כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים , אריאלה שטרנבך, יהודה שוחט , 02.10.17 , ynet

להורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

מרגע שהם מסיימים את מערכת החינוך, בגיל 21, מדינת ישראל מפקירה לגורלם את המבוגרים עם אוטיזם או מוגבלות שכלית־התפתחותית. המשפחות העשירות יותר עוד יכולות להתארגן על מוסד טוב. האחרות מסתפקות במה שיש. בתפריט: הוסטלים מוזנחים, תנאי מחיה בעייתיים, חלוקת תרופות ללא אבחנה, שעות עבודה בלתי אפשריות ונכונות לקבל לעבודה כמטפלים כל אחד. אבל באמת כל אחד. תחקיר "ידיעות אחרונות"

הוסטל לצעירים עם אוטיזם בירושלים. אנחנו מבקשים לבדוק מה תנאי הקבלה לעבודה, ומגלים שאין ממש כאלה. צריך רק לרצות. קורות החיים הדלים ששלחנו במכוון לא נראים כמו מסמך שאיזה מעסיק היה טורח בכלל להסתכל עליו, ובכל זאת אנחנו כאן. בראיון. כלומר, ממש בעבודה. האוטיסטים, רובם בתפקוד בינוני ונמוך, או כאלה שסובלים ממוגבלות שכלית־התפתחותית, שואלים מיד אם זו המדריכה החדשה. הם כבר רגילים לתחלופה המהירה. שאר המדריכות סביב כלל לא מדברות או מבינות עברית, אבל זה מה יש. הרי מי עוד יהיה מוכן לעבוד בעבודה קשה שכזו, תמורת שכר נמוך כל כך?

מדינת ישראל הפריטה זה מכבר חלק ניכר משירותי הרווחה שלה. בכל מה שנוגע למוגבלויות שכליות שונות, עד גיל 21 המדינה ומערכת החינוך נותנים מענה לחלק ניכר מהצרכים, גם אם לא לכולם. אחר כך? שההורים יסתדרו בעצמם. אם יש להם כסף, יוכלו אולי להתארגן על מקום טוב. לא בטוח. אם אין? הם ייאלצו לשלוח את ילדיהם למקום שבו ספק אם הייתם מפקידים את עצמכם. לא משום שהאנשים רעים, אלא פשוט משום שאין כסף. וכשאין כסף, לעיתים קרובות אין תנאים נאותים. וכשאין תנאים נאותים, מי שסובל הם הדיירים. חלקם כאלה שאינם מסוגלים לספר מה עובר עליהם.

בשבועות האחרונים בדקנו כמה וכמה הוסטלים או מרכזים למבוגרים עם אוטיזם, שוחחנו עם מדריכים ובדקנו את שטח ההפקר הזה. באחד ההוסטלים התברר לנו שרק לפני חודשים אחדים תועדו מטפלים מתעללים נפשית ומקללים את החוסים. בהוסטל אחר הדיירים הופקרו לגורלם כי הצוות היה קטן מדי — מטפלת אחת על שמונה אנשים. פשוט אין כסף ליותר. ככה זה בישראל, מדינה שפעם הייתה בה רווחה והיום אם אתה לא חוסם כבישים אף אחד אפילו לא יטרח להקשיב לך, שלא לדבר על מציאת פתרונות.

הוסטל לאוטיסטים
הזנחה, צוות קטן, חוסר תשומת לב. הוסטל לאוטיסטים מבוגרים(צילום: ידיעות אחרונות)

לצאת לעולם לא נודע

מי שמובילה בתקופה האחרונה את הטיפול במגזר חסר הקול הזה היא חברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני). והיא הגיעה אליו בנסיבות חייה: אחותה הקטנה שיר (28) נולדה עם אוטיזם. "התחלנו ללמוד את הנושא כי חיפשנו הוסטלים לשיר", מספרת שפיר, בראיון מיוחד שיתפרסם איתה מחרתיים במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות".

"בגיל 21 מתחיל העולם הלא נודע של מבוגרים עם מוגבלות, ואין פשוט כלום. בשנים האחרונות עברנו עם שיר את החוויה הזאת של להגיע למקום, להבין שהוא לא טוב, להוציא אותה. כשהבנתי את היקף הבעיה, התחלתי להיכנס לעניין לעומק. בזכות השימוש בחסינות יכולתי להיכנס לביקורי פתע במקומות בעייתיים, לראות את הכשלים, ללמוד. המטרה שלי היא לשנות את מה שקורה שם".

ואת מה שקורה שם אנחנו מעדיפים לעיתים לא לראות, כדי לא להתמודד. כבר בסבב השיחות הראשוני ברור שמשהו אינו כשורה. אף אחד לא התעניין מאיזה תחום מגיעה התחקירנית שלנו, או מה הניסיון שלה בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. כמעט כולם פשוט הזמינו מיד לראיון, חלקם אפילו הציעו שתגיע לעבוד בלי ראיון. רק מיעוטם ביקשו קורות חיים, וגם זה לרוב לא ממש עשה עליהם רושם או הדליק נורות אדומות.

"יש לנו פה 22 חברים עם אוטיזם, כולם בתפקוד בינוני־נמוך", מסבירה לי האחראית בהוסטל בראשון־לציון בראיון טלפוני. "התפקיד של המדריך הוא לדאוג לרווחת החבר (האוטיסט – א"ש) ממש מא' עד ת'. מה זה אומר? לדאוג לסדר היום, שהכל מתבצע כמו שצריך, שהם אוכלים, שהם מוגנים סביבתית. יש מתן תרופות, אבל זה רק על ידי מדריכים שעוברים הכשרה — כלומר, שלושה חודשים של עבודה".

מה הידע שאני צריכה?

"את לא צריכה. את כל ההכשרה אנחנו נותנים לך במקום. את מגיעה לראיון עבודה, אנחנו מדברות ומתרשמות, ואם זה מתאים אנחנו קובעות תצפיות. יש תהליך של ארבע תצפיות שבהן את מגיעה ומתצפתת. אם זה מתאים, אנחנו חותמים חוזה".

בהוסטל אחר, בשער מנשה, היו אפילו פחות בררנים. "כעיקרון, צריך לסיים תיכון. אין דרישות אחרות", הבהירו לנו. "את ההכשרה מקבלים כאן. יש הדרכות קבוצתיות וגם יוצאים לקורסים אם רואים שיש אופק להמשך העבודה".

מה נדרש ממני בעבודה?

"הדרכה וליווי של 34 הדיירים שגרים כאן בכל תחומי החיים — קימה בבוקר, התארגנות, יציאה לעבודה, כל אחד והפעילויות שלו. וגם הדרכה יותר פרטנית ועבודה אישית מול דיירים, שלכל אחד יש תוכנית שיקום".

באחד ההוסטלים הוותיקים בירושלים ביקשו קורות חיים: ציינתי שם שאני סטודנטית לחינוך, ובתחום התעסוקה שהייתי מוכרת בחנות הלבשה. מנהל ההוסטל התרשם. למחרת כבר עמדתי מול השער הנעול, שאחת הדיירות פתחה מבפנים. הבית עצמו ישן ומטופח, ובתוכו שתי עובדות מהמגזר הערבי יושבות ליד השולחן כשארבעה דיירים מוטלים סביבן על הספות, מול הטלוויזיה. "באתי לפגישה עם דוד", אני אומרת. הן מהנהנות.

במשך שעה קלה שוטטתי שם, עד שגיליתי ששתי העובדות — שאינן דוברות עברית — עזבו. אני לבד עם הדיירים. אחת מהן, בשנות השלושים לחייה, מחייכת אליי ושואלת למה הגעתי. "אין פה דוד", היא מתעקשת. רק כעבור עוד דקות ארוכות אני מבינה שהגעתי להוסטל הלא נכון.

אני ממהרת לעזוב ועוברת להוסטל שאיתו קבעתי. הדיירים כאן מבוגרים, בני 50־72. אין התפרצויות או בעיות התנהגות כמו אצל הצעירים, מסביר לי המנהל, אבל הגיל עושה את שלו והטיפול הרפואי מורכב יותר. "תצטרכי לתת תרופות ולהזריק אינסולין לחלקם", הוא מודיע, מראה לי את ארון התרופות בחדר האוכל וכבר מלמד אותי להזריק אינסולין ומפרט לגבי הכמויות.

המנהל ממשיך ומסביר לי על המשמרות. "בשבת לפעמים המשמרת מלאה ולפעמים מפוצלת", הוא אומר. "במשמרת מלאה את מגיעה ל־30 שעות עבודה ומקבלת 150 אחוז לשעה. במשמרת לילה השכר רגיל כי אין עבודה רבה מדי, ולצערי משרד הרווחה לא משלם יותר מזה".

אם המשמרת בשבת מפוצלת?

"אז בלילה את ישנה בחדר של העובדת הסוציאלית ואף אחד לא מטריד אותך, ובבוקר את חוזרת לעבוד".

על השעות שאת כלואה בחדר העובדת הסוציאלית, בלי חברה ובלי עבודה, איש לא ישלם. אין פלא שנואשים כאן לעובדים. המבנה עצמו דווקא מטופח ומושקע מאוד, וגם החדרים נאים. כשאנחנו מסיימים את הסיור המנהל לוקח אותי למשרד ולוחץ עליי לחתום על חוזה עבודה, במקום. אני מתחמקת בתירוץ שיש לי עוד הצעה, והוא נראה מאוכזב. לפחות למדתי להזריק אינסולין.

בינתיים מתברר שקיבלתי פניות כמעט מכל מוסד אפשרי לאנשים עם מוגבלויות בישראל. כולם נואשים לעובדים. אני ניגשת לראיון עבודה בהוסטל נוסף ומתקבלת על ידי המנהל בחיוך ענק. ניכר עליו שהוא אוהב את הדיירים ודואג להם. בסך הכל יש כאן עכשיו 17, בגילאי 20־50 בערך. "נאלצנו לפטר ארבעה מדריכים משמעותיים", הוא מודה. למה? "אנחנו חושדים שאחד מהם הרים ידיים על מטופלים. הייתה על זה כתבה בתקשורת. בכל מקרה, לגבי התרופות הכנתי דף הוראות מאוד מסודר שקשה לטעות בו, למרות שתמיד יהיו טעויות עם כדורים. האחות מכינה את קלמרי התרופות, והמדריכים מחלקים".

מה הנוהל בהתפרצויות אלימות?

"יש דיירת אחת אלימה ויש דרכים להרגיע אותה. היא מקבלת יותר מדי תרופות גם ככה, אז לא נותנים לה אס־או־אס (שם קוד לכדורי הרגעה). את יכולה ללמוד איך לאחוז אותה מהמרפקים. יש עוד דייר שלפעמים אלים, אפשר לתת לו אס־או־אס".

כמה משלמים על העבודה הכל כך מלבבת הזאת?

"29 שקל לשעה".

תיעוד קשה: קללות ואיומים בהוסטל פוירשטיין בירושלים

תיעוד קשה: קללות ואיומים בהוסטל בירושלים  , ירון אברהם, חדשות 2  , 06/06/2017הקלטות שהגיעו לידי חדשות 2 חושפות קללות, איומים והשפלות של מדריכים כלפי החוסים, בהוסטל פוירשטיין בירושלים, מכון שאמור להכין אנשים בעלי מוגבלויות להשתלבות בקהילה

הוסטל פוירשטיין בשכונת עין כרם בירושלים הוא מרכז שיקומי הקולט דיירים עם מוגבלות מכל רחבי הארץ, ומטרתו המוצהרת היא להכין את הדיירים לקראת חיים עצמאיים בקהילה. אך המרכז, שמטפל בין היתר בלקויות כמו מוגבלות שכלית התפתחותית, בעיות התנהגות, הפרעות רגשיות, תסמונת דאון ועוד, הפך בשנים האחרונות למקום אלים, תוקפני ודורסני, כך עולה מההקלטות שהגיעו לידי חדשות 2.

בהקלטות שאנחנו מפרסמים נשמעים מספר מדריכים, חלקם נעדרי הכשרה מקצועית לטיפול בחוסים, הגם שהכשרה זו אינה תנאי מחייב. בהקלטות נשמעים איומים באלימות פיזית, השפלות והתעמרות מילולית מצדם של מספר מדריכים במקום, אלה שאמורים להגן ולשמור שבעתיים על אוכלוסייה חסרת ישע, ברגישות ובעדינות.

"מי אוכל ככה? תנקי את זה מהר! קומי! תנקי את זה מהר! תנקי את זה מהר!", נשמע אחד המדרכים צועק על דיירת. "את לא אוכלת יותר, מטורפים לא אוכלים פה, תשטפי מהר, תנקי את זה. אני אראה לך מה זה! תלכי תנקי את זה מהר! חזירה אחת! תראי איך את מתנהגת, רק חיה אוכלת ככה, רק חיה אוכלת ככה, תתביישי!". במקרה אחר צועק העובד: "תמשיך לאכול, אם לא אני אבוא להרביץ לך".

מכון פוירשטיין: ''תמשיך לאכול או שאכה אותך''
מכון פוירשטיין: "תמשיך לאכול או שאכה אותך"

אל ההקלטות האלה מתווספות עדויות של עובדים לשעבר, שמספרים מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של הוסטל פוירשטיין. "מדובר בקבוצה מקרב העובדים שנמצאים בהוסטל הזה, הם הפכו פחות או יותר לוועד של המקום והם מנסים לנהל את ההנהלה של פוירשטיין וגם את המקום עצמו תוך כדי חיפוי הדדי אחד על השני", מספר אחד העובדים.

העובדים טוענים: ההנהלה ידעה

העובדים גם מספרים שאת המידע הזה הם לא השאירו לעצמם. "אמרתי ואיימו עליי שאנחנו יכולים לעשות לך ככה, הרבה מאוד, תיזהר", מספר עובד נוסף. "ההורים נשבים בקסמם, ואלה שלא – הילדים שלהם חוטפים. יש קורלציה בין אלה שההורים שלהם לא מסכימים עם מה שקורה שם, לבין אלה מבין הדיירים שסובלים".

"את מה שאני סיפרתי חשפתי בפני כל שדרת הניהול של מכון פוירשטיין, כולל נציגת ההורים והדברים ידועים. אמרו לי בהנהלה שהדברים ידועים, גם מפקחים של משרד הרווחה בתמונה והם יודעים על מה מדובר".

ועכשיו, כשקשר השתיקה במקום הותר נשאלת אותה השאלה שוב: איך מדריכים חסרי הכשרה מקצועית, מצליחים להשליט אווירת טרור כלפי אוכלוסיית חסרת ישע, כשכל הגורמים מיודעים ברמה זו או אחרת, ואין פוצה פה?

מהנהלת המכון נמסר בתגובה: "המידע שהבאתם בפנינו זיעזע אותנו דווקא כמי שפועלים מתוך תחושת שליחות ערכית עמוקה, סיוע למוחלשים ומתן הזדמנות שווה לבעלי מוגבלות. אנו פועלים למניעת תופעות שכאלו על בסיס שוטף בשיתוף עם משרד הרווחה המפקח עלינו, וומגלים אפס סובלנות לתופעות של שפה לא ראויה כלפי הדיירים וכך יהיה בכל מקרה גם בעתיד. אנו ומצרים על כך שמקרים אלו התרחשו והגורמים המעורבים יוזמנו לבירור מיידי, יתבצע ריענון נהלים לכלל הדרג הניהולי והמקצועי לרבות פעולות פיקוח הדוקות למניעת הישנות מקרים דומים".

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "כמדיניות, המשרד נוקט ביד קשה כנגד כל התנהגות פוגענית כלפי החוסים במוסדותינו. לאחרונה, נחשף מנהל מערך הדיור בבית פויירשטיין למקרים של אלימות מילולית מצד מדריכים ובעקבות זאת הוגשה תלונה למשטרה והופסקה עבודתם. במקביל, הוגבר הפיקוח של המשרד במסגרת ובאם לא יפעלו לתיקון הליקויים באופן מיידי, לא נהסס לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותנו".