף במיטתו, וכך שלף וניתק את צינור ההנשמה. האחות המבוהלת הזעיקה מייד צוות רפואי וסיעודי בכיר למחלקה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: ניסיונות ההחייאה כשלו, ומותו נקבע ב־3 לפנות בוקר.
בני משפחתו של א' הוזעקו לבית החולים. לדבריהם, הם דרשו מהרופאים לבצע נתיחה שלאחר המוות, כדי לברר באופן מדויק את נסיבות המוות. רעייתו של א' מספרת כי למחרת היא שוחחה עם מנהל המחלקה לטיפול נמרץ, פרופ' פייר זינגר, שהבטיח לה כי "בית החולים יבדוק את נסיבות הפטירה וימסור לך את הממצאים לאחר תום ימי השבעה". אולם כמו במקרים רבים נוספים, השבעה הסתיימה, ובית החולים סירב להעביר למשפחה את ממצאי הבדיקה שערך. 
באפריל 2013 פנו בני המשפחה לבית המשפט המחוזי מרכז באמצעות עורכי הדין דורי כספי ונאוה לאונר, ממשרד עורכי הדין כספי סרור ושות', בדרישה שיחייב את המרכז הרפואי רבין להעביר למשפחה את כל ממצאי הבדיקה הפנימית בנושא. מנהל המרכז, ד"ר ערן הלפרין, סירב, והצדדים נגררו לעימות ארוך וקשה בבית המשפט.
בעדותה בבית המשפט סיפרה רעייתו של א' כי בשעות שלפני מותו, הבחינו בני המשפחה כי ההרדמה אינה משפיעה על אביהם כנדרש ואף יידעו את הצוות הרפואי, אך זה, לטענתם, התעלם מהאזהרות. "שמנו לב שהפחיתו לו את ההרדמה, הוא נע במיטתו כמו אריה מסוגר, בכאב נורא. זה היה מחזה מאוד קשה. בפעם האחרונה שראינו אותו בחיים ידיו היו קשורות.
"באותו ערב היתה לי שיחה מאוד לא נעימה עם רופא במחלקה. ביקשנו ממנו שיחזק לו את ההרדמה, כפי שנאמר לנו שצריך היה לעשות, אבל הוא לא התייחס אלינו".
באוגוסט האחרון החליטה השופטת בלהה טולקובסקי, באופן חסר תקדים וחשוב לקידום זכויות החולה בישראל, כי חובה על ד"ר הלפרין להעביר לידי המשפחה את כל מסמכי הבדיקות הפנימיות שעשה בית החולים – כולל אלו שאינן מוגדרות רשמית כ"ועדת בדיקה" בחוק זכויות החולה, ואין זו זכותו להסתירם תחת כותרות כגון "חסוי", "סודי" או "פנימי". השופטת דחתה אחת לאחת את כל טענות בית החולים מדוע יש לשמור על סודיות המסמכים, ואף מתחה ביקורת קשה על מה שנראה כניסיון מכוון להסתיר את נסיבות מותו של א'.
"בתיקו של החולה לא נזכר אף לא ברמז כי המנוח, שהיה אמור להיות מונשם ומורדם, התכופף קדימה במיטתו ובכך נשלף אביזר ההנשמה מאפו", הדגישה השופטת. בית החולים החליט לא לערער על ההחלטה, והעביר לידי המשפחה את תיק הבדיקה. 
אבל רק כשמשרד הבריאות הגיש לידי המשפחה את ממצאי ועדת החקירה שהוא הקים לצורך בדיקת המקרה, נודע למשפחה על חומרת הכשלים. ועדת החקירה של המשרד שפעלה לאורך שנת 2013 שמעה עדויות מבני משפחתו של א' ומ־19 אנשי הצוות הרפואי שהיו מעורבים בטיפול בו מאז אושפז לראשונה עם זיהום, בעקבות טיפול השיניים שעבר. בין הרופאים שהעידו – גם מנהל המחלקה לכירורגיית פה ולסת בבילינסון, פרופ' גבי צ'אושו, ומנהל מחלקת טיפול נמרץ, פרופ' זינגר.
ממצאי הדו"ח, שנחשפים כאן לראשונה, מזעזעים ומקוממים. על פי קביעת משרד הבריאות, רופאי המחלקה, ובהם המנהל, פרופ' צ'אושו, לא העריכו נכונה את חומרת מצבו של א', ש"חייבה התייחסות שונה לחלוטין" מהטיפול שאותו קיבל. גם לאחר האבחון השגוי, הטיפול שקיבל א' לא היה מקיף מספיק, והניתוח שבוצע לניקוז הזיהום בגופו לא היה נרחב מספיק.
הדו"ח חשף שורה של תקלות מערכתיות בבית החולים: במחלקה לכירורגיית פה ולסת יש רופא תורן רק עד חצות, ולא 24 שעות 7 ימים בשבוע; המנהל פרופ' צ'אושו אינו מכיר את חוזר מנכ"ל משרד הבריאות הקובע כי האחריות מוטלת עליו ככונן־העל בתחומו בבית החולים; והטיפול שניתן לא' לא נוהל בידי מומחה יחיד, אלא בידי יותר מעשרה רופאים מארבע מחלקות שונות.
"מקרה מורכב כזה, מן הראוי שלא יתנהל על בסיס 'מי שנמצא היום יטפל בחולה'", קבעה הוועדה, "ועניין זה בולט על אחת כמה וכמה לנוכח העובדה שחלק מהרופאים המטפלים היו מתמחים בשנתם הראשונה ומומחים המועסקים בחצי משרה.
"כתוצאה ממחסור בשיח בין הרופאים, הטיפול בחולה היה בלתי מתואם, והעברת המידע והמסרים העיקריים היתה לקויה. בשום שלב לא נעשה ביקור משותף של כל הגורמים המטפלים בחולה, ובהיעדר ייעוץ מסודר, הוגדר החולה כנמצא במצב 'יציב', בעודו למעשה במצב של הלם זיהומי".
הוועדה מצאה כשלים בטיפול גם לאחר הניתוח השלישי: במרבית ימי האשפוז שכב א' במחלקת ההתאוששות במקום במחלקת הטיפול הנמרץ, בגלל היעדר מיטות פנויות, והצוות הרפואי לא פעל כנדרש לאחר שהתגלה כי הוא הצליח לנתק את צינור ההנשמה.
הבדיקה הפנימית שערך בית החולים לאחר מותו של א' מוגדרת כשטחית, דלה, לא מסודרת ולא מספיקה לצורך הפקת לקחים. "בית החולים לא ערך תחקיר מסודר, שיכלול את כל התחומים הרפואיים המעורבים, ולא הופקו הלקחים הדרושים", קבעה הוועדה.
בשיחה איתנו מתח מנהל בית החולים, ד"ר הלפרין, ביקורת על החלטת בית המשפט לחייב את הצוות הרפואי למסור למשפחתו של א' את כל המסמכים הנוגעים לבדיקת הטיפול. "אני סבור כי פסק הדין עלול להביא לשיתוק של הבדיקות והחקירות הפנימיות במקרים של תקלות רפואיות, ובדיקות כאלה הן עניין יומיומי. אם הצוותים הרפואיים יבינו שבדיקות אלה יכולות לשמש נגדם, הם לא ישתפו פעולה ולא יתקיימו דיונים פנימיים על מקרים של טעויות. הציבור עלול לצאת מופסד מכך, כי לא יופקו לקחים".
למרות זאת, הלפרין מדגיש כי הוא "מעודד את הרופאים העובדים תחתיי לספר לחולים את האמת, גם במקרים של טעויות או כשלים שהם עשו. רק לאחרונה פנינו ביוזמתנו למשפחתו של חולה שנבדק בבית החולים, והתברר שהמידע שנמסר לו בזמן הטיפול בו לא היה מדויק. לחולה הזה נמסר תחילה שהגידול שאובחן אצלו אינו ממאיר, ואז גילינו שטעינו ושהגידול ממאיר. קראנו לו ואמרנו לו שטעינו בפענוח הבדיקה".

שארית אלקטרודה בלב

תקלות רפואיות מסוכנות וטענות לניסיונות טיוח והסתרה התרחשו על פי הטענות גם במקרה של אביאל שיפמן, היום בן 69 מקריית טבעון. שיפמן נותח בליבו בנובמבר 1997 בידי פרופ' אריה שכנר, מוותיקי מנתחי הלב בישראל ומי שעמד אז בראש מחלקת ניתוחי הלב בבית החולים וולפסון בחולון. שכנר ביצע לשיפמן ניתוח מעקפים באופן פרטי בבית החולים אסותא בתל אביב, שבמהלכו הושתלו בליבו אלקטרודות אלקטרוניות, שהיו אמורות להיות מחוברות בעתיד לקוצב לב חיצוני. במכתב השחרור מבית החולים רשם הרופא: "מהלך הניתוח היה תקין וללא סיבוכים".
בשבועות שלאחר הניתוח סבל שיפמן מכאבים הולכים ומחריפים, ובעקבותיהם החליט לחזור לבדיקה נוספת במרפאתו הפרטית של פרופ' שכנר. בכתב התביעה שהגיש נגד פרופ' שכנר באפריל 2013, טוען שיפמן כי הרופא איתר זיהום באחת מצלקות הניתוח, והחליט בשל כך לתלוש מגופו את האלקטרודות שהושתלו בניתוח – אך עשה זאת באופן לא מוצלח, כך שאחת האלקטרודות נקרעה, וחלק ממנה, באורך של 16 ס"מ, נותר בגופו.
על פי התביעה, משהבין הרופא את הטעות שהתרחשה, הוא נקט צעדים רבים על מנת להסתירה, לטשטשה ולטייחה. כך, למשל, הוא לא תיעד את הביקור הזה של שיפמן. "אין כל ספק שפרופ' שכנר היה מודע בזמן אמת לתקלה שאירעה – שהרי האלקטרודה ששלף היתה קצרה ב־16 ס"מ מזו שהוכנסה על ידו – ולמרות זאת, לא מסר מידע זה לתובע, לא הסביר לו את משמעות הדברים ולא הורה לו להיות במעקב קפדני כדי לוודא כי לא נגרמו סיבוכים.
"מקוממת במיוחד העובדה שהמנתח הסתיר משיפמן, באופן מודע, יזום ומכוון את התקלה שאירעה, כשהוא אדיש לגמרי להשלכות של הותרת האלקטרודה בגופו. הוא גם לא טרח לצייד אותו במכתב לרופא המשפחה המפרט את הבעיה הנוכחית ואת הפעולות שיש לנקוט במידה שיופיעו סיבוכים". כתב התביעה מתבסס על חוות דעת רפואית של אחד מבכירי מנתחי החזה בישראל.
שיפמן טוען בכתב התביעה כי במשך שנים לא היה מודע לכך שחלק גדול מהאלקטרודה נותר בגופו. "במשך עשור הוא פנה עשרות פעמים לרופא המשפחה ולרופאים מקצועיים בתלונות על כאבי חזה, כיח דמי, קוצר נשימה ושיעול. הוא עבר בדיקות רבות, אך לשווא: הגורמים המטפלים לא יכלו לקשור בין הסימפטומים שמהם סבל לבין ניתוח המעקפים שעבר, וזאת בהיעדר כל מידע על אודות הסיבוך שאירע לאחר הניתוח".
רק באוקטובר 2007, כעשור לאחר ניתוח המעקפים, הופנה שיפמן למומחה למחלות ריאה ואלרגיה בבית החולים איכילוב בתל אביב – שהצליח, בתום שורה ארוכה של בדיקות, לאבחן לראשונה כי גוף זר נמצא בריאתו. 
בינואר 2012, כ־15 שנים לאחר ניתוח המעקפים ובתום שורה של התייעצויות של מומחים ומנתחי לב רבים, עבר שיפמן ניתוח נוסף, הפעם בבית החולים איכילוב, להוצאת האלקטרודה שהושארה בריאתו. בתום הניתוח העניקו הרופאים לשיפמן את חלק האלקטרודה שהוצא מגופו למזכרת, והיא שמורה עד היום אצל פרקליטיו, עו"ד ויקי בקשי ודני סרור.
"הבעיה התגלתה אצלי באופן אקראי לאחר יותר מעשר שנים", אמר לנו שיפמן. "לפרופ' שכנר היה כנראה קשה להודות בזמן אמת שהוא טעה, ודווקא בגלל שעברתי את הניתוח בבית חולים פרטי ולא הייתי מטופל על ידי מחלקה קבועה, למעשה נפלתי בין הכיסאות. האחריות כולה היתה על הרופא המנתח".
בכתב ההגנה שהגיש שכנר לבית המשפט הוא דוחה בתוקף את כל הטענות נגדו – ובראשן את הטענה שהסתיר ממטופלו מידע חיוני. "אין כל קשר סיבתי בין מעשה או מחדל של שכנר לבין הנזקים הנטענים והמוכחשים", כתבו פרקליטיו, בעוד הם מתבססים על חוות דעת רפואית שכתב מנתח לב בכיר. "לשיפמן הוענק טיפול ראוי, הולם, מסור, מקצועי, אחראי ומיומן, שבמהלכו ננקטו כל אמצעי הזהירות הראויים והדרושים בנסיבות העניין".
לדברי עו"ד דני סרור, "פעולות ההסתרה חמורות לא פחות, אם לא יותר, מהכשל הטיפולי עצמו. בעוד בדרך כלל, הכשל הוא תוצאה של התרשלות בטיפול כתוצאה מעייפות, פזיזות, חוסר מחשבה או היסח דעת, ללא כוונת זדון, הרי הסתרת המידע נעשית במכוון. הסתרת מידע על כשל במהלך טיפול רפואי, בפרט כשמדובר בהתנהלות החוזרת על עצמה שוב ושוב בכל המערכות הרפואיות, היא כשל מוסרי חמור, פגיעה אנושה באתיקה הרפואית, הפרה בוטה של חוק זכויות החולה, ובמקרים מסוימים אף עבירה פלילית. בנוסף, התנהלות פסולה זו מונעת הפקת לקחים, ומהווה בעיניי תעודת עניות של ממש למערכת הרפואית בארץ.
"גם במישור הפרקטי, פעולת ההסתרה אינה מועילה ולעיתים אף חמורה יותר מהכשל עצמו, ועלולה להזיק מאוד למערכת הרפואית. אירוע כשל בנאלי, שאילו נמסר למטופל בזמן אמת היה מסתיים בצורה שקטה, בהתנצלות או בפיצוי לא משמעותי, עלול להתפתח לתסבוכת שלמה, לעיתים ללא כל פרופורציה לכשל עצמו. כשמטופל מגלה כי רוּמה או כי הוסתר ממנו מידע במכוון, כעסו על הגורמים המטפלים גובר, והוא חדור מוטיבציה לבוא איתם חשבון".

מנחם ועמליה קלך. "הרופא היה מוכן להסתיר את מה שקרה, כדי שהטעות שלו לא תתגלה" // צילום: זיו קורן

"רק עוד שפיץ קטן"

באוקטובר 2011, לאחר שהתגלה ממצא חשוד בריאותיו, נותח מנחם קלך בן ה־72 בבית חולים פרטי בתל אביב על ידי ד"ר מילטון סאוטה, מנהל המחלקה לניתוחי ריאה במרכז הרפואי רבין. על הניתוח המליצו ד"ר סאוטה ופרופ' מרדכי קרמר, מנהל המערך למחלות ריאה במרכז הרפואי רבין שבמרפאתם הפרטית טופל קלך. שניהם נחשבים מבכירי הרופאים בישראל בתחומם.
לדבריה של אשתו של מנחם, עמליה, לאחר הניתוח ניגש אליה ד"ר סאוטה ואמר לה: "בעלך עבר את הניתוח בהצלחה". היא מספרת כי ד"ר סאוטה סיפר שהניתוח היה קשה מהמצופה, בעיקר מכיוון שהרופאים נתקלו בקושי להגיע לגידול, אבל לבסוף הצליחו. כעבור שלושה חודשים, היא מספרת, הודיעו הרופאים לבעלה שהתברר כי בכל זאת נשאר "רק עוד שפיץ קטן" שנותר להסיר בריאה. 
גם לאחר שמנחם שוחרר מבית החולים, כשבני הזוג באו למרפאה הפרטית של סאוטה וקרמר, הם שמעו דברים דומים: לדברי עמליה, הבהיר להם פרופ' קרמר כי הגידול הוסר, וכך גם האונה התחתונה של הריאה.
ההתאוששות מהניתוח המסובך היתה קשה, אבל עמליה ומנחם חשבו כי מדובר בתופעות טבעיות. חשדם התעורר כשחלפו שבועות וחודשים, והכאבים בחזה נותרו. קוצר הנשימה אף הלך והחריף. בצר להם, פנו בני הזוג לבדיקה אצל רופא נוסף, אחד מבכירי הקרדיולוגים בישראל. הוא ערך למנחם בדיקות מקיפות, וכשחזר עם הממצאים, מנחם ועמליה לא האמינו למשמע אוזניהם. "הגוש הסרטני בריאות כלל לא הוסר", אמר הרופא למנחם ההמום. "אין ברירה, חייבים לנתח שוב כדי להוציא אותו".
בספטמבר 2012 אושפז קלך שוב, הפעם בבית החולים רמב"ם בחיפה, ועבר ניתוח נוסף להסרת הגידול בריאותיו. הניתוח היה קשה ומורכב אף יותר מקודמו, אבל לפי הדו"ח הרפואי, הגידול הוסר בשלמותו.
ביוני האחרון החליטו בני הזוג להגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד פרופ' קרמר וד"ר סאוטה, שבה טענו כי לא רק שהשניים התרשלו בביצוע הניתוח הראשון – הם אף הסתירו את הטעות וניסו לטייח את הכשל המסוכן.
"באופן פסול ומקומם, משהבינו הרופאים, באיחור ניכר, כי הגידול כלל לא הוסר, הם הסתירו את הדבר הזה מהחולה ומסרו לו ש'נותר רק שפיץ קטן להסיר'", נטען בכתב התביעה. "הם פעלו בניסיון להסתיר ולטייח את מחדליהם, וזאת בניגוד לחוק, לכללי האתיקה ולחובותיו הבסיסיות ביותר של הרופא".
כתב התביעה מתבסס גם על חוות דעתו של אחד מבכירי מנתחי החזה בישראל, שקבע כי "הגידול שאובחן אצל קלך היה "גידול ממאיר שדרש ניתוח מיידי, אולם טופל תוך כדי שילוב בין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית. הניתוח שערך ד"ר סאוטה לא תוכנן כהלכה ובוצע באופן רשלני, והדיווחים עליו, בכתב ובעל פה, אינם תואמים את המציאות. ההתנהלות לאחר הניתוח מהווה אחיזת עיניים והפרה בוטה של יחסי רופא־חולה".
בכתב ההגנה דחו פרופ' קרמר וד"ר סאוטה על הסף את כל הטענות נגדם, ובעיקר את הטענה כי פעלו במתכוון להסתיר את טעותם. לדבריהם, העניקו לקלך "טיפול רפואי מקצועי ומיומן, בהתאם לכל כללי הרפואה המקובלים ובהתאם לממצאים שהיו בפניהם בזמן אמת". המקרה עדיין מתנהל בבית המשפט.
פרקליטיו של קלך, עו"ד דורון כספי ושירה פרידן, ממשרד כספי, סרור ושות', אומרים כי "רופא עלול לטעות במהלך עבודתו או להיכשל בהשגת התוצאות הטיפולית, אבל אסור לו בתכלית להסתיר את הדבר מהמטופל. כאן, הרופאים לא דיווחו למטופל שהגידול נותר בגופו, אף שהדו"ח הפתולוגי הראה זאת בבירור. גם בהמשך, לאחר שגם בדיקות נוספות העידו על כך, נמסר למטופל כי נותרה רק 'שארית גידול'".
גם היום, שלוש שנים אחרי הניתוח, לא שוכך הזעם שחשים מנחם ועמליה קלך על הטיפול שקיבלו מד"ר סאוטה ופרופ' קרמר. "בחרנו לקבל טיפול פרטי אצל רופאים בכירים והאמנו בהם", אומרת עמליה, "וזו הפגיעה הכי גדולה – בתחושה שהרופאים היו מוכנים להסתיר את האמת מהחולה שלהם ולקבל החלטות שנועדו להציל את שמם הטוב. אנו מרגישים שנבנה כאן שקר על שקר ושהם ניסו לטשטש את הפאשלה שלהם, בגלל יוהרה".
ומנחם מודה שבעקבות המקרה הוא אינו מצליח לתת אמון ברופאים שמטפלים בו. "אני מרגיש שהרופא שטיפל בי היה מוכן להסתיר ממני את מה שקרה, כדי שהטעות שלו לא תתגלה, ובכך להציל את שמו".
•  •  •  •  •  • 

"אם היו מגלים לחולים – היו הרבה פחות תביעות"

"הנתון המספרי של מקרי כשל רפואי בישראל הוא מפחיד", אומר עו"ד דורון כספי, שמתמחה בתביעות רשלנות רפואית. "בכל שנה מתרחשות בישראל כמה אלפי פטירות בשל תקלות רפואיות. מכאן ברור כי מספר המקרים שבהם נגרם נזק מטיפול רפואי כושל, שלא מסתיים במוות, מגיע לעשרות אלפים.
"אל מול אלה, מספר תביעות הרשלנות הרפואית המוגשות בפועל הוא זעום. המשמעות היא שאלפי נפגעים מרשלנות רפואית לא יודעים בכלל כי נזקיהם הם תוצאה של טיפול רפואי רשלני, וכי יש להם עילה לתבוע את נזקיהם. נפגעים אלה מתמודדים עם נכותם בעזרת הסכומים הזעומים שמשלם להם המוסד לביטוח לאומי, למרות שיש גורם שאמור לפצותם על הנזקים, והם כלל לא יודעים על כך".
לדברי כספי, "המערכות הרפואיות משקיעות משאבים ומאמצים רבים כדי לזהות את מקרי הכשל הטיפולי העלולים להסתיים בתביעה, והן מתארגנות סביב מקרים אלו ומדווחות עליהם מבעוד מועד לחברות הביטוח שלהן. כל אותה עת, לנפגע עצמו אין מושג שהמערכת שטיפלה בו מודעת היטב לכשל הטיפולי שגרם לו נזק.
"חדשות לבקרים אנו מגישים לבתי משפט עתירות משפטיות לחשיפת מידע פנימי הנמצא בידי המערכות המטפלות, ומתמודדים מול מאמצים כבירים המושקעים על ידי גופים אלה אך ורק למטרה אחת: להסתיר מהמטופל את מה שהמוסד המטפל יודע לגבי מה שקרה לו, ומדוע קרה, ומה חושב על כך המוסד הרפואי עצמו. את מצב הדברים הזה, שבו יודעת המערכת כולה שכשלה ושלמטופל נגרם עקב כך נזק, ובו בזמן היא משקיעה מאמצים עליונים כדי להסתיר מהמטופל מידע זה – יש להכחיד.
"שקיפות וגילוי יזום, הנסמך על תשתית ארגונית תומכת, יפחיתו משמעותית את המתח שבו נתונים אנשי צוות רפואי לאחר ביצוע טעות, ויתפוגג הצורך הרגשי של מטופלים 'לנקום' במערכת מסתירה ומסוגרת. מספר תביעות הסרק צפוי לרדת, ומספר המקרים שיפוצו בפועל יעלה. עלויות משפטיות יפחתו בשל יישוב מוקדם ונקי של תביעות פוטנציאליות, ללא צורך בבית המשפט כמתווך. וחשוב מכל – תישמר זכותו היסודית של האדם לדעת את שנעשה בגופו".

עו"ד כספי. לא להסתיר מהציבור

•  •  •   •

תגובת משרד הבריאות: "נוהגים בשקיפות, אין טיוח"

ממשרד הבריאות נמסר"המשרד תומך ונוהג בשקיפות ומצפה כי במקרה של טעות בטיפול רפואי, הצוות המטפל יעדכן את המטופל ובני משפחתו, כי ידווח למשרד במקרים המחויבים בדיווח, וכי יעדכן את התיק האישי של החולה בהתאם. בחוזר של משרד הבריאות, המתייחס לאירועים רפואיים שאסור שיקרו, הומלץ לנהוג בצעדים הבאים:
* לדווח למטופל ו/או לבני משפחתו הרלוונטיים ולשתף אותם בפעולות שננקטו ויינקטו למניעת הישנות האירוע.
* לדווח על האירוע לנוגעים בדבר, בהתאם לתקנות ולנהלים הקיימים, ככל שהאירוע מחייב דיווח.
* לבצע תחקיר מיידי ומעמיק, ואף להורות במידת הצורך על בדיקת האירוע במסגרת ועדת בקרה ואיכות (ובמידת הצורך – ועדת בדיקה), כדי להבין מה היתה השתלשלות העניינים, ללמוד ולהפיק לקחים מהמקרה ולהטמיעם במהירות, מתוך מטרה למנוע את הישנותו.
* לוודא כי המטופל לא נושא בעלות הטיפול או האשפוז, שבמהלכו התרחש האירוע. 
"בהתאם להוראות חוק זכויות החולה התשנ"ו 1996, על כל מטפל לתעד את מהלך הטיפול הרפואי במטופל, לרבות טעויות או תקלות. למטופל עומדת זכות לקבל את העתק המידע הרפואי על אודותיו, כפי שתועד ברשומה הרפואית.
"משרד הבריאות עומד לרשות המטופלים לשם בירור תלונות ספציפיות באתר משרד הבריאות ובמוקד קול הבריאות (5400*)".
לגבי המקרה של מנחם קלך מסרו ד"ר מילטון סאוטה ופרופ' מרדכי קרמר: "מדובר בחולה עם גידול זעיר לא סרטני, שגדל באופן איטי במשך יותר משנתיים. בעקבות שינוי בצורתו בבדיקת סי.טי, בוצעה בבילינסון ברונכוסקופיה על ידי פרופ' קרמר, מנהל מערך הריאות. במהלך הבדיקה נצפה גידול ונלקחה דגימה גדולה לביופסיה שאישרה את האבחנה של גידול שפיר.
"החולה הופנה לניתוח לד"ר מילטון סאוטה, מנהל מחלקת ניתוחי ריאות בבית החולים, הידוע כמנתח מקצועי בעל ניסיון עשיר בניתוחי והשתלות ריאה. הניתוח בוצע בבית חולים פרטי ואחריו, באופן בלתי צפוי, לא נמצא גידול בבדיקה הפתולוגית שנלקחה בזמן הניתוח. הועלתה ההשערה כי הגידול נכרת כולו בעת הביופסיה, אולם ליתר ביטחון, המטופל עבר בדיקות אבחון חוזרות, שכללו סי.טי וברונכוסקופיה חוזרת על ידי פרופ' קרמר בבית חולים בילינסון. 
"בדיקת הסי.טי והברונכוסקופיה החוזרת הראו כי הגידול עודנו בגופו של המטופל. עוד במהלך הברונכוסקופיה התייעץ פרופ' קרמר עם ד"ר סאוטה, ונקבע כי הגידול לא הוסר וכי יש לבצע ניתוח חוזר להסרתו. דבר זה הוסבר לחולה ומשפחתו מייד בתום הבדיקה וגם לאחר מכן, בצורה ברורה.
"ד"ר סאוטה ופרופ' קרמר נהגו לפי כל אמות המידה המקובלות ביחסי רופא ומטופל ושוחחו באופן גלוי וישיר עם החולה על ממצאי הניתוח, על כך שהנגע לא הוסר ועל הצורך בניתוח חוזר. ניתן להבין את סבלו ותחושותיו הקשות של החולה שנדרש לניתוח נוסף, אולם אין כל מקום לטענה בדבר הסתרה או טיוח".
לגבי בדיקת נסיבות פטירתו של א' מסר בית החולים בילינסון: "בית החולים מביע את תנחומיו ומשתתף בצערה של משפחתו של א'. בית החולים הוא מוסד רפואי אקדמי, שקיבל תו תקן בינלאומי יוקרתי של ארגון JCI, על איכות ובטיחות של הטיפול הרפואי. כחלק מתהליכי בקרה ושיפור מתמיד, בית החולים מקיים תהליכי למידה ותחקור של אירועים למניעת הישנותם באמצעות צוות ניהול איכות של בית החולים.
"משפחת הנפטר קיבלה את דו"ח ועדת הבדיקה של משרד הבריאות, שבו מתוארת בפירוט התנהלות המחלקה באירוע זה, וכן מידע ממנהל המחלקה, ששוחח עימה ארוכות. מסמכי הבקרה שבית המשפט הורה למסור למשפחה אינם מוסיפים דבר על המידע שנמסר לה. מאידך, חיוב בית החולים להעבירם לגורמים חיצוניים עלול לפגוע בתהליכי בקרה ואיכות עתידיים, שנועדו אך ורק לטובת כלל הציבור. לא מדובר בתקדים, אלא בקביעה הנוגעת למקרה זה בלבד".
לגבי המקרה של אביאל שיפמן מסרו פרקליטיו של פרופ' אריה שכנר: "אין בעניינו של שיפמן, ולא היתה, כל הסתרת מידע, לא מצד פרופ' שכנר ולא מצד בית החולים אסותא, ואין זאת אלא שהולדתה של התביעה הזאת בטעות, שלא לומר הטעיה מכוונת. התביעה וחוות הדעת מטעמה מסתמכות על ההנחה שהאלקטרודות לא הוצאו. האמת היא שהתביעה החמיצה את העובדה שהאלקטרודות הוצאו לאחר הניתוח של מר שיפמן וטרם שחרורו מבית החולים.
"למען שלמות התמונה נציין כי יש אמנם טענה שלפיה הושאר חלק מהאלקטרודה, אולם על כך יש מחלוקת עובדתית משמעותית: בעוד טענת התביעה היא שהאלקטרודה שהושארה היא באורך 16 ס"מ, אזי בבדיקות הדמיה שבוצעו שנים אחרי הניתוח לא הודגם גוף זר כלשהו. סי.טי מאוחר, שבוצע לאחר שבתובע בוצעו פרוצדורות פולשניות אחרות, הדגים מבנה באורך 45 מ"מ בלבד – כנראה מתאים לקטטר ולא לאלקטרודה שהיא מתכתית – ובמיקום אחר מהנטען.
"אפילו הושארה שארית אלקטרודה מניתוח המעקפים, כי אז מדובר בפרקטיקה נוהגת, שנועדה למנוע נזק לדופן הלב כתוצאה מהוצאתה כליל, כפי שכותב מנתח הלב שחיווה דעתו מטעם פרופ' שכנר.
"באשר לטענה כי נגרם נזק לתובע, חשוב לציין כי נזקיו של התובע קשורים להיותו מעשן כבד, הם דו־צדדיים וממוקמים במיקום אחר לגמרי מהמיקום שאליו מתייחסת טענת התביעה בהתייחס לאלקטרודה. מחמת סודיות רפואית, לא נטען להוסיף ולפרט בעניין. פרופ' שכנר ובית החולים אסותא אינם חולקים על הצורך לשמור על שקיפות מלאה ביחסי מטפל־מטופל, אך דומה שהמקרה הנ"ל פשוט אינו מתאים לנושא של הסתרת מידע מחולים".
לגבי המקרה של ס' מסר בית החולים סורוקה: "אנו שוללים מכל וכל את הטענה בדבר טיפול רשלני ו/או הסתרה של מידע רפואי כלשהו מהמשפחה. על פי האנמנזה ודיווח ההורים, הילדה שתתה כמות רבה של אקמול – מינון רעיל שעלול לגרום לנמק כבדי קשה ובלתי הפיך, לעיתים עד צורך בהשתלת כבד, ועלול לגרום אף למוות, במידה שלא מקבלים טיפול נכון ובזמן הנכון.
"הטיפול באנטידוט זה הוא מציל חיים, בטוח ומקובל, עם מיעוט תופעות לוואי, שהן קלות בדרך כלל. נציין כי הסיבה הראשונה בעולם לנזק כבדי ולהשתלת כבד היא הרעלת אקמול שלא מטופלת בזמן. הסימנים החריגים שפיתחה הילדה לא דווחו לפני כן בספרות הרפואית, ולא ידוע על מקרים נוספים. בניגוד להיום, בזמן המקרה לא פעלו במרבית בתי החולים בארץ מעבדות טוקסיקולוגיות לניטור רמות של תרופות בדם, שיכלו לתת מענה בתוך זמן קצר, למעט מעבדה אחת במרכז הארץ, שלא יכלה לתת מענה בפרק הזמן הנדרש.
"בשום שלב לא מנע הצוות המטפל מידע לגבי הטיפול הרפואי שניתן לילדה. מאחר שהטיפול הרפואי שניתן היה בהתאם לפרוטוקולים המקובלים בספרות הרפואית ובהתאם למצבה הקליני של הילדה, לא מונתה כל ועדת בדיקה למקרה זה".

לשכת הרווחה ירושלים כפו סמים פסיכיאטריים על ילד עד שנהיה שבר כלי

מרץ 2014 – מתלונה למשרד הבריאות, שהגישה אם תושבת ירושלים כנגד מנהל מחלקה פסיכיאטרית לילדים בעיר ופסיכיאטר נוסף, שהפנה אותו לאשפוז, עולה שורה של כשלים בטיפולן של הרשויות בילדים עם קשיי התנהגות. לטענת האם כשלים אלה חרצו את גורלו של בנה עוד מהיותו פעוט, והפכוהו לצרכן של תרופות פסיכיאטריות לכל החיים. על פי תלונתה תייגו את בנה ב "הפרעת קשב וריכוז" עוד בהיותו בן 4, ובמקום להסתפק במסגרת חינוכית מתאימה הפעילו על האם לחץ מערכתי לתת לו ריטלין גם לאחר שהיה ברור שהתרופה משפיעה עליו לרעה ומחמירה את מצבו.
כשהיה בן 9 הוצא הילד מן הבית בהתערבות שירותי הרווחה ירושלים אל פנימייה טיפולית שבה איימו על האם כי אם לא תסכים לתת לו ריטלין יאושפז בכפייה.
לאחר שהריטלין דרדר עוד את מצבו של הילד, הוא נשלח לפסיכיאטר, שלטענת האם שימש כחותמת גומי לבקשותיה של מנהלת הפנימייה, ובניגוד לרצון האם, החליט להוסיף עוד תרופות ולאשפז את הילד אם יראו לנכון לעשות כך.

כל ניסיונותיה של האם במשך שנה תמימה לשחרר את בנה מכליאתו במחלקה הסגורה ולהעבירו הביתה או למסגרת חינוכית מתאימה עלו בתוהו. הבידוד, המראות הקשים, הריחוק מאמו והסימום המסיבי שקיבל פגעו בו באופן קשה והפכו אותו לשבר כלי. לדברי האם היה כאן שילוב של  התנהלות רשלנית, אטימות וחוסר אנושיות של אנשי מקצוע שעוסקים בדיני נפשות.
התלונה הוגשה בסיוע מתנדבים של עמותת "מגן לזכויות אנוש".

מנכ"לית העמותה, הגב' גת מגידו, מדגישה שכפיית טיפול פסיכיאטרי על אזרחים או אפוטרופוסים של ילדיהם הינה הפרה של חוק זכויות החולה, של חוק הכשרות והאפוטרופסות ושל חוק כבוד האדם וחירותו. בנוסף מדובר בהפרה של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות שישראל חתומה עליה. בנוסף לכך, דוח האו"ם מפברואר 2013 בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות פסק לראשונה כי טיפול כפוי, מבחינה משפטית, הינו התאכזרות. הדוח מסביר כי הזכות לבריאות שהינה זכות יסוד על פי אמנת האו"ם אינה יכולה להצדיק כפייתם של טיפולים רפואיים לרבות ריסון וטיפול
בתרופות פסיכיאטריות.
חודשיים לאחר פרסום הדו"ח, הורה בג"ץ בגרמניה על ביטול כל הטיפולים בכפייה בכל רחבי המדינה. מנכ"לית העמותה קוראת ליישם את דו"ח האו"ם בישראל, ולעצור את ההתאכזרות, את הטיפולים הכפויים ואת שלילת זכויות האזרח וזכויות ההורים במוסדות הפסיכיאטריים בארץ.
למידע נוסף,
יהודה קורן
דובר העמותה
3350928 052

רשלנות שני פסיכיאטרים ירושלמיים גרמה לכליאת בן 9 במחלקה סגורה למשך שנה תמימה

מרץ 2014 – מתלונה למשרד הבריאות, שהגישה אם תושבת ירושלים כנגד מנהל מחלקה פסיכיאטרית לילדים בעיר ופסיכיאטר נוסף, שהפנה אותו לאשפוז, עולה שורה של כשלים בטיפולן של הרשויות בילדים עם קשיי התנהגות. לטענת האם כשלים אלה חרצו את גורלו של בנה עוד מהיותו פעוט, והפכוהו לצרכן של תרופות פסיכיאטריות לכל החיים. על פי תלונתה תייגו את בנה ב "הפרעת קשב וריכוז" עוד בהיותו בן 4, ובמקום להסתפק במסגרת חינוכית מתאימה הפעילו על האם לחץ מערכתי לתת לו ריטלין גם לאחר שהיה ברור שהתרופה משפיעה עליו לרעה ומחמירה את מצבו.
כשהיה בן 9 הוצא הילד מן הבית בהתערבות שירותי הרווחה ירושלים אל פנימייה טיפולית שבה איימו על האם כי אם לא תסכים לתת לו ריטלין יאושפז בכפייה.
לאחר שהריטלין דרדר עוד את מצבו של הילד, הוא נשלח לפסיכיאטר, שלטענת האם שימש כחותמת גומי לבקשותיה של מנהלת הפנימייה, ובניגוד לרצון האם, החליט להוסיף עוד תרופות ולאשפז את הילד אם יראו לנכון לעשות כך.

כל ניסיונותיה של האם במשך שנה תמימה לשחרר את בנה מכליאתו במחלקה הסגורה ולהעבירו הביתה או למסגרת חינוכית מתאימה עלו בתוהו. הבידוד, המראות הקשים, הריחוק מאמו והסימום המסיבי שקיבל פגעו בו באופן קשה והפכו אותו לשבר כלי. לדברי האם היה כאן שילוב של  התנהלות רשלנית, אטימות וחוסר אנושיות של אנשי מקצוע שעוסקים בדיני נפשות.

התלונה הוגשה בסיוע מתנדבים של עמותת "מגן לזכויות אנוש".

מנכ"לית העמותה, הגב' גת מגידו, מדגישה שכפיית טיפול פסיכיאטרי על אזרחים או אפוטרופוסים של ילדיהם הינה הפרה של חוק זכויות החולה, של חוק הכשרות והאפוטרופסות ושל חוק כבוד האדם וחירותו. בנוסף מדובר בהפרה של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות שישראל חתומה עליה. בנוסף לכך, דוח האו"ם מפברואר 2013 בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות פסק לראשונה כי טיפול כפוי, מבחינה משפטית, הינו התאכזרות. הדוח מסביר כי הזכות לבריאות שהינה זכות יסוד על פי אמנת האו"ם אינה יכולה להצדיק כפייתם של טיפולים רפואיים לרבות ריסון וטיפול
בתרופות פסיכיאטריות.
חודשיים לאחר פרסום הדו"ח, הורה בג"ץ בגרמניה על ביטול כל הטיפולים בכפייה בכל רחבי המדינה. מנכ"לית העמותה קוראת ליישם את דו"ח האו"ם בישראל, ולעצור את ההתאכזרות, את הטיפולים הכפויים ואת שלילת זכויות האזרח וזכויות ההורים במוסדות הפסיכיאטריים בארץ.
למידע נוסף,
יהודה קורן
דובר העמותה
3350928 052

בית חולים אלישע חיפה – התעללות קשה בחוסה – לשכת הרווחה מנותקת מהמתרחש במוסדות

לשכת הרווחה חיפה ומשרד הרווחה מנותקים מהתעללות בחוסים במוסדות.

אוקטובר 2013 – יואב איתיאל – מגזין המושבות – בית חולים אלישע חיפה: חשד להתעללות מחרידה במאושפזת ביה"ח – אמה של צעירה בת 23 מספרת: "ביום הם מפחדים מאחראי המחלקה. אבל כשהוא הולך, הגיהנום מתחיל", היא מספרת, "הראש שלה הפך לידית משיכה. במקום להרים אותה מושכים אותה מהשערות בכל הכוח, פשוט אנשים אכזריים. אין לי מילים. חסרי לב. מלאים שנאה כלפי אדם ללא כל סיבה. זה לא שהיא קמה. אין לי איך להסביר את זה. ככה נראה הרוע". כשד' לא יכולה היתה להתאפק, והתעמתה עם אחד מאנשי כוח העזר במחלקה, ענה לה לדבריה, "שקרנית". היא אומרת שאחות שעמדה לצידו אמרה "אל תדאג אני אעיד בשבילך".

פרשת התעללות מחרידה נחשפת היום בבית החולים אלישע בחיפה. הוריה של צעירה בת 23 מהכרמל, המאושפזת שם מזה שנים במצב של "צמח", מחוסרת הכרה, חשדו בכך מזה זמן.

הם מצויים לצידה של בתם יום-יום, כל היום, למעט בשעות הלילה. הם התלוננו אצל מנהל המחלקה ומנהל בית החולים ונתקלו בהכחשה. "הוא התנפל עלי", מספרת ד', אמה של הצעירה, על תגובתו של מנהל בית החולים אלישע, ד"ר גיורא וינטרשטיין, לאחר שלפני כחדשיים, העלתה בפניו את החשדות כי מתעללים בבתה, "הוא אמר לי שבדק את התלונה, הוא אמר 'את צריכה לנשק לצוות את הידיים, את הרגליים ואת התחת'. כך, בנוכחות בעלי והעוזרת שלו. כל כך נעלבתי. עליתי למחלקה ופשוט הייתי חסרת אונים. כל הצוות החרים אותנו, לא דיברו איתנו. ישבתי עם הזנב בין הרגליים. התנהגו איתנו ממש כמו זבל".

בעצת עורך הדין שלהם, הם החליטו להציב בחדרה של בתם מצלמה נסתרת. הם רכשו אותה בתל אביב, והתקינו אותה בעצמם. לכשצפו במה שזו תיעדו בשעות שהם אינם עמה – הזדעזעו. "תמונות מהגיהנום", מתארת האם בגרון חנוק את מה שחשפו הצילומים, "אני לא יכולה לתאר לך את מה עברתי בבית, נפלתי על הרצפה, רציתי לרוץ לבית החולים, פחדתי שיהרגו אותה, אתה רואה איש צוות שהיה רופא שמדבר איתנו כל כך יפה, הוא עומד לידה, הוא תופס אותה מהשערות, מושך אותה ואת השערות שהוא מרט לה הוא זורק אל מאחורי המיטה. היא רוצה להתעטש ומתנשפת, והוא נותן לה 'זאפטה' בכל הכוח שלו על הרקה הימנית. הוא מסתכל שלא רואים אותו, מהר נותן את המכה ויוצא. את האדם הזה הייתי צריכה לפגוש בבוקר ולהגיד לו שלום, כי לא רצינו להיחשף. אני לא יכולה לתאר לך את ההרגשה".

לדבריה של האם, היא והאב המתינו שבוע נוסף, תוך שהמצלמה ממשיכה לתעד את הקורה שם בלילות, "ביום הם מפחדים מאחראי המחלקה. אבל כשהוא הולך, הגיהנום מתחיל", היא מספרת, "הראש שלה הפך לידית משיכה. במקום להרים אותה מושכים אותה מהשערות בכל הכוח, פשוט אנשים אכזריים. אין לי מילים. חסרי לב. מלאים שנאה כלפי אדם ללא כל סיבה. זה לא שהיא קמה. אין לי איך להסביר את זה. ככה נראה הרוע". כשד' לא יכולה היתה להתאפק, והתעמתה עם אחד מאנשי כוח העזר במחלקה, ענה לה לדבריה, "שקרנית". היא אומרת שאחות שעמדה לצידו אמרה "אל תדאג אני אעיד בשבילך".

"מנהל המחלקה מטפל בחולים במסירות מעל ומעבר", אומרת האם, "הבעיה שלו זו האמונה שלו בצוות שלו וחוסר הרצון שלו להאמין למשפחות. הוא לא מקשיב ולא מאמין למשפחות. לא מאמין שאצלו במחלקה יכולים להיות דברים כאלה. אני מאשימה אותו בדבר אחד. בזה שהוא לא הקשיב לנו. בזה שהוא צפצף עלינו. פעם סיפרתי לו שאחת האחיות שכעסה על שנאלצה להישאר אחרי השעה שמונה בערב, כינתה את הבת שלי ’זונה, חידק’, ברוסית ואח"כ מישהו תירגם לנו. המנהל בא וחיבר ונישק את האחות לידנו, כאילו הוא אומר: ’קחו, אני מצפצף עליכם’. על זה אני כועסת עליו".

מדובר בטרגדיה בעקבות טרגדיה. לדברי עו"ד דורון ניב המלווה את המשפחה, כתוצאה מרשלנות רפואית של בית חולים בחיפה, נגרם לצעירה נזק מוחי בלתי הפיך ומאז דצמבר 2008 היא שרוייה במצב של חוסר הכרה. עו"ד ניב הוא מי שהמליץ להורים על בית החולים אלישע, כמקום טוב. מדובר באישפוז בעלות של כשלושים-ארבעים אלף ש"ח בחודש.

"לצערנו, לאחר שהותקנו המצלמות, הסתבר שקורה בדיוק מה שההורים חששו ממנו", אומר עו"ד ניב, "אמרו להם שהסימנים עליה הם מזריקות ותרופות ומסתבר שבצילום רואים שאחד מאנשי הצוות נותן לה אגרוף בפנים. בפעמים אחרות רואים את אנשי הצוות מושכים אותה בשערות. למשפחה היה מאד קשה לראות את הסרטים שנעשו בלילות, אבל הסברתי להם שבית החולים מן הסתם יטען שמדובר במעידה חד-פעמית ורק של עובד אחד ולכן צריך להמשיך ולתעד, כדי לראות מה קורה לאורך ימים. זה מה שעשינו ולצערנו הסתבר שהצעירה שהיא חסרת ישע במובן הכי קשה שניתן להעלות על הדעת סובלת מהתעללות אכזרית ושיטתית. תבין, היא לא עושה כלום. היא לא יכולה להזיז יד, היא לא יכולה להזיז רגל. מדובר באנשים רעי לב ואכזריים".

באמצעות עורך דינם, פנו ההורים בתחילת השבוע למנהל בית החולים, הפעם עם התיעוד. "פניתי בכתב למנהל בית החולים וסיפרתי לו בדיוק מה שמתחולל שם. הוא לא ענה לי. מי שענתה לי היא עורכת הדין של בית החולים שהודיעה לי שמשעים את ארבעה העובדים המדוברים לאלתר".

אח"כ הגישו תלונה במשטרת חיפה. "במשטרה בכו כמו תינוקות", אומרת האמא ד’, המבקשת בהזדמנות זו שאעביר את תודתה לסנ"צ אלי מגן, קצין אגף החקירות והמודיעין במשטרת חיפה ולרס"מ אריאלה פייביש בוגנים, החוקרת מקרי התעללות בחסרי ישע, "המפקד אמר לנו שהוא 20 שנה שם ולא ראה דבר כזה. כולם שם היו מזועזעים. הם נתנו לי קצת ביטחון שאנחנו לא לבד".

אחר כך היא אומרת, "אתה יודע, כמו בשיר חופים. ’עם לב שבור של חול ואבן’, גם אני, כמו האדם בשיר, ’והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות, ממש כמו חוף’. כך הרגשנו כשלא האמינו לנו".

משטרת חיפה פתחה בחקירה, אמש עצרה גבר תושב קרית אתא ושלושה גברים תושבי חיפה, כולם אנשי הצוות הרפואי בבית החולים. הם חשודים בהתעללות הקשה בצעירה חסרת הישע. שלושה מהעצורים הם תושבי חיפה והרביעי תושב קריית אתא בשנות השלושים והחמישים לחייהם. הבוקר בבית משפט השלום בחיפה, ביקשה המשטרה את הארכת מעצרם ב-12 יום, להמשך החקירה. השופטת אספרנצה אלון נעתרה חלקית והאריכה את המעצר בארבעה ימים, עד יום שני. אז, יובאו שוב בפני שופט, אם תא תשחרר אותם משטרת חיפה קודם לכן.

עד פרסום הידיעה לא ניתן היה לקבל את תגובת מנהל בית החולים אלישע.

צפויים מעצרים נוספים.

קישורים:

לשכת הרווחה חיפה – יחצנות עובדות סוציאליות לסחר בילדים – נובמבר 2012 – עובדות סוציאליות, חנה כהן, זויה ארקין, ופיני נוימן מלשכת הרווחה חיפה מלינות כי הן מותקפות ע"י משפחות שילדיהם נתלשים ע"י משרד הרווחה. העו"סיות טוענות כי הן "מגנות" על הילדים, בעוד שבפועל העובדות הסוציאליות תולשות ילדים למוסדות מופרטים ללא ראיות, ובדלתיים סגורות. הילדים עוברים התעללות קשה במכלאות הרווחה ואין מושיע…

לשכת הרווחה חיפה מפקירה קשישים לסבול מקור בחורף – אטימות התעלמות והתעללות רשויות הרווחה חיפה באזרחים ותיקים בעיר – הכתבה בוטל מענק החימום לקשישי חיפה , דורון סולומון , mynet , ינואר 2013 – בניגוד לעבר, בחורף הזה גמלאים חיפאים בני 65 ומעלה לא קיבלו "מענקי חימום". הסיבה: חיפה הוצאה מרשימת "הערים הקרות" בישראל…

הוצאת תינוקת מחזקת אמה בניגוד לחוק ולכללים – השופט אריה נאמן בית משפט לנוער ופקידת סעד לשכת הרווחה חיפה – מרץ 2011 – מדובר בערעור עמ"ש 53278-02-11 על שתי החלטות מפברואר 2011, שניתנו על ידי בית משפט לנוער בקריות השופט אריה נאמן. המערערת כבת 38, אם חד הורית, התגוררה כ-13 שנים בארה"ב. בינואר 2011 חזרה ארצה עם בתה כבת שנה וארבעה חודשים (להלן – "הקטינה"). המערערת גידלה את הקטינה כאם חד הורית…

קלונם של לשכת הרווחה חיפה ובית משפט לנוער – טרטור אם ושלושת ילדיה במשך 4 וחצי שנים – אוגוסט 2010 – שלשה אחים קטנים מטורטרים כבר 4 וחצי שנים ממסגרת חוץ ביתית אחת לשניה והאם טוענת כי לא קיבלה הסבר מדוע הוצאו הילדים מחזקתה. ארבע וחצי שנים נאבקת אם חד הורית גרושה בנצ'י טקלה להשיב אליה את שלשת ילדיה שחטפו ממנה אגף הרווחה בעיריית חיפה…

לשכת הרווחה עיריית חיפה – עובדת סוציאלית פנינה איגרא – זרוע ממסד דורסני מתנכל ומשפיל עיוורים – אוגוסט 2010 – התוקפנות וההונאה של עיריית חיפה נגד העיוורים באמצעות האצלת סמכויות לעובדת סוציאלית פנינה איגרא אשר נוקטת בכל דרך נבזית להשפיל ול"אלף" את העיוורים בעיר על מנת לחסוך תקציבים לעירייה. ..

ראש עיריית חיפה יונה יהב – גירוש אנשים עם מוגבלויות מהקהילה – רשת ב – אפריל 2010 – קבוצה של תושבי קרית חיים זועמת והקימה ועד פעולה ששם לו למטרה להרחיק את הדיור המוגן מקרית חיים והתושבים הצליחו לגייס את תמיכתו של ראש עיריית חיפה יונה יהב…

פקידת הסעד מוניק מלשכת הרווחה חיפה – התחמקות מפתיחת תיק אימוץ כמתחייב על פי חוק – נובמבר 2009 – מדוע מסרב משרד הרווחה לפתוח את תיק האימוץ של נערה בת 18, והיא זכאית לכך ע"פ חוק. – הכתב אלירן טל: "עד כמה חשוב לך לגלות את האמת?" , "מאוד חשוב" , עונה הנערה. – כבר ארבעה חודשים דנה (שם בדוי) מבקשת לגלות מי הם הוריה הביולוגים, מיד לאחר שנולדה היא אומצה, וכשהגיעה לגיל 18 פנתה ללשכה לרווחת הילד.

ההתנהגות המלוכלכת של פקידת הסעד בתיה זכי מלשכת הרווחה חיפה – תביעה על לשון הרע ופגיעה בפרטיותפקידות הסעד נוהגות להרבות להשתמש בתסקיר בלשון הרע, פגיעה בפרטיות עד כדי רצח אופי. הסיבה לכך היא כי זה מותר להן ע"פ חוק, וזה מקדם את סיום התיק בטיפולן, שכן בלשון הרע והרכילות הן משתמשות על מי שחולק עליהן בתסקיר, מדובר בניצול לרעה של הגנת לשון הרע ופגיעת הפרטיות בחוק…