פנימיית יובלים משרד הרווחה – תחקיר מרב בטיטו , 02.03.2018 , 7 ימים

9895759_9887275_rumble
פנימיית "יובלים" כפר סבא משרד הרווחה

פנימיית יובלים משרד הרווחה – תחקיר מרב בטיטו , 02.03.2018 , 7 ימים , ידיעות אחרונות

לצפייה / הורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

ברוכים הבאים לפנימיית "יובלים" בכפר–סבא. לכאן שולחת המדינה כמה מהילדים המוחלשים בישראל, חלקם ממשפחות מצוקה, אחרים סובלים מסוגים שונים של הפרעות לימוד או התנהגות. עבור כמה מהם, זוהי הזדמנות חינוכית כמעט אחרונה. אלא שתחקיר "ידיעות אחרונות" חושף עדויות קשות על שימוש וסחר בסמים, מפגשי מין עם נערות מרקע קשה ותלונות על אלימות, בריונות, מזון ירוד ועוד. מדריך לשעבר בפנימייה: "אתה רוצה לברוח משם, אבל לא יכול להשאיר ילדים קטנים בלי הגנה". תגובת "משען", הרשת שמפעילה את "יובלים": "מדובר במידע שגוי שהוצא מהקשרו ואינו תואם את מצב הדברים בשטח". בעקבות התחקיר הקים משרד הרווחה ועדת בדיקה מיוחדת. הסיפור המלא

בשעה 21:30 נקרא המדריך יצחק טיים לחדרו של מנהל הפנימייה. היו אלו הימים האחרונים של שנת הלימודים שעברה, והילדים, בגילאי 13־18, התארגנו לכיבוי אורות בחדריהם. טיים (35) הרגיש שהוא אינו יכול להישאר אף לא יום נוסף במקום הזה. שבוע וחצי לפני החופש הגדול, חש כי זוהי ככל הנראה ההזדמנות האחרונה שלו לזעוק את הכאב שמחלחל בו חודשים ארוכים, כמעט למן היום שהחל לעבוד ב"יובלים", פנימייה טיפולית לילדים ולנוער.

כשצעד לשם, נזכר בפעמים הרבות שבהן דיבר, התריע והתחנן שיקשיבו לו: "כל השנה נלחמתי בעצמי לא לעזוב. ראיתי דברים שהיו נוראים בעיניי. דיווחתי להנהלה, ניסיתי להילחם בשיטה שלהם, לשנות משהו, לעזור לילדים. מבחינתי לעזוב זה לבגוד בילדים, לנטוש אותם, לשבור להם שוב את האמון בעולם. אבל לא יכולתי יותר להיות שם". בפגישתנו, כמה חודשים אחרי שעזב, הוא מתפרק בבכי. "מגיעים לשם ילדים קטנים בני 13 ו־14, חלקם מבתים טובים שלא ידעו מה זה עישון ומה זה סמים, ובפנימייה הזאת הם למדו מה זה, כי אחרת הם לא היו שורדים. אני פה כי אני דואג לכל אחד ואחד מהם. אני חייב להם את זה".

גם באותו לילה של 6 ביוני, כאשר ישב מול המנהל רועי אזולאי וסגנו ד', לא הצליח טיים להסתיר את הכאב: "יש לי הרבה מה לומר, יש לי המון. קרוב לארבעה חודשים אני לא ישן בלילות. קורים פה דברים לא תקינים", הוא טען בפני השניים, ובמשך זמן רב הטיח בפניהם את דעתו על המתחולל בפנימייה.

בחודשים האחרונים נפגשנו עם אנשי צוות לשעבר, הורים ותלמידים שלמדו בפנימייה. הם טענו כי החוויות שלהם בשנה שעברה כוללות אירועים של בריונות, יחסי מין עם נערות בפנימייה, חלקן נפגעות תקיפה מינית, סחר ושימוש בסמים ובסמי פיצוציות בתוך הפנימייה, תלונות על מזון ירוד ואפילו רעב מתמשך של ילדים ועוד. ברשת "משען", המפעילה את פנימיית "יובלים", דוחים את הטענות על הסף. "הנהלת הפנימייה רואה את הטיפול המקצועי והמסור בילדי הפנימייה, בראש סדר החשיבות", אמרו בתגובה לכתבה. "מדובר במידע שגוי ו/או מסולף שהוצא מהקשרו ואינו תואם את מצב הדברים בשטח" (לתגובה המלאה – ראו מסגרת).

מי שחזק מי שבריון
חניכים ב"יובלים". אחד החניכים: "מי שחזק, מי שבריון, מי שיש לו כוח – הוא זה שירוויח"

לפני מספר חודשים, פנינו גם למשרד הרווחה בבקשת תגובה מפורטת לתחקיר. אחרי פנייתנו הקים המשרד ועדה מיוחדת לבדיקת הנעשה ב"יובלים", שהגישה לאחרונה דו"ח מסכם. חשוב לציין כי הדו"ח נערך בשנה הנוכחית – בעוד שהעדויות הקשות שנביא כאן הן, כאמור, לגבי אירועים שהתחוללו לכאורה בשנה שעברה. חניכים שעימם שוחחנו השבוע מספרים כי השנה, לאחר פניית "ידיעות אחרונות" ל"יובלים" ולמשרד הרווחה, אכן חל שיפור במספר תחומים בחיי הפנימייה, ושיפור זה מתבטא בדו"ח הבדיקה. בתחומים אחרים – כך לפי הדו"ח – עדיין יש ל"יובלים" הרבה מה לתקן. על כל פנים, למען ההגינות, אנו מפרסמים גם את עיקרי הדו"ח (ראו במסגרת), כפי שהובאו בתגובת משרד הרווחה.

במהלך הכנת התחקיר שוחחנו עם מספר מדריכים שעבדו בפנימייה עד תחילת השנה הנוכחית. כמה מהם תיארו תחושה טראומטית שרודפת אותם, ייסורי מצפון קשים על כך שלא יכלו לעשות יותר למען ילדים, שלחלקם אין הורים או קרובי משפחה שיכולים להילחם למענם. "בסוף מאי האחרון כבר הייתי חנוקה, לא מסוגלת להגיע לעבודה. ישבנו חלק מהמדריכים לילות על גבי לילות ערים, לא מסוגלים להירדם, התחלתי לעשן בפנימייה, לפרק חבילה אחרי חבילה", מספרת "אור" (שם בדוי), שהדריכה במקום שנתיים. "הייתי יוצא, מסתובב בלילות, העיקר לצאת משם לנשום", נזכר המדריך טיים, "אתה רוצה לברוח משם, אבל לא יכול להשאיר ילדים קטנים בלי הגנה".

yair 080118 yamim 4.JPG
יצחק טיים. "אני חרד קשות לילדים"

גם "אלה" (שם בדוי) מוותיקות הסגל, לא שרדה את השנה שעברה: "היו לי חניכים מדהימים", היא אומרת, "זה כמו לראות מגדל קלפים שמתמוטט עליך". או כפי שהגדיר אחד התלמידים בפנימייה איך הוא ראה את הדברים: "מי שחזק, מי שבריון, מי שיש לו כוח – הוא זה שירוויח".

"אחד מרגעי השפל" פנימיית יובלים היא חלק מקומפלקס גדול יותר בכפר החינוכי "אונים" בכפר־סבא, ויש בה שש קבוצות של ילדים בגילאי 13־18. חלק מהילדים נשלחו לפנימייה בצו של בית משפט, אחרים הגיעו עקב חוסר תפקוד שלהם או של המשפחה או שלא נקלטו במסגרות אחרות. על פי האתר של "יובלים", החניכים מאופיינים ב"קשת רחבה של קשיים וחסכים על רקע סביבתי ומשפחתי ומתאפיינים בבעיות התנהגות, וקשיי הסתגלות במסגרות חינוך". נאמר מראש: לצד העדויות שהגיעו לידינו על תופעות כמו שימוש בסמים ובריונות ב"יובלים", רבים מאוד מחניכי הפנימייה הינם ילדים טובים ונורמטיביים, שאינם מעורבים כלל במעשים הללו. רוב הצוות במוסד עושה עבודת קודש, ומטרת התחקיר היא אחת: לתקן את מה שדורש תיקון.

ארבע מתוך שש קבוצות החניכים הן מעורבות, בנים ובנות, ובשתיים האחרות יש הפרדה. בסך הכל מתגוררים ב"יובלים" כמה עשרות חניכים. את הפנימייה כאמור, מפעילה "משען". הרשת, שהוקמה בשנת 1931, שייכת להסתדרות העובדים הכללית ומתמחה בעיקר בהפעלת בתי אבות, מפעילה גם שלושה כפרי ילדים, אחד מהם הוא "יובלים". הפיקוח והאחריות על הפנימייה היא של משרד הרווחה – כן, אותו משרד שמינה את ועדת הבדיקה. במהלך היום, ילדי "יובלים" לומדים בבתי ספר שונים באזור, והפנימייה היא למעשה ביתם למשך ארבע שנים, ולעיתים יותר. רק לחלקם יש משפחה לחזור אליה בסופי שבוע ובחגים.

כמו בפנימיות דומות נוספות, בשנה שעברה הוחלט להקים ב"יובלים" מה שמכונה "בית בנות". מדובר במעין מחלקה נפרדת המיועדת לנערות, שמגיעות מרקע קשה במיוחד, ולעיתים כוללת בין השאר גם נפגעות תקיפה מינית. הטיפול באוכלוסייה זו נחשב למורכב ומקצועי יותר, וכזה שדורש הכשרה מקיפה יותר.

"בחופש הגדול של שנה שעברה התברר שפותחים 'בית בנות' ביובלים", מספרת המדריכה "אור". "זה אומר שמתחילים להפנות לבית הזה ילדות ונערות, בהן גם כאלו שעברו תקיפה מינית. ביקשנו מההנהלה הדרכה, הכנה מקצועית, איזו השתלמות מקצועית, שמוכוונת לטיפול בבנות כאלו. בפועל חשנו שנשלחנו למערכה בלי שצוידנו בכלים המתאימים".

חניכים אוכלים באחד הבתים
חניכים אוכלים באחד הבתים. מדריכה: "היו ימים שאתה לא יכולת לגעת באוכל"

הסגל המקצועי שיועד בשנה שעברה ל"בית הבנות" – שתי מדריכות בשכר ושתי בנות שירות לאומי – שובץ לתפקידו זמן קצר לפני תחילת הלימודים. המדריכות שעימן שוחחנו חשו כי הכשרתן אינה מותאמת לאוכלוסייה שב"בית הבנות". "אלו צעירות שעברו גיהינום, וצריך לדעת איך להתמודד איתן", ממשיכה המדריכה "אור". "כל מה שאני יודעת היום זה מה שלמדתי מהשטח בעצמי. רק אחרי שלחצנו והצקנו, הביאו לנו מישהי ממרכז לנפגעות תקיפה מינית, שנפגשנו איתה פעמיים במהלך השנה, בכל פעם לשעה אחת. במהלך השנה קיבלנו גם עוד הרצאה חד־פעמית בנושא מאשתו של אחד מאנשי הצוות. איך מצפים שבחורה כמוני, עם הרבה כוונות טובות ואפס ניסיון וידע מקצועי, תתמודד עם משימה כזאת?"

במשען מכחישים את הטענה לגבי בעיית הכשרה. "כל המדריכים בפנימייה, ללא יוצא מן הכלל, מקבלים הכשרה והדרכה שוטפת על ידי גורמים מקצועיים בפנימייה", נמסר בתגובה. "בנוסף לכך, עברו המדריכים במשך שנה סדנה עם פסיכולוג הפנימייה וכן השתתפו במפגשים עם מומחית חיצונית בתחום המיניות. תוכנית הכשרה זו נמשכת גם בשנה זו". גם ועדת הבדיקה של משרד הרווחה מצאה כי "קיים מערך הדרכה והכשרה מובנה ומקיף" בנושא.

חניכים בחצר הפנימיית יובלים
חניכים בחצר הפנימייה. "יובלים"

בתגובה: " נותנים מענה שלם ומקיף" אבל בצוות שהדריך בשנה שעברה ב"בית הבנות" היו שחשו אחרת. המדריכה "חגית" (שם בדוי): "הרגשנו שהפנימייה לא הייתה ערוכה לקבל את הבנות. אני יודעת איך בית בנות נראה בפנימיות אחרות, מהניסיון שלי, זה אמור להיות שטח סטרילי ומוגן, כדי לאפשר להן התרפאות ושיקום. אצלנו הן שוכנו במרכז הכפר, החלונות שלהן פונים לרחבה המרכזית. התרענו בפני המנהל והסגן שלדעתנו אין מספיק צוות בבית בנות, ויש הרבה שעות מתות שלא היה אף אחד איתן. שבתות היו המוקש העיקרי, כי בנות השירות הלאומי היו יוצאות הביתה".

במכתב שנשלח מעורכי הדין של רשת "משען" נטען כי "בשום שלב לא נותר צוות ההדרכה חסר".

כפי שצפו המדריכות, הבעיות החלו כבר בימים הראשונים של שנת הלימודים הקודמת: "נכנסתי כמה פעמים למנהל רועי ואמרתי לו שאין לנו שום דרך להגן על הבנות", אומרת "אור". "החניכות יוצאות ל'אפטרים' יחד עם שאר הילדים, ואין לנו שליטה על מה שקורה בשעות האלה. מה הבעיה להוציא אותן לאפטר בערב אחר? היו לי משמרות של 11 שעות בשבת, אבל אחר כך לא הייתי מסוגלת לנוח או לישון. ידעתי שהן לבד, חששתי שיקרה משהו רע. הרגשנו שאף אחד לא הקשיב לנו".

ואז הגיע יום השבת ההוא, ש"אור" מכנה "השבת השחורה": "הייתי אמורה להגיע לתורנות שלי בארבע אחר הצהריים. בסביבות 14:00 קיבלתי טלפון מאחת החניכות: 'בואי מהר לפנימייה'. רצתי לשם, נכנסתי למועדון וחשכו עיניי. חניכה שוכבת עם חניך על הספה בסלון המועדון, מחובקים, צופים יחד בטלוויזיה, לידם חניכה עם סיגריה, ובכל אחד מארבעת החדרים – חניכה סגורה עם חניך. זעמתי. הרגשתי בגידה, ניצול. כעסתי, כי ידעתי שזה יקרה, התרעתי ואף אחד לא הסכים לעזור לי. החניכים התחילו לרוץ מכל החדרים ואני עמדתי אילמת. כשנשארתי עם הבנות התחלתי לצעוק עליהן מתוך כאב. הן הסתכלו עליי במבט כזה של 'אנחנו מצטערות, אבל אנחנו לבד ומשעמם לנו'. כל פעם שהן היו נשארות לבד, זה היה, 'מתי תבואי? מתי תחזרי? מתי תשבי איתנו?' הן זקוקות למסגרת, צריכות שישגיחו עליהן, שיהיו איתן. שמישהי תפנק, תתייחס, תחבק אותן. אלה בנות שעברו הרבה בחיים".

המתחם מרושת במצלמות, ובפני המנהל וסגנו הוצג סרטון שתיעד את אותה שבת. "זה היה נורא", משחזרת המדריכה "חגית". "ישבנו במשרד וצפינו בסרטים שתיעדו מה שהלך שם. אנדרלמוסיה גדולה משבת בבוקר. בנים נכנסים ויוצאים, כולם מעשנים חופשי בחדרים ובמועדון, ואני לא רוצה בכלל לחשוב מה עלול היה לקרות מאחורי הדלתות הסגורות".

"אור": "ראינו קבוצה של חמישה בנים, כל אחד נכנס עם מישהי לחדר אחר, הייתה ילדה שנכנסה עם שניים. ילדה אחרת שוכבת בסלון על מישהו. זה שעות ארוכות לאור יום, כל החמישה היו שם אצל הבנות בלי שום הפרעה. אבל בעיניי מה שהיה הכי נורא, זה שחלק מהבנים לא נענשו, אבל הילדה ההיא ששכבה בסלון על אחד הבנים נענשה, קיבלה עונש כתיבה. זה מבחינתי היה אחד מרגעי השפל".

מה השתנה אחרי "השבת השחורה"?

"בעיניי לא הרבה. אלו בנות שחייבות טיפול צמוד ואוהב וגם אני, עם כל הרצון הטוב, לא יכולה להיות שם 24 שעות ביממה. עם המיקום של החדרים שלהן, והמחסור בהכשרה המקצועית שלנו, ידענו מראש שזה מתכון לאסון".

זה ממש לא היה האירוע האחרון ב"בית הבנות" בשנה שעברה. "באחד הבקרים הגעתי להעיר אותן", מספרת "אור". "זה תמיד היה קשה, אבל בבוקר ההוא הרגשתי שזה יוצא דופן. הבנות היו עייפות, לא רצו להתעורר, פשוט סירבו לקום. זה היה לי מוזר, כי כשהיו דברים חריגים – וקרו כאלה בלי סוף – הייתי מקבלת טלפון משומר הלילה. אחת הבנות הקטנות, 'רקפת' (שם בדוי), התחילה לצעוק ולבכות ש'כואב לה למטה'. שאלתי, 'אולי את צריכה לקבל מחזור?' הבטחתי לה שאם זה יימשך ניקח אותה לרופא אבל היא חייבת לקום וללכת עכשיו לבית הספר.

"בעשר התקשרו אליי מבית הספר, אמרו לי שהיא ממש על הפנים. דיברתי אתה, והיא רק בוכה, 'כואב לי שם למטה, כואב לי'. לא ויתרתי לה. הרגעתי אותה בטלפון, ואמרתי לה, 'אני מבטיחה שנטפל בזה. תסיימי את הלימודים ונראה מה עושים'. שמתי לב שהיא הולכת בצורה משונה, שהיא רגע בוכה ורגע צוחקת. הרגשתי שהיא משדרת מסרים סותרים".

"רקפת" הופנתה לטיפול רפואי. "עד היום לא דווח לי מה קרה בבדיקה הרפואית", אומרת אור. "כיום, כשאני מנוסה יותר, רצים לי תסריטים איומים בראש".

רבים מהחניכים ידעו מה התחולל באותה תקופה "בית הבנות". "בנים נכנסו לשם חופשי”, אמר אחד החניכים ב”יובלים”, “וסיפרו שהם מזדיינים שם".

חניך אחר מספר: "הייתה ילדה אחת ב'בית הבנות'. אחד הבנים הלך אליה לחדר וצילם אותה בפלאפון שלו, אמר לה, 'תרדי לי'. הוא הראה לי הודעות ממנה והראה לי את הסרטונים בטלפון שלו. שמענו שהילדה סובלת, הייתה עושה שחנ”שים (שיחות נפש – מ"ב) עם המדריכה. כולם ידעו למה. הילד אמר לכולם שהיא זונה. פעם אחת הוא שלח סרטון בקבוצת ווטסאפ של הילדים בפנימייה, ילדים הראו לי את הסרטון שהיא יורדת לו".

גם בשיחת הסיכום שלו עם המנהל, העלה טיים את עניין מגורי הבנות: "אתה יודע מה קורה פה כל יום בסביבות 11 בלילה? חלק מהן פותחות את החלונות, וכבר אמרתי למדריכות שלהן כמה פעמים שכאשר אני יוצא בלילה, אני מפחד להפנות את הראש שלי לכיוון הזה".

המנהל אזולאי: "למה?"

טיים: "חלקן מתערטלות בכוונה, בלי חזיות. יש כאן ילדים קטנים, הם יושבים שם על הספסל ממול עם הידיים בתוך המכנסיים. קורה פה דבר דפוק! זה בלתי נתפס! הדירה שלי כאן צמודה אליהם. אני שומע ורואה הכל, הדברים שאני שומע ורואה, צמרמורת אני מקבל מהם".

לדברי "אור", במשך קרוב לחצי שנה העלתה בקשות להחלפת מיקומו של "בית הבנות". "רק על זה דיברתי איתם, לא עניין אותי שום דבר אחר. ידעתי שרק ככה הבנות יוכלו לקבל את הטיפול שמגיע להן. אני אגיד לך משהו שיישמע לך מוזר, אבל השתחררתי משירות קבע כקצינה. ספגתי ערכים של אהבת אדם ועזרה לזולת, ומה שראיתי באותה שנה, שבר אצלי את כל האמון במערכת. אלו ילדות שהורים הפקידו אותם בידי המדינה כדי שתטפל בהם. אני לפנימייה כזו בחיים יותר לא מתקרבת".

ההנהלה תוכל לטעון שלא ידעה?

"אין מצב. השיח שלי איתם היה בעיקר סביב זה. החלונות שלהן היו פתוחים והחדרים צמודים למשרד ההנהלה. לא יכול להיות שלא ידעו".

אלא שבמשען טוענים כי לא ידעו מהבנות המתערטלות וגם לא מסרטון הווטסאפ שתיעד לכאורה מין אוראלי. "אירועים אלו מעולם לא הובאו לידיעת הנהלת הפנימייה", טוענים פרקליטי הרשת. "הפנימייה אוסרת בצורה מוחלטת על כל סוג של קיום יחסי מין בין החניכים", מוסיפה דוברת הרשת בתגובה רשמית. "בתחום זה יש הכוונה והדרכה וכן אכיפת משמעת במידת הצורך". בכל אופן, בפסח בשנה שעברה הועבר "בית הבנות" למיקום אחר. ועדת הבדיקה מצאה כי "בחדרי המגורים מותקנים וילונות ותריסים (ואף סורגים) המאפשרים פרטיות", וכי "הטענות לגבי התערטלות ואוננות נמצאו כלא נכונות".

"אני מריח פחד"

חיי הפנימייה, והיציאה מהסביבה הטבעית, הם עניין מורכב עבור רבים מהילדים הצעירים, חלקם עזב לראשונה את ביתו. אלא שההתאקלמות ב"יובלים", כך עולה מעדויות חניכים ומדריכים, הייתה בשנה שעברה אפילו קשה עוד יותר. קוד ההתנהגות הפך קשוח, וחניכים מסוימים, שחצו גבולות אסורים בידיעת הנהלה, הפכו דווקא למועדפים עליה.

"יש ילדים שיותר מחוברים למנהל", מספר חניך בפנימייה. "אחד מהם, למשל, הוא סוחר, מחלק ג'וינטים לילדים ב־15 שקל. מכר להרבה ילדים, קטנים וגדולים. אבל לא עושים לו שום דבר".

למה הילדים האלה לא נענשים?

"הם עוזרים להנהלה. נניח, כששני חניכים רבים מכות, אפשר לבקש מהם, 'לכו תביאו אותם למשרד'. והם מביאים. כולם מבינים שיש כאן שתי מערכות חוקים".

"למשל, אחרי ארוחת שישי הם יכולים לעמוד ליד הדלת של חדר האוכל ולא לתת לאף אחד לצאת עד שמנקים", הוסיף חניך אחר. "שנה שעברה הייתה השנה הכי נוראית שהייתה בפנימייה".

מי היו הילדים שהמערכת הגנה עליהם?

"ילדים שהמנהל שולח אותם לעשות תפקיד של מדריכים, להשתיק ילדים אחרים. אני ראיתי בעיניים שלי שהם מאיימים על ילדים: אחד מהם היה עושה לילד מהקבוצה שלי חיפוש בחדר, היה מפחיד אותו, לוקח לו סמים וסיגריות. הבן אדם מפחד לדווח, כי זה סמים וסיגריות, אז מה הוא ילך להנהלה?"

היו מדריכים שלא שתקו. לדברי יצחק טיים, הוא התעמת עם ההנהלה כבר בחודש הראשון: "הבנתי שקורים כאן דברים נוראים, ילדים שלא נותנים דין וחשבון לאף אחד, מסתובבים פה כמו בריונים, מפחידים ומאיימים על ילדים קטנים שרק הגיעו מהבית, ולא קורה להם כלום, הם לא נענשים".

גם בשיחת הסיכום עם המנהל אמר טיים: "אני חרד לילדים, חרד להם קשות. חלקם כבר עברו דברים קשים, חלקם חוטף מכות. אני כבר מריח את הפחד שלהם".

במשען טוענים בתגובה כי "אין ולא היה כל מקרה של 'חניכים מועדפים' בפנימייה". גם ועדת הבדיקה קבעה כי "לא נמצא לטענות הללו בסיס".

"זה מידע קריטי"

כמו ברבים ממוסדות החינוך, גם ב"יובלים" מתמודדים עם בעיית הסמים הקלים וסמי הפיצוציות. "בשנה הראשונה היה לי קשה ב'יובלים', אבל ידעתי שיש מי שיקשיב: עובדת סוציאלית, מדריכה, רכז", מספר חניך בפנימייה. "פעם, אם מישהו היה מעז להכניס 'פַייסֵל' (ג'וינט – מ"ב) לפנימייה מיד היו מעיפים אותו. היום יש ילדים שמגיעים לפנימייה נקיים ולא מעשנים, ופה הם מתחילים לעשן ואז מעיפים אותם".

במשך שנים היה נהוג ב"יובלים" – כמו ברבות מהפנימיות הדומות – כי התלמידים יעברו בדיקת שתן לגילוי סמים. אלא שבשנה שעברה, כך על פי עדויות שהגיעו ל"ידיעות אחרונות", גם ההליך הזה הפך לכלי שרת בידי ההנהלה.

"לאה" (שם בדוי), מדריכה ב"יובלים": "אחד החניכים נכשל בבדיקה. בשיחת צוות שהייתה עם ההנהלה הודיעו לנו שלא נדווח הלאה למשטרה או למשפחה שלו; ולחניך נגיד שלא נעביר את זה הלאה, בתנאי שיגיד לנו שמות של ילדים אחרים שצורכים או סוחרים בסמים".

איך אתם המדריכים הגבתם להחלטה הזאת?

"בגדול, הצוות ממש לא הסכים להחלטה הזו, אבל ההנהלה עשתה מה שהיא רוצה. אחרי השיחה הזאת, כשהנער הבין שהוא מסובך או מגזים – הוא היה פונה ביוזמתו לחדר המנהל, מטיח בפניהם שבגלל ההסכם ביניהם, החניכים מנדים אותו וחושדים שהוא 'מלשין'. מי שספג וסבל מזה בסופו של דבר היו אנחנו, המדריכים, שהיינו אובדי עצות, והחניכים האחרים, שראו התנהלות לא הוגנת ושווה בין הילד הזה לשאר. מה אני אמורה להגיד להם? לא היו לי תשובות".

על פי אחד המדריכים, אחרי שלאורך שנים בוצעו בדיקות סמים לכל התלמידים עם שובם ל"יובלים" מדי יום א', לפני כשנתיים הוחלט לעבור לבדיקות מדגמיות בלבד. "אחרי זמן קצר גם נדרשנו שמדריכים לא יהיו בזמן הבדיקה. אני אישית סירבתי", טוען אחד מאנשי הצוות. "רציתי לראות את התוצאות של החניכים שלי במו עיניי, הם כמו הילדים שלי".

יש חשיבות גדולה לכך שמדריכים יידעו על חניך שמשתמש בסמים, מכיוון שדרך הטיפול בו משתנה ואפשר להדק את הפיקוח עליו או לעדכן גורמים מטפלים. אלא שמדריך לשעבר ב"יובלים" מעיד כי היו מקרים שבהם הוסתרה ממדריכים העובדה שחניך שלהם השתמש בסמים. "היה חניך, שהבדיקה שלו יצאה מלוכלכת פעמיים, ובפעם השלישית קיבלתי הוראה להגיד למדריכים שהילד הזה יצא נקי", מספר המדריך. "היו מקרים שבהם יצאה לילד בדיקה מלוכלכת, ורציתי לדווח למדריכים הרלוונטיים או לעובדת הסוציאלית. שאלתי מיליון פעמים: אני יכול להגיד למדריך? אני יכול לעדכן אותם לשים עין על חניך מסוים, להגביל אותו בשעות, לעקוב אחרי ההתנהגות שלו? זה מידע קריטי, חשוב שהם יידעו שחניך שלהם מעשן סמים! אבל היו פעמים שקיבלתי הוראה לא לספר ולא להגיד, כי 'אולי הבדיקה לא נכונה, אי־אפשר לדעת בוודאות'".

במשען אומרים בתגובה כי "הפנימייה מקיימת פעילויות רבות שמטרתן להגביר את המודעות לנזקים שנובעים משימוש בסמים", ומוסיפים כי "למרות שאין כל חובה לבצע בדיקות סמים לחניכים, הרי שבאמצעות אל־סם, עורכת הפנימייה בדיקות סמים לחניכים, זאת במקביל לבדיקות הנערכות על ידי הפנימייה עצמה".

יצחק טיים: "הם ידעו לגבי ילדים שעישנו סמים. אני מאמין שבחלק מהמקרים, הם העדיפו לשמור את המידע הזה לעצמם. זה יצר מתיחות בין המדריכים ואווירה עוינת. ראיתי שמסתירים ממני מידע כל כך חשוב, אז לקחתי כמה ערכות, ולפני שהייתי מגיש את הדגימות להנהלה, בדקתי בעצמי כמה חניכים שידעתי שהם מעשנים, אבל הבדיקות שלהם יצאו נקיות. לאט־לאט התחלתי לגלות שקורה פה משהו מאוד לא תקין, מלא בדיקות יצאו מלוכלכות, ואף אחד לא מעדכן אותי. הרגשתי שמעלימים מאיתנו מידע במתכוון".

למה לא הלכת להנהלה עם התוצאות?

"כי הם היו מגלים שעשיתי בדיקות מאחורי הגב שלהם".

המדריכה לשעבר "אור" מספרת על מקרה לדוגמה, שאירע בשנה שעברה: "חניכים שלי נתנו לי שמות של סוחרים בפנימייה, כולל כמויות, וסיפרו לי אפילו איפה הם מחביאים את החומר. הם סיפרו לי על שני בנים מקבוצה אחרת, שיש להם שקית מלאה בנייס גאי, וציינו את המקום. מיד פניתי למנהל רועי ולסגן ד', ומסרתי להם את המידע, מבלי להגיד ממי קיבלתי אותו. רועי כינס שיחת צוות והודיע לנו שהולך להיות חיפוש משטרתי, ושכמובן לא נגיד שום דבר לחניכים. הגיע יום חמישי, היום שבו יש שיחת פנימייה לכל החניכים עם המנהל. בשיחה הוא אמר לילדים: אני יודע שיש כאן סמים, אני מתכוון להתייחס לזה ברצינות ולהביא הנה משטרה. המדריכים היו בשוק! הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. החניכים שמסרו לי את המידע, סיפרו שבתוך דקות העלימו משם את השקית עם הסמים".

המדריכה לשעבר "לאה": "בוקר אחד קיבלתי טלפון מהעובדת הסוציאלית של אחד מבתי הספר. היא אמרה שחניך שלי התעלף והם מפנים אותו באמבולנס לבית החולים. מיד יצאתי לשם וכשהגעתי לבית חולים, התברר לי שאותו ילד עישן נייס גאי במחשבה שזו מריחואנה, והסם השפיע עליו רע. בעקבות המקרה נערכה שיחה של המנהל עם כל החניכים בפנימייה, ובה הוא אמר שיש מכת סמים בפנימייה והוא יודע עליה, והוא ינקוט אמצעים להילחם בתופעה הזו".

המדריכה "אור": "באיזשהו שלב נוצרו כאן סיטואציות כל כך אבסורדיות, לא נתפסות: באחד מערבי שישי בחדר האוכל, רועי דיבר שוב על הסמים, ואמר שיעיפו ילדים מהפנימייה אם יתפסו אותם וכל הנאומים הרגילים. הסתיימה הארוחה, כולם יוצאים, והתלמידים שמעשנים סיגריות הולכים כרגיל הצידה לעשן. עברתי שם, ואני מריחה חזק וברור ריח של מריחואנה. אמרתי לעצמי: אין מצב שאני מתעלמת מזה. מילא סיגריות, אבל ג'וינט ככה באמצע הפנימייה? הסתובבתי, ורועי ו־ד' עדיין היו שם ליד חדר האוכל. לקחתי אותם פיזית ואמרתי להם: בואו, הם מעשנים עכשיו. כמובן ברגע שהם הגיעו כל הילדים מחביאים מהר את מה שהם עישנו שם.

"ד' התקדם לעברם, לא שמעתי מה אמר להם. אני ורועי נשארים מאחורה, ואני שואלת אותו, 'רועי, אתה מריח את זה?' והוא עונה לי כזה בחיוך, משהו בנוסח: וואלה אי־אפשר לפספס את זה, וצחק. שם זה נגמר, כמובן בלי תגובה או עונש".

פרקליטי משען טוענים כי הדברים "מעולם לא נאמרו על ידי מנהל הפנימייה, והטענה כאילו המנהל העלים עין מאירוע שימוש בסמים שנעשה בקרבתו היא מקוממת". חניכים שעימם שוחחנו השנה, לאחר תחילת התחקיר, טוענים כי מדיניות הלחימה בסמים בפנימייה הוקשחה.

"כשהברז סגור"

העדויות לגבי מה שהתחולל בפנימיית "יובלים" במהלך השנה שעברה לא נעצרות רק בבעיות סמים, בריונות והיעדר קווים אדומים ביחסים בין המינים, אלא עוסקות גם בדבר הבסיסי ביותר: אוכל.

רבים מהמרואיינים לכתבה סיפרו כי בפנימייה הוגש לעיתים קרובות מזון ירוד. היו חניכים שאף סיפרו על רעב יומיומי. "זה לא שהאוכל 'רק' לא טעים – הוא הרבה פעמים מגעיל, יבש", מספר חניך ב"יובלים". "הם לא מקשיבים ואנחנו כל הזמן מבקשים שיחליפו את האוכל".

קרה שהלכת לישון רעב?

"הרבה".

אז איך הסתדרת?

"הבעיה שאני לוקח ריטלין (במשך השפעת הכדור, התיאבון יורד דרמטית ‑ מ"ב). ואז אני מגיע לפנימייה, מת מרעב – ואין מה לאכול. ככה זה חצי מהילדים. כולם לוקחים ריטלין. יודעת מה עשיתי? הפסקתי עם הריטלין, הייתי מחביא מתחת ללשון ויורק, שהמדריך לא יראה. אם לא, הייתי נשאר רעב".

היו עוד ילדים שעשו את זה?

"מלא".

"האוכל היה זוועה, מפוצץ בשמן", מספרת חניכה. "לחם עם שוקולד או טוסטים פעם ב… וגבינה צהובה יש רק לעיתים נדירות. כמעט כל לילה הייתי הולכת לישון רעבה. גם ילדים אחרים".

המדריכה "אור": "הילדים לא הפסיקו להתלונן. הרבה מאוד חניכים היו מזמינים אוכל מבחוץ. בצהריים, שזו יחסית הארוחה הכי טובה, רבים מהם על כדורים לקשב וריכוז ואז הם לא אוכלים. מגיע הערב ואז פשוט היו ימים שאתה לא יכול לגעת באוכל, פשוט לא אכיל. קציצות פלאפל עם טעם של קרטון, שקשוקה שנראית חייזרית, והכל ספוג בשמן. על ארוחת הערב אין בכלל מה לדבר. זה פשוט נורא לנסות להשביע ילד שלא אכל כל היום במזון כל כך ירוד".

מה עשית?

"הרבה פעמים נאלצתי לארגן להם אוכל: עשיתי להם ערב פיצה, קניתי מכספי הפרטי מצרכים ובישלתי להם משהו".

איך זה משפיע על הילדים?

"כשלא היה מה לאכול, הם נשארו רעבים, וזה לא היה נדיר. כשכבר יש משהו טעים כמו פיצה – וזה נדיר שזה קורה, אז כל ילד קיבל מקסימום שני משולשים קטנים. כמובן שהמדריכים לא נגעו, כדי שיישאר יותר לילדים. אתה רואה איך כולם אוכלים מהר־מהר בלחץ, להספיק כדי לקחת עוד מנה לפני שייגמר, וכמובן היו החלשים, שלא הספיקו ונשארו יותר רעבים".

פניתם לתזונאית של הפנימייה?

"כמה פעמים. פעם אחת גם הראיתי לה תפוחי אדמה שרופים לגמרי כמו פחם. אבל הילדים יודעים מתי התזונאית מגיעה, לפי זה שפתאום יש אוכל נורמלי. היא נותנת לילדים לכתוב חוות דעת, אבל יום למחרת הכל חוזר להיות אותו הדבר".

המדריכה "חגית": "אני עצמי מעולם לא נגעתי באוכל. הוא לא אכיל, לא טעים. הבשר מזעזע".

הילדים היו מתלוננים על רעב?

"כל הזמן, זו הייתה השיחה היומית. בארוחת ערב אני יושבת עם החניכים שלי, השולחנות ריקים. הם אפילו לא לוקחים מגש לשולחן, רק כוס מים. יש מקרים שאף אחד לא אוכל כלום, והם יוצאים מחדר אוכל עם בטן ריקה. אני הייתי מכינה להם סנדוויצ'ים אצלי בדירה, מכינה חביתות ומביאה להם למועדון, אף על פי שנאסר עלינו לעשות את זה".

המדריך יצחק טיים: "את לא תאמיני, אבל זה הכי כואב לי מכל מה שהילדים האלה עברו. מאות שקלים הוצאתי מכספי הפרטי כדי להאכיל חניכים. הרבה פעמים הם היו רעבים, ובעיניי זאת בגידה בייעוד הכי בסיסי שלנו. מה הבעיה להביא פסטרמה, גבינה צהובה, קצת פירות, ירקות במצב נורמלי? מה הבעיה? אלה ילדים, מדי פעם רוצים פנקייק נורמלי, פרוסה עם שוקולד, משהו מתוק ומנחם".

המדריכה "לאה": "זה היה נורא מתסכל. כשפנינו לאם הבית היא הציעה פתרונות וניסתה לעזור, אבל כשהברז סגור, אי־אפשר להוציא ממנו מים".

פרקליטי "משען" טוענים כי "מעולם לא הגיעו לידי הנהלת הפנימייה תלונות באשר לחוסרים כאלו ואחרים במזון". "כל טענה לגבי מחסור במזון הינה תמוהה ביותר", אומרת דוברת "משען" בתגובה. "הנהלת הפנימייה עוסקת באופן מתמיד בחיפוש אחר דרכים לשפר את טיב המזון" (התגובה המלאה – במסגרת). הוועדה, לעומת זאת מצאה כי "מכל החניכים ואף מחלק מאנשי הצוות עלו תלונות על טעם, טיב וכמות המזון".

בערב ראש השנה שעברה, כונסו כל עובדי הכפר להרמת כוסית עם אחד מסמנכ"לי רשת משען. "הייתה אווירה חגיגית של תחילת שנה", נזכר טיים, "הסמנכ"ל בירך את כל העובדים, איחל שנה טובה, ואז אמר, 'סוף־סוף השנה יצא לנו רווח מפנימיית יובלים, סוף־סוף נכנס כסף מהפנימייה'. כל המדריכים היו נבוכים מהאמירה הזאת. אז אנחנו פה כדי להרוויח כסף?"

גם "חגית" זוכרת את הרמת הכוסית ההיא: "כששמעתי אותו מברך ככה על ההישג הכספי, הבנתי כבר למה הדברים נראים כמו שהם נראים".

פרקליטי משען טוענים כי "הדברים נאמרו מתוך רצון להודות לצוות המקצועי על העבודה הקשה שעשה. הא ותו לא". •

תגובת ההנהלה: "הטיפול המקצועי בראש סדר החשיבות" מ"משען", הרשת שמפעילה את פנימיית "יובלים", נמסר בתגובה:

"הנהלת הפנימייה, רואה את הטיפול המקצועי והמסור בילדי הפנימייה בראש סדר החשיבות. בהתאם לכך, מיד עם קבלת פנייתכם, בוצע בירור מעמיק אשר מעלה כי נפלה טעות חמורה באופן שבו הוצגו העובדות על ידיכם. מדובר במידע שגוי ו/או מסולף שהוצא מהקשרו ואינו תואם את מצב הדברים בשטח.

"מדובר בפנימייה ותיקה הפועלת זה 40 שנה. הפנימייה טיפולית במהותה, קולטת ומטפלת בחניכים במצבי סיכון גבוה. הפנימייה פועלת בשיתוף פעולה צמוד עם משרד הרווחה ותחת פיקוחו השוטף ומוערכת מאוד בתחומה. בפנימייה קיים צוות מקצועי רחב ומיומן, בתקינה העולה על זו הנדרשת על ידי משרד הרווחה וכן ניתנים על ידה לחניכים טיפולים נוספים (פסיכו־דרמה, טיפול בבעלי חיים ועוד). כל אלה נותנים מענה שלם ומקיף למגוון צורכיהם של החניכים.

"כל מקרה חריג שמגיע לידי מי מהגורמים המקצועיים, מטופל באופן מיידי בהתאם לשרשרת הטיפול הרלוונטית ומדווח למשרד הרווחה. כל זאת מתוך דאגה כנה לשלומם של החניכים בפנימייה.

"כל המדריכים בפנימייה, ללא יוצא מן הכלל, מקבלים הכשרה והדרכה שוטפת ע"י גורמים מקצועיים בפנימייה, המתאימה לטיפול בחניכים, הן במסגרת קבוצתית והן במסגרת פרטנית, בהתאם לדרישות משרד הרווחה. במקביל, חלקם יוצא לקורס מדריכים מטעם משרד הרווחה.

"מעבר לכך, ומתוך רצון להעניק למדריכים כלים נוספים להתמודד עם קשיי החניכים, ניתנת למדריכים הדרכה שבועית מטעם עובדת סוציאלית. בנוסף לכך, עברו המדריכים במשך שנה סדנה עם פסיכולוג הפנימייה וכן השתתפו במפגשים עם מומחית חיצונית בתחום המיניות. תוכנית הכשרה זו נמשכת גם שנה זו.

"חשוב להבהיר, כי הפנימייה אוסרת בצורה מוחלטת על כל סוג של קיום יחסי מין בין החניכים, אף לא בהסכמה ואף לא בקרב חניכים בגירים, והמסר הזה הועבר (ומועבר), הן לצוות המקצועי והן לחניכים, באופן שוטף. בתחום זה יש הכוונה והדרכה וכן אכיפת משמעת במידת הצורך.

"אנו מנועים מלהתייחס פרטנית למקרה זה או אחר, מאחר שמדובר בקטינים וקיים חיסיון בעניינם. עם זאת, יובהר כי העובדות שונות בתכלית מכפי שמוצג בפנייתכם. בהקשר זה יצוין, כי אותו אירוע פרטני המוזכר בפנייתכם טופל באופן מיידי ובהתאם לנוהלי הפנימייה ולנוהלי משרד הרווחה.

"מטבע הדברים, מעת לעת, נעשים ניסיונות מצד בנים ובנות בפנימייה להיכנס זה לחדרו של השני, והפנימייה מתייחסת ומטפלת, באופן מיידי, באירועים שכאלו. בשעות היום, כאשר החניכים מצויים בפנימייה, מלווה אותם צוות המדריכים. בשעות הלילה עורך מדריך לילה סיור בחדרים לשמירת כללי המשמעת והמוגנות המתחייבים.

"בכל הקשור לנושא של שימוש בסמים, נוקטת הפנימייה גישה של איסור מוחלט. הנהלת הפנימייה איננה מקלה ראש בנושא של שימוש בסמים כאשר מדיניות הפנימייה בעניין זה היא של חינוך, הגברת מודעות, טיפול ומשמעת.

"הפנימייה מקיימת פעילויות רבות שמטרתן להגביר את המודעות לנזקים שנובעים משימוש בסמים. בהיבט הטיפולי, קיימות תוכניות טיפול, הן פרטניות והן קבוצתיות, שמלוות על ידי אנשי מקצוע מתאימים, ומבחינה משמעתית כל אירוע של שימוש בסמים מטופל באופן נקודתי ובהתאם לנסיבותיו.

"יתרה מכך, מנהל הפנימייה קידם ביוזמתו הקמת סניף של עמותת אל־סם בשטח הפנימייה, אשר מעניקה טיפול, ייעוץ והדרכה לבני נוער בנוגע לבעיות הקשורות בשימוש בסמים ו/או אלכוהול, זאת ככלי טיפולי נוסף. למרות שאין כל חובה לבצע בדיקות סמים לחניכים, הרי שבאמצעות אל־סם, עורכת הפנימייה בדיקות סמים לחניכים, זאת במקביל לבדיקות הנערכות על ידי הפנימייה עצמה.

"אין ולא היה כל מקרה של 'חניכים מועדפים' בפנימייה, ואיש מחברי הנהלת הפנימייה ו/או הצוות המקצועי מעולם לא שיתף פעולה עם חניך כזה או אחר באופן המתואר בפנייתכם, או בכל אופן אחר.

"בנושא המזון, הפנימייה מעניקה לחניכים שש ארוחות מסודרות ביום (ארוחת בוקר; ארוחת עשר; ארוחת צהריים; ארוחת ארבע; ארוחת ערב, וארוחה נוספת בלילה). נוסף על כך, בכל בית קיים מקרר ובו מזון בכל עת וכל טענה לגבי מחסור במזון הינה תמוהה ביותר.

"באשר לאיכות המזון, יצוין כי אחת לחודש נערכת בדיקה מטעם חברה חיצונית שמטרתה לבדוק את איכות ובטיחות המזון המוגש בפנימייה. מעבר לכך ובמסגרת מדיניות האיכות, נערכים סקרי שביעות רצון בקרב החניכים, על מנת ללמוד לעומק את תחושות החניכים ולהתחשב ברצונם.

"הנהלת הפנימייה עוסקת באופן מתמיד בחיפוש אחר דרכים לשפר את טיב המזון, בין היתר על ידי הקצאת תקציב גדול יותר לנושא, וכן על ידי שכירת שירותי הסעדה טובים יותר".

ועדת הבדיקה: "מטפלים בטענות" זמן קצר אחרי ש"ידיעות אחרונות" העביר בקשת תגובה מפורטת, עם הטענות והממצאים שהועלו בתחקיר, מינה משרד הרווחה ועדת בדיקה ל"יובלים". כששאלנו מהם חברי הוועדה נעננו כי מדובר באנשי מקצוע של המשרד וכי "הרכב הועדה היה ניטרלי לחלוטין". חשוב לציין כי הוועדה בדקה את המצב בפנימייה בדיעבד ולאחר הפנייה ששוגרה מהעיתון, בעוד העדויות שהבאנו כאן עוסקות בשנת הלימודים שעברה. חניכים ציינו בפנינו השבוע כי זמן קצר לאחר שפנינו בבקשת תגובה, חל שיפור בחלק מהתנאים בפנימייה. נותר רק לברך על כך, ולקוות שגם בשאר הנושאים שעליהם הצבענו בתחקיר – יחול שיפור בהקדם.

כשביקשנו לקבל את ממצאי הוועדה או לפחות את החלקים הנוגעים לטענות שהועלו בתחקיר, ענו ברווחה: "התשובות בתגובה הינן מתוך מסקנות הוועדה. פרסום הדו"ח במלואו עלול לפגוע בצורה בוטה בפרטיות של חניכי הפנימייה".

להלן תגובת משרד הרווחה:

"משרד העבודה והרווחה הקים ועדת בדיקה לבדיקת התלונות שהגיעו לגבי פנימיית יובלים. להלן תגובת המשרד, לאור ממצאי והמלצות הוועדה:

† באשר לטענות לגבי 'בית הבנות' וכי מתקיימים יחסי מין ללא השגחה: בקרב האוכלוסייה המגיעה לפנימיות, קיימות סוגיות טיפול רבות ובכללן גם פגיעות מיניות. הוועדה בדקה ומצאה כי לא קיים מבנה מגורי נוער אחר פרט למבנה מרכזי אחד שבו דרים כל בני הנוער, לרבות קבוצת הבנות. הוועדה מצאה כי קיים פיקוח נאות על הנערים והנערות בפנימייה לרבות בנושא קיום יחסי מין.

† באשר לטענה כי פרטיותם של בני נוער (בין שהם בנים או בנות) אינה מוגנת וכי ניתן לתצפת לחדרם הפרטי משטח הכפר: הוועדה בדקה ומצאה כי בחדרי המגורים מותקנים וילונות ותריסים (ואף סורגים) המאפשרים פרטיות. הוועדה ממליצה לשקול הפרדה מגדרית במתחמי מגורי החניכים.

† בהתייחס לטענה כי לא ניתנה הדרכה מקצועית מספקת לקראת טיפול בנערות נפגעות תקיפה מינית: לכל צוות הטיפול ניתנת הדרכה על ידי עובדת סוציאלית מומחית בטיפול בנפגעי תקיפה מינית וטראומה. בנוסף לכך, עוברים חברי הצוות סדנה מקצועית על ידי המרכז לטיפול בנפגעי תקיפה מינית, וכן קיים מערך הדרכה והכשרה מובנה ומקיף בתחום פגיעות מיניות לרבות כללי התנהגות ברורים וכתובים וכי כל עובד חדש נדרש לעבור על הנהלים לפני תחילת עבודתו בפועל.

† בהתייחס לטענה כי היו בפנימייה חניכים מועדפים שנוצלו על ידי ההנהלה או הצוות למטרות שונות בתמורה להעלמת עין מהתנהגויות חריגות ואסורות: במסגרת הבדיקות שערכה הוועדה לא נמצא לטענות הללו בסיס. יתרה מכך, הוועדה ראיינה חניכים ומצאה כי החניכים רואים בצוות הפנימייה כתובת למענה עבורם.

† באשר לטענה על שימוש וסחר בסמים בפנימייה: ועדת הבדיקה מצאה כי הפנימייה נתנה דגש מיוחד ובנתה תוכנית טיפול מניעה ואכיפה נרחבת עם עמותת "אל סם".

† באשר לטענות לגבי המזון המוגש בפנימייה: על אף שהוועדה התרשמה ממטבח נקי, מאורגן ותפריט מאוזן, מכל החניכים ואף מחלק מאנשי הצוות עלו תלונות על טעם, טיב וכמות המזון. בנוסף החניכים דיווחו על קניית אוכל מחוץ לפנימייה. הפנימייה מפוקחת באופן קבוע ותדיר על ידי דיאטנית קלינית שמפקחת על תחום התזונה מטעם המשרד ודורשת מהמסגרות שינויים ושיפורים על פי הצרכים. המשרד יפעל לתיקון המצב בנושא זה בפנימייה.

† באשר לטענות על תחלופה של מדריכים: הוועדה מצאה כי קיימת תחלופה גבוהה וחוסר יציבות בצוות המדריכים. הוועדה ממליצה על עיבוי צוות המדריכים בהתאם לדרישות המשרד לאלתר וכי הפנימייה תגיש תוכנית לשימור עובדי ההדרכה כך שיועסקו שנתיים ברציפות לפחות.

† לסיכום: המשרד קיבל את המלצות הוועדה. פנימיות ילדים ונוער במשרד העבודה והרווחה מטפלות בילדים בגיל ההתבגרות המתמודדים עם קשיים מגוונים בתחומי חיים שונים. קשיים ייחודיים אלו, בשילוב עם מאפייני גיל ההתבגרות באופן כללי מייצרים אתגרים מורכבים, המועצמים לאור העובדה כי הילדים חיים במסגרת 24 שעות ביממה.

הוועדה מצאה כי המסגרת מטפלת בנושאים שעלו בטענות, גם אם לעיתים המענים אינם מספקים דיים או דורשים שינוי מדיניות.

נדגיש כי המשרד שוקד בימים אלו על הקטנת גודל הפנימיות והתאמת המענים לצורכי החניכים, וכן כי המשרד פועל על מנת לפתח תוכניות לשימור עובדי הדרכה".

עוד ביקשו במשרד להוסיף כי, "באחרונה הוקמה נציבות תלונות ילדים, גוף עצמאי ובלתי תלוי, הזמין, מונגש ומותאם לילדים ונוער, ומיועד לקבלת תלונות מילדים באומנה ובמסגרות חוץ־ביתיות, כגון פנימיות, וזאת באופן פרטי, חשאי וחופשי, ובלא כל חשש מפגיעה בעקבות הגשת התלונה. הנציבות זמינה לפניות ילדים (או מי מטעמם) טלפונית ובאמצעות חשבון ווטסאפ במספר 050־6222600, באמצעות דף הפייסבוק "נציבות פניות ילדים", ובאמצעות מייל בכתובת im4u@molsa.gov.il".

meravbetito@bezeqint.net

יחידת אימהות בית שבתי לוי חיפה

הרגשנו כמו בבית כלא לאימהות , נעמה לנסקי , ישראל היום,  29.06.2017

חוקים נוקשים, אסור לצאת בלי ליווי מדריכה ועל פרטיות אפשר רק לחלום • יחידת האימהות בבית שבתי לוי בחיפה היא פנימייה שיקומית סגורה לאימהות שנשלחות לשם בצו בית משפט לתקופה של 14 חודשים, שבהם יידרשו להוכיח לגורמי הרווחה שהן ראוים להיות אימהות • חשיפה

להורדת / צפיה בתחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל
אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל

טלי מספרת שלפעמים, כשהיתה מטיילת עם הבן שלה בקניון, או הולכת איתו לגינה הציבורית, הוא פתאום היה מסתכל עליה ושואל, "אמא, כבר לא יכעסו עלייך? מרשים לך להיות איתי לבד?"

"הייתי קונה לו גלידה או ממתקים והוא היה שואל, 'זה לא אסור לך?' ככה, כמעט על כל שטות. ואני הייתי אומרת לו, 'מאמי שלי, הכל בסדר, אף אחד לא יכעס עלי. נגמר. אנחנו כבר לא שם'. אבל הוא זכר את כל מה שעברנו. את הכללים ואת החוקים ואת ההערות ואת הפיקוח, שלפעמים היה בצעקות".

"שם", זה ביחידת האימהוֹת בבית שבתי לוי בחיפה – פנימייה שיקומית סגורה לאימהות ולילדיהן, היחידה מסוגה בארץ, שבה שהתה טלי עם בנה. ליחידה נשלחות נשים עם ילדיהן על ידי גורמי הרווחה ומתוקף צו בית משפט לפרק זמן של 14 חודשים לפחות, ולרוב כמוצא אחרון, לפני שילדיהן יילקחו מהן. אי עמידה בתנאי המסגרת הסגורה, הכוללת כללי התנהגות נוקשים, תביא, בסבירות גבוהה, לשליחת הילדים למשפחות אומנה ואף למסירתם לאימוץ. פרידה סופית ומוחלטת.

דיצה חטב מציגה המודל האימהי בבית שבתי לוי

"הצלחתי לעבור את התקופה שם והילד איתי, ברוך השם", אומרת טלי (39). "אבל מה שהתרחש שם לא יעזוב אותנו לעולם. לא את הילד, ובטוח שלא אותי.

"בבית שבתי לוי אין לך באמת זכויות כלפי הילד, והוא מרגיש את זה. במשך 14 חודשים הוא שמע כל הזמן שאומרים לאמא שלו 'אסור לך ככה' ו'מותר לך רק ככה', 'אל תעשי את זה', ו'ככה זה מנוגד לחוקים'. גם לו המדריכות ביחידה היו אומרות, 'אתה יודע שזה אסור, אתה יודע שאנחנו לא מרשות לאמא'".

טלי (שם בדוי, כמו של יתר המרואיינות בכתבה) היא אישה חריפה, חדת מחשבה, חזקה ונמרצת. גזרתה הדקיקה ופניה היפות לא מסגירות את גילה, ובוודאי לא את עברה. היא עלתה לישראל בצעירותה מבריה"מ לשעבר עם משפחתה, וחוותה קשיי קליטה, שגזרו עליה חיי עוני ודחיקה לשולי החברה הישראלית. פעמיים נישאה. מבן זוגה הראשון התאלמנה, ומהאחר התגרשה. מנערותה היתה קורבן לאלימות על כל סוגיה – פיזית, מילולית, כלכלית ומינית. אל בית שבתי לוי הגיעה לאחר שנים שבהן נדדה עם בנה בין מקלטים לנשים מוכות.

בית שבתי לוי
בית שבתי לוי

היא מתארת חוקים ואיסורים, שנראים כפגיעה קשה בזכות לפרטיות. "למשל, הדלת של החדר שלך, החדר הפרטי שבו את חיה וישנה עם הילד, חייבת להיות פתוחה בכל שעות היום והלילה, כדי שהמדריכות יוכלו לראות מה את עושה, וגם להיכנס אם ירצו. זה בנוסף לכך שמחוץ לדירה שלך, כל המקום מלא במצלמות, שמצלמות 24 שעות. מתעדות אותך עם הילד שלך.

"ביום הראשון שלי, כשהבהירו לי שזה החוק, הייתי המומה. הבנתי שאני לא יכולה לזוז בלי ליווי ופיקוח ואישור ודיווח. שבודקים לי בדיוק כמה ואיזה אוכל אני שמה לילד בצלחת, מה אני לובשת, איך ועם מי אני מדברת. שמותר לי לעשן סיגריה רק פעם בשעה וחצי, למשך רבע שעה גג. הבנתי שרושמים כל פיפס שאני עושה ומצלמים אותי כמו באח הגדול.

"אבל לא באתי לתוכנית ריאליטי. אני לא מוגבלת בשכל, אני לא נרקומנית, אני לא אלכוהוליסטית ואני לא פושעת. מה אני בסך הכל? אמא לילד מקסים וקטן, שהיו לה החיים הכי קשים בעולם. הרווחה החליטה לשלוח אותי לבית שבתי לוי כאילו כדי לעזור לי ולאפשר לי להישאר עם הילד. אני הרגשתי שאימהות בעצם נכנסות לשם כשחבל תלייה קשור להן סביב הצוואר. אם תעשי טעויות, תעופי משם ואין לך ילד".

• • •

טלי היא אחת מתוך שורה של אימהות חד־הוריות, ששהו ביחידה במהלך חמש השנים האחרונות ותיארו בפנינו את חייהן בין כותלי המוסד. בשל קוצר היריעה, נציג רק כמה מהעדויות המצויות בידינו.

לכל אחת מהן סיפור חיים כואב ורצוף תלאות, שנדרשת גבורה אמיתית כדי לשרוד אותו. רובן ככולן זקוקות לסיוע, תמיכה, הנחיה וליווי כדי לשאת בעול חייהן ובאחריות גידולם של תינוקות וילדים קטנים.

מטבע הדברים הן שונות מאוד, ובכל זאת ניתן לזהות ביניהן מכנה משותף. כמעט כולן אינן ילידות הארץ והשתלבותן בחברה הישראלית היתה קשה. חלקן נפלטו ממסגרות הלימוד, ולעיתים הופרדו מהוריהן בילדותן ונשלחו למסגרות חוץ־ביתיות. כולן חסרות עורף משפחתי מוצק, ובודדות במצוקתן. נשים מוחלשות מאוד, ובעיקר עניות מאוד.

בית שבתי לוי הוקם בשנות הארבעים של המאה שעברה כמעון ילדים וכבית החלמה לתינוקות חולים. רבים מהילדים שטופלו בו הובאו ממעברות העולים בשנות החמישים. בהמשך הפך לפנימייה, ובשנת 1995 נפתח בו "מרכז חירום": מעון סגור, שאליו נשלחים ילדים החל מגיל 3, מייד לאחר שהוצאו מבתיהם, בשל חשד להזנחה או להתעללות. תחנת מעבר זמנית לפני שהם מועברים למסגרות אחרות, כמו אומנה ואימוץ, או חוזרים להוריהם, אם אלה מצליחים להחזירם. בשנת 2004 החלה לפעול במקום גם יחידת האימהות.

שלוש קומות יש במבנה. התחתונה משמשת את מרכז החירום. האמצעית שימשה עד לפני שנה וחצי פנימייה לילדים עד גיל 7, אך נסגרה לטובת הרחבת יחידת האימהות. כיום, שוכנת היחידה בקומה האמצעית ובקומה העליונה, ויש בה שבע דירות, שבכל אחת מהן מתגוררות שתי אימהות – חלקן עם ילד אחד, חלקן עם שניים. בכל דירה שני חדרים, אחד לכל אמא וילדיה, סלון קטן משותף, מטבחון וחדר רחצה. כאמור, חל איסור מוחלט על סגירת דלתות החדרים האישיים והדירות עצמן נטולות דלת כניסה. לחלקן שער עץ נמוך, המונע מהתינוקות הזוחלים לצאת החוצה.

עד גיל שנה נמצאות האימהות עם ילדיהן במשך כל שעות היממה. אחר כך נשלחים הילדים לגן הפועל בקומה התחתונה במוסד מ־8 בבוקר עד 12:30 בצהריים, או 14:00, אם מדובר בילדים גדולים יותר.

היציאות של האימהות מהמוסד קצובות ומחייבות אישור מראש. בשבועות ואף בחודשים הראשונים הן יוצאות עם ילדיהן אך ורק בליווי צמוד של מדריכות, לפרקי זמן קצרים. בהמשך מאפשרים להן לצאת לבד למכולת, לגינת המשחקים הסמוכה או לקופת חולים, במידת הצורך, בכפוף לאישור ועל פי לוחות זמנים קשיחים.

ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום: אפרת אשל
ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני
קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום:
אפרת אשל

ביקורים הם נדירים. "את חייבת לקבל אישור על כל ביקור של ההורים או האחים שלך, ולי יצאה הנשמה עד שקיבלתי אותם", מספרת דקלה (24). "מה זה יוצאת הנשמה? תשתקי, תעשי כל מה שאומרים לך, תורידי את הראש נמוך נמוך. אחת לחודש־חודשיים, או בחגים, מותר לך לצאת לחופשה של יום־יומיים, אבל רק אם את מתנהגת כמו שצריך. חוץ מזה את שם. סגורה וחנוקה.

"אם את מתנהגת יפה, תקבלי במשך הזמן אישור לצאת בערב – למשל, כדי להיפגש עם חברות. זה קורה מעט מאוד במשך 14 החודשים. על כל יציאה משלמים למקום כסף עבור השמירה על הילד. 20 שקל ליציאה קצרה של שעתיים, 50 שקל אם את ישנה בלילה מחוץ למקום. בכל מקרה את צריכה להגיד איפה בדיוק תהיי, ויש כללים מדויקים מה מותר ומה אסור".

"אחד הדברים המדהימים הוא שמשתלטים לך על הקשר עם האימהות האחרות", מספרת דקלה. "את חיה עם נשים אחרות מסביב לשעון, אבל יוצרים בינינו מרחק, הכי לא טבעי בעולם. אסור היה לי אפילו להדליק סיגריה לחברה. אם הייתי הולכת למכולת, אסור היה לי לקנות לה כלום. אפילו לא מסטיק. כשהיא היתה צריכה ללכת לשירותים, לא יכולתי לשמור לה על הילד לדקה. רק מדריכה. כשהיא קשרה את השרוכים, לא יכולתי להחזיק לה את הילד, ואפילו לא את התיק או הטלפון או השקית מהמכולת.

"נתתי לחברה 50 שקל כדי שיהיה לה לנסיעה לבית משפט, או השאלתי לה בגד, כמעט תלו אותי", אומרת טלי.

"לא היתה ברירה. למדנו לעשות בינינו קומבינות. מצאנו דרכים להסתיר שאנחנו עוזרות אחת לשנייה בקניית מצרכים, אפילו בכביסה".

בית שבתי לוי נמצא בבעלותה של עמותה פרטית באותו שם, המתוקצבת על ידי משרד הרווחה, ובנוסף מגייסת תרומות רבות בארץ ובחו"ל.

מצבת כוח האדם ביחידת האימהות כוללת את מנהלת היחידה ו־15 מדריכות העובדות במשמרות לאורך כל השבוע וכל שעות היממה. שלוש עובדות סוציאליות ופסיכולוגית מועסקות בה במשרה חלקית.

יחידת האימהות מקבלת ממשרד הרווחה תקציב חודשי של 9,300 שקלים עבור כל נפש – כלומר, עבור אם וילד משלם המשרד 18,600 מדי חודש בחודשו. עבור אם ושני ילדים – כמעט 28 אלף שקלים. בחישוב שנתי, התקציב הציבורי המוזרם רק ליחידת האימהות עומד על 3.5 מיליון שקלים לפחות. אולם לדברי ההנהלה, הסכום מכסה רק כ־60 אחוזים מהעלויות הנדרשות, ולכן נעשה גיוס תרומות. חלק מכוח האדם עובד בהתנדבות והמקום מקבל בגדים וצעצועים כתרומות.

גם למרכז החירום מזרים משרד הרווחה תקציבים ציבוריים גדולים. על כל ילד מקבל המוסד כ־17 אלף שקלים מדי חודש, ובמקום שוהים עד 20 ילדים. בסך הכל, הסכומים שמעביר המשרד לעמותת שבתי לוי יכולים להגיע גם ל־7 מיליון שקלים בשנה.

האימהות, מצידן, משלמות למקום 1,600 שקלים מדי חודש עבור השהות. הסכום נלקח מקצבת הביטוח הלאומי שהן מקבלות, העומדת כיום על כ־2,600 שקלים (לא כולל דמי נכות שונים, אם יש).

במהלך השהות ביחידה זוכות האימהות לקבל דמי כיס שבועיים של עד 240 שקלים לאם עם ילד אחד, או עד 300 שקלים לאם עם שני ילדים. הכסף מיועד בעיקר לקניית מוצרי מזון, היגיינה וביגוד, והנשים חייבות להציג קבלות המפרטות את כל קניותיהן ונבחנות בקפידה. אם ערכו קניות בסכום נמוך מ־240 שקלים בשבוע, הסכום שיועבר להן בשבוע שלאחר מכן יהיה נמוך יותר, בהתאם. גם אם הקבלות יעידו שהן רכשו מוצרים שעליהם לא קיבלו אישור, עלות המוצרים לרוב תנוכה מדמי הכיס שיקבלו בשבוע העוקב.

הצוות המקצועי ביחידה מחבר דו"חות מפורטים על כל אחת מהאימהות, הנשלחים אל גורמי הרווחה ובתי המשפט ויכולים להכריע את גורל המשפחה. פיקוח משרד הרווחה במקום נעשה באמצעות קיום ישיבת ועדת ביצוע רק אחת לחודשיים, שבה משתתפים הנהלת המקום וגורמי הרווחה, וישיבה שנתית בפורום נרחב.

אפשר בהחלט להניח שיש נשים שרואות בחיוב את התקופה ביחידת האימהות. הנהלת המקום הזמינה לפגישתה עימנו אם ששהתה ביחידה במשך 16 חודשים עם שני ילדיה, וסיפרה שהיא מלאת תודה על הכלים שהוענקו לה. אבל רובן המכריע של האימהות שעימן שוחחנו תיארו חוויות אחרות – פחד, השתקה, השפלה, הקטנה, פלישה קשה לחייהן הפרטיים וחילול זכויות יסודיות, החל בחופש הבחירה, וכלה בזכות לפרטיות.
ריטה (32) הגיעה ליחידה לפני כמה שנים, עם בנה שהיה אז בן כחצי שנה. "באותה נקודה לא הוצעה לי שום אפשרות אחרת, שתשאיר את התינוק שלי איתי. עורך הדין שייצג אותי ממש התנגד שאלך לשם והזהיר אותי שככה יש סיכוי גבוה שאאבד את הילד. אבל הרווחה אמרו לי: או שבתי לוי – או שלוקחים לך אותו.

"התקופה ביחידת האימהות היתה נוראית מבחינתי. אני לא מבינה איך הם מרשים לעצמם לתאר את מה שהם עושים כסיוע ותמיכה לאימהות, כשאני בעיקר הרגשתי שחונקים אותי. חשבתי הרבה פעמים איך אני בורחת משם עם הילד, אבל בהדרגה הפכתי יותר לוגית בחשיבה שלי. הבנתי שהמטרה שלי היא לשרוד, כדי שהרווחה תרד ממני ותיתן לי לחיות. רק להחזיק מעמד שנה וחצי, ולקבל את החופש שלי.

"אני דעתנית. אני אישה חושבת. אם דברים לא נראים לי הגיוניים אני מתווכחת. הרבה דברים שם נראו לי חסרי היגיון, אבל עשיתי בראש את החשבון שאם אתווכח, אסתבך. אז נשכתי את השפתיים. לא תמיד הצלחתי לא להתווכח, ואפילו הזהירו אותי כמה פעמים שיעיפו אותי, ובכל זאת הצלחתי איכשהו למשוך".

מה הכי פגע בך?

"ההתנשאות. חוסר הכבוד. חוסר כבוד לפרטיות שלך, לחופש שלך, לאינטליגנציה שלך. יש שם משטר נוקשה, ואת חייבת להיכנע. היחס שמפגינים כלפייך הוא של המעטה בערך שלך, לא רק כאמא, אלא כאדם. הרגשה שמועכים אותך. מדריכות היו אומרות לי, 'את הגעת לפה כדי ללמוד מאיתנו', כאילו שאני ילדה מטומטמת שאין לה מושג מהחיים שלה.

"אסור לך לבשל שם אחרי השעה 1 בצהריים. בערב את יכולה להכין מקסימום סלט, אולי חביתה. אין מצב לבשל מרק או לאפות פשטידה. לפי מה שהסבירה לי אחת המדריכות, הכלל נועד כדי שהילדים לא ייפגעו מסירים על האש או מתבניות תנור חמות. את מבינה? אנחנו מטומטמות ומוגבלות. איך כל האימהות בעולם מבשלות ארוחת ערב לילדים שלהן? ככה אתם מנסים לגרום לי להיות אמא 'מוצלחת'?

"אם נגמר לך הלחם, או שכחת לקנות – אסור לך לבקש מהשותפה. ופה יש מלכודת. אם מוקדם בבוקר אני אגלה שנגמר לי הלחם ואבקש לצאת למכולת, זה יכול להיחשב כישלון שלי. זה מסוג הדברים שיירשמו בדו"חות שלהם בתור הוכחה לחוסר תפקוד שלי.

"עכשיו תחשבי כמה פעמים קרה לך שקמת בבוקר, ראית שנגמר הלחם לסנדוויצ'ים של הילדים וקפצת למכולת. זה הופך אותך לאמא לא טובה? כשאני גיליתי שנגמר לי הלחם וביקשתי כמה פרוסות מאמא אחרת, כדי להכין לילד סנדוויץ' לגן, חטפתי. עשו לי שיחות בירור ונזיפה, והכל נרשם בדו"חות שעוברים לרווחה וקובעים מה יהיה עם החיים שלך.

"תקשיבי, עשיתי טעויות, ברור שעשיתי. לפעמים נתתי לילד אוכל לא מתאים, שהוא לא רצה לגעת בו. נתתי לו חתיכות גדולות מדי, או קטנות מדי. כל טעות בצלחת עלתה לי בשיחת הבהרה ואזהרה. שאני לא זהירה ולא אחראית ומסכנת את הבן שלי.

"אח"כ הייתי יושבת בחדר, עוצמת עיניים ואומרת לעצמי, אלוהים, הן מנסות להפוך אותי למכונה? מתוך לחץ, כשיושבים לך על הראש כל הזמן וכשאת במבחן שלא נגמר, את כבר לא ממוקדת. לא חופשייה ולא טבעית. עושה טעויות שרק בדיעבד את מבינה אותן, כשיש לך רגע שקט עם עצמך. ואין הרבה רגעים כאלה.

"בלילות לא ישנתי טוב. היו לילות שלא הצלחתי להירדם, אז שכבתי במיטה עם הטלפון וגלשתי קצת באינטרנט, או הסתמסתי. בדרך כלל זה נגמר מהר מאוד, כשראיתי צל של מדריכה בכניסה לחדר ואז את המדריכה עומדת מעלי ואומרת לי, 'תסגרי את הטלפון. את צריכה ללכת לישון'. כאילו שאני ילדה בת 8, ולא אישה בת 30.

"בדלת של חדר האמבטיה שלי היה חלון. אני זוכרת שיום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת את אחת המדריכות מציצה מהחלון. אני עומדת שם ערומה, והיא מסתכלת עלי, בודקת מה אני עושה.

"בסופו של דבר, עושים מעט מאוד, בעיקר בישול וניקיון. משעמם מאוד. יש ביחידה כמה טלוויזיות, שזמן הצפייה בהן מוגבל מ־10 בערב עד 12, ורק בתנאי שסיימת את כל המטלות. יש מעט פעילויות לילדים, כמו שעת סיפור וטיולים בארץ, בחגים. את בקושי יוצאת משם, את לא עובדת, לא לומדת.

"כשהילד איתך אסור לך לעשות שום דבר חוץ מלהיות איתו. אסור בשום אופן לגעת בטלפון, או בטאבלט, כשאת עם הילד בחדר, בדירה, ברחבה המשותפת, בגינת המשחקים. כשאני האכלתי את הילד, אסור היה לי אפילו לדבר עם אימהות אחרות.

"כשהילד מתחיל ללכת לגן, יש לך קצת שעות לעצמך, שבהן את חייבת לבשל, לעשות קניות, לנקות ולסדר את החדר, את הדירה ואת המרחבים המשותפים. ויש גם קבוצות טיפול קבוצתיות, עם חובת נוכחות".

• • •

ריטה מספרת שפגשה בבית שבתי לוי כמה מדריכות חמות ורגישות, "שנתנו לי כבוד, בניגוד לכל האחרות. אחת מהן, שמאוד אהבתי, אמרה לי שמכריחים אותן לשמור על דיסטנס מהאימהות ומהילדים, כחלק מהתפקיד שלהן. מהסמכות שלהן. לה זה היה קשה. לעומתה, היו כמה שממש פחדתי מהן. במיוחד פחדתי מההנהלה. הרגשתי שכל החיים שלי ושל הבן שלי אצלם ביד. כל הגורל והעתיד שלנו ייקבעו לפיהן.

"בסופו של דבר, הצלחתי להשלים את תקופת השהייה במקום, כמעט שנה וחצי, והיום אני מגדלת את הבן שלי לבד ובהצלחה, בלי שום פיקוח של הרווחה. ואני יכולה להגיד בביטחון שאני לא עושה 90 אחוז ממה שהכתיבו לי שם".

אחד הקשיים המשמעותיים שחוותה ריטה היה קשור ברצונה להניק את בנה. "מרגע שנכנסתי ליחידה, כשהיה בן חצי שנה, רצו לגרום לי להפסיק להניק. אחת העובדות הסוציאליות אמרה לי, 'אני הנקתי את הילדים עד גיל חצי שנה, אחר כך זה מוגזם'. הגעתי למצבים לא נורמליים, שהסתרתי מהם שאני מניקה".

דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל
דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל

קריאת הדו"חות של יחידת האימהות מבהירה עד כמה מנגנוני הבקרה וההתערבות בחיי האימהות מקיפים, קשוחים ויורדים לפרטי פרטים, גם הקטנים והקטנוניים ביותר. באחד הדו"חות מתואר "תפקוד לוקה בחסר" של אם ה"מרבה להירדם בערב כשעדיין לא סיימה את מטלותיה, וכשתורה לנקות את הדירה. כשהמדריכות מעירות אותה היא אומרת 'עוד שנייה', ורק לאחר מספר בקשות היא קמה".

בנוסף, נמתחת ביקורת על אותה אם שהיא "מתקשה להתנהל לפי סדר היום הקבוע". למשל, באחד הימים השכיבה את בנה לישון בין 4 ל־5 אחה"צ, "כי רצתה לנוח". בהזדמנות אחרת, ביקשה להחליף תורנות ניקיון של רחבת היחידה עם אחת האימהות, כי טענה שכואבת לה הבטן. "לאחר פנייתה", קובע הדו"ח, "נצפתה כשהיא אוכלת פרוסת עוגה, ובכיור נמצאו צלעות בשר. ההרגשה היתה כי ניסתה לחמוק מתורנות הניקיון שלה".

הרגלי האכילה וההאכלה זוכים להתייחסות קפדנית. למשל, "קרה שנראתה אוכלת עם בנה מאותה צלחת, באופן שהפריע למדריכות לראות את כמויות האוכל שהילד אוכל… לעיתים החזיקה את צלחת האוכל של בנה רחוק מדי ממנו והאכילה אותו בקצב שלה, או שהכניסה מזון לפיו בזמן שעדיין לעס. לעיתים מילאה כפית במזון ובזמן שהילד לעס, דיברה עם הסובבים אותה ולא שמה לב שהילד סיים ללעוס ומחכה לה.

"קרה שבזמן הארוחה קראה עיתון, השתמשה בנייד או בטאבלט, והודתה שמשעמם לה… התקשתה להפנים את הנחיות הצוות להושיב את התינוק בכיסא האוכל רק בזמן הארוחות, ונהגה להושיב אותו בכיסא כפתרון לכל דבר, למשל בזמן ששטפה את הכלים, ניקתה את הדירה והכינה אוכל".

לאחר שהיא נצפתה הולכת עם בנה על הכביש ולא על המדרכה "כדי לקצר את הדרך", על פי הדו"ח, הוחזר לה הליווי הצמוד ליציאותיה מחוץ למוסד.

• • •

"הדיווחים של בית שבתי לוי כבדי משקל, גורליים", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה. "יש להם השפעה מכרעת בוועדות תכנון, טיפול והערכה (שבהן נדון המשך דרכם של האם וילדיה, כולל ההחלטה על ניתוקם; נ"ל) ובבתי המשפט. הצוות שם נמצא עם האימהות 24 שעות, 7 ימים בשבוע, מתעד כל דבר, קטן כגדול. לכן המשקל שלהם אדיר.

"כל מעידה מתועדת ולפעמים מצולמת ומהווה ראיה כנגדה בהליך בבית המשפט. אמא שלא עוברת את התקופה בשבתי לוי בהצלחה, לפי הפרמטרים שלהם, תיתפס ככישלון בעיני גורמי הרווחה.

"מניסיוני, מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות. הפיקוח ההדוק, החיים תחת זכוכית מגדלת, כשלכל טעות, גם הקטנה ביותר, יש משקל עצום. אני לא מאפשרת לאימהות שאני מייצגת להיכנס ליחידה הזאת ונלחמת בבתי משפט כדי למצוא להן מענה אחר או למצות כל אפשרות בעזרת המשפחה המורחבת.

עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון
עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון

"אמא שמתאמצת בכל כוחה לתפקד לשביעות רצונן של המדריכות במקום, יכולה לטעות, טעות שיכולה לקרות לכל אמא באשר היא. ואם היא תטעה, תפעיל שיקול דעת לא נכון, תילחץ, תישבר – מצבה יהיה לא טוב, עד כדי אובדן הילדים שלה. אחרי שבתי לוי אין באמת הזדמנות נוספת, כי, לכאורה, נצברו די ראיות לשלול מסוגלות הורית.

"החיים שם הם שיקוף לא ריאלי, ואפילו לא הוגן, של החיים האמיתיים.

"מה שמקומם אותי הוא שבתי המשפט וגורמי הרווחה ממליצים לא פעם להפנות את האימהות למסגרת שבה יתאפשר להן להמשיך להיות עם הילדים, אבל אין הרבה אפשרויות כאלה. למשל, אומנת אם וילד נדיר מאוד למצוא. במצב הזה, בהיעדר מענה אחר, בית שבתי לוי הופך להיות האפשרות הכמעט בלעדית, ומכאן המעמד והכוח שלהם.

"זמן ההמתנה לקבלה יכול להגיע לחודשים ארוכים, ובתקופה הזאת האימהות והילדים לא תמיד יהיו ביחד. כלומר, הם יתחילו את השהות ביחידה אחרי תקופה של נתק, שמביא לסדיקת הקשר ההורי ולאינספור מצוקות בשני הצדדים. מדובר בעוול על עוול, ובעיקר בסיכוי נמוך שהתהליך הזה, הבעייתי מלכתחילה, יצליח".

עבור מאיה, צעירה בתחילת שנות ה־20, התהליך נגמר בדרך כואבת. היא נשלחה ליחידה עם בנה כשהיה בן פחות משנה. עד אז התגוררה עם אמה, שסייעה לה בגידול התינוק. כשהיה בן שמונה חודשים נסעה לבד לכמה ימים, בלי לעדכן את אמה. מכיוון שהדבר כבר התרחש פעם אחת לפחות בעבר, לקחה הסבתא את נכדה ללשכת הרווחה וביקשה שיטפלו בו.

"אמא שלי, שתהיה בריאה, לא הבינה איזו טעות היא עושה. היא חלשה בעברית ולא מכירה את המערכות בארץ. עוד באותו יום הלכתי לרווחה וביקשתי שיחזירו את הילד שלי, שזאת אי הבנה ביני לבין אמא שלי, אבל הוא כבר הועבר למסגרת חירום זמנית.

"אחרי כמה ימים נערכה לי ועדה. ישבתי לבד מול עשר עובדות סוציאליות ועוד אנשי מקצוע, שלא הכרתי. סיפרו לי על שבתי לוי ואמרו שזה יהיה מקום טוב בשבילי, שיעזרו לי לגדל את הבן שלי וככה אוכל לקבל אותו חזרה. לא היה אכפת לי מכלום, רציתי את הילד.

"חיכיתי חודש וחצי עד שהתפנה מקום בשבילנו. כל הזמן הזה הוא היה במשפחת אומנה זמנית ונתנו לי לפגוש אותו לשעה בשבוע. תינוק, מה הוא מבין. מטלטלים אותו ממקום למקום, אנשים זרים נוגעים בו, לוקחים אותו, מטפלים בו, ואין לו מושג למה ומה קורה לו ולאן נעלמתי.

"כשהגעתי ליחידה שמחתי מאוד להיות איתו שוב, אבל גיליתי שהמקום מאוד מלחיץ וקשה. כל פיפס שאת עושה עם הילד מחייב אישור וגורר הערות, הסברים, ביקורת. 'זה לא טוב'. 'את טועה'. 'את לא עושה נכון'. 'תסתכלי עלינו'. 'יותר לאט'. 'יותר מהר'. 'זה אסור'. אתן רציניות? יותר מחצי שנה גידלתי את הילד שלי בעצמי. מאיפה באתן לי עכשיו?
"הופכים אותך לכזאת קטנה. מסרסים אותך. משתלטים לך על החיים. עוקבים אחרי כל מה שאת עושה. הכל. עוברים לך על הקבלות לראות מה קנית בסופר. מקשיבים לך לשיחות הטלפון. את מודדת לילד חום, נותנת לו אקמולי – הן צמודות אלייך. כל היום מסתכלות עלייך כאילו את טלוויזיה. בוחנות אותך, מחטטות.

"את כמו טיפשה שלא יודעת כלום. ואת חייבת לסתום. לא יכולה לסרב, בקושי יכולה רק להגיד מה דעתך. הילד שלך איתך בצו בית משפט. זה לא משחק. תעשי בעיות – יעיפו אותך וייקחו אותו.

"עם הזמן הרגשתי יותר ויותר חנוקה. התפקוד שלי היה בסדר גמור. לא היתה להן מילה אחת רעה להגיד עלי בתור אמא, והדו"חות היו מצוינים. אבל ההרגשה שלי היתה כמו בכלא. נגמר לי האוויר. אחרי חודשיים ביקשתי שישחררו אותי משם. לא אפשרו לי, אמרו שאני זקוקה לפיקוח.

"אחרי שלושה חודשים אישרו לי לצאת לאפטר. כמו בצבא. יציאה בשעות הערב וחזרה למחרת ב־10 בבוקר. תמורת השמירה על הילד את משלמת.

"יצאתי משם ביום שישי בערב, ובשבת בבוקר ראיתי שלא אספיק להגיע חזרה בזמן. התקשרתי ואמרתי שאני מאחרת, והמדריכה הודיעה לי שאין לה אפשרות לאשר לי לחזור, ושאגיע לפגישה ביום שני. נכנסתי להלם טוטאלי. מאותו רגע לא הבנתי מה קורה איתי.

"ביום שני הגעתי לפגישה. לפני שהיא התחילה, ראיתי את הבן שלי. חיבקתי ונישקתי אותו, עד שהפרידו בינינו כדי שאכנס לפגישה עם המנהלת ועובדת סוציאלית. הילד צרח מרוב בכי, ממש צעקות, ואני נכנסתי לפגישה כשכל הפנים שלי דמעות.

"אמרתי להם שאני מבקשת עוד הזדמנות. ברור שטעיתי. גם איחרתי וגם לא הייתי בחיפה, כמו שדיווחתי מראש. אני מודה. והן ישבו מולי, בשיא הקשיחות והתקיפות, ואמרו לי: 'אלה חוקי המקום. את ידעת לאן את נכנסת. את לא אחראית, נכשַלת'.

"הרגשתי שאני מתה. רציתי שיחזירו אותי אז ישבתי והנהנתי. הסכמתי איתן שעשיתי טעות. אבל הבנתי שזה לא מעניין אף אחד. אמרו לי שאני יוצאת משם בלי הילד. שאני לא מתאימה.

"שברו אותי. הגעתי אליהם כדי שיתמכו בי, וכדי שאשאר עם הילד. הכל היה טוב איתי, אבל בטעות הראשונה שעשיתי, ואני יודעת שהיא מאוד גדולה, הכל נגמר. אין לי ילד".

מאז חלפה שנה. בנה של מאיה נשלח למשפחת אומנה, וכנראה מיועד לאימוץ. כלומר, קלושים הסיכויים שהוא אי פעם ישוב אליה. הדיווחים הסוציאליים עליו מלמדים שלאחר שנותק מאמו, היה במצוקה חריפה. כמעט שלא אכל ולא ישן. היה כבוי, עצוב, וחיפש את אמא שלו.

"מאז ראיתי אותו מעט מאוד פעמים, והניתוקים בינינו יותר ויותר ממושכים", מספרת מאיה בשפתיים קפוצות, כדי שלא לפרוץ בבכי. "המפגש האחרון בינינו היה מזעזע. הוא כבר לא רצה להתקרב אלי ונצמד אל הורי האומנה שלו. הוא התינוק שלי. הבן היחיד שלי. אבל אני לא אמא שלו. הם קברו אותי בחיים".

עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט
עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט

הרגישות של רותי קרפ בית שבתי לוי

עו"ד יוסי נקר, המייצג משפחות מול מערכות הרווחה, מספר כי "אחת האימהות שייצגתי נסעה לישיבה של ועדת תכנון, טיפול והערכה, וכשחזרה לבית שבתי לוי אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס. ככה. לא הודיעו לה בוועדה שהיא מופרדת מהתינוק, וממילא לא הציגו בפניה צו בית משפט.
"נסעתי איתה למקום עוד באותו ערב, והסברתי שאין צו, אבל זה לא עניין אף אחד.
"התינוק נשאר בשבתי לוי לכמה ימים, ומשם נשלח למשפחת אומנה. רק אחרי חודש, באמצעות מאבק משפטי, הצלחנו להחזיר אותו, והוא גדל עד היום עם האמא, שבינתיים נולד לה ילד נוסף. ברור ששבתי לוי טעו ביחס לאותה אם טעות חמורה מאוד. אלמלא העקשנות שלנו, הילד הזה היה נשלח לאימוץ. לא ברורה לי הקלות הבלתי נסבלת שבה היא, וגם אימהות אחרות, הורחקו מהילדים שלהן.

"כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות. מכיוון שהם היחידים שנותנים שירות מעין זה, משרד הרווחה תלוי בעמותה הפרטית הזאת. הם צברו כוח עצום, בלתי יתואר. החלטות שלהם גוזרות גורלות של חיים שלמים.

"הכללים והנהלים שם נוקשים וקשים בצורה שלא מובנת לי. האימהות מגיעות מלכתחילה במצב מוחלש ביותר ונתונות לגמרי לחסדיהם. בתקופה שהן שם לבדן, מנותקות מהסביבה שלהן, מהמשפחה שלהן, נמצאות במצבי לחץ קשים, בפיקוח ומבחן תמידיים. אני הופך את העולם כדי למצוא לאימהות מענים אחרים, רק כדh לא להגיע לעולם לשבתי לוי.

"אני לא יודע מה נחשב להצלחה מבחינתם. אמא שהצליחה לסיים את תקופת השהייה ביחידת האימהות ויצאה החוצה עם הילדים שלה? אני יכול לומר שאימהות רבות הצליחו להמשיך לגדל את הילדים שלהן למרות התקופה בשבתי לוי, לא בזכותה.

"שיהיה ברור, אני חושב שקיום מסגרת שתאפשר לאמא ולתינוק להיות יחד ותסייע בגידול הילדים הוא מבורך ביותר. הרי אלמלא ניתנה לאמא ההזדמנות להיכנס ליחידת האימהות, רוב הסיכויים שהילד שלה יילקח ממנה. אבל זה שירות שהמדינה צריכה לספק ולנהל, לא עמותה פרטית. השמירה על התא המשפחתי היא משימה לאומית, ואין מקום להפריט אותה באופן שלא מאפשר ביקורת אמיתית".

• • •

טלי צלחה את התקופה ביחידת האימהות. "שיחקתי שם את המשחק וידעתי שהשעון מתקתק.

"כבר מהיום הראשון נכנסה איתי מדריכה לתוך האמבטיה ואמרה לי בדיוק איך לשטוף את הילד שלי, שהיה כבר ילד גדול, ממש לא תינוק, והבנתי עם מי יש לי עסק. מרוב הלם שנכנסים ככה לחיים רחצתי בצורה כל כך מוקפדת, שטענו עלי שאני רוחצת אותו באכזריות. בצורה לא נורמטיבית. קראו לי לשיחת הבהרה.

"אני רוצה להבין, יש מתכון לאימהות? מה זה, תבשיל עם הוראות הכנה? יש באמת דרך אחת להיות אמא? מי קובע את ההגדרות? מי אמר שהדרך שכמה נשים בשבתי לוי החליטו עליה היא הדרך להיות אמא, או הדרך לחנך בחורות להיות אימהות? על מה בדיוק הן מסתמכות שם, חוץ מהדעות של עצמן? מי לקח ובדק שאלה הכללים הנכונים? שזה מה שמתאים לכל אישה?

"כמו כולן, הייתי שם כי לא היתה לי ממש ברירה אחרת. יגידו, 'את הסכמת'. למה, באמת יכולתי להגיד לא? ניסו לתכנת אותי להיות אמא לפי נוסחה שאני לא יודעת מי המציאה, ונראית לי היום לא הגיונית. במיוחד עכשיו, כשאני מחוץ ליחידה ומסתדרת בכוחות עצמי. מנסה לשכוח מה שהיה שם ולפתוח דף חדש. אני מכירה אימהות שסיימו את התקופה ביחידה כאילו בהצלחה ועכשיו מתמודדות בול עם אותם קשיים כמו קודם, כולל מצב כלכלי כל כך גרוע שהביא כמה מהן גם לזנות. מה שכואב לי יותר מהכל הוא אימהות אחרות שאני מכירה, שלא הצליחו להחזיק מעמד ביחידה והיום חיות בלי הילדים שלהן".
naamal@israelhayom.co.il

תגובות: "תוכנית קפדנית, אך מתבקשת"
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי זה קרוב ל־30 שנה, ודיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות מיום הקמתה, נענו לבקשתנו לבקר ביחידה והשיבו ברצון לכל השאלות שהצגנו בפניהן. להלן תגובתן לטענות המובאות בכתבה.

"ישנם קריטריונים ברורים לקבלה ליחידת האימהות, הנמסרים מראש לגורמי הרווחה, שמבקשים לבדוק התאמה של אמא למסגרת זו. חשוב שיהיו הערכות לגביה שהיא מסוגלת לעבור שינוי, במובן של טיפול, הדרכה ויישום. אמא שמתקבלת חייבת להיות ללא אפיוני אלימות קשים, נקייה מהתמכרויות לפחות חצי שנה, ואם יש לה קשיים נפשיים, עליה להיות מאוזנת תרופתית.
"האימהות צריכות להסכים להיות פה. נכון שלחלק ניכר מהן, גורמי הרווחה ובית המשפט אומרים שאם לא יסכימו לעבור לחיות ביחידה, הן ייאלצו לא לגדל את הילדים. מתוך המקום הזה, האימהות בוחרות. יש שיגידו שהן לא רוצות, ויש שיגידו שהן מבינות שאין ברירה. הרבה פעמים אנחנו מתחילות מהנקודה הזאת, שמלווה בהרבה התנגדויות. לא פשוט לעבוד עם אמא שמרגישה שהכריחו אותה.

"מתוך רצון למנוע הפרדה של ילד מאמו נבנתה תוכנית שהיא אמנם קפדנית, אך מתבקשת לנוכח הקשיים התפקודיים האישיים וההוריים של הנשים. מדובר בנשים שלראשונה בחייהן צריכות ללמוד לתפקד במסגרת, לנהל סדר יום שגרתי ולשים את הילד וצרכיו בראש סולם העדיפויות.

"זה מקום קשה. מקום עם תכנים קשים. האימהות פוגשות מציאות של נהלים, מה מותר ומה אסור. כל נוהל התפתח מתוך המציאות פה. למשל, ליווי האימהות, או איסור השימוש בטלפון. אמא יצאה עם העגלה החוצה, הטלפון צלצל, ובזמן שהיא הוציאה אותו מהתיק, העגלה, שהיתה בלי מעצור, הידרדרה. אם לא היתה לידה מדריכה, יכול מאוד להיות שהעגלה היתה מידרדרת לכביש. או אמא שחצתה את הכביש כשהיא עם אוזניות ואוטובוס כמעט דרס אותה. את זה ממש במקרה אחת המדריכות ראתה.

"אכן, האימהות לא יכולות להשתמש בטלפון, בטאבלט ובמחשב בזמן שהילדים איתן, ערים. יש לזכור שעד הצהריים חלק מהילדים בגן, ובהמשך הם גם ישנים שנת צהריים. כשאימהות עם הטלפון, הן לא מצליחות לשמור על הילדים שלהן.

"היה מקרה שאמא החזיקה תינוקת בידיה, תוך כדי שיחה בטלפון, וניסתה למזוג מים רותחים לבקבוק. עוד רגע, אלוהים ישמור מה היה עלול לקרות. גם בזמן הארוחות יש ציפייה שהאימהות יהיו פנויות לילדיהן ולא עסוקות במכשיר הנייד.

"זמני הבישול מוגבלים עד 1 בצהריים כדי לנהל סדר יום הגיוני. הרבה מהאימהות באות בלי סדר יום, ישנות ביום וערות בלילה, ולא דואגות שתהיה ארוחת צהריים לילדים. אי אפשר לבשל בלילה. שלא לדבר על הריבים בין האימהות. אמנם שתיים חולקות מטבחון אחד, אבל הן מוצאות על מה לריב.

רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל

"הנוהל האוסר סיוע של אימהות אחרות נוצר בעקבות מצבים שבהם אימהות נוצלו כספית ואוימו על ידי כאלו שנחשבו לחזקות יותר. היה מקרה שבו אמא רצתה לְרצות אמא אחרת ולכן טיפלה בילד שלה, ובאותו זמן, אחד מילדיה של אותה אם החליק במדרגות. מאותה סיבה נאסר עליהן להלוות כספים, לתת סיגריות, אוכל, בגדים או חפצים אחרים, ואין אפשרות לאימהות לתת אוכל או כל דבר אחר לילדים של אימהות אחרות. המטרה למנוע יחסי ניצול, שאליהם רובן הורגלו בחייהן.
"המסגרת נועדה להקנות מסוגלות הורית ולשמור על הילדים במקביל. משכך, יש הגבלות שונות, ובהן איסור סגירת דלתות החדרים או הפעלת מצלמות בכל המרחבים המשותפים. הנהלים נוצרו בעקבות מצבים שבהם אימהות פגעו בילדים – כמו טלטול תינוק, נתינת תרופות שלא לצורך או מקרים שבהם אימהות לא מתעוררות בלילות כשהתינוקות בוכים, ואימהות שזקוקות לסיוע נפשי מיידי.
"התוכנית שמה דגש על יכולתן לנהל את חייהן באורח עצמאי. בתחילת השהות כל יציאה מלווה על ידי מדריכה. עם הזמן, וכשניתן לראות שהאמא מסוגלת לצאת מחוץ ליחידה ללא ליווי, ביכולתן לעשות זאת. כחלק מהתוכנית הטיפולית הפרטנית, מאפשרים לאימהות לצאת לסופי שבוע ולחגים עם ילדיהן, בתנאי שיש לאמא היכן להיות.
"יש מסגרות, כמו מקלטים לנשים מוכות, שבהן קצבת הביטוח הלאומי מופסקת והנשים מקבלות מהמקום דמי כיס. אנחנו ביקשנו שהקצבה תישאר והאימהות ישלמו לנו סכום קבוע, כחלק מחינוך להתנהלות כלכלית נבונה. מרבית הסכום למעשה מוחזר להן. חשוב לזכור שהילדים שנשלחים לגן עד הצהריים אוכלים בו, ושהאימהות לא צריכות לקנות חומרי ניקוי, אבקת כביסה, שקיות אשפה, חיתולים, מגבונים, בגדים ונעליים לילדים. הן לא משלמות חשמל, ארנונה ומים, ולאורך השבוע משתתפות בקבוצות טיפוליות מסוגים שונים, לפעמים אפילו פעמיים ביום. התוכנית כוללת טיפול והדרכה הורית, כולל דגש על תזונת הילדים. מעולם לא נאסרה הנקה.

"האֵם שהתראיינה בכתבה, שלא הורשתה לחזור, לא חזרה מספר ימים לאחר המועד שנקבע לחזרתה, ולאחר שנעשו ניסיונות להשיגה. בכל מקרה, לפני שאם מוצאת מהיחידה ומתקבלת החלטה שהיא לא יכולה להמשיך לגדל את ילדיה, תמיד ניתנת לה האפשרות להיפרד מהם. לצערנו, יש אימהות שלא רצו להיפרד מהילדים, או אימהות שקמו ועזבו את היחידה, ולא רצו להמשיך את הטיפול במסגרתה. כך למעשה התנתקו מילדיהן.

"אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן. נאבקים לתת עוד ועוד הזדמנויות. יש אימהות שמגיעות אחרי שכבר לקחו להן יותר מילד אחד. יש אימהות עם סיפורים קשים ונסיבות שהביאו אותן למצבים שבהם סיכנו את ילדיהן, כמו סדרי עדיפויות מאוד לקויים והתקפי זעם, אפילו פיזיים.
"כל עבודת היחידה נעשית בתיאום מלא עם שירותי הרווחה ובפיקוח משרד הרווחה. הדו"חות שנשלחים לשירותי הרווחה מוקראים כולם לאימהות, טרם שליחתם".

משרד הרווחה מטייח עבירות מין חמורות בילדים במוסדותיו – תחקיר

משרד הרווחה תולש מידי שנה אלפי ילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות ומפקיר אותם להתעללות והזנחה במסגרות חוץ ביתיות

תחקיר "ישראל היום" – פגיעות פנימיות (להורדת קובץ PDF) – "מעשי ההטרדה מוכחשים ומוסתרים, ולילדים אין הגנה בסיסית" • מה קורה בפנימיות לילדים בסיכון? • תחקיר , ישראל היום ,נעמה לנסקי , מיכל יעקב יצחקי , אפריל 2014

הבטן של לילי החלה לכאוב מרב חשש כשמנהל הפנימייה (מרדכי אשרף – מנהל פנימיית בית הילד בירושלים) קרא לה להגיע בבהילות אל לשכתו, ושם מיהר להציע לה קפה, עוגות ומים קרים. ככל שיצא מגדרו לְרצות ולהרגיע אותה, כך גברה תחושתה שמשהו רע קרה לאחד מילדיה השוהים בפנימייה. היא היתה בטוחה שמדובר בבנה הגדול, כי הוא שובב ותמיד עושה בעיות.

אבל אז מנהל הפנימייה תפס את הראש, אמר ששלושים שנה לא קרה לו דבר כזה, ומילמל כמה פסוקים מהתורה. מדובר בבתה של לילי, בת השבע. היא נפגעה מינית על ידי כמה נערים גדולים ממנה. זה קרה שישה ימים קודם לכן, ואין לו ממש פרטים, למנהל, כי אסור לו לשאול ולתחקר יותר מדי. המשטרה תבדוק.

פגיעה מינית בילדה בת 7 בפנימיית בית הילד ירושלים – משרד הרווחה מטייח


"שאלתי, מה זה נפגעה מינית? מה בדיוק קרה? איך זה קרה בלי שאף אחד עצר את זה? ומה עושים עם זה עכשיו? משאירים אותה עם התוקפים שלה?" מספרת לילי על מה שהתרחש בדיוק לפני חודש, "והוא אמר לי שהוא לא בטוח, שהילדה שלי בדרך למסור עדות. דרשתי שייתנו לי לראות אותה מייד, והם לקחו אותי אליה.

"הדבר הראשון שהילדה אמרה לי זה 'אמא, אני לא אשמה'. חיבקתי אותה ואמרתי לה: 'ברור שאת לא אשמה. את הנשמה של אמא. לכי תספרי כל מה שקרה. את גיבורה, ואמא שומרת עלייך. זאת לא אשמתך, כפרה עלייך. את תינוקת'".

לילי התבקשה לעזוב את בתה, וברגליים כושלות שבה אל דירתה הקטנה בירושלים. "ראיתי מסך שחור מול העיניים, פחדתי שאתמוטט", היא מספרת. "לקחתי ארבעה כדורי וליום, וזה לא עזר. הרגשתי שעקרו לי את הלב".

בחלוף כמה ימים התברר ללילי שחמישה נערים פגעו בבתה. נער נוסף, שישי, התבונן בנעשה ושתק. מה היה שם? לילי לא ממש יודעת עד לרגע זה.

"מנסים להרגיע אותי שהנערים לא אנסו אותה, אלא הכריחו אותה לגעת בהם", היא אומרת. "אני לא מבינה למה לא עשו לה בדיקה פיזית, כדי לוודא שהם לא פגעו בה. אני לא מבינה איך זה קרה כשהילדה אמורה להיות בהשגחה כל הזמן, ואני לא מבינה למה היא נשארת תחת אחריותם של אותם מדריכים, שכשלו בתפקידם".

לילי (שם בדוי, כמו כל שמות הורי הקטינים בכתבה), אם חד־הורית בת 41, עברה חיים קשים מאוד. גופה הנערי והחיוניות שבה אינם מסוגלים להסתיר את התלאות שחוותה מצעירותה. היא אמנם עובדת בחריצות אך מתפרנסת בקושי. בשלב מסוים חשבה, או שוכנעה על ידי גורמי הרווחה, כי מוטב שהילדים יגדלו במסגרת חוץ־ביתית, במרחק לא רב מדירתה. העוני שלה, ילדותה הקשה, העבר הפלילי, העובדה שהיא אם חד־הורית – כל אלה הותירו לה סיכויים קלושים להשאיר את הילדים איתה, בביתה.

הילדים הוצאו מהבית על ידי שירותי הרווחה, בטיעון של טובת הילד. בנה היה בן 4 כשהוצא מהבית, בתה היתה בת שנתיים בלבד. עכשיו היא מתחרטת, אבל אין דרך חזרה.

לילי, שבעצמה נפגעה מינית באופן קשה לאורך ילדותה, ניהלה מאבק חריף. הקיפו אותה חברות טובות ופעילות חברתיות, שלא הניחו לנושא להישכח.

אחרי 12 ימים הורחקו הנערים התוקפים מהפנימייה. אבל בקולה של לילי לא ניכרות נחמה או גאווה על הצלחת מאבקה. בוודאי לא שמחה.

"רשמית, המקרה טופל, למרות שהבת שלי לא צריכה להישאר תחת אחריותם של מדריכים שכשלו. ומה זה עוזר לי שהמקרה טופל?", היא בוכה. "זה לא היה צריך לקרות. היה אפשר למנוע את זה. הבטיחו לי שישמרו על התינוקת שלי, ואני האמנתי להם, כי רציתי שהגורל שלה יהיה שונה משלי".

יונית: "בדרך הביתה, סיפרה לי אחת הבנות שהמדריכים (מרכז חירום ויצו הדסים אבן יהודה  בהנהלת עו"ס ענת רוקח בן חור) נכנסים אליהן בלילה למיטה". צילום: יהושע יוסף

רמת דיווח נמוכה

שכיחות עבירות המין בילדים ובני נוער בכלל האוכלוסייה עולה בהדרגה וסוגרת עלינו מכל עבר. מנתוני משטרת ישראל עולה כי מתוך כלל תיקי עבירות המין שנפתחו בשנת 2012, כ־44 אחוזים בוצעו בקטינים עד גיל 17: 2,200 תיקים מתוך כ־5,000. עד גיל 12 אין הבדל משמעותי במספרים בין בנים לבנות; מגיל 12 ואילך, יש יותר בנות שנפגעות.

לנתונים הללו, הקשים ממילא, יש להתייחס בחומרה, כיוון שבקרב ילדים ובני נוער רמת הדיווח על פגיעות מיניות נמוכה מאוד, מסיבות שבהן בושה, אשמה, חשש מדחייה חברתית, לחץ חברתי או פשוט חוסר מודעות וטשטוש בין המותר לאסור, האופייני לגילים הללו. כל זאת, כשילדים חשופים היום יותר מאי פעם לתכנים מיניים ופורנוגרפיה, שזמינים להם בקלות רבה.

אבל מה קורה בפנימיות הסגורות ובמשפחות האומנה, שאליהן מוּצאים ילדים מרשות הוריהם על ידי שירותי הרווחה בנימוק שיש להגן עליהם, לעטוף אותם, לפקח עליהם ולהביא לשיפור משמעותי בסביבת חייהם? ומה קורה כאשר מדובר בילדים שנפגעו בעצמם בעבר, או שגדלים אצל הורים שנפגעו מינית בצעירותם? זוהי אוכלוסייה עם פוטנציאל היפגעות גבוה באופן ניכר.

הרוב מוחלט של הילדים המופנים ל"השמה חוץ־ביתית" הם כאלה שלטענת גורמי הרווחה נחשפו להזנחה ולהתעללות פיזית, רגשית ומינית. בשנת 2012, לשם המחשה, נמצא שמתוך כ־36 אלף פניות שטופלו על ידי העובדים הסוציאליים (פקידי הסעד) לחוק הנוער, סוּוגו כ־45 אחוזים תחת הקטגוריה הנזילה "הזנחה", כ־37 אחוזים סווגו כ"פגיעה פיזית" ו־17 אחוזים – כ"פגיעה מינית". שיעור הפגיעות המיניות לא השתנה באופן משמעותי בחמש השנים האחרונות.

אסתר הרצוג
פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה: "הדברים מתרחשים ומוכחשים ומוסתרים"

פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה, עמותה לזכויות ילדים והורים, שנלחמת זה יותר מעשרים שנה נגד הוצאה בלתי מוצדקת של ילדים מבית הוריהם, מדגישה כי רבים מההורים הללו היו בעצמם "ילדי רווחה". "מדובר לפחות בדור שני או שלישי לרווחה. אז איך אפשר להיחלץ ממעגל הקסמים הבלתי נגמר הזה? הרי זאת ההוכחה שמשהו פה שגוי מהיסוד. אני טוענת כל השנים שרק על ידי טיפול אמיתי בקהילה וטיפול במשפחה אפשר לעזור. לא על ידי הוצאה אוטומטית של ילדים למוסדות".

ואכן, כל האימהות שהתראיינו לכתבה היו ילדות רווחה. כולן גם חוו פגיעות מיניות בעצמן. עכשיו הן חוות מחדש טראומות קשות, כאילו לא די בנסיבות חייהן הטרגיות.

לעדי (33) חמישה ילדים משלושה אבות שונים: הבת הגדולה בת 13 וחצי, והבן הקטן בן 4 וחצי. היא בעצמה היתה ילדת רווחה, שנשלחה עם אחיה לפנימיות בעקבות מחלה שבה חלתה אמה. בגיל שבע נפלה קורבן לאונס אכזרי מצד שכן. בשנות העשרה לחייה התייתמה משני הוריה.

היא התחתנה בגיל צעיר, וכשביקשה להתגרש היתה מסורבת גט. האפשרות היחידה להשתחרר מהנישואים היתה כרוכה בוויתור על המשמורת על שתי בנותיה הבכורות לטובת האב. היא מקפידה לשמור איתן על קשר הדוק. בתום עוד זוגיות כושלת ורווּית אלימות מצאה את עצמה ברחוב, נסה על נפשה עם שני ילדים קטנים בני פחות מארבע, כשגופה מלא חבלות.

"באותה תקופה לא היה לי כסף לכלום, אפילו לא לאכול. הייתי פולשת לבתים ריקים של עמידר. בכל פעם שהתלוננו עלי, היו באים ומוציאים אותי לרחוב. נעצרתי לפחות עשר פעמים.

"כשהילדים היו בני ארבע וחמש, לקחו אותם אל בית ילדים של הרווחה, ובהמשך ילד אחד נשלח לאומנה והאחר לפנימייה. הסכמתי לזה, אבל היום אני מצטערת. אם היו נותנים לי סיוע כלכלי ומנחים אותי ונותנים לי כלים איך להתמודד עם גידול הילדים, הבנים היו נשארים איתי".

את בנה הקטן, מגבר שלישי בחייה, ילדה עדי בגיל 28. לדבריה, גורמי הרווחה הודיעו לה מראש שלאחר הלידה יועבר התינוק לאימוץ, אבל היא היתה נחושה. "כל הקשיים שעברתי חיזקו אותי, היה ברור לי שבילד הזה לא נוגעים. ידעתי שאין שום דבר בעולם שישבור אותי, ובאמת הצלחתי. בעזרת דירה שקיבלתי מעמידר, הצלחתי לקיים את שנינו. עבדתי בניקיון ובתור מלווה בהסעות תלמידים.

"אני לא יכולה להגיד שהכל טוב, ויש ימים שאין לי אוכל במקרר, אבל תודה לאל, אני מסתדרת. יש אנשים טובים שעוזרים לי, ונשבעתי שאת הרווחה כבר לא אכניס לחיי לעולם".

לפני שנה בדיוק צילצל הטלפון בביתה של עדי. "בלי הכנה מוקדמת סיפרו לי שהבן שלי, בן התשע, עבר התעללות מינית מצד ילד אחר בפנימייה", היא מספרת. "כמעט התעלפתי. אני זוכרת ששמטתי את הטלפון מהיד ורעדתי בכל הגוף.

"אנשי הפנימייה סיפרו לי שהם מצאו אותו במיטה שלו, ביחד עם ילד אחר. הם עוד ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שלא אדאג, זה לא כזה נורא, כי הפוגע הוא ילד בגיל של הבן שלי".

לטענתה, אנשי הפנימייה ביקשו ממנה שלא להתלונן במשטרה, והבטיחו לה שיטפלו בנושא, ובמידת הצורך יזמינו את המשטרה. למרות זאת, היא התלוננה במשטרה על מעשה מגונה בקטין, ואף הזמינה לפנימייה ניידת משטרה, אבל זה לא עזר. "אפילו לא לקחו אותו לבדיקה רפואית", היא אומרת בעצב. "עד היום אני לא יודעת אם המשטרה חוקרת את התלונה שלי או לא".

הפנימייה, לדבריה, המעיטה בחשיבות המקרה. גם לאחר שהדברים התגלו, נשאר בנה לשהות בכל יום בקרבת הילד שפגע בו, ואף ישן איתו באותו החדר. הוא מיעט לספר לה על מה שחווה, אבל כשבא הביתה לביקורים, הבחינה עדי שהוא מרטיב במיטה.

"יום אחד ראיתי סימנים כחולים על הגוף שלו. שאלתי אותו ממה זה. בהתחלה הוא ניסה להתחמק, אבל לא ויתרתי. בסוף הוא נשבר וסיפר לי שהפגיעות המיניות מצד אותו ילד היו על בסיס קבוע, במשך שלושה חודשים לאחר הגילוי הראשוני.

אחרי שבנה סיפר לה על הפגיעות החוזרות, הוא סירב לחזור לפנימייה. "במקום לשלוח אותו בחזרה, הלכתי ללשכת הרווחה שמטפלת בנו והתקשרתי לפנימייה כדי לעמת אותם עם המידע החדש שגיליתי, והם רק אמרו שהם לא יכולים לטפל בזה, בגלל שהתלוננתי במשטרה.

"כשדרשתי תשובות איך ייתכן שתחת פיקוחם ילד פוגע מינית בילד אחר, אמרו לי שהילד הפוגע חווה פגיעה מינית בעצמו. מה זה עוזר לי? איך כולם נרדמו בשמירה? איך קורה שהבן שלי עובר לפנימייה כי לי אין יכולת כלכלית לגדל אותו, ודווקא במקום שאמור להגן עליו, הוא חווה פגיעה כזאת?"

עדי פנתה אל פקידת הסעד, שהכירה את המקרה. היא ניסתה לשכנעה להחזיר את הילד, אולם עדי סירבה. "אמרתי להם שעל גופתי המתה אחשוף אותו שוב לפגיעות כאלו. בסוף הם הבינו שאין מה להילחם בי, כי בחדרי חדרים כולם כנראה ידעו שהיה פה מחדל רציני. אז שלחו אותו הביתה. לפני מספר חודשים הוא נקלט במסגרת זמנית במרכז חירום באזור ירושלים, עד שיימצא לו פתרון קבוע, ושם הוא מקבל טיפול.

"גם היום, אחרי כל כך הרבה חודשים, אפשר לראות שהפגיעה השאירה בו צלקות קשות. השבוע התקשרו אלי וסיפרו לי שבמרכז החירום הוא פתאום התפשט והסתובב בתחתונים".

 

עדי. "סיפרו לי בטלפון שהבן שלי, בן התשע, עבר התעללות מינית מצד ילד אחר בפנימייה". צילום: יהושע יוסף

קשה לעקוב אחרי כל ילד

קרן קליסקר, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית המתמחה בעבודה עם הורים שילדיהם נפגעו מינית ובמתן הדרכות למנהלים ואנשי צוות בפנימיות, מסבירה שהיעדר חום ומשפחתיות בפנימיות חושף את הילדים למצבים של ניצול מיני. "כיוון שחלק מהילדים נפגעו מינית בעצמם, זאת נקודת מוצא לשני מצבים אפשריים: או שהילד הנפגע ימשיך להיות קורבן, או שהוא ינסה לתרגם את הפגיעה בו לפגיעה בילד אחר.

"בפנימייה קשה לעקוב אחרי כל ילד. כשמתגלה ילד פוגע, חשוב לוודא שהוא לא יהיה עם הילד הנפגע. לצערי הרב ומניסיוני – בחלק מהפנימיות, אחרי שמתגלים מקרים של פגיעות מיניות, הצוות עושה הכל כדי להסתיר את זה, מחשש לנזיפה. הרבה פעמים אנשי הצוות עצמם המומים מהסיטואציה, ולא יודעים איך להתמודד איתה. כך שהמקום שאמור להיות מגן ומוגן הופך להיות מקום ששומר על קשר שתיקה, מה שמאפשר לפגיעות להימשך.

"מצד שני, אני מכירה מסגרות שכאשר התגלה בהן מקרה של פגיעה מינית הן עצרו את כל הפעילות היומית השוטפת, ניהלו שיחות ונעזרו באנשי מקצוע שמוסמכים לכך".

קרן קליסקר, עובדת סוציאלית קלינית: "הרבה פעמים הצוות עצמו המום ולא יודע איך להתמודד"

לפי דו"ח סילמן שפורסם בחודש שעבר, במדינת ישראל קיימות 268 פנימיות המפוקחות ומתוקצבות על ידי משרד הרווחה – ובהן פנימיות שיקומיות, טיפוליות, פוסט אשפוזיות, ופנימיות של חסות הנוער, המיועדות לרוב לאוכלוסיית הקצה של בני הנוער. את הפנימיות מפעילים קרוב למאתיים גופים בבעלות ציבורית, הכפופים למשרד הרווחה. התקציבים הבסיסיים המועברים עבור מטרות טיפוליות במסגרות הללו עצומים – יותר ממיליארד שקלים בכל שנה. לפי תקציב 2013, 962 מיליון שקלים הוקצו לטיפול במסגרות חוץ־ביתיות, ועוד 154 מיליון לטיפול בילדים במסגרת חסות הנוער.

קבלה לתפקידי הדרכה בפנימיות אינה דורשת הכשרה מיוחדת. אדם בעל 12 שנות לימוד, גם אם אינו זכאי לתעודת בגרות, יכול להפוך למדריך. הוא אמור להתמודד עם ילדים שנותקו ממשפחתם ומסביבת חייהם, ושחלקם חוו פגיעות שונות או התעללות. למדריכים אין מעמד מקצועי; העבודה מבוססת על העסקה במשמרות, והשכר נע סביב 5,000 שקלים בחודש, ולעיתים אף פחות מזה, כשמדובר בפנימייה המספקת למדריך מקום מגורים. בדיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת לפני כחודשיים עלה כי כמחצית מהמדריכים עוזבים את תפקידם בתוך פחות משנה, בגלל השחיקה.

אסתי. "לקחו לי את הילד ועכשיו פוגעים בו? ועוד פגיעה כזאת, שהיא הפחד הכי גדול שלי". צילום: יהושע יוסף

"מדריכים בלי הכשרה"

לדבריו של בנצי בראנץ, המפקח הארצי על הפנימיות במשרד הרווחה, יש בפנימיות הרווחה כ־2,000 מדריכים, ועל פי בדיקתו העצמאית אלה משמשים בתפקיד בממוצע שלוש שנים. בכל שנה, בין 50 ל־70 מדריכים משתתפים בקורס אישי למדריכים – יום אחד בשבוע, במשך שנה.

"חלקם מגיעים באמצע שנה ועוזבים אחרי כמה חודשים, כך שלפעמים קורה שמדריכים נקלטים בלי שעברו הכשרה מסודרת. אין לנו יכולת להכשיר את כולם. בנוסף, בעלי תואר במדעי החברה, בחינוך או בחינוך הבלתי פורמלי, וגם סטודנטים במקצועות האלה, פטורים מהקורס".

"למדריכים בפנימיות אין למעשה הכשרה מעמיקה בתחום של פגיעות מיניות, כי אין מספיק מודעות והפניית משאבים לנושא", אומרת שרי ברו, רכזת שלוחת העמקים של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באזור חיפה והצפון. "כשאנחנו מצליחות להיכנס לפנימיות, אנחנו פוגשות צוותים שמשוועים לעזרה, שרוצים ללמוד על הנושא ולדעת איך להתמודד איתו".

גם בתי הספר לעבודה סוציאלית אינם מקנים לתלמידיהם הכשרה מסודרת בתחום הפגיעות המיניות. וכך, אפילו חלק מהשכבה המקצועית ביותר בפנימיות מגיעה לשטח עם מעט הבנה בנושא, אם בכלל.

ברו מספרת כי מרכזי הסיוע שמו להם למטרה להכשיר אנשי צוות בפנימיות להתמודדות עם פגיעות מיניות. "במהלך 2013 הצלחנו לפעול בעשר פנימיות באזור חיפה והצפון, וזאת מבחינתנו התחלה יפה. הבנו שחייבים להעניק להם לפחות את הכלים הטיפוליים הראשוניים והבסיסיים ביותר: איך לאתר ואיך לזהות פגיעות, איך להעניק מענה ראשוני רגיש, לא שיפוטי ולא מבקר. בכלל, לפתוח להם צוהר לעולם הזה של הפגיעות המיניות.

"אנחנו עובדות גם עם הילדים עצמם. מסבירות להם מה אומר החוק, מהי הזכות על גופנו, מהי זוגיות בריאה, מהי מערכת יחסים פוגענית. אנחנו מגלות המון דעות קדומות לגבי מה זאת פגיעה ומה זה נפגעת או נפגע. למשל, ילדים חושבים שמי שנפגע כנראה מגיע לו, או לה – בגלל הלבוש, בגלל המשפחה שהם באים ממנה, בגלל האופי המתירני שלהם. אנחנו מדברות איתם על נקודת ההתחלה הבסיסית הזאת, שמי שנפגע – זאת לא אשמתו".

בשנת 2011 ערך מכון חרוב (מכון מחקר ופיתוח תוכניות לימוד וטיפול), בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחקר מקיף, שכלל את כל ילדי שנתון 1989 – כ־125 אלף ילדים, רובם ככולם מהמגזר היהודי. מטרת המחקר היתה להבין את מאפייני אוכלוסיית הילדים המטופלת על ידי שירותי הרווחה בקהילה, ובמיוחד בהשמה חוץ־ביתית – כלומר, בפנימיות ובמשפחות אומנה.

המחקר מצא כי שיעור הבנות שילדו ילד אחד או שניים עד גיל 19 בקרב הבנות במערכת הרווחה היה גבוה פי חמישה ממספר הצעירות ביתר האוכלוסייה. שיעור הבנות בטיפול הרווחה שעברו הפסקת הריון חוקית אחת או שתיים עד גיל 19 היה כפול מזה של יתר הצעירות ביתר האוכלוסייה. יש להניח כי זה נתון חלקי, משום שמטבע הדברים המחקר לא היה יכול להתחקות אחר הפסקות ההריון הלא חוקיות.

"המדינה משלמת עבור החזקת כל נערה במוסדות האלה 15 אלף שקלים לחודש", אומר רו"ח יעקב אליה, חוקר המתמחה בבקרה ובפיקוח על הרשויות המקומיות, העוסק זה שנים בנושא טיפול גורמי הרווחה בילדים בסיכון. "למרות הסכום הגבוה, הנערות הללו חשופות למצבי הסיכון של הריון והפלות בגילים צעירים מאוד, ומבחינת משרד הרווחה, התינוקות שלהן הופכים כמעט אוטומטית לתינוקות נזקקים. אני רואה בזה דבר בלתי נסבל".

במערכת הרווחה מודעים היטב לבעיית עבירות המין בפנימיות. כבר לפני שש שנים נערך דיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת בנושא עבירות מין של קטינים ודרכי מניעתן. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, טען כי יותר מעשרה אחוזים של הילדים החיים בפנימיות חוו פגיעה מינית בפנימייה.

חנה סלוצקי, עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער (שמכוחו מוצאים ילדים מבית הוריהם), הוסיפה: "אין לי ספק שמספר הילדים שנפגעים ושפוגעים הוא הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים וממה שמגיע לידיעתנו, ואנחנו יודעים כי המספרים האלה הולכים וגדלים".

באותו דיון ציינה סלוצקי כי יש מחסור חמור במדריכי לילה בפנימיות, וכי יש צורך להכפיל את מספרם. כיום עומד היחס על מדריך לילה אחד לכל 60 ילדי פנימייה.

אבל לא רק שעות הלילה מועדות לפורענות. באותו דיון הוסיפה ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י, האגודה להגנת הילד כי "אחת הבעיות הקשות בפנימיות היא 'הנקודות העיוורות', שבהן אי אפשר לפקח – למשל המקלחת בשעות הצהריים". "המדריכים שלנו מקבלים ערכות, שבאמצעותם הם אמורים לעבוד עם הילדים, גם על חשיבות הדיווח", אומר בראנץ. "אין לי דרך לדעת אם משתמשים בערכות האלה בחלק מהפנימיות או בכולן. הבעיה היא הסנסורים שלנו: האם אנחנו יכולים לזהות שמשהו לא כשורה, ושאולי התרחשה פגיעה".

שרי ברו מציינת כי "פגיעות מיניות רבות לא מגיעות לכלל הליך משפטי. המשטרה חוקרת זמן מאוד ממושך, או שסוגרת את התיק מחוסר ראיות, ואז אומרים – לא נשעה מישהו אם לא בטוח שהתלונה נכונה. לא נוציא ילד ממקום מסוים אם אנחנו לא בטוחים לגמרי שקרה משהו. אבל זה שהמשטרה ובית המשפט לא מוצאים ראיות חותכות לא אומר שהתלונה לא נכונה ושלא נדרש טיפול. הכלי הפלילי מוגבל".

פשעי פקידת הסעד ויקי היינה מלשכת הרווחה תל אביב
שתי בנותיה של יונית, תאומות בנות תשע, נלקחו ממנה לפני תשעה חודשים למרכז חירום (ויצו הדסים אבן יהודה בהנהלת העובדת הסוציאלית ענת רוקח בן חור). האם חיה בעוני, אבל מעבר לכך, סיבת הימצאותן של הבנות במרכז החירום אינה ברורה לחלוטין. גורמי הרווחה סברו שהן סובלות מהפרעות קשב וריכוז וכי קיים חשד לאוטיזם, שאינם מטופלים. בית המשפט אישר את הוצאתן מהבית לשלושה חודשים, לצורך עריכת אבחונים, אך גם בחלוף תשעה חודשים, טוען עורך דינה של האם, פרדי יהב, עדיין לא בוצעו האבחונים.

פקידת הסעד ויקי היינה מטייחת התעללות בפעוטות במרכז חירום ויצו הדסים

מאז שהילדות הוצאו מהבית עלו כמה פעמים חששות כבדים מצד המשפחה שהן מנוצלות מינית על ידי מדריכים בפנימייה. "זה התחיל מזה שהן סיפרו לי על משחק חדש, משחק הטוסיק, שבו הן מראות את אחוריהן", אומרת יונית. "לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין שיש פה משהו לא תקין. לפני ארבעה חודשים הגשתי תלונה במשטרה. החוקר אמר לי שחייבים להוציא את הבנות לחקירה מיידית, אבל עד כמה שידוע לי זה לא נעשה".

באחד המפגשים המועטים שלה עם בנותיה, הן העניקו לה תיקייה מלאה בציורים. ציור אחד משך את תשומת ליבה: נראית בו דמות של ילדה ללא ידיים עם אגן רחב, כשאיבר המין המצויר נראה גדול במיוחד. יונית ביקשה מד"ר זיוית אברמסון, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית, לבחון את הציור.

"לפי התרשמותי, מעורר הציור חשד כבד שהילדות עוברות או עברו התעללות מינית", כתבה אברמסון בחוות דעתה. "חוסר הידיים בציור מבטא תחושה של חוסר אונים מוחלט. לעומת זאת בולט האגן שמרכזו בין שתי הרגליים הקטנות, שאי אפשר לעמוד עליהן, ואיבר המין מובלט כשהוא מכוסה בכתם עבה. כשהשוויתי את הציור הספציפי הזה לציורים אחרים שעשו הבנות לפני החשד לפגיעה המינית, ראיתי בצורה ברורה שהילדות יודעות לצייר ידיים ואצבעות. לאגן או לגודל הגוף לא היה שום ביטוי מיוחד". גם על כך הגישה יונית תלונה במשטרה.

לפני כחודש הגיעו הבנות לביקור של סוף שבוע בביתן, לראשונה מאז הוצאו ממנו, ביוני 2013. "בהתחלה הכל היה טוב, כל כך שמחנו להיות יחד, קבענו ללכת לים עם חברים", מספרת יונית. "אחי עשה על האש, והבנות היו מאושרות. אבל בדרך הביתה סיפרה לי אחת מהן שהמדריכים נכנסים אליהן בלילה למיטה. היא סיפרה שמכאיבים לה באיבר המין, מתחככים בה עד שזה כואב. הרגשתי כמו סכינים שחותכים אותי בבטן מבפנים".

מרכז חירום ויצו הדסים אבן יהודה בהנהלת העובדת הסוציאלית ענת בן חור – בית הזוועות

יונית מיהרה עם הילדות לבית החולים וולפסון, כדי שאנשי מקצוע יבדקו את הבנות. ואולם, על פי סיכומי האשפוז בבית החולים, הילדות לא עברו בדיקה גופנית, שהיתה אמורה לאושש או להפריך את תלונתן. לדברי האם לא נערכה חקירת ילדים משום שהיא סרבה שבנותיה הקטנות ייחקרו ללא נוכחותה.

לאחר אשפוז של יממה לצורך השגחה, כששוטר שומר כל הזמן שהאם לא תברח עם הילדות, הגיע למקום פקיד הסעד שמטפל במשפחה, בליווי עשרה שוטרים, ולקח את הילדות בחזרה לפנימייה.

לילי. "הילדה שלי אמרה לי 'אמא, אני לא אשמה'" צילום: דודי ועקנין

"לקחו אותן מהמיטה"

"עד עכשיו, כמעט חודש לאחר המקרה, אני עדיין שומעת את הצעקות שלהן כשהחזירו אותן לפנימייה", אומרת יונית. "לקחו אותן מהמיטה, עם פיג'מה ובלי הנעליים שלהן, דחפו אותן לתוך מונית, כשהשוטרים כל הזמן חוסמים אותי ואת אמא שלי בגופם ולא נותנים לי להתקרב".

עו"ד יהב: "יש חוסר אמון מקומם של המערכת בכוונות של האם. היא נמצאת במאבק להחזרת בנותיה הביתה, ומהתנהלות המערכת ניתן להבין כי הם חושדים שהאם משקרת בנושא הפגיעות המיניות, כדי להשיבן לביתן".

יעקב בן יששכר, מנהל התנועה למען עתיד ילדינו, הפועלת למען שוויון בהליכי גירושים ומניעת הוצאת ילדים שלא לצורך ממשפחתם הטבעית, מלווה הורים רבים שילדיהם נפגעו מינית במסגרות חוץ־ביתיות. לדבריו, לאורך כל השנים שפנה אל רשויות הרווחה, המשטרה והמשרד לביטחון הפנים, לא ניתן מענה הולם ורציני לבעיה.

"במשך השנים נפגשתי עם הרבה מאוד אנשים, כולל פגישות אישיות עם שרי הרווחה, ובכל פעם קיבלתי תשובה שהנושא בבדיקה ובטיפול", מספר בן יששכר. "בפועל גיליתי שעולם כמנהגו נוהג, ומי שנשאר עם המצוקה היומיומית החריפה הם הילדים והוריהם – בלי שלמישהו אכפת, בלי שיטפלו בהם, בלי שיתייחסו אליהם ברצינות".

גורמים מקצועיים טוענים כי עבירות המין רבות יותר בפנימיות מאשר במשפחות אומנה, שאותן משתדלים לאתר ולאשר מראש בקפידה. ולמרות זאת, גם במשפחות האומנה נשמעים לא פעם סיפורים על פגיעות מיניות.

כך במקרה של בנה בן השבע של אסתי (46), שטען כי נעשו בו מעשים מגונים בבית האומנה. הילד הוצא מהבית לפני כשנתיים, ומאז היא נאבקת בכל כוחותיה כדי להשיבו, וחשה שנעשה לה עוול עצום. היא מורשית לפגוש אותו למשך שעה אחת בשבועיים במרכז קשר, אם כי היו תקופות ממושכות שבהן לא ראתה אותו כלל. את בנה השני, בן ה־13, הותירו רשויות הרווחה בבית, והיא מגדלת אותו באהבה כמיטב יכולתה.

"לפני חודש וחצי ישבתי עם הילד הקטן שלי במרכז הקשר, ופתאום הוא אמר לי שאח האומנה שלו נוגע בו באיברים האינטימיים ועושה לו כואב. נגעתי מהר בעובדת הסוציאלית שישבה לידנו ופיקחה על המפגש, כדי שתקשיב למה שהוא אומר, והיא הינהנה שהיא מקשיבה. רציתי לעשות סדר בדברים והתחלתי לשאול אותו שאלות, אם הוא ברוגז עם הילד הזה, אם הילד הזה חבר שלו. רציתי להבין מאיפה זה בא, והוא אמר לי: 'אמא, אל תכעסי עלי'.

"ואז שיחררתי צעקה. מה זה צעקה. את כל השנתיים של התסכול והכאב שיחררתי שם. אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק אמרתי. לקחו לי את הילד ועכשיו פוגעים בו? ועוד פגיעה כזאת, שהיא הפחד הכי גדול שלי ושל כל אמא בעולם?

"העובדת הסוציאלית מייד הרחיקה ממני את הילד. אמרה לי: 'זה לטובתו'. ישבתי על הספסל בחוץ, ולא ידעתי מה קורה איתי. בכיתי ולא מצאתי מנוחה. אחר כך נתנו לו לחזור להיות איתי. אמרתי לו שטוב שהוא סיפר לי, והוא אמר לי: 'אמא, אל תעשי לי בעיות'. כשהסתיימה שעת המפגש, אמרתי לו: 'אל תדאג, אני עושה הכל כדי להחזיר אותך הביתה'".

בדיווח של לשכת הרווחה (בת ים), שהמשפחה נתונה תחת פיקוחה, נכתב כי "האם החלה לתחקר את הילד על המשפחה האומנת והאחים במשפחה. כשסיפר לה על ילד אומנה אחר, היא שאלה 'הוא נוגע בך?' והילד ענה 'כן'. לשאלה היכן הוא נוגע, ענה: 'בבולבול. נוגע ככה, לוחץ לי חזק'. האם החלה לצעוק ולהתלהם וגם לפזר איומים לכל עבר. הילד אמר לה: 'אמא, מאוד טוב לי במשפחה, ואני אוהב את האמא האומנת'".

בעקבות האירוע, ביקוריה של האם עם בנה הופסקו לחלוטין, עד להודעה חדשה. לשכת הרווחה שבה מטופלת המשפחה מתכוונת להעביר את המפגשים המפוקחים למרכז קשר אחר. מאז ועד היום, במשך חודש וחצי, אסתי לא פגשה את בנה; היא לא יודעת מתי זה יקרה.

"אני לא מוצאת מנוחה, אין לי אוויר", היא אומרת. "אין לי ספק שהילד שלי נפגע. שנתיים אני בודקת איתו אם הכל בסדר, אם הוא נפגע, אם מתייחסים אליו כמו שצריך, והוא אומר שהכל בסדר. הפעם, מיוזמתו הוא אמר שפגעו בו. אני מאוד מפחדת מזה שהוא נמצא בידיים זרות, שהוא ישן בבית שהוא לא של אמא שלו. הוא כזה מתוק וטוב, הילד שלי".

מייד לאחר הדיווח של בנה הגישה אסתי תלונה במשטרה ועד כה לא נמסר לה ולעורך דינה היכן עומדת החקירה. עורך דינה של אסתי עידכן את בית המשפט בדבר הפגיעה המינית לכאורה והילד זומן לשיחה עם השופט שתוכנה חסוי. לאחרונה הגישו גורמי הרווחה בקשה להאריך בשנה את הצו שלפיו ימשיך הילד לחיות אצל משפחת האומנה.

"על עובדי הרווחה מוטלת האחריות המלאה לדאוג לבנה של אסתי כאילו היה הילד שלהם", אומר עורך דינה של האם, יוסי נקר. "זו הנחיה שניתנה בעבר בהכרעה של השופטת עדנה בן לוי מבית המשפט לנוער בחיפה. הילד נמצא במשמורת ובחסות של הרווחה, על פי חוק ועל פי צו. מה עושה הרווחה? ממתינה לחקירת המשטרה שאותה יזמה האם, וככל הידוע לנו אפילו לא חושבים על תחילת טיפול.

"גורמי הרווחה (בת ים) מגמדים את האירוע של אסתי, כדי לגמד את אחריותם לפגיעה לכאורה בקטין במשמרת שלהם", מוסיף עו"ד נקר. "מבחינתם, הדבר העיקרי הוא לא דברי הילד על כך שנפגע מינית – אלא תגובת האם כשהוא סיפר לה. זה מקומם. איך פקידת הסעד היתה מגיבה אם הילד שלה היה אומר שנוגעים בו באיבריו האינטימיים? היא לא היתה מאבדת את העשתונות?

פקידת הסעד שירה שביט אורגד מלשכת הרווחה בת ים צועקת באמוק: "אני בכלל לא בעסק"

"יש שם פשוט אפס הכלה לתחושות לגיטימיות של אם שנמצאת במצב כזה. באים בטענות להורים שילדיהם נפגעו. מי שלא מגלה חמלה והבנה כלפי ההורים האלה, לא ראוי לשאת בתפקיד ציבורי טיפולי.

"ברווחה לא רוצים להאמין לכנות התלונות של ההורים. פוסלים את המניעים שלהם מראש. חושבים שמדובר בתלונה שהיא בסך הכל חלק מהמאבק של ההורים להחזיר אליהם את הילדים. אלה המסרים שמועברים גם למשטרה, וכבר מתחילת החקירה יש שיתוף פעולה צמוד וברור בין שני הגופים האלה. מנסיוני, אני בספק אם המשטרה תעשה משהו כדי למצות את החקירה במהירות".

בהקשר זה יש לציין שעל פי החוק, חשד לפגיעות מיניות בילדים מתחת לגיל 14 נבדק על ידי חוקרי הילדים של משרד הרווחה, ולא על ידי חוקרי נוער של המשטרה. כלומר, נושא זה, כמו אחרים, נותר בתחום אחריותו של משרד הרווחה.

ומה היה קורה אם המצב היה הפוך, וגורמי הרווחה היו חוששים שילד נפגע מינית בביתו? "הם מייד היו פועלים להוציא את הילד מהבית", משיבה בנחרצות כרמייה אוריין, פסיכולוגית קלינית מוסמכת ומדריכה, שבעבר עבדה שנים רבות בשיתוף עם הרווחה ועם השירות למען הילד.

"במהלך 46 שנותיי כפסיכולוגית הייתי תקופה מסוימת בתוך המערכת, עבדתי בשבילה, עד שהבינו שאני מתנגדת בתקיפות להוצאת ילדים מבית הוריהם. ההנחה שלי היא שהבית הוא המקום הכי טוב לילד – בהנחיה, בתמיכה, בהדרכה. המדינה משקיעה בילד בפנימייה לפחות 10,000 שקלים בחודש. אם היו משקיעים רבע מהסכום הזה בטיפול בילד בבית, היה לו פי אלף יותר טוב. הוא היה מקבל טיפול ונשאר אצל מי שאוהב אותו. אפשר להדריך הורים איך להימנע מהשגיאות שנעשו, אם נעשו".

 

צופית גרנט: "במשך עשרה חודשים המדריך בפנימייה פגע בי מינית". צילום: מאיה באומל-בירגר


חושבים שהילדים משקרים

פגיעות מיניות הן לא משהו שנשכח. גם לא אחרי עשרות שנים. צופית גרנט בת 49, והיא לא מסוגלת לשכוח את מה שקרה לה לפני יותר משלושים שנה.

"הייתי בשנות העשרה המוקדמות שלי, הגעתי לפנימייה אחרי שעברתי פגיעה מינית קשה מצד שכן. הייתי ילדה מפוחדת מאוד, פגיעה, כזאת שרק רוצה לצאת בסדר עם כולם ושלא יכעסו עליה. כבר בימים הראשונים בפנימייה אחד המדריכים שם עלי עין ושיבץ אותי בכוונה בחדר אחד עם ילדה אקסטרנית, שבכל ערב היתה יוצאת הביתה. באיזשהו שלב, הוא הפך את החדר שלי למשרד שלו. זה איפשר לו להיות איתי בחדר הרבה, וגם נתן לו את הלגיטימציה לשים על הדלת מנעול.

"במשך עשרה חודשים הוא פגע בי מינית. בכל פעם שחשד שאחד הבנים מנסה לפתח איתי קשר, היה משפיל אותי לעיני כל הכיתה. בסוף לא יכולתי יותר. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי ממנה לבוא להוציא אותי משם".

גרנט לא סיפרה במשך שנים על ההתעללות שחוותה עם השכן ועם המדריך בפנימייה, וגם לא נחשפה לסיפורים נוספים כאלו מצד ילדים אחרים. היום היא מנסה להילחם בתופעה באמצעות עבודתה הטלוויזיונית, שבמסגרתה היא נחשפת להרבה מאוד מקרים של ניצול מיני בפנימיות.

"לא מזמן טיפלתי בילדה מכיתה ט', ששהתה בפנימייה טיפולית. בוקר אחד היא הרימה אלי טלפון, מבועתת כולה, וסיפרה שבלילה נכנס לחדרה ילד בוגר מכתה י"ב וניסה להיצמד בכוח אל שותפתה לחדר, תוך כדי חשיפת איבר מינו. הנערה הזאת התלוננה בפני הפסיכיאטרית של הפנימייה, והיא אפילו לא טרחה לברר את המקרה.

"ההתייחסות במקרה הזה, כמו במקרים נוספים שאני נחשפת אליהם, היא שהילדים משקרים וממציאים סיפורים. לצערי, אנשי המקצוע לא מבינים שאמת היא משהו בסיסי מאוד בעולם של ילדים שנותקו מההורים שלהם, כמוני. במשך שנים היה כל כך פשוט לנצל אותי. מילדה מנוצלת הפכתי להיות נערה מנוצלת ואישה מנוצלת.

"הניצול הזה מעוות את הנפש. הגיל השברירי הזה הוא גיל שבו זקוקים לגבולות ולהגנה. אני ממליצה בחום לעובדים הסוציאליים, שלפני שהם מאשימים ילדים שהם משקרים, שיבדקו טוב טוב למה ילד בא וזועק זעקה קשה כל כך. זה אף פעם לא קורה סתם".

"הדברים מתרחשים ומוכחשים ומוסתרים", אומרת פרופ' אסתר הרצוג. "זה נכון גם לגבי פגיעות שאינן מיניות, אם כי בפגיעות מיניות אי הטיפול חריף במיוחד. המשמעות של כל זה היא איומה, כי בעצם אין פה הגנה על ביטחון הילד ברמה הכי בסיסית. הילדים הוצאו מהבית כי לכאורה היו בסיכון, בלתי מוגנים ופגועים, וכעת הם לא חשופים לכך פחות אלא יותר. במוסדות, הפוטנציאל לפגיעה גבוה מאוד. המדריכים לא צמודים לילדים, אלה לא ילדים שלהם, ואין עליהם ביקורת אפקטיבית.

"כשהדברים החמורים צפים על פני השטח, הטיפול מבטל, משתרך, אם בכלל הוא קיים. אני רואה את זה שנים. האטימות האנושית גדולה, גם במערכת המשפט, לא רק במערכת הרווחה. הרי האחריות הסופית היא של השופטים. כשהם מאשרים להוציא ילדים מהבית, לעיתים על בסיס המלצות רעועות או מעוותות של פקידי הסעד, הם הופכים להיות שותפים בולטים לתוצאות ההרסניות האלה. איפה המצפון האנושי? האם שופטים הפכו להיות פקידים חסרי רגש וחסרי נשמה?"

naamal@israelhayom.co.il
michali100@gmail.com

* * *