שושנה שחם מעידה על פרשת חטיפת ילדי תימן

עדות נדירה בפרשת ילדי תימן: "לקחו תינוקות ונסעו, ואז שיקרו להורים שמתו" , ynet , תמר קפלנסקי , 03.10.18 ,
שושנה שחם (85) הייתה חניכה בקורס מטפלות במעון במעברת ראש העין בשנות ה-50, וראתה במו עיניה כיצד תינוקות ממוצא תימני נמסרים ללא ידיעת הוריהם למשפחות אחרות. 

המשפחות מספרות כבר שנים על התינוקות שנעלמו לפתע מבלי שוב, על השקרים ועל היחס המזלזל – אבל העדות המצמררת של שושנה שחם היא שונה. שחם (85), ניצולת שואה, למדה בשנות ה-50 בקורס מטפלות, וכחלק מההתמחות נשלחו היא וחברותיה למחנה ראש העין, שאוכלס בצפיפות ובתנאים קשים מנשוא בעולים חדשים, בעיקר מתימן. כעת, היא מספקת עדות נדירה מצד אנשי הממסד הרפואי והטיפול לדברים שראתה לנגד עיניה – ושחושפים חלק נוסף מפרשת ילדי תימן. (בווידאו שלמעלה – עדותה באדיבות עמותת עמר"ם).

"ראינו שהגיעו מכוניות, ומהמכוניות היו יוצאים אנשים, לבושים כמו בני אדם, לבושים עירוני. דיברו בשפה זרה. ראינו שהאנשים האלה מכניסים את התינוקות למכוניות. אז אמרתי: רגע, לאן לוקחים אותם? אז הם אמרו: אנחנו משפרים את המצב שלהם. הם הולכים להיות במשפחה אחרת, שלא יקרה להם עוד פעם מצב רפואי… התייבשות, כמו שאנחנו ידענו שזה נקרא. שלא יתייבשו. שייתנו להם נוזלים, שייתנו להם אוכל".

ת1
בית התינוקות במעברת ראש העין בשנות ה-50(צילום: טדי בראונר לע"מ )

 

ת2
"אנחנו ידענו איפה הילדים". שושנה שחם כיום(צילום: תמר קפלנסקי)

ידעת שלוקחים אותם מההורים?

"כן!"

לא היה ספק בזה?

"לא היה ספק. זה היה ברור לגמרי. הם גם אמרו: אנחנו מעבירים אותם למשפחה, ששמה יש להם סיכוי להישאר בחיים. הבנו את זה פשוטו כמשמעו. אמרו: לוקחים אותם לבתים יותר טובים, שיהיה להם טיפול יותר טוב והם יישארו בחיים".

ראיתן בעצמכן שלוקחים אותם?

"כן. ואז כשבאו ההורים, אה, הביולוגיים, שיקרו להם. שהילדים מתו. היינו עדות לזה. אבל לא היה טעם להגיד אחרת, מפני שזה מה שאמרו המנהלות של המקום, שהילדים מתו, קברנו אותם".

ואתן ידעתן שזו לא אמת?

"אנחנו ידענו איפה הילדים! שהם לקחו אותם במכוניות יפות ובבגדים מערביים".

הכול החל לפני כחמש שנים, באירוע משפחתי שבו צוין יום הולדתה ה-80 של שחם, ביחד עם ארבעת ילדיה, הנכדים והנינים. שחם הביטה בצילום שחור-לבן ישן שלה, במדי מטפלת, מניפה באוויר תינוק כהה-שיער מצחקק. לפתע שמעה ממנה בתה הנדהמת את המשפט "הסיפור של ילדי תימן אמיתי. אני עדה".

ת3
שושנה שחם במדי מטפלת עם תינוק. כאשר שחם נתקלה בתמונה הזו ביום הולדתה ה-80, היא אמרה לבתה לראשונה: "הסיפור של ילדי תימן אמיתי. אני עדה"

בתחילת השנה פתאום החלה שוב לדבר על החטיפות. בנותיה החליטו להקליט את אמן כדי לתעד את הדברים. בקלטת נשמעת שחם מספרת כי בשנות ה-50, כחלק מקורס מטפלות של ויצו, היא נשלחה להתמחות בבית תינוקות במחנה ראש העין. "אחרי כמה זמן ראינו אמהות… נשים מוזרות, שלא כל כך ידענו מי הן", היא אומרת בהקלטה. "הן באו ואמרו שהן רוצות את התינוקות שלהן. אמרנו: אלה התינוקות שיש, אנחנו לא יודעות על מקום אחר. הן הסתכלו על התינוקות ואמרו: לא, התינוקת שלי לא פה. או, התינוק שלי לא פה".

התיאורים של שחם מאשרים את הטענות של מובילי המאבק למען חשיפת האמת על חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן (על הפרשה – ראו מסגרת משמאל). "אנחנו ראינו שבאו אנשים אחרים לפני זה, לבושים יפה, ולקחו תינוק או תינוקת", היא מספרת. "עטפו אותם, לקחו אותם ונסעו איתם במכוניות. מכוניות יפות. הבנו שקורה פה משהו מלוכלך. אבל מה יכולנו לעשות בקשר לזה? שאלתי את האחיות: למה לוקחים את התינוקות? יש הורים שאומרים שהם ההורים שלהם. אז הן אמרו: לוקחים אותם כדי לשפר את המצב שלהם. לתת להם תנאים יותר טובים, אפשרות להישאר בחיים. אני זוכרת שאמרו שהם (התינוקות) מתו. נדמה לי שההורים (הביולוגיים) עצמם לא כל כך האמינו. היו שם כמה תקריות של בכי וצעקות".

את ההקלטה שלחו בנותיה של שחם לעמר"ם, העמותה העוסקת במחקר ואיסוף עדויות על פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, שבשנים האחרונות שבה והעלתה את הפרשה לתודעה הציבורית. בעמר"ם הבינו כי יש בידיהם אוצר, הן בשל עוצמת הדברים והן מכיוון שעדותה של שחם משתלבת היטב עם עדויות אחרות שהצטברו בארכיוני עמר"ם ובפרוטוקולים של ועדות החקירה שבדקו את הפרשה. במקביל, שחם הסכימה לספר את סיפורה גם ל"ידיעות אחרונות". בקורס המטפלות, היא מספרת, למדו החניכות בין השאר גם "איך לטפל בהורים (הביולוגיים, שהגיעו לדרוש את ילדיהם). איך לדבר איתם, להרגיע אותם".

מאיזו בחינה להרגיע?

"היו לנו גם מקרים לא קלים. מקרים ממש קשים של היסטריה, של צעקות. אז הם לימדו אותנו איך להרגיע את ההורים".

ראית בעצמך שבאו הורים?

"כן. צעקות, היסטריה. 'איפה יא וולדי ("הילד שלי" בתימנית), איפה התינוק שלי?' – 'הוא מת. לא הצלחנו לרפא אותו'. 'איפה הוא קבור, איפה הוא קבור?' איזה בכי. נקרענו מהסצנות האלה".

שחם שמרה כל השנים הללו על שתיקה. "אולי עכשיו, אם העניין מתעורר בארץ, אם מדברים על זה, אם כותבים בעיתונים על זה, אולי זה נותן גם לשאר זיכרון, להבין", היא אומרת. "ככה זה קרה אצלי. דיברו על זה ואמרתי: או! זה מוכר לי, זה ידוע לי, אני הייתי שם. הייתי עדה. עדה לסיפור רע – רע זו לא מילה. נורא ואיום. אחד הפשעים שלנו בדרך לעצמאות".

עדות נדירה

"העבירו אותה לויצו בוולקסווגן מסחרית, בעלי נסע אחריהם, לא נתנו לו להיכנס"

כנס העלמות תינוקות מבתי חולים בשנות ה- 70 וה- 80 , בית שלמה פתח תקוה – 08.03.2018.
עדות חסויה של אם שילדה תינוקת פגה אבל בריאה ב- 23.03.1972 בבית חולים השרון פתח תקוה. הוחלט להעביר את התינוקת לויצו ושם כעבור ימים ספורים נמסר למשפחה כי הבת התינוקת מתה. המשפחה לא קיבלה תעודת לידה, תעודת פטירה או מסמך כלשהן מבית החולים הנוגע לתינוקת שמתה בויצו.

"אנחנו לא ניתן למכור את הבן שלנו לאימוץ"

15.02.2018 – עדיף לחיות במינוס 20 מעלות ולא לבכות עד תום החיים על מסירת הילד לפקידת אימוץ.

מחאה מול בנין הסנגוריה הציבורית על מעצרה הממושך של לורי שם טוב. יואב ובז זוגתו הביאו ילדי לעולם. עם הגיע התינוק לגיל חודשיים פנתה פקידת סעד לשכת הרווחה אשדוד לבית המשפט בעיר להוציא הילד מחזקת הוריו, במעמד צד אחד ללא ידיעת ההורים. יואב ובת זוגתו הבינו את מזימת פקידת הסעד מאשדוד, ולכן האישה ברחה חו"ל עם התינוק. פקידת הסעד ברמיה פנתה לרשויות וטענה כי בת זוגתו של יואב ברחה עם התינוק לחו"ל מפני יואב ונגד רצונו ובכך ניסתה פקידת הסעד להשיב התינוק לארץ כדי למסור אותו לאימוץ.

קבר תינוק "נעלם": חברת קדישא תשלם לבני המשפחה 180 אלף ש'

יוני 2017 – ועדת החקירה של פרשת "ילדי תימן" קבעה שהתינוק נפטר ונקבר בירושלים ב-1954, אם כי המשפחה עדיין חושדת שלא כך היה. לאחרונה ביהמ"ש קיבל את תביעתה נגד חברה קדישא שלא הצליחה לאתר את קברו.

לצפיה / הורדת פסק הדין בית משפט נשלום ירושלים 60186-01-15 – הקלק כאן

משפחת גמליאל
משפחת גמליאל

"עניינה של התביעה בפרשה כאובה, קשה ונוגעת ללב. לטענת התובעים, בשל התרשלותה של הנתבעת לא ניתן לאתר כיום את מיקום קברו של בן משפחתם" – כך נפתח פסק דינו של השופט דוד גדעוני מבימ"ש השלום בירושלים, שדן בתביעת בני המשפחה נגד החברה קדישא.

"המנוח" הוא למעשה תינוק שנפטר בשנת 1954 בגיל תשעה חודשים, מספר ימים לאחר שהוריו הגיעו עמו אל בית חולים כיוון שחש ברע. התביעה הוגשה לפני כשנתיים על ידי אמו וארבעת אחיו ואחיותיו.

התובעים טענו בין היתר כי הנתבעת התרשלה בכך שלא ניהלה רישום ומעקב אחר נתוני מיקום מדויקים של חלקות קבר ושמות הנפטרים, ועל כן אין אפשרות לפקוד את קברו של המנוח.

התובעים אף סיפרו שהאם ובעלה ז"ל לא ראו את גופת בנם או את חלקת הקבר שלו ולא קיבלו מסמך כלשהו המעיד על פטירתו.

למעשה, עד היום מקנן בלבם של התובעים חשש כבד שאולי המנוח לא נפטר אלא נחטף ונמסר לאימוץ, כחלק מ"פרשת ילדי תימן". יש לציין שעניינו הובא לפני ועדת החקירה הממלכתית שדנה בפרשה בשנת 2001. על יסוד מסמכי בית חולים ותעודת פטירה, הוועדה קבעה כי המנוח נפטר ב-1954 והובא לקבורה בהר המנוחות, וציינה חלקה, גוש ומספר קבר.

התובעים סיפרו שאביהם סירב לעסוק בחיפוש אחר קברו של בנו המנוח משום שהדבר גרם לו לשברון לב. בשנת 2010 החלו בני המשפחה לנסות ולאתר את הקבר על פי הפרטים שצוינו על ידי ועדת החקירה, אך ללא הצלחה.

חברה קדישא טענה כי התובעים לא פקדו ולא ביקשו לפקוד את קברו של המנוח משך עשרות שנים וכי הם מוּנעים מבצע כסף.

לגופם של דברים, נטען בין היתר כי החברה פעלה כדין וכי באותה תקופה הנוהג ביחס לקבורת ילדים ותינוקות היה שונה לעומת היום. מכל מקום, לטענתה יש בידיה מפות מדויקות המצביעות על מיקום הקבר.

"טענות מקוממות"

אך מודד מטעם ביהמ"ש הסתייג מן התרשימים שהציגה הנתבעת וקבע כי מיקומו של הקבר אינו מדויק.

משכך, השופט גדעוני ציין כי הטענות בדבר מיפוי וסימון נטענו באורח סתמי. עוד הוא ציין כי "מהתשתית שהונחה לפני בית המשפט עולה כי מדובר בתיעוד שנערך באופן בלתי סביר ובלתי מספק".

לאחר שניתח את המסמכים לעומקם השופט קבע כי "בסופו של יום מהראיות שהובאו לפני בית המשפט עולה בבירור כי אין כיום אפשרות לאתר את מקום קברו של המנוח".

בכל הקשור לגובה הפיצוי, השופט ציין את המובן מאליו: "מדובר בכאב שילווה את התובעים עד סוף ימיהם".

לגבי הטענות בדבר "בצע הכסף", השופט הגיב בחריפות וציין כי "מדובר בטענות מקוממות שיש בהן כדי להעצים את הפגיעה בתובעים. לכך יש להוסיף כי לאורך ההליכים טענה הנתבעת כי יש בידה להצביע על מיקומו המדויק של קבר המנוח. טענה זו התבררה כבלתי נכונה".

מאידך, השופט התחשב בכך שהנתבעת ניסתה להקל על כאבם של התובעים כשהציעה להם להקים מצבה בחלקה הנדונה. בסיכומו של דבר השופט חייב את הנתבעת בפיצויים בסך 180,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 שקל.

  • ב"כ התובעים: עו"ד אבי אברמוביץ, עו"ד קארן בכור
  • ב"כ הנתבעת: עו"ד אריאל ינובסקי

עו"ד מוטי קראוס עוסק/ת ב- דיני נזיקין
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

Document-page-001Document-page-002Document-page-003Document-page-004Document-page-005Document-page-006Document-page-007Document-page-008Document-page-009Document-page-010Document-page-011